קטגוריות
2021

סיפור מספר 36: מדינה מתפתחת מאת אמיר מילר

"הם קוראים לנו מדינה מתפתחת, אבל גונבים את המשאבים שלנו בשביל המדינה שלהם. הקיטור, הקסם שלהם, אוכל את הפחם שלנו ושותה את הדם שלנו! הם משעבדים ומרעיבים את האנשים שלנו בשביל לייצר מזון למען האנשים שלהם. הגיע הזמן שנענה בקסם משלנו. הגיע הזמן להסיר את הטאבו! הפחם הוא לא כוח הקסם האמיתי של הארץ הזו!"

הלהט שבו מאלי דיברה היה עז כל כך שג’אסו חששה שהיא עלולה להתחיל לנשוף אש. עיניה כמעט התיזו גיצים, והמילים שאמרה היו דליקות בפני עצמן. בדרך כלל, מאלי זכתה במחיאות כפיים ותרועות כשנאמה, אבל היום הדברים שלה עוררו דממה קודרת. ראשות השבטים האחרים התלחששו ביניהן, אבל נתנו לה להמשיך ולדבר. לפני שבוע, הן היו מורידות אותה מדוכן הנואמים בכוח אם הייתה אומרת את המילים הללו. אבל המצב היה נואש כל כך שרבות מהן שקלו את הרעיון ברצינות. בקתת העץ הצפופה בה האסיפה התקיימה הייתה חמה ודחוסה, כמו קרובה לפיצוץ. אם ג’אסו לא תעשה משהו עכשיו…

-"אם נסיר את הטאבו, אנחנו נהיה גרועים בדיוק כמו הכובשים", ענתה בשקט, מנסה לצנן את השיחה. היא לא הייתה צריכה להרים את קולה ממילא, כיוון שעמדה לצד מאלי במרכז החדר. כתאומות, זכות הדיבור שלהן הייתה משותפת, בגלל שהן מילאו יחדיו את התפקיד של מנהיגת שבט אחת. כל אחת מהן ענדה רק חצי מעטרת הניבים של אמא. "יש סיבה שהטאבו קיים. אם נפר אותו, רק נמיט על עצמנו אסון גרוע יותר".

היא זיהתה כמה הנהונים בקהל. היא לא ציפתה לתשואות, אבל… זה לא היה מספיק.

"שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר",  ענתה מאלי. היא דיברה בביטחון, למרות שקולה נשבר. "הזרים הם רעל! השמיים השחירו מעשן המפעלים שלהם, הם הביאו איתם את המגפות האיומות ביותר שאי פעם ידענו, והם אפילו לא מצייתים לחוק! האנשים שלנו הפכו לאזרחים סוג ב' בארצם. הפקרנו את הדם שלהם!"

-"מלחמה תביא רק עוד מוות", השיבה ג’אסו, שומרת על קור רוח. "אנחנו חייבות להיות טובות מהם".

דמעות רותחות זלגו מעיניה של מאלי. "אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להיות טובות יותר מהם. הגופות נערמות ברחובות. חייבת להיות סיבה שהאלים נתנו לנו את הקסם הזה, ג'אסו!". היא קראה לאחותה בשמה, אבל פנתה באותה מידה לראשות השבטים האחרות שהצטופפו בחדר. "הכובשים רוצחים לפי גחמה וללא עונש. הם מתנהגים כאילו המחלות לא מספיקות להם! זה לא יכול להיות צירוף מקרים, שהקסם האסור שלנו צריך עצמות, שהוא זקוק למוות כמו שהקסם של הזרים זקוק לפחם. הכיבוש הפך את השלדים שדורשת ההעלאה באוב לנפוצים כל כך…"

-"מאלי, מוות ופחם הם לא אותו הדבר!"

"לא, מוות ופחם הם לא אותו הדבר. הכובשים לוקחים מאיתנו את הפחם, אבל נותנים לנו את המוות".

אחרי המילים האלה, ג’אסו ידעה שכבר לא היה טעם להמשיך בשיחה. היא הביטה סביבה. השנאה שלה לכובשים איכלה את נשמתה של אחותה כמו שהאש מאכלת את הפחם שהם סגדו לו, והיא הצליחה לשכנע את המנהיגות של השבטים האחרים בצדקתה. הן לא יאמרו זאת בקול, אבל הן תמכו בה. 

בהצבעה, בתור צ'יף אחת, היא ומאלי חלקו קול בודד. התוצאה שהייתה שבעים ושמונה וחצי בעד הסרת הטאבו על החייאת המתים, מול ארבעה עשר וחצי נגד.

 

💀💀💀

 

בערב, מאלי התקרבה בחשאי למדורה הקבועה של ג'אסו כדי להתפייס. היא חיכתה בסבלנות בסוף התור של ילדי השבט הרעבים, נסתרת בערך כמו אריה שמתחבא בין חתלתולים, מקווה שאחותה לא תעזוב מיד כשתבחין בה. תורה הגיע, והיא שאלה בדיפלומטיות, "מה בישלת?" 

-"ביצים רכות", ענתה אחותה, מתחמקת מעיניה.

מאלי לקחה ביצה ובלעה אותה בשלמותה, כמו שעשתה תמיד. "זה כמו של אמא", אמרה בפה מלא.

-"לא, אבל אני מנסה", נאנחה ג’אסו בתסכול. היא התאמצה לשמור על פניה חתומים; זו הייתה הבעה ללא-הבעה שמאלי ידעה לזהות על פניה של אחותה טוב יותר מכל אחת אחרת. אבל התנועות הקטנטנות של קצות השפתיים הסגירו אותה בכל פעם, ובכל אופן היה קשה מאוד להסתיר את הבעת פניך ממי שחולק בדיוק אותם פנים. הפעם, אחותה נכנעה מהר מהצפוי, וגיחוך סורר נפלט מפיה. "זה פשוט לא אותו דבר בלי שצורחים 'מאליקאו, את תחנקי! ככה-לא-אוכלים-ביצה'!!!"

מאלי צחקקה, ואז נחנקה מקצת ביצה, מה שלמעשה גרם לנבואה העתיקה של אמא להגשים את עצמה סוף סוף, ולג'אסו לפרוץ בצחוק של ממש בעצמה. הן יצרו קשר עין, חולקות את הזיכרון של ימים טובים יותר. אבל החיוכים גססו על שפתיהן. הפיל שבחדר היה גדול מידי.

ואחותה, עדינה כמו אותו הפיל שמבקר בחנות חרסינה, אמרה, "היא הייתה מתהפכת בקבר אם היא הייתה יודעת שהטאבו יוסר בגללך".

ובגלל שהיא ידעה שהדברים נאמרו כדי להכאיב, מאלי ענתה, "בטח נוכל לשאול אותה אם זה נכון בקרוב", כדי להכאיב בחזרה. ההבעה של אחותה הוכיחה שהיא פגעה במטרה. מאלי הוסיפה, הפעם בכנות, "אני חושבת שהיא הייתה מתה שוב רק מצער, אם הייתה רואה מה קרה לשבטים".

ג'אסו הצרה את עיניה. "באת למדורה שלי רק כדי להתרברב בניצחון שלך באסיפה?"

"באתי כדי לעשות איתך שלום", אמרה, והפעם היה תורה להיאנח בתסכול. "ואת התחלת – לא, זה לא משנה, תקשיבי לי. אני צריכה אותך".

-"אני בטוחה שאת יכולה להסתדר לבד הפעם. ואם לא, את יכולה להנפיש עצמות שיעזרו לך עכשיו".

"אני לא", אמרה מאלי, מתיישבת ליד עצי ההסקה והסירים, מזמינה את אחותה להתקרב לאש, וכשהיא סירבה לה, המשיכה להסביר: "אני דואגת. הקיטור… ראיתי מה המכונות של הכובשים יכולות לעשות באמצעותו, ג'אסו. שלדים שאוחזים בחניתות לא יספיקו כדי להביס אותם, ואין להם רק קיטור, יש להם מתכת ואבק-שריפה…"

-"אני רוצה להבין", אמרה אחותה, מרימה את כף ידה כדי לסמן לה לעצור. "פרצת את הסכר שמגן עלינו מהכוח האפל ביותר שידוע לכל תשעים ושלושה השבטים, ואת אפילו לא מאמינה שהוא יספיק לנו?"

"כן!" היא התפרצה סוף סוף. "זאת הרמה של המשבר הזה, ג'אסו! הברירה האחרת שלנו היא הכחדה!"

אחותה לא נראתה משוכנעת, אבל היא התיישבה לידה על הקרקע המאובקת, ונתנה לה להמשיך לדבר.

"זאת לא עוד החלטה נמהרת, לא הפעם. בדקתי את כל הסיפורים שיש לגבי האוב. עצמות שמצייתות לפקודה יהיו נשק טוב, אבל אי אפשר להביס איתן ארצות שלמות שמלאות בזרים. אנחנו צריכות את מה שיש להם, אבל בלי הפחם. כוח שאפשר לרתום לכל המטרות שונות. נכס כלכלי, משהו שיאפשר לנו לייצר מספיק כדי להתחיל לסחור איתם, כצעד ראשון".

-"את חושבת שאת מסוגלת להשתמש באוב בתור מנוע", הבינה ג'אסו, בוהה בה בזעזוע כזה שהיה אפשר לחשוב שמאלי הייתה בעצמה גופה שקמה מהמתים.

"לא, אני לא. אני יודעת מי אני – אני רק חצי צ'יף. אני החצי שיכול להסיר טאבו, ולצאת למלחמה, ולפקד על השבטים. אני רואה את התמונה הגדולה. אבל את החצי שמבין את ההנדסה של הזרים, החצי שמבחין בפרטים הקטנים. ואת יכולה ליצור עם ההעלאה באוב מנוע ששקול למנוע הקיטור… אחד שינצח אותו, אפילו. אני לא יכולה לעשות את זה בלעדייך".

-"מאלי, למה – בשם הגולגולות של ראשות כל השבטים משחר הימים – את מאמינה שאסכים לזה?"

"כי אני יודעת מה את רוצה. את לא מאמינה שניתן לנצח את הכובשים, ואת חושבת שההעלאה באוב היא קללה. אבל כשתביני שאי אפשר לחזור לימים שלפני הכובשים, את תסכימי ליצור כלי שיאפשר לנו לעשות את מה שהם עשו, ולהשתמש בקללה הזו לטובתנו".

היא החוותה סביבה, על בקתות העץ והבוץ העלובות שהאירה המדורה שלהן. 

"תראי אותנו. כולנו שמענו על הארצות של הזרים. אנחנו נוכל לחרוש ולזרוע שדות עצומים. נוכל לנסוע על מסילות פלדה משלנו, לשנע משאבים, לבנות מגדלי אבן. במקום 'ארץ', הילדים שלנו קוראים לארצם בשם שהכובשים נתנו לה, 'קאלקניוס'. המשמעות של המילה היא 'מדינה מתפתחת', בשפה המכוערת שלהם. אנחנו יכולות לעקוף את הזרים באותו אופן שהרכבות שלהן עוקפות את הבהמות שלנו היום, ג'אסו. להתפתח באמת. לגדול בתור עם". היא הרגישה את הבערה שבתוכה גוברת, וקיוותה שאחותה מבינה, חשה את החום שלה.

ג'אסו השיבה בקור, "את יודעת שהנאומים חוצבי הלהבות שלך לא מרשימים אותי. חשבת על כל השימושים האפשריים למנוע של העלאה באוב, אבל את לא מסוגלת לבנות אותו בעצמך".

"נכון. אבל את תעשי את זה, ג'אסו. למען השבטים. אני יודעת שגם הלב שלך נשבר מהסבל שנגרם לנו. אנחנו משלימות אחת את השנייה, ואת החצי שמסוגל להעלות מנוע מהאוב, אבל אני החצי שיש לו את היכולת לשכנע".

 

💀💀💀

 

מאלי צדקה, וג'אסו הפשירה לבסוף. אפילו ההתנגדות של השבטים האחרים לשימוש בהעלאה באוב נמסה עם הזמן למול מילותיה העקשניות של אחותה. היא מעולם לא הייתה מנהיגה כריזמטית כמו מאלי, אבל אפילו היא לא יכלה לעמוד מנגד ולסרב לעזור לאנשי השבט בשעת צרתם. מבטם נישא אליה. היא פיללה, במעמקי ליבה – שלא נשבר מהסבל, אלא בגלל אכזבה וגעגוע  – שטעתה לגבי הקסם האסור. 

בהוראתן, השבטים מכרו את מכרות הפחם הבודדים שעוד נותרו ברשותם. הם עמדו להפוך לחסרי תועלת במהרה, בשבועות שלאחר מכן. הכסף שימש אותן בעיקר כדי לקנות פלדה.

כפי שמאלי העריכה, ג'אסו נתגלתה כבעלת אוב מוכשרת להחריד, ומנוע ההעלאה באוב שבנתה עבד. הקיטור דרש אספקה בלתי נגמרת של פחם, אבל מנוע האוב של ג'אסו דרש רק כמות קטנה של עצמות, שיכלו להמשיך ולעבוד עד שנשברו. בכוחו של לחש אפל שהגתה בעצמה, העצמות סובבו גלגל או הניעו טורבינה במעגל. הן יצרו כך אנרגיה, עד שפקדו עליהן אחרת או עד שהתנפצו לרסיסים. המגפות שהזרים הביאו איתם כבר חלפו, אבל הן גבו מחיר עצום, ולכן היו להם עצמות בשפע.

פסי הייצור החדשים שהיא ניצחה על הקמתם בשבועות שלאחר מכן היו היעילים בעולם: ההעלאה באוב הפשוטה ביותר, הנפשה של שלדים אנושיים לביצוע פעולה מעגלית אחת, אפשרה להחליף בקלות את העבדים בהם השתמשו הכובשים; המתים לא ישנו, לא מחו על התנאים, ולא דרשו שכר; הם עבדו ללא הפסקה, עד שפקדו עליהם אחרת או עד שכל אחת מעצמותיהם רוסקה או נשחקה עד אבק. זו הייתה אוטומציה מושלמת. 

הכובשים ביקשו לקנות את הטכנולוגיה של מנוע האוב ואת המפעלים החדשים. כשנענו בסירוב, ביקשו לקחת אותם בכוח. אנשי השבטים היו מוכנים לכך; המפעל הראשון שלהם נועד לייצר כלי נשק. כמות מכובדת של רובים, ואפילו כמה תותחים יצוקים של ממש.

לא הייתה ברירה מלבד לגרש את הזרים שלא עזבו מרצונם. המאבק היה כואב ומדמם ונורא, והוא גבה חיים רבים משני הצדדים. שלדים מונפשים היו פועלי מפעל טובים, אבל היו איטיים ומגושמים, והם לא יכלו לירות. כך או כך, התברר ששימוש בשלדים כחיילים דרש לשנות את הפקודות שלהם בתדירות גבוהה מאוד, מה שהפך אותם למטרות קלות ומנע מבעלי-אוב להילחם בעצמם. הרעיון היה חסר תועלת. 

מאלי פיקדה על כוחות השבט, והיא הייתה אחד הקורבנות הראשונים שגבתה הלחימה. ג'אסו תמיד חשבה אותה למדורה מסוכנת, שאיימה להתפשט בכל רגע מעבר לכל מעגל אבנים שהניחה סביבה, והיא נחשפה במערומיה כנר עדין שבער בעוצמה, מכלה מהר מידי את פתילו הקצר. ללא החום שהפיצה אחותה, קפא ליבה השבור של ג'אסו לכדי גוש קרח נצחי.

 מאלי הותירה לה את החצי שלה של עטרת הניבים ואת המלחמה שהחלה. מותה דרבן את השבטים לאחד את כוחותיהם לכדי צבא מסודר, אבל ידם של הזרים עדיין הייתה על העליונה. ג'אסו מעולם לא הייתה מפקדת צבאית. היא לא הייתה מסוגלת למלא את התפקיד כמו אחותה, ונאלצה למצוא את הדרך שלה לנצח את המלחמה.

האבל דחף אותה לחפש פתרונות אלימים יותר ויותר. הקסם האסור היה כישרון שמעולם לא ידעה שהיה לה, והיא הפכה במהרה לאישה המיומנת ביותר בעולם במלאכה המתועבת ביותר שהיה לו להציע. בסופו של דבר, היא הפכה את הרובים המעטים שעוד נותרו להם למיותרים בדיוק כמו מכרות הפחם, כאשר גילתה כיצד ניתן להשתמש בהעלאה באוב כדי לירות שיניים מהר יותר מקליעי עופרת. הפקודה שנדרשה לכך הייתה פשוטה בדיוק כמו לחיצה על ההדק.

חודשים עברו. המלחמה התארכה והמלאי המקורי של השלדים החל להתדלדל. מנוע האוב היה חסכני ביחס למנוע הקיטור, אבל אפילו עצמות התכלו אחרי שימוש ממושך מספיק. 

בנקודה זו, הפסקת השימוש בקסם האסור הייתה הפסד וודאי, והשבטים עברו להשתמש בעצמות של חיות בר כדי לייצר נשק ומנועים. 

כשחיות הבר נעלמו כליל, הם נאלצו לשחוט חיות משק כדי להשתמש בעצמות שלהן. 

כשאלה נגמרו, הם עברו להשתמש בעצמותיהם של הזרים, בתקווה שישמשו גם בתור נשק פסיכולוגי. 

בשביל הכובשים, המשמעות של המוות בלחימה הפכה לשעבוד של נשמתם, והשלדים של חבריהם שנפלו בקרב פנו נגדם – והדבר רק עורר את חמתם על השבטים המאוחדים. המאבק הפך אישי בשבילם, וזעם ושנאה הניעו אותם כעת, דוחפים אותם קדימה באותה במידה כמו הקיטור.

כשהיה נראה שהכול כבר אבוד, הכריעה ג'אסו שעל השבטים להשתמש שוב בעצמותיהם של המתים שלהם. אפילו של החיילים שמתו בשדה הקרב. אפילו אלו של אחותה. אפילו אלו של אמא. אפילו אלו של אמות אמותיהן. הם חפרו את כל מה שהיה בבתי הקברות, והתפללו למחילה מהגופות ששדדו.

כשהמחסור היה חמור מספיק, חיילים נשלחו למשימות התאבדות, כדי שעצמותיהם יתדלקו את המאמץ המלחמתי ואת התעשייה שתמכה בו.

הדבר יצר מעגל של תנופה הולכת וגדלה שאפשר לשבטים להרוויח מכל הפסד במלחמה, ולאחר כמה חודשים, אחרי רצף מספיק של הפסדים כבדים, הייתה זו הדרך בה הם השיגו יתרון מכריע.

הכובשים עזבו את הארץ. העשן והפיח עזבו איתם. 

השמיים היו כחולים שוב.

שדות נחרשו – תחילה באמצעות עגלות שגררו שלדי סוסים, ואז עם כרכרות ממונעות עצם, שהיו יעילות יותר. מסילות רישתו את הארץ, מקרבות בין חלקיה השונים, ורכבות שעטו עליהן במהירות מסמאת עיניים באמצעות הכוח האפל. מגדלים חדשים מסלע ושנהב צמחו מהאדמה כהרף עין, מחליפים את בקתות העץ והבוץ, נבנים באמצעות מנופים וגלגלות שהשתמשו בקסם שכבר לא היה אסור. השבטים היו לעם, הארץ הייתה למדינה. הילדים שהיו נשלחים בעבר למכרות הפחם ולבתי החרושת היו חופשיים כעת ללכת לבתי ספר, בהם יכלו ללמוד הנדסת מכונות ואת ההעלאה באוב.

אבל הם עדיין קראו לארצם החדשה 'קאלקניוס'.

 

💀💀💀

 

עברו שנים.

ג'אסו נכנסה לחדר השינה שלה, החלק היחיד באחוזה בו באמת היה לה קצת שקט. קירות האבן תמיד גרמו לה לחוש בו מחנק, כאילו הייתה לכודה במערה, אף שהוא היה מרווח יותר מבקתה שלמה בכפר הישן. הכורסא המרופדת הייתה רחוקה מידי – היא משכה אותה אליה במחוות יד של קסם אפל, והכורסא ניתרה קדימה, תופסת אותה רגע לפני שקרסה על הרצפה בתשישות. הרגליים של המושב היו עשויות עצם, בשביל הנוחות הזו. אלה היו מותרות; אבל היא לא חשה אשמה על כך, אחרי יום ארוך ומייגע של ניהול ענייני המדינה.

כל כך הרבה שנים, והיא עדיין הייתה מותשת אחרי שביצעה את המשימות שהיו שייכות בעבר לאחותה. היא המציאה את מנוע האוב, אבל עדיין שנאה לכתוב נאומים ולעמוד מול קהל. היא הובילה אותם לניצחון על הכובשים, ועדיין סבלה מכל פגישת אסטרטגיה על מצבו של הצבא. היא הייתה בעלת-האוב החזקה ביותר במדינה, ועדיין התקשתה בכל פעם מחדש לרתום את שאר בעלות השררה של העם אחריה. 

כל כך הרבה שנים, והיא עדיין הייתה רק חצי צ'יף.

היא הביטה על הגולגולת שהונחה על השידה שליד מיטתה, זהה בדיוק לגולגולת שנחה בתוך הראש שלה כעת. ואז עשתה משהו שלא עשתה מזה שנים רבות, והעלתה באוב את נשמתה של מאלי.

היא ניסתה להנפיש את הגולגולת באותה אגביות שבה הזיזה את הכורסא רק רגע לפני כן, אבל לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לכך. לא לפני שהפסיקה לבכות.  

"ג'אסו?", שאל הד של הקול המוכר של אחותה, בוקע מתוך חלל הגולגולת הריק.

-"כן", ענתה לה. "שלום, מאלי".

"איפה אנחנו?", שאל ההד. נשמות שהועלו באוב היו קצת כמו אנשים זקנים מאוד, מבולבלים ושכחנים. הן לא יכלו בדיוק לדבר, רק לחזור על משפטים שאמרו לאורך חייהן.

-"אנחנו בבית", ענתה ג'אסו. "ניצחנו במלחמה, מאלי". אם היא לא הייתה מספרת מיד, נשמתה של מאלי תמיד שאלה קודם כל לגבי המלחמה.

"זה טוב", אמר ההד, מצטט את אחת הפעמים שמאלי החמיאה לג'אסו על עבודתה. "זה טוב".

-"אני לא יודעת אם אני מאמינה לזה יותר", ענתה ג'אסו. 

"נוכל לחרוש ולזרוע שדות עצומים", השיב ההד בקולה הבטוח של מאלי.

-"ניסינו את זה. מסתבר שאי אפשר להשתמש בעצמות כדי להגדיל את כמות העצמות במערכת סגורה. ניסיו לזרוע איתן מספיק תבואה כדי לגדל עוד חיות משק, אבל כמות העצמות בדור הבא תמיד נמוכה יותר. במשך הרבה זמן חשבנו שזה דורש רק עוד מאמץ, או עוד קצת זמן, אבל נראה שפשוט בלתי אפשרי. זה כמו חוק של שימור בכמות הקסם האפל. חקלאות באמצעות אוב לא יכולה להוסיף עצמות חדשות. העצמות ייגמרו השנה".

"אני לא מבינה", הייתה התשובה החלולה שג'אסו ידעה שתגיע, ושההד של נשמתה של מאלי השיב בכל פעם שג'אסו ניסתה לחזור על ההסבר. התגלית שניסתה להסביר הייתה כזו שמאלי לא הבינה במהלך חייה, ונראה שהרעיון היה מורכב מכדי שיהיה אפשר לתפוס אותו אחרי המוות. באופן דומה, נשמות אבודות מעולם לא הצליחו לעכל את החדשות על המוות שלהן. "אני לא מבינה", ההד חזר ואמר. "אני לא מבינה".

-"העצמות ייגמרו השנה", חזרה ג'אסו בסבלנות. "את יכולה להבין את זה, נכון?"

"כן", אמר הקול, והגולגולת המונפשות רטטה על השידה. "כן". ואז הוסיף שוב ההד, "זה טוב".

-"טוב? כל התעשייה שלנו מתבססת על העצמות האלה. הכלכלה, הצבא שלנו. אנחנו כמעט מתפללים שתגיע עוד מגפה, מאלי. איך זה יכול להיות טוב?"

"לדעתי, יש דרך אחת שבה יהיה אפשר להחזיר את הטאבו אחרי המלחמה", לחש קולה של מאלי.

ג'אסו פערה את פיה כששמעה את המילים. זה היה משפט – משפט שלם – שהיא מעולם לא שמעה את מאלי אומרת לפני כן, גם לא אחרי מותה. היא אפילו לא ידעה למי היא אמרה אותו ומתי. החזרה של הטאבו? לעזאזל, היא הייתה זו שהגתה את הרעיון להשתמש באוב כמקור כוח! 

-"ידענו שלא יהיה ניתן לעשות את זה. זה משהו שרצית? כשעוד היית בחיים?"

"אני לא מבינה אותך, ג'אסו", הדהד שוב הקול. כן, המוות שלה תמיד בלבל אותה מאוד. הפעם הקול היה צעיר יותר, מצטט משפט שאמרה לה כששיחקו כילדות.

-"אני מתכוונת, את רצית להחזיר את הטאבו אחרי המלחמה? חשבת שנסיר אותו ואז נחזיר אותו?" 

"לדעתי זה אפשרי", השיב קולה של מאלי, בטוח בעצמו שוב, כאילו דיברה לחיילים שלה. ואז, שוב בלחש, "נוכל להחזיר את הטאבו רק אם העצמות כולן יאזלו". והיא חיברה משפט נוסף, שנאמר שוב בקול צעיר יותר – "חשבתי, אולי. שזה יכול לקרות". המשפט האחרון היה משהו שאמרה לה אחרי שאמא מתה, אבל ההקשר שלו נשכח ממזמן.

ג'אסו… לא ידעה איך לענות לזה. היא רצתה לבכות. לצרוח, להטיח את הגולגולת המונפשת בקיר. 

היא צחקה, צחוק מכוער וגרוני, הצליל של קרח מרוסק שנטחן עד דק.

-"כל השנים האלה. כל השנים האלה אמרתי לעצמי שאת השחתת אותי, שאת הפכת אותי למנהיגה שהאוב הוא הכוח הגדול ביותר שלה, שאת גרמת ליצור מדינה שמנוע האוב הוא מקור הכוח הכי גדול שלה. ואת רצית להתחרט? מה חשבת שנעשה, נשתמש בפחם וקיטור כמו הזרים?"

"אני לא מבינה", ענה קולה של מאלי. "אני לא יודעת".

-"מעולם לא היה אפשר לחזור אחורה אחרי מנוע האוב, מאלי. את אמרת לי את זה בעצמך, זוכרת? אין דרך לחזור לימים ההם. היינו חייבים להתפתח, לגדול. אם נוותר על הקסם האסור, הכובשים יחזרו ויבקשו נקמה. הטאבו מת. מסתבר שהוא הדבר היחיד שיכול היה למות באמת. למות באופן בלתי הפיך".

"אי אפשר לחזור לימים שלפני הכובשים", הסכים קולה של מאלי. הוא היה צרוד מעט, כיוון ש… כיוון שהיא אמרה את המשפט ההוא אחרי שנחנקה מהביצה שבישלה. כן, הציטוט הזכיר לג'אסו את הרגע הטוב היחיד שחלקו באותו יום, היום שבו הטאבו הוסר. הזיכרון היפה הפך טמא, כאילו האזכור הזה לכלך אותו. וההד אמר שוב, בקולה של ילדה. "חשבתי, אולי. שזה יכול לקרות". והמשיך וחזר, "אני לא מבינה".

-"אני יודעת שלא, מאלי. את מתת כגיבורה, את לא היית צריכה להתמודד עם כל הבלאגן שהשארת לי אחרייך. הכישרון הנורא שגיליתי שיש לי להעלאה באוב, בזכותך. השבטים שרוסקו במלחמה, המחסור בגברים ונשים צעירים שיכולים לעבוד בעבודת כפיים. לא הייתה לנו ברירה מלבד להמשיך להשתמש בשלדים". 

"להרשות לעצמנו להיות טובות יותר מהם", אמר קולה של מאלי, לרגע כועס ורם כחלק מנאום נרגש, ואז היא הוסיפה הד אחר, שקט ורציני, שנלחש לג'אסו סביב המדורה. "להתפתח באמת. לגדול בתור עם". 

-"עשינו את זה כבר! אמרתי לך, הצלחנו לשתול שדות ולהרביע חיות משק חדשות, אבל העצמות נשברות בסופו של דבר, נשברות כך שתמיד נולדות פחות חיות משק בדור הבא. אני יודעת שאת לא תביני. אני לא מנסה להתייעץ איתך. הצעתי לזה פתרון בעצמי היום, באסיפה. אין לנו הרבה ברירות".

"אני לא מבינה", אמר קולה של מאלי בפעם האלף, כמו שג'אסו ידעה שיגיד, אבל היא עדיין התאכזבה.

-"זה בסדר", השיבה, עייפה. "האסיפה קיבלה את ההצעה שלי. אנחנו נעשה את מה שעשו הכובשים כשהפחם שלהם אזל, מאלי. הם באו לכאן כדי להאכיל את הקיטור שלהם; אנחנו נלך למדינות שלהם. אנחנו נכרה את השלדים מבתי הקברות שלהם, נשתמש במשאבים שלהם כדי להזין את הקסם שלנו".

"שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר", אמרה נשמתה של מאלי, וקולה נשבר שוב כמו שנשבר באסיפת השבטים בה אמרה את המילים לפני כל כך הרבה זמן, רגע לפני שהטאבו הוסר. היא הוסיפה, בקול רותח מזעם שלא התקרר למרות כל השנים שחלפו, "מוות ופחם הם לא אותו הדבר".

-"לא", אמרה ג'אסו בסבלנות לאחותה המתה. "מוות ופחם הם לא אותו הדבר. יש ביניהם הבדל גדול. עוד לא סיפרתי לך איך נשיג עצמות כשבתי הקברות יגמרו".