קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 35: החולמת מאת נטע שניצר

"אז אני מבין שאת חולמת". אמר בישירות.

רפאלה צחקה במבוכה. 

"כן, כולנו לא"?

"לא כולנו מוכנים לקחת את החלומות שלנו צעד קדימה". מנחם הישיר אליה מבט מעברו השני של השולחן.

רפאלה הנהנה. 

"בת כמה את"?

"31". 

"יפה, נראית פחות".

"תודה". אמרה ולא התכוונה לזה, זה הרגיש סקסיסטי.

"אז תראי זה מה שאנחנו עושים פה". 

מנחם פתח יוטיוב, סובב אליה את צג המחשב והפעיל סרטון תדמית משונה מאוד עם גרפיקה מיושנת זולה. הוא הציג בפניה בגאווה את ההישגים הרבים שלטענתו השיגו, את הקרנות חצות בבתי קולנוע רדומים בכל מיני ערים, עבר לגלריית התמונות והציג ביקורות סרטי חלומות, פרימיירות ועוד ועוד. האמת שהתחשק לרפאלה לפהק לו בפרצוף. זה הרי כל כך מיושן, מי עושה פיץ' מכירה ככה? נו באמת… הייתה לה תחושה לא טובה, קצת של מאכריות אבל מצד שני של מקום עם קשרים שמביא פה הברקה, משהו חדש לחלוטין.

"אז איפה את נכנסת לתמונה? את בטח שואלת את עצמך" אמר בידענות.

באמת איפה? רפאלה תהתה בינה לבינה, היא הרגישה שהיא יושבת על קוצים ורצתה להבין מה התכלס, מה היא צריכה לעשות כדי שיקרינו את החלומות שלה.

"את בטח רוצה לדעת מה צוות הלקטורה חשב על החלומות שלך."

רפאלה הנהנה קלות, בתוך תוכה היא כבר התפוצצה, שיגיע לעיקר כבר! 

מנחם פתח את הקובץ שנשא את שמה, רפאלה קראה בשקיקה: "ניכר שיש כאן חומר נפשי עשיר ונפיץ, מבוסס על פחדים ותקוות, שבהחלט יכול לעורר השראה בצופיו במידה ויעבור את העריכה הנכונה, ובאימון קל התוצאה יכולה להיות מבריקה".

רפאלה חייכה וגל של אושר עלה מתוכה, היא מעולם לא קיבלה כזו ביקורת על אודישן שעשתה. לראשונה מישהו מעריך את כישוריה. 

"כפי שאת רואה אהבנו את החומרים שלך. 

תראי את לא תתעשרי מזה, חשוב לי להבהיר. לרוב סרטי החלומות יש זמן מדף לא ארוך, שבועיים וזהו, ואז מחכים שיהיו מספיק חומרים לסרט הבא". 

"מי עורך את זה?" שאלה.

יש לנו תוכנה שמבוססת על בינה מלאכותית, יד אדם לא מתערבת בתכנים, זה לא אתי. אם הסרט מצליח את כמובן תקבלי רווחים, 15%, אבל לרוב לא מצליחים. חשוב לי להיות שקוף איתך".

"אז למה אתם ממשיכים עם המיזם"? תהתה בקול.

"אנחנו מאמינים ברעיון. אנחנו רק בשנה הראשונה שלנו ואנחנו בטוחים שזה יפרוץ לתודעה ויזעזע את האנושות הרדומה, זה פשוט לוקח זמן".

רפאלה הנהנה.

"אז יש לנו עסק"?

מנחם הניח מולה את החוזה שכלל 10 עמודים גדושים במילים. רפאלה עברה עליו בריפרוף, למען האמת היא הרגישה שהיא מוצפת ושאין לה חשק לעבור עכשיו על כל האותיות הקטנות.

"אפשר לקחת את החוזה ולחשוב עליו"?

"בוודאי. רק קחי בחשבון שהחוזה הזה סודי, את לא יכולה להראות אותו לאף אחד מלבד עורך דין ששומר על חיסיון". 

ממש מלחמת התשה, חשבה לעצמה. 

"תראי רפאלה אני חייב להגיד לך משהו. כל אחד מגיע לזמן הזה בחייו שבו הוא חייב לקפוץ. את נראית כמו בחורה שעדיין לא הראתה לעולם את כל מה שמסתתר בתוכה, אני חושב שלא הגעת לפה סתם. מתישהו תצטרכי לקחת סיכון". 

עכשיו רפאלה הסתכלה על מנחם אחרת, הוא לחץ בדיוק על הנקודה עם מילותיו, אולי הוא לא בוק זקן ומשונה כמו שחשבה.

"אוקי", ענתה, מנסה לא להסגיר בקולה את הסערה שעברה עליה. "בסדר. תודה מנחם".

מנחם קם והיא לחצה את ידו בשנית והרגישה מבוכה. היא יצאה מהמשרד והסתחררה קלות. משהו במקום הזה טיפה טו מאץ'. היא שאפה אוויר והרגישה מבולבלת, מצד אחד שמחה שיש לה כאן הזדמנות חד פעמית, להיות חלוצה, להוציא משהו מעצמה לעולם, ולהשתתף בפרויקט ראשון מסוגו, סודי ומופרע, ומצד שני- למה זה מרגיש כמו עסקה עם השטן? 

היא לא רצתה לדבר על זה עם עידו, היא ידעה בדיוק מה הוא יגיד: "למה לך לעשות את זה? לכי תדעי מה יראו בחלומות האלה, אין לך שום שליטה על זה, זה בזוי, למה שלא תכתבי מחזה במקום". ועוד דברים מהסוג הפחדני הזה, חשבה. 

למה באמת? תהתה, כי היא לא הצליחה לכתוב מחזה. היא הייתה מענה את עצמה שעות על גבי שעות מול המחשב ושום דבר לא היה יוצא. תמיד באירועים משפחתיים שאלו אותה אם יש איזה תפקיד חדש או הצגה באופק ותמיד היא הייתה מתנצלת שלא- אין שום חדש. "אני עדיין הכלומניקית שאתם מכירים". אמרה לעצמה.

היא תלך על זה. רכבת המחשבות שלה הובילו אותה למסקנה שאין לה ברירה, משהו חייב לזוז ויהיה בסדר. אז החלומות שלה ישודרו למי איכפת, אף אחד לא יידע שזו היא ואולי זה ייתן לה אומץ לכתוב או להצליח באודישן לשם שינוי. היא חייבת להיוולד מחדש.

בלילה חלמה שהיא עומדת על במה, אנשים מריעים לה מכל כיוון, פלאשים של מצלמות מסנוורים אותה והכל מלא בצבע אדום נועז- השמלה, המסך, האנשים. היא התעוררה וקפצה מהמיטה, הרבה זמן היא לא הרגישה שיש לה באמת סיבה לקום. היא עברה על החוזה כששתתה את הקפה, היא לא ראתה שום דבר חשוד, ולא היה לה כסף לשלם לעו"ד שיעבור על זה וחתמה.

כשהגיעה למשמרת באותו הערב היא הרגישה שיש לה משהו להסתיר. היא נשארה מאוחר וצפתה בהקרנת החלומות של חצות. זה היה חלום נורא מטריד, מיני מאוד בשילוב של חלמוני ביצים שעשה לה בחילה. היא יצאה משם והבחילה לא עברה, היא קיוותה מאוד שלה לא יהיו חלומות כאלה. 

היא תיאמה עם הטכנאים למחרת בלילה כשעידו היה במשמרת. הגיעו שני גברים שחיברו את ראשה לאלקטרודות והטמינו מעין מכשיר הקלטה שנראה כמו ברומטר מתחת למיטה. כל המעמד היה מדעי וחשוד. הייתה אווירה מתוחה של חדירה. הם הלכו וביקשו ממנה שלא תקום. היא לא נעלה אחריהם וחששה מכך שדלת דירתה תישאר פרוצה למשך כל הלילה. הם הביאו לה כדור שינה כדי שתוכל לישון בלילה הראשון כשהאלקטרודות מחוברות לראשה. היא לקחה אותו וצללה עמוק עמוק לתוך מאורת החושך שנפערה תחתיה. 

ואז נשמע שעון מעורר מחריד בעוצמתו, היא התקשתה להבין איפה היא ומה היא לעזאזל עושה שם. למה מחוברות אליה אלקטרודות, לרגע היא נבהלה שמא היא בבית חולים כמו שהייתה קטנה ומצאה עצמה כך בוקר אחד כשהוציאו לה את התופסתן באמצע הלילה. 

היא ניסתה להוציא את עצמה מהמיטה ומכל האלקטרודות שהיו מחוברות לראשה אך הכדור עדיין השפיע עליה והיא הרגישה כבדה ומגושמת. חולשה וחולניות השתלטו עליה. היא חששה שעידו ימצא אותה במצב הזה ולא רצתה שהוא יגלה, לא ככה. היא התיישבה על המיטה וניסתה לעמוד אך סחרחורת תקפה אותה. היא לא שיערה שחווית רישום החלומות תהיה כל כך משונה וכבדה על הנשמה. היא שתתה מהמים שחיכו על שידת המיטה. והחלה לנתק אלקטרודה אחר אלקטרודה. 

במהלך השבוע היא הצליחה להתנהל ולהסתיר מעידו ומשאר העולם את הפרויקט החדש עליו עמלה. היא  לקחה משמרות הפוכות מעידו כדי שלא יהיה לידה כשתישן. היא לא רצתה עוד לספר לו על כל הסיפור, למרות שידעה שלא תוכל לדחות את השיחה הזו עוד הרבה זמן, הם בכל זאת גרים ביחד. בכל לילה היא חיברה את האלקטרודות לראשה ששקד על המצאת חלומות עסיסיים, כך היא קיוותה לפחות. עד שהסרט שלה לא יוקרן לא יהיה לה מושג מה איכות החומרים שמהם עשויים חלומותיה. היא עבדה כרגיל והשתדלה להציץ בהקרנות חצות של החלומות, לנסות ללמוד מהם וגם להשוות- איזה יותר טוב, מה מביניהם הכי מעורר השראה או הכי פטאתי. עידו לא הרגיש בשינוי שמתחולל בה, מבחינתו הכל היה כרגיל. לפעמים הוא סלע איתן עד שאינו חש שכל הים סביבו נמצא בסערה שהולכת לטרוף את הכל.

היא הוציאה את האלקטרודות מתוך קופסת המתכת שהחביאה מתחת למיטה ופרסה את המיכשור על השידה. כשהגיע הביתה הוא היה גמור מהמשמרת ולא שם לב לקיומם. 

"צוצי אתה לא שם לב שיש כאן משהו קצת מוזר"?

עידו הסתכל סביבו, רק אז הבחין בערימת האלקטרודות שנראתה סבוכה ומשונה. 

"מה זה"?

"זה הפרויקט החדש שלי". הכריזה בגאווה.

"רפוש אני גמור, תוכלי לספר לי בבוקר"?

רפאלה הינהנה, היא ראתה אותו, את העיגולים השחורים מתחת לעיניים, הכתפיים השמוטות, השיער המבולגן. 

"כן אתה צודק, נדבר על זה מחר". 

היא חיכתה שירדם וחיברה אל ראשה את האלקטרודות כשהלכה לישון שעתיים אחריו. הוא לא ישים לב, חשבה לעצמה. היא הייתה כל כך מושקעת בדבר החדש והמלהיב הזה שלא רצתה להחמיץ הקלטה של אף לילה, אולי הלילה יהיה חלום מיוחד במינו ויוכלו להשתמש בזה לסרט שלה. היא נרדמה רק באמצע הלילה והתעוררה מצעקת בהלה של עידו. 

"רפאלה מה זה? מה את עושה? את בסדר"?!

רפאלה הסתכלה עליו מופתעת ומבוהלת, לרגע שכחה מהאלקטורודת המחוברות לכל ראשה.

"כן אני בסדר אהוב, זה הפרויקט החדש שלי, אסביר לך בבוקר".

"אלוהים אדירים רפאלה! כמעט חטפתי התקף לב עכשיו! את חייבת לישון עם הדבר הזה"?

רפאלה הרגישה רגשות אשמה שלא עשתה לו הכנה נפשית הגונה, 

"אוקי אני אסיר אותן".

היא החלה לקפל אותן למקומן, עידו היה המום ונסער ויצא מהחדר לשתות כוס מים ולהשתין. הוא חזר למיטה וסובב אליה את גבו. 

"צוצי"?

"אני ישן".

היא נסתה לחבק אותו, הוא לא התנגד אבל גם לא הראה סימני חיבה בחזרה. טיפשה… חשבה לעצמה, היא יודעת שהשינה שלו קלה, ברור שהוא התעורר וראה את זה באמצע הלילה ונפל לו הלב. מסכן. היא אכלה את עצמה בייסורי מצפון ולבסוף נרדמה. 

הוא לא היה לצידה בבוקר, כבר שתה קפה בסלון והסתכל בחדשות דרך הפלאפון. 

"סליחה, לא הייתי צריכה לשים את האלקטרודות בלילה, לא חשבתי שתתעורר בכזו בהלה בגללן".

"אני מצטער שהערתי אותך".

"לא, לא, זה ממש בסדר, טוב שהערת". 

"אז מה זה הדבר הזה? את משתתפת במחקר לחקר המוח או משהו"? 

"לא. חתמתי על חוזה עם הסוכנות להגשמת חלומות".

"עם מי"?

"הסוכנות להגשמת חלומות. הם חלק מקבוצה פילנתרופית שמקדמת את נושא האמנות שבחלומות. חתמתי איתם על חוזה, אני מקליטה את החלומות שלי והם יקרינו אותם בעילום שם באולמות קולנוע והם משלמים לי עליהם".

עידו צחק בקול.

"וואו יפה, חתיכת דמיון יש לך, את מצליחה עוד להפתיע אותי עם הרעיונות שלך".

"אני רצינית לגמרי".

עידו הסתכל עליה וחיוכו נמוג, מבטו הפך למרוכז, חושב ופגוע בו זמנית. הוא סיים לשתות את הקפה וחזר לקרוא את החדשות בפלאפון.

"מה זו התגובה הזו"? שאלה עצבנית.

"תגידי, מה זה החוזה הזה? איך לא דיברת איתי על זה? את לא חושבת שזה גם משפיע עליי? שיכולים לזהות אותי בחלומות שלך, בדיוק כמו האנשים שמופיעים בהקרנות חצות האלו אצלנו וכולם צוחקים עליהם שהם ממש מסכנים שהם נפלו קורבן לאיזה טראלללה שהיה צריך את הכסף"?

עכשיו היה תורה של רפאלה להיפגע. 

"למה אתה מגיב לזה ככה? אתה יודע שחשוב לי להופיע, מצאתי פירצה, אני מאוד מתלהבת מזה, למה אתה כל כך אגואיסט"?

"אני אגואיסט"? 

רפאלה הרגישה ששוב עידו שם לה מקל בגלגלים, תמיד חושש מכל צעד שהיא עושה. 

"זה לא שאני לא מאמין בך, אני פשוט חושב שזו לא הדרך".

"למה לא? מי אמר מה הדרך הנכונה ומה לא הדרך הנכונה? אין נכון ולא נכון. היקום רוצה לעזור לי ולא סתם הגעתי אליהם".

עכשיו הוא הסתגר בתוך עצמו ורפאלה הצטערה על כך שהתנפלה עליו.

"אני מצטערת צוצי, אבל ממש קשה לי להכיל את הפחדים שלך לגבי, יש לי מספיק משלי. אני רק צריכה שתסמוך עליי". עידו הנהן והתכנס בתוך עצמו. 

"תעשי מה שאת רוצה". הוא סינן והלך להתקפל לו בחדר. 

 

בהקרנה הראשונה שלה היא התרגשה כמו ילדה קטנה, היא גם פחדה נורא ממה שהיא תגלה על המסך. היא סיפרה על ההקרנה לעידו בלבד, אף אחד אחר לא ידע על קיומה. ההקרנות היו אנונימיות, וכמעט שלא הגיעו אליהן צופים. אמרו לה מהסוכנות שהם בתקופת הרצה ואחרי שהם יבינו מי הכשרונות שמוחם מייצר את החלומות הטובים ביותר הם יתחילו לקדם את הליין הזה, וכל השאר יאלצו להפסיק. רפאלה חששה להיות בין המודחים הראשונים, היא רצתה להיות טובה בזה, לפחות בזה. באולם היו עוד כחמישה אנשים שנראו רדומים. רפאלה הייתה על קוצים כל המשמרת והאנשים שעבדו איתה לא הבינו למה היא כל כך חסרה סבלנות. הגיעה השעה 12 ורפאלה נכנסה לאולם, אחריה התגנב עידו, הם תכננו את זה ככה שהעובדים האחרים לא יבינו שיש פה משהו חשוד. 

האולם הוחשך, לעיסות הפופקורן נשמעו פה ושם. ואז זה התחיל. רפאלה הסתכלה על המסך ולא יכלה להאמין למראה עיניה. היא ראתה את עצמה עושה סקס עם מנחם. עידו הסתכל על המסך ועליה בגועל נוראי וכמעט הקיא. 

"מה קורה כאן"? הוא לחש כמעט בצעקה. 

"אני לא יכולה לשלוט בחלומות שלי, אני לא יודעת למה חלמתי את זה, הוא מגעיל אותי נורא"!

אחר כך סדרת דימוים מטרידים חלפו בקצב מהיר אחד אחרי השני עד שאחד הדימויים נותר ברנדומליות על המסך. עידו היה שם ונראה קטנטן לעומתה ומפוחד. גם מהחלום הזה רפאלה הובכה נורא לאור נוכחותו של עידו באולם. היא הסתכלה עליו בחשש. 

"אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב". לחשה בעצב.

"נכון. להקרין את החלומות שלך זה רעיון מזעזע". עידו אמר ובכל שאר ההקרנה שתק. 

רפאלה הסתכלה על המסך והרגישה בכובד המועקה מעידו. היא לא הייתה צריכה להזמין אותו. כשהסרט נגמר להפתעתה האנשים הבודדים שהיו שם מחאו כפיים, זה אף פעם לא קרה בהקרנות האלו, הם אהבו את החלומות שלה! אבל היא לא הייתה יכולה להראות את השמחה שלה לעידו. היא הסתכלה על הקהל, אחד הצופים שנראה צעיר מהאחרים הישיר אליה מבט וחייך. היא חייכה בחזרה לרגע ואז ראתה את עידו נגעל מהמחווה ועוזב את האולם במהירות. רפאלה יצאה בעקבותיו, מתאפקה לא להגיד לו כלום עד שהם יהיו מחוץ לטווח השמיעה של שאר עובדי הקולנוע. היא הבינה למה הוא פגוע מאיך שהוא הצטייר בסרט הזה ומצד שני איזה פלא זה היה!

"למה אתה כועס עליי? זה הביבים של הנשמה, אני לא אחראית עליהם בשום צורה! זה סתם מחשבות, פחדים, כעסים, זה זבל פרוידיאני! למה אתה מתרגש מזה"?

"כי אני מככב על המסך בזבל הפרוידיאני הזה! עצרת לרגע לחשוב מה זה יעשה לי? זה מגעיל אותי! אני לא רוצה שום קשר לתועבה הזו". עידו התרחק ממנה ועלה על אוטובוס שבדיוק עצר בתחנה.

הוא מעולם לא השאיר אותה ככה לבד ברחוב, היא לא ידעה מה לחשוב. היא הלכה הביתה ברגל וכשהגיעה מצאה אותו ישן על הספה. אז המצב ממש חמור, חשבה לעצמה. 

למחרת עידו יצא לעבודה מוקדם מהרגיל ולרפאלה התפנה מעט זמן ומרחב להרהר בחוויה. היא נהנתה ממנה באופן מאוד מפתיע. נכון, זה מאוד חושפני ופוגע בעידו, אבל משהו בזה היה קסום וחדשני, לא מהעולם הזה. היא הביאה את עולמה הפנימי למסך, ונפעמה מכך. בלילות הבאים היא התלבטה אם לחבר את האלקטרודות לראשה אך לא רצתה לפגוע בעידו. הם לא הצליחו לדבר על זה והיא החליטה להניח לזה לבינתיים, עד שקיבלה את השיחה ממנחם.

"אני רואה שלא קיבלנו ממך חומרים השבוע", אמר מנחם ונשמע מודאג. 

"נכון. אני בהתלבטות איך להמשיך".

"לא נהנית מהקרנת הבכורה שלך? אני יודע שאני נהניתי". אמר וצחק.

רפאלה התעלמה מההערה שחשבה שהייתה די דוחה "האמת שנהניתי, אבל החבר שלי מאוד נפגע".

"אני מבין. אנשים לפעמים נפגעים, קשה להם להבין שמדובר באמנות ואין פה משהו אישי נגדם, זה עולם פנימי שאין לנו כל נגיעה אליו- רק אפשרות להקרין בלי להתערב".

"אני מסכימה איתך, אבל לא רוצה לפגוע בו". 

"תראי, היו לך חומרים מעניינים ואני מרגיש שיש אצלך פוטנציאל, אני לא אומר את זה לכל חולם. אבל לא נוכל להמשיך ככה לצערי, מצטער שאני חותך, צריך לזכור שזה ביזנס בסוף. אם לא תביאי לנו חומרים כל לילה השבוע נאלץ לסיים את החוזה, ההחלטה היא שלך".

 

רפאלה ניתקה את השיחה, עכשיו היא ממש לא ידעה מה לעשות, אז היא אפתה עוגה וחיכתה לעידו שיחזור.

"צוצי אנחנו צריכים לדבר". עידו היה גמור מהמשמרת הכפולה, הוא ממש ניסה להיות בבית כמה שפחות. 

"אוקי" אמר ונמרח על הספה.

רפאלה הגישה לו תה ועוגה, הוא מילמל תודה בתמורה, נשק לה קלות על לחייה, מצג שווא שהכל בסדר. "קיבלתי שיחה ממנחם, אני צריכה להחליט אם אני ממשיכה או פורשת מהפרויקט. לא הקלטתי חלומות השבוע כי לא רציתי לפגוע בך, מסתבר שיש לזה השלכות".

עידו הנהן. 

"אז רציתי שנדבר על זה, לשמוע מה אתה אומר".

"את יודעת מה אני חושב".

"אני יודעת, אבל לי זה חשוב, אני מרגישה שזה יכול לפתוח לי דלת, אולי נחשוב על דרך שזה לא יפגע בך? גם ככה אף אחד לא מגיע להקרנות האלו וזה נשאר בעילום שם, מה אם לא תגיע, ואני לא אספר לך על זה, ונשאיר את זה ככה"?

"אני לא יודע מה להגיד לך. תעשי מה שאת רואה לנכון".

"אני רוצה להמשיך, אבל אני לא רוצה לאבד אותך".

"רפאלה אני עייף, אני לא יודע מה להגיד לך. תמשיכי ונראה כבר מה יהיה".

זו הייתה תקופה נחמדה שנמשכה חודשיים, רפאלה התחילה לעבוד על החלומות שלה, לתבל את חייה בתכנים שיהפכו אותם למעניינים יותר. לפני השינה הייתה ממחיזה מחזאות, משכירה תלבושות ומארגנת תפאורה, את הכל היא עשתה כשעידו היה במשמרות בשביל לא להכעיס אותו, היא ממש עבדה בטיפוח עולם החלומות שלה: החלה ללכת למופעים משונים, קרקס, תיאטרון פרינג', מופעי מחול והופעות שונות של מוזיקה. היא עשתה כל מה שהייתה יכולה כדי לתת לרעיונות להתרוצץ במוחה, כדי שדמיונה ירקיע לשחקים ולא יחזור. עם מעט הכסף שקיבלה מההקרנות יכלה להרשות לעצמה את כל המותרות האלה. ואז היא התחילה גם להכיר אנשים, כל מיני אמנים ואמניות, שפתאום היה לה על מה לדבר איתם והם התחילו להזמין אותה לכל מיני מופעים מחתרתיים משוגעים. כששאלו אותה מה היא עושה היא אמרה שהיא סדרנית בקולנוע שמנסה להיות שחקנית, ושבינתיים היא חולמת. זו הייתה התשובה הקבועה שלה, אף אחד לא הבין שיש משהו מעבר למילים האלה, עד שיום אחד היה מישהו שהבין. 

קראו לו יואב. היא פגשה אותו במופע חישוק של שתי נשים בהריון. איכשהו הם התחילו לדבר וכשהיא אמרה את המשפט הקבוע שלה הוא הישיר אליה מבט רציני. 

"גם אני חולם".

היא הסתכלה עליו שוב ונזכרה שהוא חייך אליה בהקרנה הראשונה שלה, החסד הראשון שקיבלה. אחרי המופע הם הסתובבו בסמטאות ודיברו בלי סוף. גם לו אסור לדבר על זה, אם ההורים שלו יגלו הם יוקיעו אותו מהמשפחה, "הם דתיים את מבינה, ויש סצינות לא צנועות" הוא צחק. ואז הוא התוודה שממש כיף לו לדבר איתה ובכלל לספר על זה למישהו, היא אמרה שהיא מרגישה אותו הדבר. ליד גשר הירקון הם הסתכלו אחד לשני בעיניים והיה ניצוץ. מיד היא המשיכה ללכת, היא לא רצתה לבחון את עצמה ואת הגבולות שלה. היא השתוקקה למגע, לאהבה, למישהו שיקבל אותה ואת החלומות שלה. אבל היא גם לא רצתה בשום פנים ואופן לעשות משהו שיפגע בקשר שלה עם עידו. היא הרסה את הרגע בכוונה, את הריקוד הקטן הזה שהיה להם. היא הרגישה שהוא התאכזב, אבל הם הבטיחו ללכת להקרנות אחד של השני ולשמור את זה בסוד. הוא היה די צעיר, בלונדיני עם עיניים כחולות, היה בו משהו תמים ורענן. כאילו החיים עוד לא חבטו בו. 

היא הלכה להקרנה שלו אחרי שבוע וקיוותה בכל ליבה שהיא תופיע שם, בחלום שלו. הוא הגיע והם ישבו בשורה האחורית. זה היה מעניין, מאוד שונה מהחלומות שלה, היה משהו תמים וחושני בחלומות שלו, כמוהו. הוא יצא למסעות, דמיין יצורים שלא קיימים, מסכות וצבעים מוזרים. ההקרנה הסתיימה והיא ניסתה להסתיר את האכזבה שלה שהיא לא הופיעה שם. הוא הסתכל עליה במבט מצפה. היא אמרה לו שזה היה מקסים ומרגש ורואים שיש לו עולם פנימי מיוחד. הוא חיבק אותה. 

"את הראשונה שאני יכול להראות לה את זה ולחלוק איתה את העולם הזה". הוא הסתכל לה בעיניים ורכן לנשק אותה, היא כל כך רצתה להיכנע לרגע הזה, אבל ידעה שהלכה רחוק מדי. היא אמרה לו שהיא לא יכולה.

"אני מבין". 

הוא קרץ והלך, היה נראה שהוא לקח את זה ממש טוב, אולי טוב מדי. בפנטזיה שלה היא קיוותה שהוא ילחם עליה, שידרוש ניסיון להיות איתה ביחד ושתראה איך זה יהיה יותר טוב איתו, אבל זה לא עובד ככה.

היא לא סיפרה על זה לעידו, על שום דבר למעשה. לא היה להם כל כך על מה לדבר בחודשים האחרונים. באותו סופ"ש הם נסעו למשפחה שלו בערבה. בלילה היא יצאה לסיבוב במושב לנקות את הראש לפני השינה, ועברה מול גבר מבוגר שלקח את הכלב שלו לטיול. רק אחרי שהמשיכה ללכת עוד עשר דקות הבינה מה שמעה. צמרמורת עברה בה והיא הסתכלה סביב, לראות האם הוא עוד בסביבה, הוא לא היה. בלילה חלמה שהיא הולכת ערומה ברחוב מלא פועלי בניין, והיא הולכת ביניהם כמו על מסלול דוגמנות, אחד מהם צעק לה: "תחשפי את הנפש שלך לא רק את התחת"! היא זכרה את המשפט הזה מהחלום ולפני עשר דקות מישהו מהמושב אמר לה את אותו המשפט. הוא לא צעק את זה כמו הפועל בניין בחלום אלא אמר את זה בשקט, כאילו לחש לה סוד באוזן, כאילו הוא יודע עליה משהו מאוד אינטימי. היא הסתכלה עליו בגועל וחייכה חיוך מנומס שהסתיר עלבון והמשיכה ללכת. ורק כשעצרה הבינה שזה משפט מתוך החלום שלה. 

חודש לאחר מכן הגיעה סוף סוף השעה של ההקרנה שלה, היא ציפתה לה כל כך, לה וליואב. היא התלבשה יפה אך לא באופן שמושך תשומת לב, כדי שאף אחד מהעובדים לא יחשוד, היא התאפרה, שמה בושם, היא רצתה להיראות ממש יפה לכבודו, לכבוד שניהם. היא התיישבה במקום שבו הם ישבו בפעם הקודמת, אבל הוא לא הופיע. יכול להיות שהוא רק רצה לשכב איתה וכל החלומות לא מעניינים אותו, וכשהבין שזה לא הולך לכיוון הזה זנח את הרעיון… שאלה את עצמה והלב שלה קצת נישבר. 

על המסך הוקרנו החלומות שלה שהיו סוערים, עשירים בדימויים משוגעים, ההשפעה של כל המופעים והדברים המשוגעים שהחלה לעשות חדרה אליהם, תת המודע שלה היה עמוס בכל טוב. בסוף הסרט שודרה סצינת סקס חייתית וביזארית עם יואב. היא הסיתה את מבטה וראתה אותו יושב בהמשך השורה. הוא היה מהופנט למסך וכשהרגיש את עיניה הסתכל עליה בחזרה, היא חייכה במבוכה והרגישה שהיא מסמיקה כולה. הוא חייך גם, מעט משועשע. ההקרנה נגמרה והקהל מחא כפיים, גם יואב מחא. אנשים יצאו מהאולם ויואב התקרב אליה וישב לידה בכיסא. הוא ליטף את הלחי שלה. עכשיו כשזה בחוץ הרבה יותר קשה להתנגד לזה. הוא רכן אליה ונישק אותה. זה היה נעים, מוכר, ואז הם התחילו להגזים. היא התיישבה עליו והם שכבו עם הבגדים, היא פחדה שמישהו מהעבודה יגיע אבל לא הצליחה לעצור. היא לא רצתה לעצור. היא רצתה להרגיש סוף סוף חופשייה ולשעוט קדימה, לתת ביטוי לכל מה שהיא ומי שהיא, בלי לפחד שמישהו ייפגע, שזה לא יהיה נכון. היא הרגישה שהיא חייבת לצאת לאור באולם הקולנוע החשוך. אז היא התפשטה.

כשהגיעה הביתה עידו כבר ישן. היא נכנסה למיטה והוא חיבק אותה וכרבל אותה אליו. הוא היה כל כך טוב ותמים ומיד הרגישה אשמה ענקית. הוא לא חלק מהשגעון הזה שהיא מטפחת, מהרצון למשהו יותר בחיים האלה, לניצוץ, זוהר, טירוף. ועכשיו, בנוסף לכל האכזבה והחרדה שהיא מסבה לו, היא גם בגדה בו.

במשמרות שלה היא כל הזמן חלמה, היה המון רעש של אנשים ומטלות, והיא חלמה על יואב, ואז התייסרה כשעידו היה מחבק אותה מאחור כשהייתה מנקה את מכונת הפופקורן. היא הרגישה שהאנשים שעבדה איתם החלו להתרחק ממנה ולהימנע מקירבתה. 

ערב אחד עידו שאל אותה אם היא עדיין מקרינה את החלומות שלה. 

"חשבתי להתחיל לבוא להקרנות שלך. זה משהו שאת משקיעה בו את כל המרץ שלך, ואם זה כל כך חשוב לך, כדאי שאני אהיה חלק מזה".

המחווה הזו ריגשה אותה והפחידה אותה בו זמנית. היא חיבקה אותו. 

"תודה".

עכשיו היא עבדה קשה כדי להוציא את יואב מהסיסטם. מאז אותו ערב מלא בתשוקה הם לא נפגשו. היא ניסתה למלא את עולמה בעידו. היא ניסתה לשכב איתו אבל הוא לא שיתף פעולה. היא הזמינה אותו לכל מיני הרפתקאות אבל עידו העדיף להישאר בבית רוב הזמן. כשהגיע ערב ההקרנה הם התגנבו לאולם. רפאלה הייתה מלאת חרדות, היא הזהירה את עידו שוב ושוב שאין לה שליטה על החלומות שלה, היא מצטערת אם הוא יראה משהו שלא מתאים. עידו הנהן ואמר שהוא יכול להתמודד עם הכל. ואז התחיל החלום. בחלום היא שוכבת עם עידו שהופך לאט לאט ליואב, ואז שלושתם ממריאים בכדור פורח ורפאלה מעיפה את עידו למטה. רפאלה לא ידעה איפה לקבור את עצמה, היא הסתכלה על עידו וראתה את העצב בעיניים שלו. אחר כך הייתה סצינה שבה רפאלה עפה וצוחקת ולצידה יואב. עידו עזב את ההקרנה באמצע ורפאלה יצאה אחריו. 

"מה זה? מי זה הבחור הזה"? שאל בצעקה.

"הבטחת שלא תתעצבן"!

"איך אני יכול להבטיח דבר כזה כשאת מאוהבת במישהו אחר"?

"זה סתם משהו רגעי זה יחלוף".

"אז את מודה שזה קיים"!

"זה לא קרה לך שנדלקת על מישהי שפגשת וזה עבר? אני בוחרת להיות איתך". 

"היה ביניכם משהו?"

רפאלה שתקה ועידו הסתכל עליה ומבטו נמלא עלבון. 

"זה קרה פעם אחת ומאז לא נפגשנו. אני מצטערת. לא הייתי צריכה לעשות את זה".

עידו הניף יד, עלה על מונית ונעלם. רפאלה ריחמה על עצמה ובכתה ברחוב. כשהיא הגיעה הביתה הוא לא היה שם ולא ענה לטלפונים שלה. היא פחדה שהוא יעשה לעצמו משהו. היא המשיכה להתקשר אליו ולא הלכה לעבודה למחרת. הוא הגיע אחר הצהריים כשעיניו נפוחות. 

"איפה היית"?

"אצל אחי. אני עוזב". 

"בבקשה אל תעזוב. אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיך".

"תעשי מה שאת עושה כבר עכשיו בלעדי. אני רק מעכב אותך. אני כנראה גם לא מספק אותך ולא מספיק טוב בשבילך. קשה לי בכלל לדבר איתך אז אני לוקח כמה דברים והולך".

"עידו תסתכל עליי. אני אוהבת אותך. אתה אהבת חיי. עשיתי טעות חמורה, אבל טעות. זה קורה למלא זוגות, אני לא אומרת שזה מוריד מהדבר הנוראי שעשיתי אני פשוט אומרת שזה קורה להרבה מאוד אנשים, והנה גם לנו זה קרה".

"הרבה זוגות גם נפרדים אז הנה גם אנחנו נפרדים".

השחור הזה ששוכן בנשמה שלה שהיא מכירה היטב שוב התפשט בכל גופה עד לקצוות אצבעותיה, לא מותיר חלקה קטנטנה של אופטימיות. היא הרסה את זה במו ידיה. את הזוגיות שרצתה כל כך. היא הרסה לעצמה את החיים, מכאן לא יוצאים כל כך מהר. היא ישבה בסלון עם ראש מתפוצץ וצפתה בעידו מסדר את הדברים שלו בכמה תיקים, כמו שהוא עשה כשהם היו נוסעים ביחד לערבה, רק שעכשיו הוא נוסע לבד והיא לעולם לא תראה את הנופים האלה ביחד איתו שוב. אחרי שעידו יצא היא היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, אז היא חיברה את האלקטרודות ונכנעה לשינה הכבדה כמו שמיכה שתשכיח הכל.

כשהתעוררה לא ראתה את עידו לידה במיטה. ההבנה של מה שקרה הכה בה בעוצמה אדירה של בעיטה בבטן. איזו נעימה השינה והשניה הזו של השכחה. היא הרגישה חסרת אונים, אומללה, היא כעסה על עצמה כל כך והרגישה אשמה ענקית, קורבן ורוצח ביחד. כשהגיעה למשמרת גילתה שעידו הודיע שהוא מתפטר וביקש שהמשמרות שיש לו עד שיימצא לו מחליף לא יהיו קרובות לאלו שלה. עוד אגרוף בבטן. עכשיו כולם יודעים. העובדים האחרים הסתכלו עליה בכעס. כולם אהבו את עידו. הוא תמיד עזר לכל מי שצריך במשמרת, החליף כשמישהו עשה סימנים קלושים של מחלה, תמיד היה מדבר עם כולם בגובה העיניים, מלא בסבלנות. כולם העריצו אותו, וגם היא. ועכשיו בגללה אף אחד לא יהנה מהנוכחות שלו יותר. האם הם יודעים מה היא עשתה? את כל השתלשלות האירועים? 

ניצן ניגשה אליה בהפסקה "ראינו הכל את יודעת".

"סליחה"? רפאלה הסתכלה עליה המומה.

"בחלומות שלך, בהקרנה של חמישי ב12. התחלנו לזהות את עידו והבנו שזה מישהו מכאן. ואז ראינו את כל מה שעשית. שתדעי שזה דוחה". היא אמרה והתרחקה ממנה. 

"זה רק חלום"! רפאלה צעקה אחריה, מנסה להצדיק את עצמה. היא שרפה את עצמה גם עם עידו וגם בעבודה. היא איבדה את האנונימיות שלה, כל הבפנים בחוץ עכשיו. 

בערב היא התקשרה למנחם. 

"אני מבין שיש צרות". ענה.

"איך גם אתה יודע"?

"כולנו רואים את החלומות שלך רפאלה. אני מצטער שאת עוברת תקופה קשה".

"אני רוצה לצאת מזה". אמרה בהחלטיות.

מנחם נאנח עמוקות. 

"רפאלה יקירתי, תחשבי על זה טוב. לא תהיה דרך חזרה. את עכשיו בחבלי לידה, את מאבדת את מה שמעכב אותך, אני צופה לך דברים גדולים. זו החלטה לגמרי שלך אבל שתדעי שעוד הרבה חולמים עוברים ועברו דברים דומים למה שאת עוברת, המיזם הזה תופס תאוצה. אני מארגן פרימיירה חגיגית עם החלום שלך לעוד חודש כדי שתטעמי את החשיפה שעוד צפויה לך. יש משהו אחר בחלומות שלך. בכל אופן, אני מציע לך לחכות שבוע לפני שאת מחליטה לעזוב, או לפחות לישון על זה". 

הזהות של חלומותיה נחשפה והיא פוטרה מעבודתה,המנהל שלה אמר שזה ניגוד אינטרסים. היא עברה לדירה קטנה בירקון והשתדלה לא לדבר עם אף אחד. מאז הפרידה החלומות שלה הפכו ליותר ויותר קיצוניים ואפלים, היא ראתה שהצופים מתרגשים מהם יותר, מזדהים או מזדעזעים. היא ניסתה להימנע מלפגוש אנשים, מדי פעם הרגישה אנשים שבוהים בה ברחוב קצת יותר מדי זמן, מזהים אותה, וזה רק הזכיר לה את מה שעוללה לעצמה.

כשהגיע ערב הפרימיירה היא חששה מאוד ממה שהולך להיות מוקרן על המסך. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה והזכירה לעצמה אלמנה, ניסתה לא להתבלט ככל האפשר. להפתעתה הגיעו כמעט אלף צופים שחיכו בציפייה. מנחם עלה לבמה לנאום.

"ברוכים הבאים". 

מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל עבר.

"אני מאוד מתרגש להשיק את המיזם המיוחד, אנחנו הולכים לצפות כעת במיטב המוחות החולמים. זהו צעד ענק לתוכן שאנשים הולכים לצרוך במאה ה-21". 

שריקות ומחיאות כפיים נשמעו, הקהל היה מרוגש ומשולהב. 

הוא המשיך ואמר שהמיזם עוד סודי ולכן הוא מבקש לא לצלם, לא לכתוב על כך בעיתונות ולשמור את הנושא בסודיות עד שהם יצאו לתקשורת, הוא מניח שתוך חצי שנה. הייתה תחושה באוויר שהם עדים למשהו ראשון מסוגו, משהו שהוא בין ניסוי לאמנות, האמנות הכי פולשת שאי פעם נעשתה. והיא נתנה להם לפלוש. היא חשבה לעצמה. 

רפאלה ישבה חרדה, חוששת שיזהו אותה בחלומה. זה היה מקבץ של אוסף חלומות באורך שעה וחצי, החלומות שלה סגרו את המקבץ. היא חיפשה את יואב בעיניה אבל לא ראתה אותו בקהל. היא רצתה לראות אותו מאוד, אבל גם חששה מהמפגש. היא לא ידעה מה יהיה איתם עכשיו כשאין יותר מכשול.

החלום שלה החל, על המסך נפרש המהלך של החודשים האחרונים: ההצגות שעשתה לעצמה מול המראה, הבגידה, הפרידה, ההקרנות, הלחישות ברחוב, הכל היה חשוף ולעיני כולם, נרטיבי באופן מטריד. בסוף החלום רפאלה ישבה ערומה על ריצפה מלוכלכת ונראתה עלובה וקטנה, כאילו היא היצור היחיד שנותר בעולם. זה היה הדבר הכי עצוב שהיא ראתה בחייה. היא לא הצליח להחזיק את זה בפנים ובכתה בשקט, מתאמצת כל כך לא לבכות בקול. כל הנסיונות שלה להראות אמיצה ומתמודדת בעיני עצמה והסביבה, פתאום היא ראתה את השבריריות שלה. היא הרגישה את הבדידות בכל עוצמתה. ההקרנה הסתיימה, הקהל מחא כפיים בהתלהבות רבה יותר מההתחלה.

מנחם אמר שיש לו הפתעה קטנה, הוא היה שמח מאוד להזמין לבמה את יוצרי החלומות  שזה עתה צפו במוחם הקודח. רפאלה נבהלה, הוא לא הכין אותה לזה. הוא התחיל להזמין את החולמים בזה אחר זה, ארבעה אנשים בגילאים שונים עלו על הבמה, ביניהם אישה בת 70, נער בן 20, ואז הוא קרא לה. 

"החלומות שסגרו את המקבץ היו של רפאלה ברקוביץ'". הכריז בגאווה.

רפאלה לא קמה ממקומה. הקהל החל למחוא כפיים במבוכה. 

"רפאלה בואי אל תתביישי, בואי בואי לבמה מגיע לך".

רפאלה נעמדה במקומה והקהל החל מוחא כפיים בעוצמה שהלכה וגברה עד שהגיעה לבמה. מנחם קרן מרוב אושר. 

"חברים תודה רבה לכם שהגעתם לצפות, ותודה רבה לחולמים". בחורה צעירה עברה על הבמה וחילקה ורד שחור לכל אחד מהחולמים, רפאלה לקחה את הורד בהיסוס. ואז זה נגמר באותה מהירות שזה התחיל. החולמים האחרים ירדו מהבמה, היא נשארה לעמוד שם לבד עד שלא נותר אף אחד בכיסאו. רק כשהאולם התרוקן לחלוטין היא ירדה מהבמה ויצאה מהאולם.

בדרך חזרה, למרות השעה המאוחרת, היא ראתה את עידו עובר מולה ברחוב, נראה שהוא שתה. היא קפאה ועיניו נחו על הורד.

"מזל טוב". אמר לה. 

היא הישירה אליו מבט ונראתה אומללה.

"זה מה שרצית לא?" שאל.

היא לא הצליחה לפרש את הטון שלו, היא רק רצתה שיאסוף אותה אליו. דמעות החלו לנשור מעיניה בשקט. היא ניסתה שלא יראה.

"אתה יודע, זה כואב לעוף". אמרה לו וחייכה נואשת.

"זה בגלל שאת לא עפה, את מתרסקת" ענה. 

בעדינות ניגב את דמעותיה באצבעותיו ואז ליטף אותה קלות והתרחק. רפאלה נשארה לעמוד בקור, כשהרוחות העזות של הירקון מצליפות בגבה. מתוך הייאוש וחוסר האונים הפכה לפתע להיות מודעת לסיטואציה: לרוח, לורד השחור שבידה, לכך שהיא עומדת לבדה בשמלה שחורה דרמתית ברחוב החשוך. היא דמיינה את הרגע הזה מוקרן על המסך וחיוך קטן עלה על שפתיה.