קטגוריות
מסלול רגיל 2022

המבול

י"א בשבט התתס"ד, שמונה חודשים.

אור חיוור של זריחה הסתנן מבעד לווילון הכחול שבחדר בית המלון הירושלמי. עובדיה ניעור ויצא מהשמיכה בזהירות, פן יפריע את נשימותיה השלוות של אשתו. הוא שטף את פניו, נטל את תיק הבד הקטן והוציא מתוכו טלית, תפילין וספרון תפילה. 

"ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית…" הוא מלמל והתעטף בטליתו. אז כרך בזהירות את רצועת העור השחורה סביב זרועו כפי שלמד בסרטון ההדרכה וקרא קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. כשסיים, חש התעלות גדולה. היה זה היום השביעי ברציפות שהצליח להתמיד.

הוא התלבש והתארגן, מהרהר בטיול שתכננו לצאת אליו כשלפתע האיר השעון החכם שלו. ליבו צנח כשקרא את ההודעה שעל הצג:

"הנביא צריך אותך! היום בשעה 10:30 נתכנס מחוץ לבית החולים שערי-צדק לקריאת תהילים וקיום נס גדול! מצפים לראותך!"

הוא נאנח בצער, הביט באשתו שעוד חלמה חלומות מתוקים וכרע לצידה על הרצפה הרכה. "נרקיס, חיים שלי. בוקר טוב".

היא פקחה את עיניה החומות וחייכה אליו. "בוקר טוב".

"תקשיבי… קיבלתי הודעה מהנביא. יש נס היום, ממש פה קרוב. אני רוצה ללכת".

נרקיס התיישבה על המיטה בבת אחת. "אמרנו שנצא לטיול היום".

"נצא".

"לקחתי יום חופש בשבילנו. מצאנו סידור לילדים".

"אני יודע".

"אז מה נס עכשיו?"

"אני חייב, עיוני, חייב. זה צו השעה, זה חשוב".

"הבנתי. לך אז". היא התכרבלה בשמיכה וסובבה אליו את גבה.

"אולי תבואי איתי הפעם? אני רוצה שתראי".

"ממש לא. לך. לך לשרלטן שלך".

עובדיה נאנח. "אני אוהב אותך," אמר ויצא מהחדר. אולי אחרי הנס היום היא תבין.


קהל קטן התקבץ מחוץ לשערי-צדק, כמה מאות אנשים שהתלחששו בינם לבין עצמם בהתרגשות. שלושה נערים ממולחים הסתובבו עם עגלת סופר עמוסה בבקבוקי מים ועברו בין המתקהלים, מציעים את מרכולתם ביוקר. שני חרדים זקנים, ממולחים לא פחות, עברו עם קופסא קטנה והציעו קמעות.

עובדיה עצר את אחד מהם וקנה ממנו חוט אדום. "תן גם איזו ברכה," אמר לו עובדיה כשהזקן קשר את החוט סביב פרק ידו. "בטח, בשמחה!" אמר הזקן והתחיל למלמל תפילה.

הוא חייך לאחר שהזקן הלך. מעניין מה נרקיס תגיד… אבל אם ניסים קורים אז אולי גם חוטים אדומים מביאים ברכות.

הלחשושים גברו ועובדיה פנה להביט. תחושת יראה עברה בו והוא הסיר את משקפיו החכמות ותלה אותן על חולצתו. בקהל עבר איש תימני אחד, לא גבוה, לבוש אדרת פשוטה מצמר מעל גלבייה לבנה, מחזיק בידו מטה רועים מעץ והוא נראה מחויך ובטוח. בין הלחשושים ניתן היה לשמוע מילה אחת חוזרת שוב ושוב. הנביא!

הנביא עומריהו הסתובב אל הקהל והפשיל את הברדס מעל ראשו, חושף שיער וזקן שחורים. הוא לא עשה מחוות דרמטיות כשדיבר וקולו לא הרעים והדהד בין גבעות העיר. דיבורו היה פשוט, צנוע כמעט, ועם זאת רם וברור, ובעל ח' ו-ע' גרוניים. "רבותיי! אני מודה לכם שבאתם. כל אחד ואחת מכם עושים היום עבודת קודש ומקרבים את העם הזה לתשובה, יותר ממה שאתם מתארים לכם. אין ניסים בלי תשובה, ואת הנס היום השם לא היה שולח אותי לעשות אילולא התשובה שלכם. בעזרת השם, הנס היום יוכיח לעם הזה שאני מביא איתי בשורה של אמת, שהקדוש ברוך הוא שומע את התפילות שלנו. היום השם ירפא את כל מי שנמצא בבית החולים הזה".

הנביא עצר, ועובדיה חש גל התרגשות חולף דרך הקהל וסוחף גם אותו. עד עתה לא חולל עומריהו ניסים בקנה מידה כזה. בית חולים שלם? בבת אחת? זה יהיה נס גדול באמת!

"וכעת תוציאו את ספרי התהילים שלכם ותתפללו. תתפללו באמת, מכל הלב, עשו תשובה עם השם. תנו לו לשמוע אתכם, תראו לו שאתם מייחלים לרפואת החולים!"

עובדיה לקח ספר תהילים חבוט מאחד משליחי הנביא והרשה לעצמו למלמל בקול. הנביא הוביל את התפילה בקריאה מהירה אך ברורה, ועובדיה עצם את עיניו, מציץ מפעם לפעם בדפים הצהובים כדי לוודא שהוא מצליח לעקוב וקד באוויר. בבקשה, אלוהים, השם, בבקשה תושיע אותנו. בבקשה תתגלה אלינו. אני מאמין בך, אני אוהב אותך, אני יודע שאתה קיים. תראה לאשתי שאתה כאן, שגם היא תאמין, שכל עם ישראל יאמין. תרפא את החולים כמו שעומריהו אמר, שיהיה להם רק בריאות, רק טוב. תעשה שתהיה תשובה בישראל.

בשלב מסויים איבד את מיקומם בתפילה אך לא פסק מלקרוא. הוא עבר מפסוק לפסוק, הופך את הדפים הדקים בזהירות, מהרהר מדי פעם במה שקרא או עוצר לבקש רחמים מהאל, וכשלפתע השתרר שקט הרים ראשו והביט סביבו. הנביא פסק מתפילתו, רק עמד שם וחייך.

מלמולים נרגשים החלו לעבור בין הסובבים, ועובדיה לא הבין מדוע.

"תראה," אמר לו מישהו והראה לו את השעון החכם שלו. על הצג הופיעה התראה מאתר חדשות: "נס בירושלים – כל החולים בשערי-צדק נרפאו באורח פלא. פרטים נוספים בהמשך".

אנשים צעקו בשמחה, הריעו ושרו שירי הלל לאלוהים. מבעד לשאון הנביא צעק: "זה אתם! זו התשובה שלכם!"

עובדיה הריע בשמחה. הלוואי שנרקיס הייתה פה ורואה את זה. עכשיו היא תבין, היא חייבת להבין. מה היא תגיד?!

"תודה רבה נשמה!" אמר עובדיה לאיש שהראה לו את שעונו.

"בכיף," אמר האיש ופתאום כיווץ את גבותיו. "אתה נראה לי מוכר, אתה יודע?"

עובדיה בחן אותו. האיש היה גבוה ממנו, אשכנזי וחובש כיפה סרוגה קטנה שבקושי כיסתה את קרחתו. מבעד למשקפיו הביטו בו עיניים בוהקות כשמי תכלת. "אתה מוכר לי גם, אתה יודע?" השיב עובדיה. "מה, איפה שירתת?"

"בחימוש מדויק. אתה?" השיב האיש.

"לא, איזה, אני גולנצ'יק," צחק עובדיה. "קרייתי?"

"כן, כן! אני מקריית ביאליק!"

"וואלה! גם אני!"

 "באיזה רחוב אתה?"

"אילון, זה ליד בן גוריון שמה. אתה?"

"אני בגנים, זה גם לא רחוק," האיש חייך.

עובדיה לחץ את ידו. "איך קוראים לך?"

"אוּרִי. איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?"

"אני רוב הזמן בחיפה, האמת, עובד שם".

אורי צחק. "לא, אני מתכוון בבית הכנסת".

"אה," עובדיה חש נבוך. "האמת שאני חדש לכל העניין הזה… כאילו, תמיד הייתי מסורתי, כן? אבל לא דתי. אבל אחרי שעומריהו הגיע פתאום, וממש ראיתי… אמרתי לעצמי שכדאי להתחזק, מה יש להפסיד? מאז אני משתדל להגיע כל פעם שקוראים לי, משתדל גם לשים תפילין הרבה, כבר הצלחתי שבוע רצוף…"

"זה טוב שאתה לא אדיש ועושה תשובה," אמר אורי, "אין מספיק כמוך".

"תודה נשמה".

"אולי תבוא לשחרית בראשון? כל תשובה חשובה".

עובדיה זע באי נוחות. "אני לא יודע… אשתי לא תאהב את זה, לא יודע איך זה יסתדר עם העבודה… אני גם לא דתי".

"שמע אחי, זו שעת מבחן. בדרך כלל אני לא מציק אבל אני באמת חושב שתשובה עכשיו היא הדבר היחיד שיכול לגאול אותנו, אתה מבין?"

"ברור, ברור," אמר עובדיה, "אני עושה תשובה, אבל-"

הוא חש לפתע משיכה בדש חולצתו, פנה וראה את אחד השליחים. "התהילים," מלמל והצביע על הספרון.

"סליחה, צודק," אמר והחזיר לו את צרור הדפים החבוט. אחר כך פנה נבוך אל אורי. "אתה רואה? אפילו תהילים אין לי. אני לא מבין בזה".

אורי חייך. "הבנתי אותך. קודם כל קח את זה". הוא הוציא מתיקו ספר תהילים מהודר, עטוף בכריכת עור חומה, והושיט אותו לעובדיה.

עובדיה הביט בספר, המום. "הרגע הכרנו… אני לא יכול לקחת דבר כזה".

"קח, קח, עלי. יש לי עוד אחד בבית. רק תגיע לשחרית כשאתה חוזר, בסדר?"

"לא יודע…"

"קח גם את המספר שלי, אני אעזור לך להשתלב צ'יק צ'ק. זו רק שחרית אחת, אני חושב שהעבודה והמשפחה שלך יבינו, בטח אחרי הנס שקרה היום".

עובדיה חש התרגשות גואה בו, עונג מהזן המשובח ביותר, של מציאת אדם טוב ומשמעות גדולה. "יודע מה, סבבה, אני יבוא. מה כבר יכול לקרות?". הוא לקח את הספר מידיו של אורי, וזה חיבק אותו. "תבוא, כולם ישמחו. נביא ביחד גאולה לישראל".


החופשה עברה בנעימים למרות הכל, ובצאת השבת עובדיה הזמין להם קַרְגּוֹ. הרכב האוטונומי הגיע בדיוק בשעה אליה הוזמן, הם העמיסו עליו את המזוודות ויצאו מירושלים חזרה צפונה. נרקיס הרכיבה את המשקפיים החכמות שלה והחלה להקיש באוויר במרץ. בזמן האחרון עבדה כאחוזת דיבוק, ועובדיה שמח שהצליחה להניח לזה לכמה ימים. הוא הרכיב את המשקפיים החכמות שלו וצפה במהדורת החדשות, אשר צפה בתוך מלבן וירטואלי שקוף מולו. הייתה כתבה על הנס שאירע ואפילו הביאו את עומריהו לראיון באולפן.

אחרי שמאסה בעבודתה הסירה נרקיס את משקפיה והתכרבלה בחיק בעלה, שקיבל אותה בחיבוק חם. "אתה באמת מאמין לעומרי הזה?" שאלה פתאום. 

עובדיה כיבה את החדשות והביט בה בפליאה. "מה את חושבת? שמשעמם לי?"

"אני פשוט לא מבינה מה עובר עליך. אתה לא דתי, פתאום אתה מצטרף לי לאיזו כת…"

"חיים שלי, הוא עושה ניסים! אשכרה ניסים! הבנאדם ריפא בית חולים!"

"בטח יש לזה הסבר הגיוני".

"איזה?"

"לא יודעת".

עובדיה צחק. "אז למה לא פשוט להגיד שזה נס? מה כואב לך?"

נרקיס הזעיפה פנים. "זה שאתה לא יודע איך זה קרה לא אומר שזה נס".

"אני באמת לא יודע איך זה קרה, אבל אני יודע שזה לא הגיוני שסתם ככה פתאום בית חולים שלם יתרפא, שעומריהו עשה את כל הניסים שהבטיח לעשות ושהוא אומר שבלי תשובה אין ניסים. אז מה יש לי להפסיד מלהניח קצת תפילין בבוקר?"

"אין לי בעיה שתתחזק, בייב, באמת, מה שעושה לך טוב. אבל שלא יבוא על חשבוני ועל חשבון הילדים. ובלי כפייה דתית".

הוא הידק את חיבוקו. "לא אשקר לך, עיוני, אני דווקא רוצה שתצטרפו אלי, אבל אני בחיים לא יכריח אתכם. לא מאמין בזה".

"דיר באלאק," אמרה נרקיס.

"אבל חשוב לי שתביני משהו. לא השתגעתי, נרקיס, לא נכנס לי איזה ג'וק לראש. הרי אני לא דתי, נכון? אבל בא פתאום הבנאדם הזה ומנבא שמגיעים מטאורים, ולמדענים הכי טובים בעולם לוקח חודשיים לגלות שהוא צדק. ואז הוא מתחיל לעשות ניסים, דברים שלא הצלחתי להסביר ובחיי שניסיתי. שק קמח שלא מתרוקן, עץ זית שפורח לי מול העיניים, היום הבית חולים. והוא אומר שכדי להינצל מהמטאורים צריך לעשות תשובה. אז וואלה, אולי הוא צודק? ויותר מזה, חיים שלי – אולי אלוה… השם, הוא באמת כמו שכתוב בתורה? ואז חייבים לקיים מצוות".

נרקיס הרהרה. "הוא לא משכנע אותי בינתיים. וחוץ מזה לא ברור בכלל כמה נזק המטאורים האלה יעשו. לא בטוח שזו תהייה כזו קטסטרופה".

"ואם נציל חיים של בנאדם אחד? לא כדאי?"

"השאלה אם תפילות זה באמת מה שיציל אותו. אתה יודע שהתחילו לבנות אצלנו בונקר?"

"וואלה".

"גם אמרו לנו במעבדה לזרז פרויקטים. אנחנו מקבלים אישורים לניסויים שבעבר היינו צריכים להמתין חודשים בשבילם. אולי אנחנו צריכים להתחיל לדאוג…" היא צחקה צחוק מאולץ.

"חיים שלי… לא יודע מה יהיה אבל אני בטוח שאם נעשה תשובה השם ישמור עלינו. ובינינו, לדעתי הוא ישמור עלינו גם אם לא".


י"ז בסיוון התתס"ד, ארבעה חודשים.

עובדיה צעד בדרך יפו בעיר התחתית בחיפה לאחר שסעד את ליבו. היה חם בחוץ, הוא הזיע ושמח כאשר הגיע למשרד המקורר בו עבד ("גיורא דייליס ושות' – אדריכלות ועיצוב פנים"). בדרכו הספיק לראות כמה זוגות של מתנדבי המשמר האזרחי, זוג שוטרים ואת הכרזות הממשלתיות הרבות שקרנו מכל מקום ("נמנעים מאנרכיה – ממשיכים לעבוד!"). את משקפיו החכמות לא הרבה להרכיב עוד, שכן גם המרחב הווירטואלי היה עמוס בכרזות כאלה.

הוא נכנס, התיישב בעמדתו והחל לעיין בעלון השבת שלקח עמו מבית הכנסת, קורא על פרשת השבוע שעבר. לא היו להם כבר פרויקטים חדשים, והפרויקטים הקיימים היו תקועים או זנוחים, כך שלא הייתה להם הרבה עבודה ולכן הוא דאג שתמיד יהיה לו משהו מעניין לקרוא. ארבעה מתוך חמישה עשר העובדים בעסק עזבו בתוך זמן קצר וגם צבי המנהל לא הרבה להגיע, ובכל זאת רוב חבריו המשיכו לעבוד – מי מתוך תחושת שליחות, מי מהחשש מההגבלות שהוטלו על מובטלים ומי מהאמונה שבסופו של דבר תהייה תשובה גדולה והאל יחוס עליהם.

בעצת הרב התקין עובדיה עמדת תפילין קטנה בפינת המשרד, ולשמחתו חלק מחבריו פנו להשתמש בה. כשביקשו את הדרכתו שש לעזור להם, ואף חזר והדגיש – "כל מצווה עוזרת, כל תשובה היא חשובה. תעשו מה שאתם יכולים".

בדרך כלל היה מצליח להתעמק בקריאתו, אלא שהיום היה טרוד. הוא השליך את העלון על השולחן ובהה בתקרה, מגשש אחר כיפתו וציציותיו כאילו רצה לוודא שהם עוד שם. לפני כמה ימים נסע עם נרקיס לראות את "התיבה", כפי שקראה למקום, ומאז חש מעורער. 

"התיבה" לא הייתה אלא בונקר תת קרקעי עצום, כחמש מאות מטרים מתחת לפני הקרקע, וכשראה אותה עובדיה הבין פתאום את גודל השעה. החלל היה כל כך גדול עד שבקושי הצליח לראות את קצהו המרוחק. הוא היה מואר בנורות ניאון לבנות כחלחלות כמו במעבדה ענקית, והאוויר היה סמיך וטחוב כאילו היה עשוי מאותו בטון אפור ממנו היו יצוקים הקירות. אלפי תאי שינה קריוניים היו מסודרים שם בשורות, נראים לעובדיה כארונות קבורה ממתכת, ולאורך הקירות היו מכולות רבות ואף מספר חדרים שנראו לו כחדרי ניתוח בבתי חולים או מעבדות מאיזה סרט ישן.

"אשכרה מחשבים…" מלמל עובדיה כשעברו ליד אחד החדרים, "עם מקלדות והכל".

"כן, לא יהיה מֵטַאבֵרְס אחרי הפגיעה." הסביר פרופסור שומרמן, ראש המעבדה בה עבדה נרקיס, "יש כאן מקום לעשרת אלפים אנשים ולכל צורכיהם כדי ליישב את הכדור מחדש לאחר שישתקם, ואם יתנהלו בחוכמה גם להמשיך ולפתח את הציוויליזציה מהנקודה בה נעצרה… פחות או יותר".

"ותכל'ס, אתה מאמין שהמקום הזה ישרוד חמש מאות שנה?"

"אם ב-'מאמין' אתה מתכוון לכך שאני חושב שבהסתברות גבוהה למדי המקום ישרוד, אז כן, אני מאמין. הבונקר הזה יכול לשרוד פיצוץ בעוצמה של עשר מגטון".

עובדיה עיווה את פרצופו ומשמש בציציותיו. הוא לא אהב את הטון של הפרופסור. "ומה ההסתברות לשרוד את ההקפאה?"

הפרופסור הזעיף פניו. "יותר גבוהים מהסיכוי לשרוד את המטאורים, זה בטוח. אנו מעריכים שכשבעים וחמישה אחוזים מהמורדמים ישרדו, עם טעות סטטית אפשרית של עשר אחוז לפה או לשם".

עובדיה חש חלחלה. "אז הסיכוי לשרוד את ההקפאה הוא רק שני שליש? זה לא הרבה".

"עם הטעות הסטטיסטית, כן." רטן הפרופסור, "שמע, אני מבין שאתה אדם מאמין אבל בכנות, הסיכוי שהאנושות תשרוד את הפגיעה הזו הוא אפס. לך ולמשפחתך יש אפשרות להצטרף לתיבה רק בגלל התפקיד החשוב של נרקיס בפרויקט, וזה קצת מצחיק שפתאום כשמדברים על מדע אתה נזכר להטיל ספק. אין פוליטיקאי שלא התקשר אלי וניסה לקמבן לעצמו מקום פה, ועוד כל מיני ידוענים ואנשים עשירים. אני מציע לכם למהר ולתפוס מקום, שכן המועמדים נבחרים בקפידה. לי לא מאשרים להצטרף, למשל, מפאת גילי".

פרופסור שומרמן בהחלט הצליח להפחיד אותו. מה אם הנס לא יקרה? מה אם לא תהייה מספיק תשובה והשם יחליט להענישם למרות הכל? 

"הפחד הוא אויב האמונה," אמר לו רב בית הכנסת כשהתייעץ עמו, "ואמונה נמדדת בשעת משבר, לא כשקל. אנו בשעת מבחן ועלינו לקיים מצוות גם כשמסביב יהום הסער, גם כשיש פיתויים. לדעתי אל לכם להיכנס ל-'תיבה' הזו". עובדיה הינהן וחשב שהרב צודק, אך לא הצליח לגרש את הספקות מליבו. קשה להאמין שהמבול לא יבוא כשהתיבה האדירה ניצבת לפניך.

שעונו צלצל לפתע, מעיר אותו משרעפיו. הוא נפרד מחבריו לשלום, הזמין לו קרגו ויצא לאסוף את לילך מהגן, משאיר מאחוריו את העיר המודרנית לטובת הכרך הרגוע לכאורה, אך גם בקריית ביאליק היו פטרולים של המשמר האזרחי וכרזות, במיוחד ברחובות הראשיים. אחרי הנס, בעזרת השם, החיים יחזרו להיות נורמליים…

כשהגיעו הביתה יונתן כבר ישב בסלון ושיחק באיזה משחק וירטואלי, עדשות משקפיו מרצדות והוא מקיש באוויר ונראה מרוכז. בחודשים האחרונים נרקיס עבדה עד מאוחר ולכן עובדיה טיפל בילדים בצהריים, דבר שעשה בשמחה. הוא בחר מתכון בהמלצת המקרר החכם והכניס את המצרכים למעבד המזון על מנת שיכינו כשלפתע צלצלה התראה בשעון החכם שלו.

"הנביא צריך אותך! בעוד כחצי שעה נתכנס במצדה לחזות בנס גדול! מי שיכול שיגיע, מי שלא – אנא התפללו יחד איתנו מאיפה שאתם נמצאים! כל תשובה חשובה!"

עובדיה תמה. תפילה המונית במצדה בהתראה כה קצרה? ומיד צחק על תמיהתו. נסתרות דרכי השם ישתבח.

הוא סיים להכין את ארוחת הצהריים לילדיו וקרא ליונתן שיערוך את השולחן. "תאכלו בלעדיי, בסדר נשמות? אבא צריך להתפלל. ואל תגזימו עם המיץ!"

"למה אתה צריך להתפלל?" שאל יונתן.

"כדי שיבוא נס, חיים שלי. לא להפריע לי אלא אם קורה משהו, בסדר?"

הוא נכנס לחדר השינה והסיר את השעון החכם מעל פרק ידו פן יסיט ליבו מן התפילה. אז שלף מאמתחתו את ספר התהילים המהודר שקיבל מאורי. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נתבקש להתפלל בתזמון מפתיע ולכן תמיד נשא את הספר עמו. הוא נשא תפילת יהי רצון, פתח את הספר בפרק פ"ג והתפלל בקול. "שיר מזמור לאסף. אלוקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט…"

הוא תהה איזה נס השם שלח את עומריהו לחולל, ומדי כמה פסוקים עצר כדי להגיד לאל את אשר על ליבו. אלוקים, אני כאן, מתפלל עם כל עם ישראל בשבילך. אני מאמין בך ובמצוות שלך, ואני רוצה שכולם יאמינו. אני רוצה שגם נרקיס והילדים יאמינו. תעשה את הנס הזה כדי שכולם יראו, שיבינו שאתה חזק וצודק ורחמן. בכל יום עוד אנשים מתחזקים, וכל נס מחזק עוד אנשים. בבקשה.

הוא המשיך לתפילת מנחה, קרא עוד פרקי תהילים ולא שם לב לזמן שעבר. כשנכנס אור כתמתם של דמדומי אחר הצהריים לחדר הניח את הספר והעז להציץ בשעונו החכם. על הצג הופיעה הודעה שנשלחה כשעה לפני כן. "תודה לכם שהתפללתם, הנס היום קרה בזכותכם! זו התשובה שלכם!"

עובדיה יצא מחדרו והדליק את הטלוויזיה על מהדורת החדשות. הוא לא האמין למראה עיניו. "יונתן! לילך! בואו, בואו תראו!" קרא בהתרגשות. הילדים רצו מחדרם, נרגשים בהתרגשותו, לילך מחזיקה בבובתה. 

הסרטון ששודר במהדורה צולם דרך משקפיים חכמות, ולמרות זאת היה מדהים. ראו את הנביא מפסיק להתפלל לפתע, מביט בפליאה מזרחה, והצלם פנה לכיוון אליו הביט הנביא. ים המלח החל להתקדם אט אט מצפון, כאילו לא היה אלא שלולית גדולה שהזרימו מים אליה, משמיע שאון גדול. הוא המשיך והתרחב עד שהתחבר עם מה שנשאר מחלקו הדרומי, מציף כל מה שעומד בדרכו. זרימת המים בנהר הירדן לא גדלה, כך דווח, ונראה שמליחות המים נשארה כשהייתה. איש לא נפגע בגלל ההצפה. "אנו לא יודעים מאיפה הגיעו המים האלה," אמר איזה נציג שראיינו.

הם צפו בסרטון עוד כמה פעמים. עובדיה מעולם לא ראה מים זורמים בשצף ועוצמה כזו, וליבו התמלא בגאווה כשבנו קרא בהתפעלות. מה רבו מעשיך השם!

כתבים שהגיעו למקום ניסו לראיין את הנביא, ועובדיה דאג כשראה את ארשת פניו הרצינית. "העם הזה צריך להתעורר. הניסים הם דרכו של השם לקרוא לנו לחזור בתשובה, ואני אומר לכם שלא מספיק אנשים נוטשים את דרכיהם הרעות. הביטו בים המלח וראו את כוחו של השם. כולם צריכים לעשות הכל כדי שתהייה תשובה בעם. קחו את החברים שלכם, השכנים, הילדים, ולמדו אותם לעשות מצוות. להתפלל, לעשות טוב, כל מה שצריך. זה צו השעה וצריך להתחיל עכשיו. אני קורא לממשלת ישראל לשתף איתי פעולה בעניין הזה".

באותו רגע גמלה בליבו החלטה, ועובדיה חיבק את בנו. "רוצה מחר לבוא איתי לבית הכנסת? נציל את העולם ביחד?"

"כן!" שמח יונתן.

זמן מה לאחר מכן קיבל הודעה מצבי המנהל. "היי עובדיה. תגיד, איך חוזרים בתשובה?"


נרקיס חזרה מאוחר גם באותו ערב. כששמע עובדיה את דלת הכניסה נפתחת הסיר את משקפיו החכמות וקם לנשקה.

"איך היה?" שאל.

"קשה… אחד הניסויים נכשל. אני מקווה שהשני יתן תוצאות יותר טובות".

"בעזרת השם. בואי, הכנתי לך אוכל, פסטה בשמנת".

"תודה, בייב…" היא נאנחה בהקלה. היה ניכר שהיא מותשת.

היא התיישבה והחלה לאכול ברעבתנות, פעם ביס מהפסטה ופעם מהסלט. עובדיה פתח יין אדום ומזג לשניהם.

"איך היה היום שלך?" שאלה בפה מלא.

"היה בסדר, אין הרבה עבודה והילדים העסיקו את עצמם יפה. ראית את הנס היום?"

נרקיס נדרכה מעט. "שמעתי עליו קצת".

עובדיה סידר את כיפתו ומשמש בציציותיו. "הוא מלא את ים המלח, עיוני. שיקם אותו לגמרי. אומרים שהוא נראה כמו שנראה לפני מאתיים שנה".

"הוא גם הרס על הדרך את כל מפעלי המלח שעמדו שם, וגם כמה בתי מלון ומבנים. גם בצד הירדני".

"זה רצון השם".

"תעשה לי טובה…"

"זה גם לא משנה. זה נס ענק, נרקיס, כמו הניסים בתנ"ך אפילו. אין דברים כאלה!"

"זה שאנחנו לא יודעים איך זה קרה לא הופך את זה לנס".

"באמת? את באמת חושבת שזה לא נס? את חושבת שהוא פשוט החביא איפשהו ים של מים מלוחים ושחרר אותו כשהתחשק לו?"

היא שיחקה עם הספגטי בצלחתה. "אני באמת לא יודעת, בובי, אבל אולי נדבר על משהו אחר? הרי הנס הזה לא משנה כלום".

עובדיה שב למולל בציציותיו. "האמת שהוא כן משנה… את שמעת מה עומריהו אמר אחר כך?"

נרקיס לא ענתה.

"הוא אמר שאין מספיק תשובה, ו…עיוני, אני רוצה שנעשה יותר. אנחנו צריכים להתחזק".

היא הניחה את המזלג על צלחתה ושילבה ידיה. "אמרתי לך שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אל תגרור אותי ואת הילדים לזה".

"לא נעשה את זה בבת אחת. נתחיל בלשמור שבת, אחרי זה כשרות…"

"לא".

"מחר יונתן יבוא איתי לבית הכנסת. הוא דווקא התלהב מ-"

"אמרתי לא, עובדיה! אתה מבין מה זה לא?!"

עובדיה התכעס. "מה הבעיה שלך, תגידי? למה את לא מסוגלת להאמין? כמה ניסים שלא תראי את תתעקשי לא להאמין! תגידי, זה לא איינשטיין אמר שרק טיפשים לא משנים את דעתם?"

"מה הקשר?!"

"הקשר זה שאין לנו מה להפסיד מלנסות, את לא מבינה? רק להרוויח! מה כואב לך לנסות?"

"עובדיה. אני עובדת מבוקר עד לילה כדי לנסות להציל את מי שאפשר. אני לא אתחיל עכשיו לשנות את כל החיים שלי באופן שיפגע בעבודה הזו. כל יום האסטרונומים אצלנו רואים את מטר המטאורים מתקרב. אני לא מתכוונת להמר על איזה קוסם שיציל אותנו".

"הוא נביא, לא קוסם, וממילא אין לנו אפשרות אחרת חוץ מלסמוך על השם".

"בטח שיש. אנחנו נצטרף לתיבה, מה חשבת?"

עובדיה פער את עיניו. "תגידי, השתגעת?"

נרקיס נראתה המומה.

"את רוצה להקפיא את הילדים לחמש מאות שנה? ועוד להמר על החיים שלהם על הדרך?"

היא כיסתה את פיה בידה. "אני לא מאמינה…"

נדמה היה לו לרגע שהיא עומדת לצעוק עליו, אך במקום זה נשמה עמוק ולקחה את ידו בידיה. "בובי… אין לנו אפשרות אחרת. אין. אתה חושב שאני לא פוחדת? שאני לא רוצה שיקרה הנס? הלוואי שיקרה נס. הלוואי שתהייה צודק. אבל אנחנו לא יכולים להמר על זה".

הוא הניח ידו על ידיה. "אנחנו לא מהמרים, חיים שלי, הרי אם נעשה תשובה אנחנו נינצל. הראו בחדשות שמאז שעומריהו התחיל לנבא יותר אנשים עושים תשובה, וככל שיש יותר תשובה ככה גם הניסים יותר גדולים. אני מבין שקשה לך להאמין, אבל אין לנו מה להפסיד מלנסות. זה כולה כמה מצוות".

היא הנידה בראשה. "יודע מה? בסדר. בוא ננסה. אבל בתנאי שנרשם לתיבה".

עובדיה הניד בראשו. "אני לא יכול לעשות את זה, זו הבעת אי אמון בשם. זה כאילו אני אומר שהוא לא יציל אותנו".

"אבל מה אם הוא לא יציל אותנו?"

"הוא יציל, נרקיס. זה השם. אני מאמין בו".

דמעות נקוו בעיניה. "לפחות תחשוב על זה, בסדר? אני אעשה איזה מצוות שאתה רוצה, אבל אל תפסול".

עובדיה היסס. "אני… אני אחשוב על זה".

אך בליבו כבר ידע את התשובה.


כ"א בתשרי התתס"ה.

זה היה יום יפה עם שמש נעימה וחמה, שמי תכלת נאים, עננים לבנים וראות מצוינת. מהמקום בו עמד על פסגת גבעת ההגנה ראה עובדיה את הכרמל הירוק משתרע משם ועד מפרץ חיפה. ההר היה הומה אדם – הפסגות, השלוחות והעמקים, מנחל כלח עד נחל נשר, מדלית אל-כרמל דרך בית אורן עד אוניברסיטת חיפה ודרך רחובות העיר – הכל המה ברבבות אנשים לבושים בחגיגיות, מבלים בסוכותיהם, נראים כפסיפס משונה של בית כנסת עתיק. כולם באו לעשות תשובה ולהתפלל בפני הקדוש ברוך הוא שיחוס עליהם.

עובדיה הצטער כשהבין שנרקיס והילדים לא יהיו איתו. יום קודם לכן אמרה נרקיס שהיא רוצה לרדת לעיר לבקר את אביה, ולמרות שניסה להניא אותה מכך היא התעקשה. כבר אתמול היה צפוף על ההר, ואכן לקראת ערב כתבה לו שיש מהומה גדולה בעיר, שהם בסדר ושהם יחזרו בבוקר. שני לילות בילו בסוכה לצד משפחתו של אורי כדי שיוכלו לחזות בנביא בכבודו ובעצמו, ולבסוף בגלל שטות הם לא יזכו לראותו.  

הוא הרגיש יד על כתפו. "אל תצטער," אמר אורי, "הם יתפללו מבית חתנך בעיר".

"לא הייתי צריך לתת לה ללכת. הייתי צריך להתעקש יותר".

"אל תצטער. הם יראו את הנס כך או כך, ובסוף היום תגיע השבת ותוכלו לקבל אותה יחד, אחרי שחזיתם בנס הגדול ביותר בהיסטוריה".

"בעזרת השם…" מלמל עובדיה. אחר כך הביט לצדדים בזהירות ולחש על אוזנו של אורי. "תגיד… אתה לא מפחד?"

אורי ענה לו בקול שקט אף הוא. "מה? שהנס לא יקרה?"

עובדיה הנהן.

אורי חייך חיוך דק. "ברור שאני פוחד. אני חושב שמעט מאוד אנשים באמת לא פוחדים היום. אבל אני גם חושב שזה בדיוק המבחן שלנו. למרות הפחד, למרות כל הבלאגן וההתפרקות של הימים האחרונים, אנחנו דבקנו בעשיית טוב, בעשיית מצוות ובאמונה, ותראה כמה אנשים הצטרפו אלינו. רוב העם עשה תשובה בחודשים האחרונים, וגם אלה שלא ממש עשו, שמרו על דרך הישר. זה שהמשטרה והצבא ואפילו המשמר האזרחי המשיכו לתפקד, זה לא מובן מאליו".

הדברים האלה עודדו עובדיה מעט. הוא משמש בציציותיו. "אתה צודק, תכל'ס. אני מקווה שיהיה בסדר".

"בעזרת השם".

זמן מה לאחר מכן יצא עומריהו מסוכתו, והמהומי האנשים החלו לדעוך. הוא הלך זקוף, גאה ומחייך, מחזיק במטהו ולובש את אדרת הצמר שהפכו לסמליו, וצעד אל במה קטנה עם דוכן שהעמידו לכבודו לצד אנדרטת הבזלת העתיקה. עיניו, הבחין עובדיה, היו אדומות, כנראה מחוסר שינה, והוא חש יראה. אדם שמדבר עם אלוקים, מי יודע מה עבר עליו בלילות האחרונים… והוא עדיין נראה בטוח ושמח.

הנביא רכן אל המיקרופון, ה-ח' וה-ע' הגרוניים משתרגים כמנגינה בדבריו. "רבותיי, חג שמח ופתקא טבא לכל בית ישראל. אני מקווה שהיה לכם לילה עמוס בכל טוב, תשובה רבה ולמידה רבה. היום זה יום מיוחד, 'יום חותם', כי השם חותם ביום זה את גזר דינו של העולם כולו. אני מאמין שלא במקרה השם שלח אלינו את הסלעים הגדולים דווקא בהושענא רבה. אני מבקש מכם להתפלל היום בכוונה גדולה, גדולה יותר מכל כוונה שהייתה לכם בימיכם. בקשו כפרה על חטאיכם. בקשו סליחה ורחמים מהקדוש ברוך הוא. מלאו כל מצווה בכוונה. תעשו תשובה גדולה. ניתנה לנו היום הזדמנות גדולה לשפוך ליבנו בפני השם יתברך, הזדמנות לשנות את דרכינו הרעות, והמוני בית ישראל שהגיעו לכאן בימים האחרונים הוכיחו שרצון העם הוא בתשובה גדולה. אני גאה בכולכם. אני גאה בכל יהודי שמתפלל עמנו, יהיה אשר יהיה, ובכל גוי אשר עושה תשובה ומנסה לחזור לדרך הישר, את כולכם השם רואה ושומע. תפילה רבה לפנינו ותשובה גדולה לעשות, ולא אבזבז עוד זמן בנאומים. קרעו את בגדיכם, שימו מעפר הארץ על ראשכם והראו לשם את כנות כוונתכם. בעזרת השם נביא גאולה גדולה לישראל".   

ובלי הוסיף עוד אומר קרע עומריהו את אדרתו קריעה גדולה, חפן מעפר הארץ ופיזר על ראשו, הוציא סידור חבוט ועתיק מאמתחתו והחל להוביל את התפילה בקול. האנשים שמעו ועשו, וכמו גל עברה הקריעה מאיש לרעהו. גם עובדיה קרע קריעה בחולצתו, פיזר עפר על ראשו והחל להתפלל, עוקב באוזניו אחר תפילתו של עומריהו ובעיניו אחרי הפסוקים, קורא בקול ובכל ליבו ומייחל שתפילתו תשמע בשערי שמים. המהומי התפילה הרבים הדהדו בין הפסגות והעמקים, תפילה שעוצמה גדולה לה, ועוררו בעובדיה התעלות רוח גדולה שגברה על פחדיו והשכיכה אותם. 

אלוקים, בבקשה תסלח לנו על חטאינו, רחם עלינו. אני מצטער אם לא שמרתי מצוות מספיק, אני מצטער אם לא האמנתי לך מספיק. אני מצטער אם עשיתי משהו רע, אם לא עשיתי מספיק. בבקשה תהייה רחום וחנון ותחוס עלינו. אני אוהב אותך, מאמין בך, אני יודע שאתה טוב. בבקשה תשמע אותי.

שעות התפללו, קראו פיוטי הושענות, חבטו בערבות וקראו תהילים, ולאחר זמן מה המהומי התפילה סביבו דעכו והתחלפו בהתלחששויות וקול אוושה רחוקה. עובדיה הרים ראשו וחש יראה גדולה. למעלה, בשמיים הכחולים, ראה כדור לבן מנצנץ כמו שמש רחוקה, הולך ומתקרב אליהם.

"אל תפסיקו!" הדהד לפתע קולו של עומריהו על ההר, "המשיכו להתפלל! תנו לשם לשמוע אתכם!"

עובדיה החזיר מבטו אל ספר התהילים וקרא בקול, מנסה להתרכז בכל מילה ואות. "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד… תהום כלבוש כיסיתו על הרים יעמדו מים… מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון…"

שאון אדיר מילא את העולם, כקול רעם גדול, ועובדיה לא יכול היה לקרוא עוד. הוא הרים מבטו, ליבו התכווץ באימה והוא החל לרעוד.

את הרקיע חצה כדור אש גדול, סלע שחור בוער במרכזו. הסלע חלף מעליהם, רעמו מרעיד את הארץ, חלף מעל העיר ונחת במימי המפרץ. עובדיה ראה את טבעת המים הענקית מזנקת מן הים לפני ששמע את רעש הפיצוץ, וגלים גדולים נישאו על פני המים. אנשים החלו לצעוק בפחד, ונדמה היה כי כל רגע תפרוץ מהומה.

לפתע הדהד קולו של עומריהו בין ההרים והעמקים, רגוע אך איתן. "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד. ואהבת את יי אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך…" הוא המשיך בקריאת שמע, וההמונים הצטרפו אליו.

"תראה!" אמר אורי והצביע.

מעל המפרץ הופיעה קשת גדולה, חוצה את השמיים מקצה לקצה. תקווה חלחלה דרך הפחד ששיתק אותו. הוא לא שכח אותנו. השם לא שכח אותנו!  

עובדיה חזר אל פרקי התהילים, נאחז בתפילות, וכשהגיע הרעם השני לא העז להרים את עיניו מהן. כשהרעש היה קשה מנשוא עצם אותן בכוח והתפלל ממעמקי ליבו. בבקשה, אלוהים, השם, בבקשה תציל אותנו, בבקשה תרחם עלינו, בבקשה…

פיצוץ אדיר החריש את אוזניו, האדמה רעדה תחתיו והוא נפל בצעקה על ברכיו. שאון הפיצוץ נמוג לאיטו, ועובדיה פקח את עיניו. העיר התחתית נעלמה. במקומה הופיעה פטריית עשן ענקית, בוערת ומלחששת ונישאת השמיימה. שקט עז נפל על הארץ, ובדממה קול בודד נשמע.

הנביא קרס על ברכיו והחל לבכות.

מישהי צרחה, ואחריה עוד אחת, והבהלה התפשטה בקהל כארס. מעל שאון האימה נשמעו אוושות רבות, ואת השמיים הכחולים מילאו כדורים בוערים. 

עובדיה הביט באורי בעיניים פעורות. חברו נתן בו מבט אחרון, עצוב, ובלי אומר הלך לחבק את אשתו וילדיו.

עובדיה חש בחילה. נרקיס. הילדים.

הוא החל לרוץ, ולא שם לב לספר התהילים שלו שנשכח בעפר.


עובדיה רכב על אופניים גנובות במורד הכרמל, והארץ סביבו נחרבה. שאגות המטאורים ואיוושותיהם החרידו את השמיים, למפתעים פיצוץ רחוק או קרוב הרעיד את האדמה ואבנים בוערות נמטרו והתגלגלו ברחובות. מדי פעם ראה מכתש קטן ועָשֵׁן בדרכו. השמיים הכחולים התמלאו תמרות עשן שחורות, הרחובות התרוקנו מאדם וחורים קטנים וגדולים פצעו את המבנים הישנים, תוצאת נבזותם של האבנים הבוערות.

בבקשה, אלוקים, בבקשה שהם בסדר.

בדרך לא דרך הגיע עובדיה לבית חתנו ברחוב איינשטיין חמישים וחמש, והוא התנשף בהכרת תודה כשראה שהבניין עומד על תילו. הוא השליך את האופניים, רץ במורד המדרגות לכניסה לבניין ואז עלה לקומה הראשונה.

דלת ביתו של חתנו הייתה פתוחה.

"נרקיס!" צעק עובדיה. "יונתן! לילך!"

איש לא ענה לו.

הבית היה מסודר ונאה, כאילו לא התרחשה אנדרלמוסיה מוחלטת בחוץ. ריח הנפטלין המוכר התערבב עם ריח השריפה מהרחובות, ורעמי הסלעים הפרו את השלווה. חלק מהתמונות הישנות אשר היו תלויות דרך קבע על הקיר היו עקומות מעט, ופסלוני החרסינה נצנצו ממשכנם בוויטרינות, אך הסלון היה ריק. חלון הזכוכית הגדול אשר הוביל למרפסת היה מוסט וסדוק, ועובדיה ראה שם את חתנו הזקן, נח, יושב על כיסא חוף ישן ומשקיף על עיר המפרץ הנחרבת, כאילו הדבר אינו נוגע לו. לידו היו כוס זכוכית מלאה למחצה וקרטון מיץ.

עובדיה ניגש אליו. "נח… איפה נרקיס?"

ללא אומר הרים נח את ידו הגרומה והושיט לו מעטפה לבנה.

עובדיה קרע את המעטפה והוציא מתוכה מכתב לבן, מודפס.

"עובדיה, אהובי, בעלי ואבי ילדיי.

אם אתה קורא את המילים האלה כנראה שהנס לא קרה. באמת קיוויתי שהוא יקרה כפי שהאמנת, אך לא הייתי שותפה לאמונה הזו למרות שמאוד רציתי. לא יכולתי להאמין שיקרה נס כשיום יום ראיתי את האסון מתקרב אלינו בלי לעצור, אפילו שראיתי ניסים אחרים. לא יכולתי להפקיר את גורלנו בידי המזל או האל כשידעתי שאני יכולה לעשות משהו כדי להציל אותנו. דיברנו על זה רבות והחלטת לדבוק באמונתך, וכמוך, גם אני הייתי חייבת לדבוק באמונתי. לכן לקחתי את הילדים לתיבה.

אני מצטערת ועצובה שאני לא יכולה להיפרד ממך פנים אל פנים, שאני לא יכולה לחבק ולנשק אותך לשלום… הלוואי שזה לא היה ככה. אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אבל פחדתי. כל כך התנגדת לעלות לתיבה, והייתי חייבת. בעיקר בשביל הילדים. הלוואי שהיית בא איתי.

אני לא יודעת מה אתה מרגיש עכשיו, אם אתה כועס, מיואש או מפוחד, אם אתה שונא אותי או לא… אבל אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך וגאה בך. אני יודעת שעשית הכל כדי לנסות להציל אותנו. שינית את חייך וצללת לעולם רוחני תובעני ומסובך, למדת תורה ומצוות מבוקר עד ערב והתפללת כי האמנת באלוהים והאמנת שאלוהים יציל אותנו. בחודשים האחרונים היית בעל ואב למופת למרות כל השינוי הזה, ואפילו כשהתווכחנו ידעתי שהכל מאהבה.

תמיד אזכור אותך, עובדיה שלי, גם עוד חמש מאות שנה, וגם יונתן ולילך לא ישכחו אותך. אני מקווה שתבין ותסלח לי, ושלמרות הכל תצליח למצוא שלווה.

אוהבת אותך, באמת אוהבת,

נרקיס."