קטגוריות
מסלול רגיל 2022

שביזות יום א'

חלפו 2,863 ימים מאז אתמול. התעוררתי לקול הצלצול של השעון המעורר. לעזאזל ,עד מתי יום ראשון? קמתי מהמיטה וכיביתי את השעון. השעון היה מונח על השולחן בצידו האחר של חדר השינה שלי. כשהסתכלתי בטלפון ציפתה לי הפתעה  – היום היה יום שני, ה-17 ביוני. בכיתי מרוב הקלה. לא חשבתי שאי פעם אשמח כל מכך שיום שני הגיע. למזלי, ההורים שלי יצאו לעבודה מוקדם – אז הם לא שמעו את הבכי שלי. אחרת, הם היו בטוחים שהשתגעתי. 

כפי שעשיתי כל בוקר ,בתקופה שהימים התקדמו ,לקחתי עט שחור וסימנתי X על התאריך של היום בלוח השנה. בלוח היו מסומנים הימים עד השחרור שלי מהצבא. הבטתי בטבלת הייאוש שלי ומחיתי דמעה. חיכיתי כל כך הרבה זמן לסמן ב-X את ה-17 ביוני. התאריך 17 ביוני הוא לא מועד מיוחד-  אני אשתחרר רק עוד 82 יום. הסיבה ששמחתי כל כך הייתה שעברו 2,863 יום מאז שסימנתי לראשונה את ה-16 ביוני. ראשון סרב לחלוף, כל בוקר התעוררתי לאותו היום. הזמן חזר לאחור כל פעם שהלכתי לישון. כל מה שקרה באותו היום "נמחק". אני הייתי היחידי שזכר שהזמן עומד במקום. כל בוקר הייתי מתעורר מצלצול השעון ומתאכזב שהתאריך נשאר ה-16. האמנתי שלא אצא מלולאת הזמן הזאת לעולם.   

לבשתי את המדים שלי, מאושר מהחזרה לשגרה. כשנעלתי את הנעליים השחורות שלי, ניסיתי להיזכר מה אני אמור לעשות כשאגיע לבסיס. זכרתי ששירתי כמש"ק בעבודה משרדית וחזרתי כל יום הביתה, אבל שכחתי מה בדיוק היה התפקיד שלי. זכרתי שהוא לא היה משמעותי. פשוט עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהגעתי לבסיס לעבוד. בכל מקרה, לא היה צורך להתאמץ להיזכר. ברגע שאגיע למשרד שחר המפקד פשוט יטיל עליי משימות. הבנה נחתה עליי. אם הזמן חזר להתקדם, זאת אומרת שכל מה שעשיתי אתמול לא "אותחל" – אלא באמת קרה . אלוהים אדירים, מכל 2,863 הפעמים חייתי מחדש את ה-16 ביוני,  למה דווקא הגרסה הזאת נרשמת בספרי ההיסטוריה? ליבי התחיל לפעום בחוזקה. סיימתי להתלבש בזריזות ורצתי החוצה מהבית. אולי לולאת הזמן עובדת בצורה אחרת, ייתכן וה-16 ביוני המקורי הוא זה שקרה אתמול. אולי. רצתי אל תחנת האוטובוס. הייתי חייב להגיע לבסיס ולהבין מה קרה שם אתמול.   

*** 

ה-16 ביוני המקורי התחיל כמו כל יום ראשון שגרתי: התעוררתי מצלצול השעון המעורר וסימנתי X נוסף בטבלת הייאוש שלי. אני גר בגבעתיים ומשרת בבסיס לא רחוק משם, אבל תמיד מופתע מכמה זמן לוקח לעבור את הדרך הקצרה הזאת באוטובוס. הפקקים באותו יום היו גרועים בצורה קיצונית. אם הייתי הולך מהבית ברגל , הייתי מגיע מוקדם יותר. למרות שיצאתי מהבית בשעה מוקדמת, הגעתי לבסיס באיחור של 40 דקות. מצאתי נחמה בכך המשטרה הצבאית כבר לא המתינה מחוץ לבסיס כדי לחלק דוחות. הלכתי כמה דקות מהש"ג אל הביתן הקטן שבו היה המשרד שלי. 

נכנסתי אל המשרד. תחושת הקור הנעימה של המזגן קיבלה את פניי. אולי הלכתי רק מספר דקות מהש"ג, אבל לבשתי מדי א' בלחות של גוש דן – ככה שנטפתי זיעה. מאיה הרב"טית בדיוק סיימה להרתיח מים במטבחון והכינה לעצמה קפה. "היי מאיה! נשארו בקומקום מים חמים גם בשבילי?" . "אהלן רון, נשארו מלא מים" השיבה מאיה. הכנתי לעצמי קפה והחלפנו חוויות מסוף השבוע. 

שחר, המפקד שלנו, נכנס למשרד. שחר עקב אחרי קולות של שיחת חולין באותו האופן שבו זאב עוקב אחרי הריח של הטרף שלו. הרי לשחר היו שני תפקידים, לוודא שאנחנו עובדים ולהישמע סמכותי. "רון, נמאס לי שאתה מאחר כל יום" נזף בי שחר בטון של קצינים. אני בטוח ששחר חשב שהטון הזה גורם לו להישמע "סמכותי" ,אבל הוא פשוט דיבר הרבה יותר לאט ובטון טיפה נמוך מהרגיל. 

"אני ממש לא מאחר כל יום. אני מאחר רק לעיתים נדירות. אתה יודע שזה בגלל שהאוטובוס נתקע בפקקים" השבתי לו בכעס. 

"אז תהיה אחראי ותצא מוקדם יותר". 

"ניסיתי, זה פשוט לא עוזר. לפעמים אוטובוסים פשוט לא מגיעים, לפעמים הם כל כך עמוסים שאין מקום לעלות" 

"זה פשוט סימן לזה שאתה לא קם מוקדם מספיק"

בדרך כלל , בנקודה הזאת בשיחה אני מפסיק להתווכח. אבל ההגזמה שאני "מאחר כל יום" הרתיחה אותי.  

"שחר, אתה יודע שבשאר השבוע אני תמיד מגיע בזמן, לפעמים אפילו מקדים. אז למה אתה מתעקש על ה-40 דקות הללו?" הרמתי את קולי. 

"רון , תשמור על הטון שלך!" הוא אמר ושילב ידיים "הסיבה שאני מתעקש על זה היא שאני מגדיר שעה שבה כולכם צריכים להיות פה, ואני מצפה שתעמוד בזה כמו כולם. חשוב שלחייל תהיה משמעת." 

גלגלתי את עיניי בתגובה. מאיה התרחקה מההמולה שיצרנו , אבל עדיין עמדה בטווח שמיעה.

"אני לא אעבור על האיחור שלך לסדר היום." אמר שחר והצביע על שעון הקיר "השעה  9:00 ,סימן שאתה חייב לי שעה של עבודה. אתה תחזיר לי על כל דקה אבודה – עם ריבית כפולה. אתה לא תצא הביתה בארבע, אלא בשש" 

"שחר, הגעתי כבר לפני רבע שעה" ניסיתי להתנגד. 

"אתה רק שותה קפה ומקשקש עם מאיה. זה ממש לא נקרא לעבוד." 

"זה לא הוגן! אני אסיים את העבודה שלי הרבה לפני זה, אין סיבה שאישאר עד מאוחר כל כך!" 

"לא אכפת לי. אתה תישאר עד שש וזה סופי! בזבזת מספיק את הזמן – תתחיל לעבוד. יש המון מסמכים שצריך שתגרוס" שחר יצא מהמשרד. 

ניגשתי אל המגרסה והתחלתי לגרוס את ערמת המסמכים הגדולה שהונחה לידה. היה משהו מרגיע במחזוריות של פעולת הגריסה. קולות המנוע של המגרסה היו כמו מטרונום שקבע את מקצב הגריסה. 

אני הייתי החייל היחידי במדור שהיה רשאי להשתמש במגרסה. לפני כמה שנים, אחד החיילים השתמש במגרסה והשרוול של המדים שלו נתקע בה. אחרי שהאירוע תוחקר הגיעו למסקנה שכדי למנוע מתאונה כזאת להתרחש בשנית – רק מי שעבר תדרוך אצל קצין הבטיחות של הבסיס יוכל להשתמש במגרסה. שחר נידב אותי לעבור את התדרוך. "זה המון אחריות להשתמש במגרסה. בטוח שזה יעצים אותך" אמר לי לפני ששלח אותי לתדריך. מדהים שהוא מאמין לעצמו. זה תמיד שעשע אותי שיש רק אדם אחד שמוסמך להשתמש במגרסה, אבל כולנו מוסמכים להשתמש ברובים.  

במהלך היום הלכתי לשבת בשק"ם עם מאיה, ומילאתי בשאר הזמן טפסים כלשהם. גם כשמילאתי אותם בקושי זכרתי למה הם שימשו. זה היה מעניין כמעט כמו לגרוס דפים.

השעה הייתה אחרי ארבע. המשרד היה כמעט וריק, רק אני ושחר נשארנו. קול תקתוק מקשי המקלדת של שחר היה הרחש היחידי שנשמע במשרד. את העבודה של להיום כבר סיימתי – כפי שחזיתי בבוקר. שחר לא הסכים שאצא הביתה והעובדה שסיימתי את כל המשימות שלי לא הפריע לו לדרוש ממני שאפסיק להתבטל. ישבתי ליד השולחן שלי מול ערמת ניירות גבוהה, כך שהיא הסתירה את הטלפון הנייד שלי. בצורה הזאת שחר לא שם לב שגלשתי באינטרנט במקום לעבוד. כל כמה רגעים וידאתי ששחר שקוע במחשב שלו ולא שם לב אליי. תהיתי מה בכלל הוא עושה שם. לבסוף הוא קם מהמחשב שלו והתקרב אליי. "שתדע לך שדיברתי עם רמי על האיחורים שלך , וגם הוא רואה אותם בחומרה. הוא מאוד מאוכזב ממך ורוצה לוודא אישית שאתה נשאר היום " אמר שחר. רמי היה ראש המדור והמפקד של שחר ושלי. 

"הבנתי" עניתי בטון אדיש. 

שחר עיקל את פיו בכעס – הוא ציפה שיהיה לי אכפת ממה שרמי חושב עלי.  

"אני כבר צריך ללכת ולא אוכל להשגיח עליך" אמר לי שחר לפני שעזב את המשרד "יש על השולחן שלי  אישור נוכחות, עוד שעה תחתים עליו קצין ותשים אותו בתא של רמי  – ככה הוא ידע שנשארת". 

נותרתי לבדי במשרד וראיתי סרטונים בטלפון. זה מדהים שגם אחרי כל הפעמים שנשארתי מאוחר לסיים משמימות דחופות, הם לא סומכים עליי שאהיה פה שעה בלעדיהם. לפתע רעיון התגנב לראשי. אם הם לא סומכים עליי, לפחות אתן להם סיבה

וידאתי היטב שאף אחד מתקרב למשרד. ניגשתי אל השולחן של שחר וחיטטתי במגירות שלו. לבסוף מצאתי את החותמת הדיו שלו. עם החותמת הזאת אוכל גם אני להיות קצין לרגע. השעה עכשיו היא שש בערב, בפקודה!  חתמתי על אישור הנוכחות ושמתי אותו בתא של רמי. החזרתי את החותמת למגירה וסידרתי את השולחן של שחר, כך שמחר הוא לא יחשוד בדבר. התגנבתי החוצה מהמשרד בזהירות , כאילו אני חייל קומנדו. כשהייתי רחוק מספיק, רצתי במהירות אל עבר הש"ג והחופש.       

***

עמדתי באוטובוס ורקעתי בעצבנות ברגליי. לא הצלחתי לראות את הדרך, כי החיילים הרבים שעמדו מסביבי הסתירו את החלונות. לשמחתי היו הרבה פחות פקקים ביום שני. כשאוטובוס עצר בתחנה שליד הבסיס, נדחקתי באגרסיביות בין קבוצת החיילים שירדו כדי לצאת במהירות. רצתי אל המשרד שלי, מתנשף ומזיע. 

התקווה הקטנה שהייתה לי נגוזה. המשרד כולו היה חסום בסרטי משטרה של מצ"ח. חייל מצ"ח עמד בכניסה ווידא שאף אחד לא נכנס. אלוהים, אתמול באמת קרה. ראיתי את מאיה , עומדת המומה כמה מטרים לידי. נעמדתי לידה, אבל היא לא שמה לב אליי – מבטה היה דבוק למשרד. "מאיה, מה לעזאזל קורה שם?" שאלתי בקול רועד. מאיה השירה את מבטה אליי. "הגעתי למשרד בבוקר , ואז מצאתי שם…" מאיה לא הצליחה לסיים את המשפט והתחילה לבכות. 

ניגנתי בראשי את אירועי ראשון , ונזכרתי בפרט חשוב. טמנתי את ידי בכיס המכנסיים, החותמת של שחר עוד הייתה שם. אני כזה דביל, אני לא מאמין ששכחתי אותה שם. הייתי חייב להיפטר ממנה, לפני שמישהו יגלה ששמרתי אותה. עדיף שאפטר ממנה אחרי שאצא מהבסיס – ככה אהיה בטוח שלא ימצאו אותה. היום אצטרך להיות מאוד זהיר. 

*** 

קמתי בבוקר שאחרי אותו 16 ביוני מקורי, ושמתי לב שאני חי את אותו יום ראשון רק בצהריים.  הבחנתי שזה לא היה יום שני כאשר הגישו לצהרים בחדר האוכל חזה עוף. הם תמיד מגישים קציצות בימי שני. למזלי ראיתי את "לקום אתמול בבוקר" – אז הבנתי מהר שאני תקוע בלולאת זמן. 

ליתר בטחון, המשכתי להתנהג באותו היום כרגיל , למקרה ששני בכל זאת יגיע מחר. במשך שבוע חייתי את אותו יום ראשון בשידור חוזר. הרי לך תדע מתי הלולאה תסתיים. איחרתי כל יום לעבודה, גרסתי מסמכים ,מילאתי טפסים, ישבתי בשכ"ם והחתמתי את טופס האישור עם החותמת של שחר כדי לצאת הביתה. לבסוף השלמתי עם זה שהלולאה לא תסתיים, ואני יכול להתפרע. באותו הבוקר, לא התגלחתי ונכנסתי לבסיס על מדי ב'. 

כל בוקר, התעוררתי לאותו יום ראשון. את התאריך של ה-16 סימנתי ב-X עשרות פעמים בטבלת הייאוש. היה מתסכל לראות שכל בוקר מחדש שעדיין נותרו 83 ימים עד לשחרור שלי. 

הייתה תופעה משונה, שהפכה את לולאת הזמן הזאת למבלבלת עוד יותר: לרוב היום אותחל רק אחרי שהלכתי לישון, אבל לפעמים הזמן חזר לאחור כשהייתי ער. למשל, כשהלכתי לישון מאוחר מדי. הייתי רואה סדרה בשעת לילה מאוחרת ורגע אחרי זה קמתי מצלול השעון המעורר. 

עשיתי מחקר על לולאות זמן כדי להבין איך עובדת, ולגלות איך נמלטים ממנה. רוב המידע שמצאתי באינטרנט לא היה אמין. המידע בדרך כלל הופיע באתרים ובפורומים שגם מפרסמים מאמרים על אנשי לטאה ששולטים בעולם. 

לבסוף, מצאתי מאמר אחד שעשוי היה לעזור. המחבר טען שלולאת הזמן היא עונש מהאלים. היו ראיות לכך במיתולוגיה היוונית. לפי המיתוס המפורסם על סיזיפוס, נגזר עליו לגלגל בכל יום סלע במעלה ההר. הסלע היה מקולל והתגלגל למטה כשסיזיפוס התקרב לפסגה. זוהי גרסה מוטעית , סיזיפוס היה כלוא בלולאת זמן. הסלע אולי היה מקולל , אבל הוא לא התגלגל למטה – אלא אתחל את היום של סיזיפוס כשהוא הלך לישון. הסלע היה חוזר למקום בו היה בבוקר, בתחתית ההר. 

סיזיפוס נתקע לנצח בלולאה, אך אפשרי להימלט ממנה. אם אוכל לתקן את מעשי ,האלים ימחלו לי. ניסיתי להבין מה עורר את זעמם של האלים במידה כזאת שהם בחרו להעניש אותי. לבסוף מצאתי תשובה. עונש על עבירות המשמעת שלי בבסיס. הייתי נחוש להפוך לחייל הכי צהוב במדור ולהשתחרר מהלולאה!  

חייל ממושמע לעולם אינו מאחר. התעוררתי כל בוקר כאילו הוקפצתי בטירונות . התארגנתי בזריזות בניסיון להגיע בזמן לאוטובוס. לצערי, בכל הימים הללו לא הצלחתי להגיע בזמן אף פעם. הפקקים של ראשון בבוקר היו איתנים כמו הר(וזזו בקצב דומה). 

למרות שאיחרתי כל יום, בבסיס עצמו הפכתי לחייל מופת. נשארתי במשרד עד שעה מאוחרת כפי ששחר פקד עליי. ביצעתי את המשימות שלי במהרה, והספקתי גם לעזור לחברי למדור. ויתרתי על ההליכה הקבועה לשכ"ם – חבל לבזבז שעות עבודה יקרות.  חזרתי על ראשון כל כך הרבה פעמים שכבר שיננתי את כל מה שעליי לעשות. עבדתי בכזאת יעילות שבאחד הימים הספקתי לסיים משימות של שבוע עבודה שלם. כשסיימתי את העבודה, שחר החמיא לי. "שמח שהתיישרת אחרי השיחה שלנו מהבוקר. תמשיך כך" אמר לי. 

"תודה, שחר" השבתי לו מופתע. 

"אם תמשיך ככה, אולי עוד נשלח אותך לקצונה בסוף" שחר חייך והלך. 

קיבלתי מחמאה משחר, זה סימן שהגיהינום קפא. פתאום נמלאתי בתקווה. אולי זה סימן שמחר יגיע שני. 

התעוררתי למחרת , עדיין היה יום ראשון, לאכזבתי הרבה. מאותו הבוקר הפסקתי לסמן את ב-X את ראשון בטבלת הייאוש. במקום זה, החלטתי להוציא את המיטב מהסיטואציה. אם אני תקוע בלולאה , אין השלכות לשום דבר שאעשה. 

*** 

אני, מאיה וכמה חיילים נוספים מהמדור ישבנו שעות מחוץ למשרד שפינו למצ"ח בבסיס. החוקרים חקרו את הזירה . הם ביקשו מאיתנו להמתין להם כדי לגבות מאיתנו עדויות. אני ומאיה לא החלפנו מילה כל השעות הללו. אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לדבר. 

אחרי מה שהרגיש כמו נצח, הגיעה חוקרת והזמינה את מאיה למשרד המאולתר שלה. מאיה הייתה הראשונה במשרד היום. הגיוני שיחקרו אותה ראשונה. כשהחוקרת סגרה את הדלת מאחורי מאיה, הבטן שלי התחילה להתהפך. הקולות של מאיה והחוקרת נשמעו באופן עמום מאחורי הדלת. הטיתי את גופי קדימה בניסיון להקשיב כמה שאפשר לנאמר. זאת הייתה דלת משרד פשוטה יחסית, ואם הייתי מעז לקום מהכיסא ולהאזין מאחורי הדלת הייתי מצליח לשמוע את השיחה. כמובן, שאר החיילים היו שמים לב לזה. מאיה יצאה מהחדר לאחר כמה דקות . היא לא יצרה קשר עין עם אף אחד מהמדור כשהלכה משם. "רון , תוכל לבוא בבקשה?" קראה לי החוקרת. 

"שלום, קוראים לי נווה" אמרה לי החוקרת כשהתיישבתי בכיסא מולה. שולחן עץ הפריד ביננו, הוא היה מלא בניירת של הקצין שממנו לקחו את המשרד.  

"נעים… נעים מאוד לפגוש אותך" גמגמתי בתשובה.  

"אני מבינה שזאת סיטואציה מלחיצה. אבל אל תדאג , זהו הליך שגרתי לחלוטין. חקרנו את זירת האירוע במהלך הבוקר. אנחנו עכשיו משוחחים עם כל החיילים במדור בשביל לקבל תמונה מלאה של מה שקרה. אז אני אשמח שתענה לכמה שאלות קצרות שלי. "  

"בטח , בטח… , אני אנסה לעזור כמה שאני יכול. כלומר, כלומר… , לא שראיתי משהו חשוד אתמול. הייתי מאוד מופתע שהגעתי הבוקר" עניתי בעצבנות. 

"אני בטוחה שבכל זאת תוכל לעזור. פשוט תשתף איתי כל פרט שעולה לך בראש, לא משנה כמה שולי הוא נשמע לך. זה לכל הפחות יעזור לנו להבין מהו ציר הזמן של ההתרחשויות".

הנהנתי לאישור. ככל שאגמגם פחות אהיה משכנע יותר. 

"באיזה שעה ראית את שחר אתמול בפעם האחרונה?"

"המממ, המממ, בסביבות 6 בערב, שהוא שחרר אותי מהמשרד" 

נווה רשמה לעצמה הערה במחברת שלה. "היה משהו חריג בהתנהגות שלו?"

"לא, לא בכלל. הוא התנהג רגיל לחלוטין." 

נווה לא הרימה את מבטה מהמחברת שלה, בה היא רשמה הערות בלי הפסקה. 

כמעט ולא דיברתי, לא היה לי מושג למה היא רושמת שם כל כך הרבה דברים.  

"כלומר, ראיתי אותו רק לרגע. ממש לרגע. בקושי החלפנו משפט. אבל היה רגע רגיל מאוד."

"תגיד. אתה יכול לחשוב על מישהו שהיה רוצה לפגוע בו?"

"לא…, לא….. חלילה. לא יכול להעלות על דעתי אף אחד. רעיון פשוט מזעזע. למה את שואלת , מה אתם חושבים שקרה לו?" 

"כרגע החקירה עוד מתנהלת ,אז אני לא יכולה לחשוף אף פרט כרגע." השיבה נווה ביובש. "איך היו היחסים בינך ובין שחר?" 

"אחלה, אחלה. סבבה כזה. את יודעת, כמו כל מפקד וחייל. היה ממש סבבה". 

באינסטינקט הטיתי את הראש שלי קדימה , לנסות לראות מה היא כותבת שם. עד שהבנתי מה אני עושה, היא שמה לב אליי והסתירה את המחברת. 

"יש עוד משהו אחד שארצה לברר מולך" היא אמרה ושלפה דף נייר מהקלסר שלה. 

היא פרסה את הטופס על השולחן שבינינו. החוורתי ברגע שראיתי מה רשום בו.

"זה טופס נשק שאתה חתום עליו. הוצאת אתמול נשק מהנשקייה, נכון?" נווה שאלה. 

השתתקתי לחלוטין, לא הייתי מסוגל להסיט את המבט מהטופס. היא הבינה מה עשיתי. אני גמור. 

***

התחלתי להנות מהחיים בלולאת זמן. הפסקתי ללכת לבסיס. במקום זה ,צפיתי בהמון סרטים וסדרות, נפגשתי עם חברים, יצאתי לטייל ברחבי הארץ ואפילו אכלתי כל יום במסעדת יוקרה אחרת. הרי מה המשמעות של כסף? כל שקל שאוציא מהחשבון שלי יהיה שם למחרת. זאת הייתה התקופה הטובה בחיי. 

אחרי כמה שנים , ההנאה דעכה. אני חושב שראיתי כל סרט וסדרה בנטפליקס כמה פעמים. לא הייתי מסוגל לחשוב על לצפות בטלוויזיה יותר. במקום זה צפיתי בכל הסרטונים שקיימים בטיק-טוק. כשטיילתי , הנופים שעממו אותי. גם לפגוש את ההורים והחברים נהפך למטלה. לא משנה כמה ניסיתי לגוון את נושאים , השיחות התחילו לחזור על עצמן. חוסר התכלית הכביד עליי.

היה משהו נוסף שהעיק עליי מאוד. שחר לא הניח לי כל אותן השנים, למרות שלא הגעתי לבסיס. הוא היה מתקשר אליי ומשאיר הודעות בלי הפסקה במהלך היום. 

באחד הימים נשברתי ועניתי לטלפון. "רון, תגיע עכשיו למשרד ! היית צריך להיות בבסיס לפני שעתיים!" צעק עליי שחר. 

"שחר, אני יכול לקחת חופש היום?" 

"ממש לא, תלמד לבקש חופש מראש" . ניתקתי את השיחה וזרקתי את הטלפון לפח. היה קשה להסתדר בלי הטלפון עד סוף היום. 

ביום כשלאחר מכן ניסיתי גישה אחרת. "שחר, מצטער שאני מאחר, אני מרגיש רע" סיפרתי לו בקול חלוש וזייפתי שיעול. 

לא הייתי משכנע. "רון , לא נולדתי אתמול. או שיש לך אישור מהרופא או שתגיע לבסיס."  

ככל שימי ראשון חלפו – איכשהוא הוא הטריד אותי יותר.  תדירות השיחות וההודעות ממנו רק עלתה ככל שעברתי יותר ימים בלולאה. בהתחלה הוא פשוט היה מאיים להעלות אותי למשפט. בשלב כלשהוא, הוא איים שיכריז עליי כעריק והמשטרה הצבאית תבוא לחפש אותי. בימים מסוימים הוא אפילו השתמש בנשק יום הדין , והיה מתקשר להורים שלי. הייתי מקבל שיחות היסטריות מאמא, שהייתה בטוחה שאם לא הגעתי לבסיס סימן שאני מת. כשהייתי חוזר הביתה באותו היום , היא הייתה נוזפת בי במשך שעה. 

הייתי כמו עכבר שלכוד בגלגל הריצה. רצתי ללא הפסקה אך לא התקדמתי לשום מקום. במשך 2,863 ימים. השיחות משחר היו זמזום טורדני בלתי פוסק בשגרה הדהויה שלי. בסוף נשברתי. אם שחר ממרר לי את החיים אני יכול להחזיר לו פעם אחת. מחר יהיה ראשון עוד פעם- אף אחד לא ייפגע מזה. אני לא גאה במה שקרה לאחר מכן.

***  

נווה קטעה את הדממה "רון, שמעת מה שאלתי, הוצאת נשק אתמול?" 

"כן , כן , נכון , הוצאתי אתמול" עניתי בקול רם. קול רם בצורה מחשידה. "למה… , למה את שואלת?"

נווה התעלמה מהשאלה שלי. "עשיתי בדיקה, לא היו לך שום תורנויות השבוע. למה בכלל הוצאת נשק?" 

"אהה, זה כי… כי…" גמגמתי. 

השתתקתי וניסיתי לחשוב על תירוץ משכנע. 

בסוף מצאתי אחד "אהה, זה כי חבר ביקש שאחליף אותו בתורנות שמירה". 

לא היה נראה שנווה השתכנעה. זה לא נראה אמין שלקח לי 3 דקות לתת תשובה לשאלה הזאת. 

"אם ככה, אני אשמח שתגיד לי איך קוראים לאותו חבר" נווה רשמה במחברת בלי להפסיק ליצור איתי קשר עין. אלוהים, אני בטוח אגמור בכלא. 

"לא זוכר איך קוראים לו" . לא אמין ,אבל לפחות הפעם עניתי מהר. 

"עוד שאלה, בשביל להוציא נשק מהנשקייה , צריך אישור של המפקד הישיר שלך. אני רואה בטופס שמופיעה כאן החותמת של שחר , אבל לא מצאנו אותה במשרד שלו. אתה יודע איפה היא ?" 

הכנסתי את היד לכיס ואחזתי בחותמת של שחר, כאילו שבצורה הזאת היא תהיה יותר מוסתרת. הרוק בפי התייבש לגמרי. ידעתי שכל מילה שאגיד רק תעמיק את הקבר שחפרתי לעצמי. 

"אני יודע מה הזכויות שלי. אשתמש בתיקון החמישי לחוקה ואשמור על זכות השתיקה" 

אני כזה אידיוט. לא מאמין שראיתי כל כך הרבה סדרות משטרה ורק עכשיו נזכרתי בזה. 

"אתה יודע שלישראל אין חוקה, נכון?" 

"לעזאזל" 

"אבל גם החוק הישראלי מאפשר לך את זכות השתיקה" נאנחה נווה. 

"תודה לאל" 

נווה נעמדה ורכנה מעל השולחן וקירבה את פניי אליי, כך שמבטנו הצטלבו 

"רון ,בו תפסיק לשחק איתי משחקים. עשית עבודה איומה בלהסתיר את הראיות. מצאנו את הנשק שלך בזירה, מונח כמה מטרים מהגופה. ההסבר היחיד הוא שאתה רוצה להיתפס. אז בוא תספר לי מה קרה שם" 

דמעות החלו לזלוג מעיניי, ניסיתי לעצור אותן ולא הצלחתי. 

"לא חשבתי שמישהו באמת יפגע" חפנתי את ראשי בידיי "חשבתי שראשון יגיע עוד פעם" .    

סיפרה לנווה את כל הסיפור. היא לא האמינה לשום חלק שקשור ללולאת הזמן. למרות זאת ,הרגשתי הקלה עצומה להודות בפני מישהו. את אותו הלילה כבר בליתי במעצר. 

*** 

כדי לבצע אתמול את התוכניות שלי ,הגעתי למשרד אתמול אחר הצהריים(אני מאושר שלמילה אתמול חזרה להיות  משמעות). כולם מלבד שחר כבר הלכו הביתה מזמן. הגעתי בחלון זמן שבו שחר יצא מהמשרד ולקחתי את החותמת שלו. הלכתי להוציא את הנשק מהנשקייה. כשחזרתי למשרד שחר עמד ליד השולחן שלו ,הניירת שליו הייתה מבולגנת לגמרי. המגירות הוצאו מהשידה והיו מפוזרות בכל רחבי החדר. "לעזאזל, איפה החותמת הזאת יכולה להיות?" מלמל שחר לעצמו בקול רם. 

נשמתי נשימה ארוכה ונכנסתי למשרד , מכוון את רובה הטעון לכיוונו. שחר המשיך לחפש בערמת הניירות ולא שם לב שנכנסתי. "שחר, הנה הגעתי , חתיכת מניאק !" צעקתי. 

שחר הסיט את מבטו מהניירת, והחוויר כשראה את קנה הנשק מולו. הוא צעק והרים את ידיו. 

"רון, השתגעת לגמרי?" 

"לא, פשוט נמאס לי ממך. נמאס לי שאתה חי בסרט שאתה גנרל דגול. נמאס לי מהקטנוניות שלך ונמאס לי שאי אפשר לעשות הפסקת קפה במשרד הזה בלי שתעיר על זה ונמאס לי- " צעקתי בזעם.

"אם אני לא הייתי קשוח איתך, היית יושב בשק"ם כל היום" קטע אותי שחר בהתרסה. 

"אתה באמת לא סומך עליי בכלל" 

"זה לא נכון. אני קשוח איתך, אבל אני סומך עלייך"

"לא ראיתי שום סימן לזה בכל השירות שלי"   

"שכחת שהפכתי אותך למוסמך גריסה? זאת המון אחריות!"  

זה הוכיח לי שאנחנו רואים את העולם בצורה שונה מדי. אין טעם להמשיך לדבר אתו.

"פשוט תסתום!" צעקתי. 

עצרתי את נשימתי ולחצתי על ההדק. הנשק לא ירה. סחטתי את ההדק פעם נוספת. שום דבר. שררה דממה במשרד. באופן מפתיע, הקלה החלה להציף אותי. הורדתי את הקנה לרצפה.  שחר הוריד את ידיו "אתה יודע ששכחת את הנשק נצור. כדאי שתתרגל שימוש בנשק . מתי בפעם האחרונה עשית מטווחים?" 

"אני לא מאמין שאתה לא יכול להפסיק לבקר אותי גם כשהחיים שלך תלויים בזה!" צעקתי עליו. 

"אתה לא באמת תירה בי" אמר שחר בקור רוח "אני יודע שאתה יכול להיות חייל טוב שאתה רוצה. כשרצית ,הייתה פעם אחת שסיימת ביום אחד משימות של שבוע שלם". 

"רגע, זה קרה היום, באחת הגרסאות שלו. איך אתה זוכר את זה?" שאלתי את שחר המום. 

"נכון, זה היה היום. באמת שהזיכרון כבר התבלבל אצלי לגמרי, כבר לא זוכר מה קרה היום ומה קרה לפני זה. רגע – אתה גם מודע ללולאת הזמן?"

"כן , אני תקוע פה כבר 2,863 ימים!", אמרתי כשחיוך ענק נמרח על פרצופי.  

שמחתי שיש עוד אדם שלכוד איתי בלולאה, גם אם זה שחר. 

"אני הפסקתי את הספירה ממזמן , לא בטוח כמה ימים אני פה. אבל חושב שיותר ממך" 

זה הסביר הרבה – היה לי מוזר כשביום ראשון "המקורי" שחר אמר לי ש- "נמאס לי שאתה מאחר כל יום" ,למרות שתמיד הגעתי בזמן. אם הוא כבר היה תקוע בלולאה , מבחינתו באמת איחרתי כל בוקר מחדש. זה גם מסביר למה ימים "אותחלו" לפני שהלכתי לישון. הזמן חזר לאחור כששחר נרדם. מעניין מה גרם לי להילכד בלולאת הזמן יחד אתו. 

"תגיד, ניסית לברוח מהלולאה?" 

"אני עוד מנסה. אבל הבנתי איך נוכל לברוח" אמר שחר בחיוך זחוח "ראיתי כל סרט שיכולתי על לולאת זמן. הזמן תמיד חוזר להתקדם אחרי שהדמות הראשית לומדת שיעור לחיים ומשנה את דרכיה" 

במפתיע, הוא הגיע לאותן מסקנות כמוני. "אני חושב שהבעיה היא שאני לא מפקד מספיק טוב" התוודה שחר בקול מבויש. "אני חושב שאנחנו תקועים בלולאה כי לא הצלחתי לחנך אותך". 

"איך זה יכול להיות? שכחת שהיה יום שסיימתי בו משימות של שבוע?" 

"זוכר, אבל זה כנראה לא מספיק. הבעיה שלך היא שאתה תמיד עושה רק את המינימום שנדרש ממך, אבל לא יוזם או מגדיל ראש אף פעם" 

"וואו, תודה רבה על המחמאה" עניתי בקול פגוע.

"אבל אני כבר רואה שאתה לוקח יותר יוזמה" שחר ניסה לפייס אותי "הנה, רק היום החלטת לאיים עליי עם רובה על דעת עצמך" 

"אז מה אתה רוצה שאני איזום כדי שנצא מפה?" שאלתי 

שחר נעץ בי מבט מאוכזב. 

שתקנו כמה רגעים. "אין לי רעיון. אני אנסה לחשוב על רעיון למחר" אמרתי לו.

"ואני מקווה שברור לך שמחר אתה מגיע לבסיס על הבוקר" שחר פקד בקול הקצינים שלו.

"אני אאחר, אבל לא תצטרך לרדוף אחריי יותר". היה שווה לתת לרעיון של שחר ניסיון. 

"מעולה. אתה כבר משתפר את ההתנהגות שלך" לפתע עיניו של שחר נדלקו "אתה לכוד בלולאה , זאת אומרת שאתה גם תמשיך להשתפר" 

"על מה אתה מדבר?" 

"בטח יש סיבה שאנחנו לכודים ביחד פה. אני לא יכול לעצב התנהגות של חייל אם הוא ישכח הכול כשהזמן חוזר אחורה בסוף היום. אבל כשאתה איתי בלולאה –  אני באמת יכול לפתח אותך כחייל. האופי שלך הוא גוש חימר שאפסל ממנו יצירת אומנות " 

"מה אתה רוצה לעשות?" פחדתי לשמוע את התשובה.

"אני אהפוך אותך לחייל ממושמע, אפתח לך מוטיבציה ואני אלמד אותך לקחת יוזמה." קולו של שחר הפך ממלא התלהבות לאחוז טירוף. 

"שחר, אני חושב שאתה מגזים" 

"לא , לא , הדרך היחידה לצאת מפה היא לשנות אותך לגמרי, להפוך אותך לחייל מופת" העיניים של שחר ברקו "אפילו יותר טוב, נהפוך אותך לקצין!!" 

"שחר, אין שום דבר שתעשה שיגרום לי לרצות להיות קצין!" עניתי לו בכעס. 

"זה לא נכון, יש לנו נצח לנסות. אתה ואני ניפגש פה כל יום , ואני אנחה אותך עד שתהפוך לקצין". 

רציתי לברוח מהלולאה, אבל לא בכל מחיר. לא הייתה לי שום כוונה לבלות את הנצח בבסיס עם שחר. 

"שחר, זה לא יעבוד. אני מציע שנשלים עם המצב. נקום מחר בבוקר וכל אחד יעשה מה שמתחשק לו. אין סיבה שנגיע לעבודה , פשוט נעשה כיף לנצח" 

"רון, אתה מתייאש בקלות מדי. אני צריך גם ללמד אותך מהי נחישות!" 

לא מאמין שעם המטורף הזה אני תקוע לנצח. אין שום סיכוי שאתן לזה לקרות.

"תשכח את מה שאמרתי קודם , אני לא אחזור לבסיס לעולם!" 

"אתה תחזור, בפקודה" שחר הדגיש כל מילה "אם לא, אני אגיע כל בוקר להביא אותך בעצמי. אני יודע איפה אתה גר. אתה תלמד משמעת, אתה תלמד ערכים, אתה תכבד את המפקד שלך!"  

לא נותרה לי ברירה. "שחר, אני לא אסכים לזה. אתה תשחרר אותי או שאני אירה" כיוונתי את קנה הרובה אליו. הפעם זכרתי להוריד את הנצרה. 

"אני לא אוותר לעולם!" צעק שחר "וחבל שאתה עושה את זה, אני אצטרך לתת לך דו"ח על משחק בנשק" 

לחצתי על ההדק. רעש הרובה הכאיב באוזניי. הגופה של שחר נפלה על הרצפה בקול חבטה. הדם שזרם על הרצפה והמבט המת בעיניו של שחר גרמו לי לבחילה איומה. זרקתי את הרובה הצידה וברחתי משם. נשמתי נשימות עמוקות וניסיתי להרגיע את עצמי. אנחנו בלולאה – הזמן יחזור לאחור ושחר יהיה בסדר. בתקווה, הוא ילמד את השיעור שלו ויניח לי. לצערי, לא הבנתי את עומק הטעות שלי. העובדה שהיום לא אותחל באותו הרגע הייתה אמורה להיות רמז עבה.      

*** 

התעוררתי בבוקר. להפתעתי, התעוררתי בחדר שלי ולא בתא מעצר. זינקתי מהמיטה ורצתי אל הטלפון. היה יום שני , בתאריך ה-17 ביוני. נלכדתי בלולאת זמן חדשה. הרגתי מישהו , בוודאי שמגיע לי עונש מהאלים. התיישבתי על המיטה. המדים שלי היו מונחים על הכיסא. הכנסתי את ידי לכיס המכנס ושלפתי משם את החותמת של שחר. החותמת. עכשיו התמונה הייתה שלמה. היא הייתה מקוללת, כמו האבן של סיזיפוס. כשזייפתי את החתימה בפעם הראשונה, נכלאתי בלולאת הזמן. שברתי את לולאת הזמן אתמול כשלקחתי אותה הביתה בטעות. 

שחר פספס לחלוטין את הלקח שהאלים ניסו ללמד אותו. הוא הבין שהאלים הענישו אותו כי הוא היה מפקד גרוע, אבל הוא לא הבין למה הם ראו בו מפקד גרוע. האלים רצו שיוותר על החותמת , סמל חלול לכוח שלו. את השיעור הזה הוא לא הצליח ללמוד בכל הזמן שהיה בלולאה. אשמה מילאה אותי. בגללי ,הוא לא ילמד את השיעור הזה לעולם. שיעור יפהפה , אבל אכזרי. לא אהבתי את שחר , אבל לא הגיע לו עונש שכזה. אולי אם סיזיפוס היה מפסיק לגלגל את האבן , גם הוא היה משתחרר מהלולאה. 

התלבשתי במהרה בבגדים. אני צריך לברוח מהארץ לפני שיבינו מה עשיתי. אני יודע שיש לי כמה שעות של יתרון עליהם – אולי אספיק להגיע לשדה התעופה ולטוס. כמובן, אין סיכוי שאצליח לברוח היום. החקירה של נווה הוכיחה שאני לא נוכל מוצלח. אבל כל עוד יש לי את החותמת – אני תמיד אוכל לנסות לברוח עוד פעם. קרעתי את טבלת הייאוש שלי. עכשיו אטוס לטיול הגדול שלי. נעלתי את דלת הבית, משאיר את חיי הישנים מאחורי.