אינפוזיה

את הקריירה שלי אני חייבת לבעלי המנוח. הוא אמר לי בוקר אחד – וזה לאחר שלושה עשורים של חיי-נשואים יחד: "אה שותה את דמי." נכון, יותר ויותר עלינו על העצבים של זה לזה, אבל ביטוי כזה! — וממר ביישן? נדהמתי, אך רק לרגע. אם אני שותה את דמו, אז אשתה את דמו, החלטתי. הוא התכוון לכך כמטאפורה, אולם אינני אחת למטאפורות. מטפארות היו השטח שלו. אני אני אשת מעשים. הוא היה פסיבי. הבדל בינינו שהלך וגדל במרוצת השנים. תפסתי אותו במילה שלו – מילולית. נשבעתי לשתות את דמו. בקיצור ולעניין, הפכתי לערפד.

אל תראו כל כך מוטרדים, זה לא היה כה קשה. מאז 'הרי פוטר' כל החומר המסיטי/כישופי הוא לדוגמה: באחד הימים ישבתי על ספסל כשנערה יפה – בת 16 בלבד – ישבה לידי, עם ספר ביד. ומה היה הספר המדובר ? לא נכון, לא 'הרי פוטר'. המיידלה הזאת לא הלכה סחור סחור. כותרת הספר הייתה 'כיצד להפוך למכשפה.' דרך עשרה שיעורים קלים, כנראה. היא פתחה אותו והתחילה במה שאני מניחה היה שיעור ראשון (לבשי שחור, אולי?) טפחתי על כתפה. היא לא הגיבה, כל כך שקועה הייתה בלהפוך למשכפה. מפני שטפיחתי הקלה לא הצליחה, נתתי לה חבטה עזה בצלעותיה. היא התכווצה, אך משכתי את תשומת לבה. "את באמת רוצה להפוך למכשפה?" שאלתי. היא חייכה חיוך מקסים. "כן," ענתה בקול נוטף דבש. היא תאלץ לעשות משהו לגבי קולה אם היא רוצה להיות מכשפה. להתחיל בעישון, אולי. ובכן, חשבתי, כאלה הם הזמנים: עורכת-דין, רופא, פריזנטר טלוויזיה – אוט –משכפה — אין .
"משהו בו על כיצד להפוך לערפד?" שאלתי וטפחתי על הספר.
היא הקדירה פניה במושכה את הספר קרוב לחזה שלה כאילו חששה שעמדתי לגנוב אותו. "מי היה רוצה להפוך לערפד?"
תראו מי שמדברת, חשבתי,א ביסל נעלבת. "אני, לדוגמה," אמרתי.
עיניה נפערו. "מדוע בשם האל?" שאלה.
ביטוי מוזר מפי מי שרוצה להיות מכשפה, חשבתי. "בעלי אמר ששתיתי את דמו," הגבתי לקונית.
היא עכלה את זה. "מציק מאוד," צחקקה. "את עובדת עלי!"
איכשהו האתגר הזה ליושרי העלה לי את הסעיף. תפסתי בזרועה היפה והמעט בשרית והטבעתי את שיני בתוכה. (שיניי החדות טרם צמחו לאורכן האפקטיבי הנוכחי; התיאוריה שלי היא שדם שתוי הוא קטליסט.) היא שחררה צווחה.
"איזה מכשפה את," ירדתי עליה. "שום כבוד לעמיתת-מקצוע דומה ואחות-לנשק בתנועה הפמיניסטית . . ."
היא התעלמה מכל מנזיפותי, אולי כי הייתה עסוקה בעצירת זרימת הדם על זרועה (טעים למדי, לא רחוק מזה של עוגת גבינה בטעם דובדבן). היא קמה לפתע וללא גינונים ובלי אפילו איזה "גוד ביי," שלא לדבר על "עין של טריטון", הסתלקה בפנים קודרות. בעשיתה זאת היא מנעה ממני להאיר את עיניה שלאור ההיסטוריה האמריקאית, כדאי לה לבחור בקריירה בערפדות ולא בכישוף. שכן בעוד שהם תלו מכשפות, הם לא השמידו ערפדות. אגב, המילה "לתלות" מעבירה בי צמרמורת משום מה שזאת עושה לצוואר – המקום בעל כבוד מיוחד עבור ערפד.
כפי שכבר אמרתי, Buffy the Vampire Slayer – כמו שכינתיה משום שלא גילתה את שמה – הייתה פיסה טעימה. ואם אז כוחות הערפד שלי היו מפותחים במלואם, יתכן שהייתי הופכת את המתאבנים לסעודה קומפלט.
האם הזכרתי שבעלי נפטר פתאום? לא? האמת, הוא היה הקורבן הראשון שלי, להשתמש במונח הלא פוליטקלי קורקט שהעולם הלא-ערפדי משתמש בו להעמיס עלינו הערפדים אשמה. הוא הביא זאת על עצמו במו-ידיו, באומרו ששתיתי את דמו. סוף מעשה במחשבה תחילה, אפשר להגיד, הגולם קם על יוצרו, על אף שהגולם למרות יכולתו המרשימה, אי אפשר להשוותו לערפד. ערפדים הם מחוכמים. אל תצחקו, כמה קורבנות (להשתמש במילה שהיא טאבו בחברת ערפדים מנומסים, אנו מעדיפים "תורמים") גרסו שזה עדיף על פני דיאליזה. בעלי המנוח לא נראה היה שאיכפת לו, ואפילו התבדח בדיחה פסיבית במשך התהליך, "לא תרמתי דם בזמן האחרון."
כן, אני יודעת, הקורבן אמור לסבול. זאת הגירסה הגויית של ההיסטוריה הערפדית. אנו היהודים צועדים עם הזמן. ארוינג, שיהיה בריא, היה מוכן להסתלק. "די, מספיק!" הוא אמר יותר ויותר במהלך השנים. "די, מספיק!", חזר ואמר, כמו האליל הוותיק בבמה היידית יעקב אדלר בגלמו את 'הסוחר מוונציה' או את 'המלך ליר'. "די, מספיק מכל השטיק!"
"של החיים, אתה מתכוון," הבהרתי.
"תפסת בול," אמר, בהצביעו באצבעו לעברי ב'גסטה המייגעת הזאת שלו, אותה, אני מניחה, גנב מ'גור'ג בוש.
כך, הוא היה מוכן, אפילו ברצון.
"לא ידעתי שאת מסוגלת לכך," אמר. האם היה אירוני או רציני? עם ארווינג היה קשה לדעת. גם זה אפיין אותו. "שים את הקלפים שלך על השולחן," אמרתי לו, לפני שאיבדתי אותו לגמרי. "מבלי אירוניה, לשם שינוי."
"אירוניה היא בדם שלי," היו מילותיו האחרונות, שנקראו בדרמטיות יתר, אם שואלים אותי, אבל זה היה ארווינג, על הבמה עד לרגע האחרון. הדבר היחיד שמנע ממנו מלדקם את המשפט על ברך אחת כמו אל 'גולסון הייתה העובדה שתפסתי אותו מהצוואר, כביכול. ארווינג יכול היה להיות שקחן תיאטרון יידי נפלא אלא שפחד הבמה הנצחי שלו סתם עליו את הגולל. אני מייחסת את זה לטראומה שהיה עליו לשיר את הפטרת הבר-מצווה שלו בקולו הצורם. זאת הסיבה קרוב לוודאי שארווינג הגביל את ההרצאות הפומפוזיות האהובות עליו לקבוצות קטנות.
אם אירוניה הייתה בדם שלו, לא טעמתי אותה. אבל תמיד התקשתי לאבחן אותה. ארווינג ושכנתנו דולי-הגרושה-הצעירה-עם-שמלות-המיני (את טענתי שהן הגיעו עד הפופיק שלה הוקיע ארוינג כ"הגזמה שטותית") אהבו להחליף הערות אירוניות, ויתכן שיותר מאלה, למרות שאינני חושבת שלארווינג הייתה התעוזה לכך. העדות היחידה לפלירט אפשרי מצדו הייתה ברכתו המזמרת, "הלו דולי," בכל פעם שראה אותה. "תפסיק עם המברק-המזמר," צוויתי עליו, אך לשווא. "דולי אוהבת אותו," אמר. האמת שזה נראה כך. פעם, כששרה בחזרה, "הלו ארווינג," בקולה המתבייכן שהיה אפילו גרוע מקולו הצורם, מה שהעלה את חשדי, אמרתי לו,ברגע שצורת-השמלה-עם-הגב-החשוף נעלמה, שאני מקווה שהוא ודולי לא יעברו מבמת המחזמר הקומי לחדר-המיטות. "אני עסוק בקשרים אינטימיים של השכל בלבד," ענה בצדקנות יתר. זה היה ארווינג. אם לא יותר מזה, הצדקנות המתנשאת שלו עשתה אותו בשל להיקטף, אם נשתמש בפרזת "אין" של ערפדים.
ארווינג פעם תיאר אותה כ"ממש יפיפיה". אין פלא. דולי התוודתה בפני שהיא הקדישה שעות בהביטה "מבעד למראה" שלה, כמו שהיא ניסחה זאת בדרמטיות יתר, כאילו ניסתה לגלות 'תובנה' בתוך תוכה ואינה פשוט מסתירה את הקמטים שלה במורחה ביד רחבה איי-ליינר, צללית-עין ושפתון מבריק. פנטזתי שבמשך אחד מרגעים כאלה הייתי עפה מבעד הצד האחורי של המראה שלה – ישר לתוך צווארה. אפילו אמא של שלגיה מעולם לא הצליחה בתעלול-מראה כזה.
כנראה שה"קשרים האינטימיים" של ארווינג עם דולי הורכבו מהצגת ראווה של אוצר המילים ואוצר הידע שלו בפניה כשלא הייתי בסביבה. בחילופי הדברים המינימליים שהזדמנו ביני ובין דולי מעבר לגדר האחורית של החצר (קשה לקיים שיחה אינטליגנטית עם מישהו שמתרכז במשיכת עשבים שוטים או הגוזם ורדים, מי שכל משפט שני שלו מתחיל עם "הפסיכיאטר שלי אומר . . . "), חשבתי שגיליתי בדפוסי הדיבור של הגרושה יותר משמץ משימושי הלשון של ארווינג. לא פעם היכתה בי המחשבה (לגשת לצווארה דרך הגב החשוף שממש מזמין לכך) שדולי עשויה להיות משקה טעים בעצמה. לא, במחשבה שניה, מר מדי – הייתה לה אובססיה למרטינים, יבשים מאד. "אובססיה" היא מילה שירשתי מארווינג. סבלתי מכך לאורך שנים. אם ארווינג לא היה משתמש במילות הקסם שהשיקו אותי בקריירה שלי, יתכן שעדיין הייתי סובלת.
האופן המסורתי להיפטר מערפדים הוא יתד בלב. אך מטודת היתד היא פאסה, ולעניות דעתי, סתם אגדה. עם זאת, החלטתי לצאת מהעסק בגלל כל סרטי הערפדים עם היתד בלב בסופם אשר יכולים לעורר השראה בכל המטורפים בסביבה ואינני קלת רגליים כפי שהייתי. אז אני מנסה לגמול עצמי מדם, בהחלפתו בבורשט. מרק סלק. הצבע נכון, יש שהיו אומרים גם הטעם. אני מזדקנת ותהליך המציצה מייגע. האם זה יצליח? תחליף הבורשט? לך תדע. אבל אני מחזיקה מעמד כבר כמה שבועות. לא טיפת דם בקישקס. ירידה מסוימת בטעם בהתחלה, אך עתה אני נהינת ממנו, מהבורשט. אולי זה נובע מנוסטלגיה. בראשית נישואינו ארווינג אהב בורשט, אני לא כל כך. אבל הכנתי אותו עבורו כאשת חייל צייתנית עד שלאחר שנתיים כשהתפוגגו ימי השלום והשלווה של נישואינו הקולינריים, החלטתי להגיש לכבודו בורשט מהקופסה. "טרוצקי היה מתהפך בקברו," היה אומר. "לא ידעתי שטרוצקי אהב בורשט," יריתי בחזרה, "חשבתי שהוא העדיף מרק עוף ואטריות, לא להגזים בכמות האטריות." טרוצקי היה גיבור גדול שלו. אני, אהבתי את קלארק גייבל. ניחם אותי לחשוב שארוינג היה שבע-רצון מהאובססיה החדשה שלי לבורשט.
למרות התחליף לבורשט, או אולי בגללו, אני מתגעגעת להיות ערפד – ולא רק כי לא עליתי על עקבות הצעירה ששאפה להיות המכשפה שגירתה את תיאבוני. הביס הראשון של המקצוע, כביכול. (עדייו אני ניהנת מהטעם החטוף של זרועה, שום דבר אינו משתווה לעוגת גבינה בטעם דובדבן.) והייתה ההרפתקה כולה. וחיסול כמה חשבונות ישנים (לא כל אחד קיבל את נשיקתי ברוח הטובה של ארווינג, אם כי לא לכולם יש תסביך של קדוש מעונה.)
אבל אני מזדקנת, איו לי הכוח לצוד, ללכוד ולפתות (אני נראית צעירה יותר מגילי ועם איפור . . . למרות שיש ערפדות שטוענות שדם מספק את כל הצרכים, ושהוא מוסיף להט ורוד לצבע העור), שלא לדבר על השתיה, והמגיללה כולה. ואני קצת בודדה לאחרונה, ה'קורבנות' מספקים אלא הזדמנויות מתמעטות לשיחה. ארווינג, למרות כל המינוסים שלו, היה מישהו לדבר איתו. בגילי צריכים . . . ממילא, בקושי יכולתי ללכת לשדכן, או אפילו לנסות מחשב-דייט, לאור, אה, הנטייה שלי. אז גוד ביי דרקולה-והלו בורשט, או לא חשוב מה שמסתבר ש'מר איש נכון' אוהב. אבל הוא יצטרך לשמור על לשונו, אחד "תשתי את הדם שלי" ממנו יתכן שיהיה מספיק להחזיר את הגלגל לאחור ולשלוח אותו לשמוע את זיבולי השכל של ארווינג עד שיתפוצץ. האם לספר לו את המעשייה הקטנה שלי כדי למנוע את זה? בשום אופן לא. קודם כל, הוא לא יאמין בכך ויכול להיות שישתמש בפרזה בצחוק כדי לבדוק אותי (טעות גדולה), ואם הוא כן יאמין לי, יסתלק כמו טיל. אז המוטו שלי הוא נשכי את השפתיים. אבל לא חזק מדי כמובן — אתם לעולם לא יודעים למה זה עלול להוביל.