רעה הייתה שנתו של הקצין-הסוהר אֶרידוּ. בחלומו סופה ירקה ברקים וגשם זלעפות ניתך. בוץ סמיך כיסה את הארץ כשמיכת תכריכים עבה. השמיכה השחורה התפרשה לכל עבר בגניחה לחה, טיפסה מן המורדות אל הגבעות.
הגשם והבוץ לא ידעו שובעה. הבוץ נהם וניתז ובלע אספקת בשר מעושן לגדוד שלם. הוא לכד חיילים שנסוגו מסוכת משמר ואסירים כבולים מוכי אימה. רק אז ניעור ארידו מקיפאונו והחל לרוץ. ארידו ניתר לימין ולשמאל, העפיל לראש גבעה אך ללא הועיל. רגליו היחפות נלכדו. מעטפת דביקה, קרירה ולוחשת התרוממה במעלה ירכו. הקצין פרפר ובעט, נשאב פנימה עמוק יותר ויותר ושקע באפלה.
מחוץ לחלום שעת ההַאֲכָלָה הגיעה. שניים מחייליו של ארידו התחמשו ויצאו מסוכת המשמר. הנמוך תפס את הידיות והחל לדחוף את המריצה עם האוכל לעבר העבדים-האסירים שישנו תחת כיפת השמיים. הגבוה צעד מאחור, קשתו דרוכה ועיניו בולשות. המריצה חרקה וקיפצה כשצעדו בין העבדים שרבצו כבולים על האדמה. חבית הבלילה הגדולה הונחה בחבטה על האדמה ובעקבותיה הושלכו קעריות החרס. אחד העבדים ששנתו קלה וגבו מקועקע כנמר, ניעור ומיהר להעיר את חבריו בדחיפות ובטלטולים.
למשמע קולות הלעיסה והבליעה המחליאים התעורר ארידו. שקשוק השרשראות והאזיקים מבחוץ מילא את ליבו כעס עמום. הוא קם בזעף ממצע הקש ופנה לשוטף פניו בחבית המים. מחוץ לסוכה כבר חולקו הפטישים והעבודה החלה. האבנים המעוטרות לא נכנעו בקלות אבל אט אט, הן נסדקו, נשברו ולבסוף התפוררו. הדרך העתיקה המרוצפת שהובילה למזבח הלכה וגססה.
לבדו בסוכה נאנח ארידו לעצמו, קשר את הרטייה על שקע עינו החסרה ויצא להשקיף על האסירים. אחד מהם התרשל, עמד שם ובהה בנקודה רחוקה בשמיים, נשר אולי. ארידו כחכח בגרונו, המתין רגע ואז נהם בכעס. בזריזות שלף פגיון הטלה שחגר על ירכו, אמד את המרחק, הניף זרועו ו…
( – – – "אה?!" מה קורה פה… מה זה צריך…
אלי לא תפס שהוא כבר לא חולם. בקושי התיישב במיטה ופתח את פיו, כשמכת אגרוף אדירה השתיקה אותו. "שתוק!" נהם גבר צרוד, "לא מדבר אתה!"
הלום כאב ומטושטש לגמרי קרס אלי אחורנית. הכרתו התערפלה. הפורצים עטו מסכות סקי שחורות ופעלו מהר. מישהו חסם את פיו של אלי בסרט דביק. מישהו כפת את ידיו לאחור וכיסה את עיניו בבנדנה. הבוס מדד זמן מרוצה, והקשיב באוזניה.
"עדיין קפוא כמו דג במקפיא!" דיווח מרלבורו בקשר.
"יפה!" הבוס הרשה לעצמו חיוך קטן. החנקן הנוזלי פעל כמתוכנן. בריון הבוץ שפיטרל ברחוב כל לילה קפא כפסל. "רוקן עליו עוד מיכל, ליתר ביטחון!" מרלבורו אישר פקודה וביצע.
מישהו הקים את אלי לוי וגרר אותו בגסות. "יאללה, הולכים! יופי, תמשיך ככה, בלי משחקים!" ליבו של השבוי צלל בחזהו. עכשיו כשהתעורר לגמרי בא הפחד, משתק וחסר אונים. הוא נגרר החוצה, בקושי נשם, כמעט נחנק ורצה להקיא. נדהם הבין שמישהו ניטרל את הזאב, איש הבוץ שתמיד היה לצידו כמו אח גדול. רק לפני שבוע הזאב שבר את הפלדלת באגרוף ודהר פנימה מודאג, משום שאלי הפיל בטעות ספל מרק רותח. הזאב, ששקל כמו שלושה גברים מגודלים, הביא משחה לכוויות, אסף בזהירות את השברים, סרק את כל הבית ליתר ביטחון, הרתיח תה מנטה לאלי והלך לתקן את הדלת. הפעם הזאב לא בא.
באישון לילה מצא את עצמו אלי מושלך לרכב מסחרי. עיניו המכוסות לא ראו את החלונות הכהים, אבל שמע דלתות נטרקות, מנוע מתעורר, מישהו הפעיל מוזיקה והם נסעו. – – – )
דבר לא צמח על הדרך ההולכת ונשמדת. עשרה צעדים מימינה ומשמאלה, אפילו לא בדל עשב. ארידו נמנם בסוכה המוצלת, רגליו על השולחן. הדמות בחלומו הלכה והתקרבה, הלכה והתקרבה…
הוא התעורר בבהילות, סכנה! כהרף עין פקח את עינו האחת, זינק החוצה, מפיל בדרך את השולחן. לא רעש העיר אותו, אלא היעדרו. אבל העבדים לא השתחררו, רק עמדו שם כפסלים. אף אחד לא עָבַד, הפטישים דממו.
זו האדמה! עוד רעידת אדמה עומדת לבוא! איכשהו העבדים תמיד הרגישו ראשונים, אפילו לפני הציפורים הקטנות שהתעופפו בפחד מבין השיחים. העבדים התקבצו כעדר כבשים מבוהלות. נצמדו ככל שאפשרו האזיקים והשלשלאות. ארידו נעצר במורד התְּלוּלִית, בחצי הדרך אל האסירים. הוא שלף פגיון מחגורתו ובלש סביב. האסירים שבהשגחתו עמדו קפואים בגבם אליו. כולם נעצו עיניים בסלע גדול, בראש הגבעה ממול. הסלע דמוי הגולגולת החל לרעוד. בעקבותיו, נהמה הארץ כולה.
ברגע אחד האדמה התפצפצה, נדמה שהשמיים נופלים וכמה מהעבדים קרסו. ארידו היטלטל לפנים ולאחור אך היטיב לייצב את עצמו. עינו נמשכה אל הסלע הגדול שנשטף אדום. לאור השמש העולה העבדים הכו על חזותיהם וייחלו להתפלל בקול, לבקש מחילה. כמה מהם כרעו והשתחוו. אחד הגדולים שבהם פרץ בדהרה מטורפת קדימה, לעבר הגבעה והסלע. ארידו הזדעף ושלף עוד סכין. בכל פעם אחד מנסה, דוהר על האדמה המשתוללת ורועמת, לעבר הגבעה שנראית קצת כמו גולגולת. העבד הדוהר לא הספיק הרבה. השלשלת ואזיקי הרגליים והצוואר שקשקו, נגררו, נמתחו והעבד נפל.
שבע פעמים רעדה הארץ מאז איבד ארידו את עינו וכמעט את חייו. שבעה ירחים מאז התפזר ערפל הקרב. איכשהו שרד, איכשהו החלים, אבל לא מספיק, לא מבפנים. וגם כשהצליעה עברה, שר המאה שזימן אותו לא התרשם. ארידו לא האמין למשמע אוזניו.
"קום לֵךְ!" נבח שר המאה, "זו ההצבה! ציית לפקודה!"
"אני?!" התפרץ ארידו בפנים סמוקות, "לשמור על עבדים?!"
בחצי פנים חבושות דרש סוס רכיבה, ביקש, התחנן, אך לשווא. כל מה שרצה היה לשוב לגדוד הסיירים. להמשיך לצוד את הנמלטים שברחו לגליל. לדהור, קשת על הגב, חנית ביד, לדהור, בשם האלים! לדהור!
פתאום הרגיש ארידו שהוא נופל. האדמה קפצה בפראות מתחת לרגליים. הוא נזרק קדימה והתגלגל במורד התלולית. אחד מסכיניו נשמט. סלע הגולגולת נבקע לשניים כבמהלומת גרזן. העבדים המבועתים השתוחחו, מזילים ריר, מייללים. הם רצו לצרוח, להתפלל, לבקש את רחמי האלים, אך לא יכלו. בפיותיהם הריקים הוטל מום. לשונותיהם נחתכו פעם, עכשיו הם בכו.
( – – – "נו מרלבורו, תעיר אותו כבר! שפוך עליו מים!"
אלי שכב מעולף ושלוו על מזרון מסריח, רפוי כבובת סמרטוטים. לפני שאלי התעלף הוא ירק דם. כתמים כחולים-סגולים הכאיבו בכל גופו. לפני שהתעלף זרועו התעקמה קשות. נעליים כבדות דרכו על רגליו היחפות עד שהרגיש ציפורניים נסדקות וכנראה גם עצמות. מרלבורו המתוסכל השאיר את דלי המים בצד וניסה להעיר את השבוי עם בעיטה לבטן. אחר כך הצמיד גפרור בוער לעור חשוף, אבל השבוי לא התעורר.
הוא לא רצה להתעורר, ולא רק בגלל שסוף סוף כלום לא כאב. בפעם הראשונה בחייו הוא חלם – וידע שהוא חולם! הוא פתח את החלון באוטו בדרך לבית של סבא, יצא ומיד המריא מעל הפקקים והצפירות של איילון, רק כי התחשק לו. ובגלל שהתחשק לו, הוא נחת באתר בניה מלא אבק והמולה, תפס גוש בטון ולעס כמו קרקר מול הפועלים המופתעים.
הא! חבל שסבא לא כאן! מיטב לוחמי הבוץ שלו לא יכולים לעשות כזה דבר! אבל פתאום פועלי הבניין נעלמו כולם ועימם נהמת הדחפורים. העיר כולה נעלמה, הבתים, הכבישים. פתאום אלי ריחף עם הרוח בטבע, מעל גבעה קטנה שעליה סוכה. ליד הסוכה עמד גבר גדול, מזוקן וקשוח. עיניו של אלי נפערו כששכח שהוא חולם. מקרוב, הדמיון היה מדהים, למרות שסבא היה נמוך יותר ומעולם לא גידל זקן.
מרלבורו הדליק עוד גפרור, אבל מיכה היה מהיר ממנו וחטף אותו בכעס, "מים, אמרתי!" מרלבורו הארוך כמו שרוך חשק שפתיו והלך לכיור. הוא גרר את הדלי בצייתנות, קרוב יותר לשבוי והחל להרים אותו בזרועות גפרוריות שרעדו ממאמץ. כשכמעט הצליח, הדלי נפל ברעש וחצי מהמים נשפכו. "כוסאומו!" הוא שנא לפשל. לבוס הגדול דברים כאלה לא קורים. גם למיכה המנייאק לא.
נגמר זמן למשחקים, החליט מיכה והדף את מרלבורו הצידה. הוא הרים בקלות את הדלי ורוקן אותו על ראשו של אלי. סוף סוף השבוי עשה סימנים של מתעורר. טוב מאוד, כי עוד מעט מרדכי לוי יגיע. כשמרדכי ייכנס, חייב רואה ושומע נכד צועק. מיכה ידע ממזמן עד כמה אנשים רגישים לצעקות של צאצאים. אנשים כמו מרדכי לוי, קשוחים, לא מגלים סודות מהר. כשמרביצים להם, הם משקרים, מתחמנים, מושכים זמן. אבל לא ככה כשנכד צועק. כשנכד צועק, מרדכי לוי יגלה את הסודות שלו מהר. – – – )
האדמה נרגעה. האלים שקטו. בסוכה סיימו שני חיילים מאובקים לפרוק את האספקה שהביאו מרחוק. החדשות שנשאו עימם העכירו עוד יותר את רוחו של ארידו. המגיפה המסתורית נעשתה גרועה יותר במקום להשתפר. עכשיו לא רק עיזים התפגרו, אלא גם כבשים וצאן ובקר וסוסים. רואים בכוכבים באו והלכו, מנחשי העצמות זומנו, קוראים בכבד, כוהני אנליל, כולם היו עובדי עצות.
בלי חדווה הביט הקצין בקמח, בשמן, בזיתים, בבצלים ובשאר ירקות. אוכל של כפריים. שום בשר, אפילו לא ביצים. מילא, חשב, בערב יצא לצוד. רק השיכר שווה משהו. הוא פתח את מכסה החבית ובחיוך של ילד טבל בפנים את הכוס. "לחיים!" מלמל ושתה לחיי הסיירים שהכיר ושלא הכיר. לחיי אלה שנפלו ואלה שנותרו ולחיי אֲדוֹנֵי האורוות והסייסים המבכים את סוסיהם. הוא הערה לקרבו ממשקה התאנים התוססות ושמע בליבו פרסות דוהרות. אחרי הכוס השלישית חלץ את מגפי הרכיבה האהובים והורה לחייליו לשמנם, לפני שיאכלו וישתו וינוחו. יחף, יצא החוצה להביט בעבדים.
עדר העבדים נרגע כעת. נראה ששוכנעו שאֶלוֹהֵי המקום ניאותו למחול להם, על מה שלא יהיה. למראה פניו של הסוהר שהתקדרו מרגע לרגע, הזדרז העדר לחזור לעבודה. מרצפות מאבני גזית נסדקו, אחדות התפוררו. ארידו הביט מרוצה. לא התחשק לו להטיל משמעת עכשיו, שכן רעיון נצנץ במוחו. הוא סובב את גבו וחזר לסוכה ולשיכר המשובח. הוא כבר לא התמוגג בזיכרונות. במקום זאת חש כבד ומרוקן. הוא מאס בריקנות הזאת, שכבר למד להכיר ולתעב. מאס בשיממון ומאס בַּכַּעַס ובזעף שאין להם סוף. שתה עוד ועוד והשתרע על הקש וחמימות פשטה באיבריו. בקרוב יחלום. הלוואי שיגיע שוב האיש בגלימת כוהנים. אמנם לא מכוהני אנליל היה האיש, אבל כוהן זה כוהן ואת עצתו יבקש.
( – – – "מת?" מיכה החוויר. מרלבורו מישש שוב את הדופק והנהן.
מיכה נהם משהו אחרי שבדק בעצמו. הוא ניגש למדף ותפס את הוודקה.
"מה, מה," התעצבן מרלבורו, "דבר עברית!"
"אנחנו מתים! מבין?! הוא מת – אנחנו קאפוט!"
אלי התעורר מעלפונו ושפתיו הסדוקות ניסו לנוע. "אני לא מת…" רצה לומר, "מים, בבקשה…" אבל פיו נחסם. מסקינטייפ טרי הוצמד לפיו קודם, כשצעק יותר מדי. בכל כוחו דמיין את עצמו אחרת, תופס סכינים כמו האיש בחלום, משחרר את עצמו ומכסח… אבל אלי היה אלי, לא שרירי, לא חסון במיוחד, רגיל. והכל כאב לו ופתאום נעשה לו קר מהפחד. לפתע תפס שהרביצו לו מכות רצח, בלי לבקש כלום, בלי לדרוש, בלי לשאול. ולא שהוא ידע משהו, סתם בחור, לא מפורסם, די תפרן. קצת מסורבל עם בנות, קצת חברים, בלי משפחה קרובה, אם לא מחשיבים את אנשי הבוץ שהקיפו אותו מאז שהיה ילד. אלי ניסה לחורר את המסקינטייפ עם הלשון, אבל לא היה לו סיכוי. איך יוכל להסביר לחוטפים, שהם טעו בבנאדם? כולה נהג במד"א, לא פושע, לא שטינקר, לא שום דבר.
אבל החוטפים ידעו עליו הכל, לפחות מה שחשוב. ומה שחשוב זה שהוא הנכד של מרדכי לוי. ה-מרדכי לוי. אבל מי יכול היה לנחש שהסבא הקשוח שאימן את לוחמי הבוץ הכי קשוחים בזירה, יאבד את זה כשיראה מה עוללו לנכד היחידי שלו. מי יכול היה לדעת שבתוך רגע הזקן יקרוס בלי אוויר על הרצפה, בהתקף לב או שבץ או אלוהים יודע מה.
חריקת מתכת כבדה נשמעה מלמעלה. זהו זה, מיכה התכווץ והזיע בפחד, נגמר! הוא כבר ראה את זה מגיע, שניים שלושה לוחמי בוץ פורצים פנימה, עצבניים כמו כלבי גיהינום. אבל זו הייתה רק משאית שחלפה בכביש המשובש מעל המרתף והתרחקה. מיכה לגם מהבקבוק והוודקה הצורבת ירדה בגרונו. הכל טוב. אף אחד לא ימצא את המסתור, לא המשטרה, לא הלוחמים של מרדכי המת. אם אפשר להאמין לסיפורים, הלוחמים של מרדכי נהנים עכשיו מבוקר חופשי, משתזפים בשמש, מתנדבים במשמרות זה"ב, לומדים גמרא או…
"שיט!" הגיחוך של מיכה נמחק. שום דבר לא היה בסדר. אנשי הבוץ היו גומרים אותו מהר. אחרי שיגלה מה קרה, הבוס הגדול יגמור אותו לאט-לאט… מיכה דפק אגרוף ועיקם ארונית מתכת. מנורת התקרה התנדנדה. "קיביני-מאט!"
"מה עושים?!" נלחץ מרלבורו, שתפס את חומרת המצב. מיכה צדק. עם איך שהם פישלו, שום דבר לא יעזור. לשניהם. – – – )
בערב עם צאת הכוכבים הטמין ארידו סכינים בחגורתו, נטל קשת וחיצים ויצא. הוא עקף את העבדים הישנים, נופף לקבוצת חיילים שהזינו מדורה, סיפרו סיפורי זימה וחידדו שיפודי עץ. אחרי שקטל כמה ציפורים שהתחבאו בשיחים וטמן בשק, סילקה הרוח את העננים. הירח שט עגול ובהיר ומלא. בחלום האחרון אמר האיש הקדוש לארידו שכך לא יוכל להמשיך. יודע אתה מה לעשות! הכריז ועיניו לוהטות. אמר – הפך לנשר, המריא ונעלם.
תחת שמי הלילה הרגיש ארידו אומלל וחסר אונים. חייל-רכוב הוא, לא נביא. חלומותיו תמיד פשוטים היו, לא חידות או מסרים סמויים. האמנם עודנו סייר-רכוב? הוא חרק שיניים ובעט בכעס ברגב עפר שהתפרק לרסיסים. סוהר. אסיר בארץ ניכר. גשש עיוור למחצה. פרש בארץ שסוסיה מתים. אבוד בארץ אבודה. ארץ שתושביה הוגלו ואלוהיה נוצחו.
ביטנו קרקרה. הוא ניזכר בחייליו הממתינים לשובו, רעבים לבשר. רגע ארוך פסח בין הסעיפים. שיחכו! החליט. ארידו פנה צפונה, אל הדרך שהובילה למזבח. שם יעלה עולה לאלים ואולי יקבל תשובה.
( – – – "שיט…" גנח מרלבורו. "מה עושים?"
"סתום ת'פה!" ציווה מיכה, "אני חושב!"
מרלבורו הסתכל סביב, זועף. איך בא לו סיגריה עכשיו. מבטו נח על הזקן שהחל להתקשות כמו… כמו גופה. פתאום קפץ, "אני יודע בוס!"
"יודע? מה יודע?!"
"בוא נגמור אותו בוס," הצביע על אלי שעיניו העצומות רטטו תחת עפעפיו. "נשרוף ת'מקום וניסע לסיני לכמה חודשים, עד שהמצב יירגע. חשיש בזול, תיירות בראש טוב, אתה יודע…"
"שתוק… שתוק…" ציווה מיכה ששקע במחשבות. מרלבורו נשך שפתיים ובעט בזקן המת בכוח שגילגל אותו על הצד. חול נשפך מהכיסים של הגווייה. מרלבורו רמס בזעף את החול, כמו ג'וק.
"מרלבורו!" מיכה הניף אגרוף בשמחה. מרלבורו התחלחל ונסוג מהגופה ומהחול. "כן בוס?" שאל בזהירות.
"צא איפה שיש קליטה ותתקשר לבוס. תגיד, מיכה רוצה שיביא דוקטור."
"אבל בוס, הוא מת, אני אומר לך, מת לגמרי!"
מיכה התעלם והצביע על אלי. "ולא מרביץ יותר! מעכשיו אתה אוהב אותו כמו אח!"
"אח?" נדהם מרלבורו. "זה לא אח שלי, זה!"
מיכה קרץ בערמומיות. "תחשוב רגע, מי מכיר מאמן לוי יותר טוב מנכד?"
"אה…" מרלבורו התחיל להבין. לוי היה אלמן וביתו היחידה גם נפטרה. לא היה לו עוזר מאמן, לא צוות, לא ידידים קרובים. כן… השבוי בטח יודע משהו! "אבל בוס, למה בלי מכות למה? איך נדע שלא משקר אותנו?"
למיכה נשבר להסביר את המובן מאליו. שבוי חלש, כמעט מת, איבד הרבה דם. "אני הולך להביא אוכל. תדאג שהדוקטור יבוא! אחר כך תטאטא את החול המסריח הזה מכאן!" – – – )
במרחק שעת הליכה לאורך הדרך המרצפות לא היו שבורות, הן הבהיקו. כאן לא הורגש סרחון העבדים, זיעה, צחנת הפרשות, פצעים ומוגלה. ארידו נשם בהנאה מריחות הפריחה המתקתקים. עיניו שוטטו על פני השיחים סביב. הירח האיר פרחים, לא קוצים.
הוא רכן והביט בסקרנות באבני הגזית המושלמות. אצבעותיו רפרפו על האריחים. מקרוב התגליפים נראו דומים זה לזה, אך לא זהים. מילים כלשהן? להפתעתו נוכח כי השיש לא קריר כי אם חמים, כלחייה של נערה שנותרה מאחור במולדת, אי אז. שנים לא הגה בה… באותו רגע נדלקו האבנים כגחלי אש אדומות-צהובות. מכשפים! ארידו זינק לאחור ודרך את קשתו. מארב! ליבו הלם. אבל איש לא זינק מהשיחים. שום התגנבות בצללים. הוא ריחרח. הכל רגיל. דממה.
לאט התקרב ונגע בזהירות. ידו לא נכוותה. מגעו לא הפחיד את האבן. לשניהם נעם המגע, אך פתאום התחלחל. לא רחוק משם, הדרך נהרסת, גוססת, מתה… ופתאום הוא רץ. השק היטלטל על גבו, סכיניו נקשו על ירכו והוא רץ כפי שלא רץ ימים רבים. הלאה והלאה, לעבר המזבח. לעבר… לא ולא! לא יתכן!
באמצע הדרך הוא עמד מולו. האיש מהחלום. הכוהן הזקן. זקנו הארוך הלבן התנופף ברוח, לראשו חבש נזר כהונה של המקומיים ובידו מַטֵה. בחרדת קודש פסע ארידו לעבר ידו המושטת של הכוהן. לא יתכן! חשב. כוהני שומרון הוגלו כולם, עם המנהיגים, העשירים והמלומדים. רק עובדי האדמה ודלת הארץ הושארו, קצת פה, קצת שם. הכוהן השומרוני לא אמור להימצא היכן שעמו הובס ואלוהיו נוצח. ובכל זאת, חי וקיים ומואר וזוהר כמו בחלום – הוא היה.
( – – – "עוד הפעם תגידו…" אלי קירב את הכוס לשפתיו וצחקק, "לא מבין…" קצת נשפך בגלל כיסוי העיניים ובגלל התרופות והזריקות שהוציאו אותו מפוקוס, אבל למי אכפת.
"מה לא מבין!" הזדעק מרלבורו והתקרב לשבוי. "מה לא ברור?!"
מיכה תפס למרלבורו את היד וסימן בראשו "לא!"
אלי לגם עוד. איזה יין טילים! או שזה בירה? ידו השמאלית נחבשה וגובסה, גם הרגליים. פצעיו חוטאו ושרפו קצת, אז מה. העירוי טפטף לווריד, קריר ונעים. היי… נגמר! "איזה יין זה?" הוא ליהג, "תמזוג… תמזוג עוד…"
מרלבורו שישב זועף על הכורסה המצ'וקמקת בצד זינק, חטף את הכוס והטיח אותה לקיר. "אל תשחק אותה טמבל! אתה יודע מה אנחנו רוצים לדעת!"
"ששש…" מיכה תפס בידו של מרלבורו בכוח מרסק. מרלבורו נאנק והשתתק.
"אני מעריץ את סבא שלך, איך הגיע משום מקום עד לטופ!" אמר מיכה בידידות וקרץ הצידה למרלבורו, שעיסה את המקום הכואב. מרלבורו התעלם בהפגנתיות והלך לטאטא קצת חול שנשאר על הרצפה.
"עשיתי טעות, מודה," טפח מיכה בעדינות על גבו של השבוי, "רק רציתי שיסכים לדבר איתי, ריאיון בלעדי…"
"כן בטח…" אלי צחקק. "סבא לא מתראיין יותר!"
"יודע… יודע…" הרגיע מיכה, "בכל אופן, הבנתי משהו…" מרלבורו שהעיף טיפונת חול מאחורי הארגזים והאופניים הקטנים המצ'וקמקים, הגניב מבט סקרני. "למה בכלל להטריד את סבא שלך? במקום זה, תענה לי במקומו על כמה שאלות, ככה בקטנה… – – – )
בדרך למזבח, לעס הכוהן עלים כלשהם שנסכו בו מרץ. הוא עדיין צעד שעון על מטהו, אולם גבו הכפוף התיישר מעט, עיניו העכורות הצטללו קמעה וְצַעֲדוֹ קליל יותר. "בשבילי…?" ביקש ארידו בסקרנות, כשהזקן הוציא מאמתחתו עלה נוסף. הזקן הניד בראשו והרחיק את היד המושטת. "טוב בשבילי – רע בשבילך!" ארידו הנהן אף כי לא הבין את המילים.
תחושה מכושפת אפפה את ארידו. שכלו הורה לו להחרים את העלים המופלאים. שכלו הורה להביא אותם לכוהני אֶנְלִיל או לכוהני אֶנְכִּי, אשר בפאתי בית אל. ליבו ידע כי כך לא יֵעָשֶׂה. שכלו ידע כי עליו להוליך את הכוהן הנוכרי לבית האסירים. ליבו ידע שכך לא יֵעָשֶׂה. שלווה ניסכה באיבריו כשפסע מאחורי הכוהן הקדוש, כתלמיד אחר רבו. הוא לא חשב, הוא הרגיש. לא שבע לא רעב. לא ניחר לא צמא. לא תשוש לא עייף. לא חי לא מת.
הם התקדמו בשתיקה, מפעם לפעם עצר הכוהן, הרים עיניו למרום והניע בשפתיו. אחר כך היטה ראשו כמקשיב. הזמן חלף ודבר מה הטריד את הזקן שהתפלל יותר ויותר. ארידו הביט סביב בעצבנות, הקשיב, רחרח את האוויר ושלף פגיון. איש לא עקב אחריהם. דבר לא נשמע מלבד הרוח. לפתע עצר הכוהן והסתובב. עיניים ננעצו בארידו ובהן אש.
"אתה האיש?" ארידו עמד מלכת. "אתה?"
הזמן עמד מלכת. מתוך הדממה ענן ירד… (אתה?) ארידו חש כי צעיפים לבנים כחלב וסמיכים כמוהו עוטפים אותו, סביב סביב… (אתה?)… בתוך הצעיפים ארידו נפל… נפל… נפל… וארידו צחק, כמו פעם… פעם…
"אדוני הוא האלוהים!" הכריז הכוהן ממקום כלשהו.
ארידו לא הבין. ופתאום הבין, "אדוני הוא האלוהים!"
בין הצעיפים התפשט ארידו וניצב עירום ועֶרְיָה.
הפגיון להט בידו.
טיפת דם נפלה – ועורלה.
( – – – "יאללה, קום, תתעורר!" ביקש מרלבורו מהשבוי וטלטל אותו בעדינות. הוא שלח מבט זהיר אל מיכה, שלעס לאפה שווארמה והנהן באישור. "קום, יש אוכל!"
אלי נאחז בחלום ככל שיכול, הסתובב לצד השני והתכסה. מרלבורו לא וויתר, "יש אוכל!"
אלי התיישב על המזרן. אוכל? פיו התמלא ריר. כמה נעים להתעורר ישר לאוכל, על מצעים נקיים. המזרן החדש רך מדי ומונח על רצפה לא מי יודע מה נקייה, אבל בהשוואה לְקוֹדֵם, אלה תנאים של הילטון.
"זה בסדר שאוריד את כיסוי העיניים עכשיו?" שאל, מנסה להיזכר על מה חלם.
"חכה רגע," אמר מיכה בפה מלא בשר. "מרלבורו, נו יאללה! מסכה!"
מרלבורו הרוטן חבש מסכת סקי. מיכה הניח בצד את הלאפה ונהג כמוהו. "עכשיו יכול," אישר מיכה בגיחוך, "התלבשנו".
אלי הסיר את כיסוי העיניים ונעץ מבט רעב בלאפה שהמתינה עטופה בנייר כסף על הרצפה, צמוד למזרון. גם צלחת עם חומוס הייתה שם, וצ'יפס וחמוצים. מבלי להקדיש תשומת לב לקירות עם הטיח המתפורר, לנורת החשמל המשתלשלת, לגרוטאות מסביב או לרצפה שמרלבורו טאטא קודם בחצי חשק, הוא קם, צלע לכיור הקטן וצחצח שיניים ביד הבריאה. הוא ירק משחה ושטף. אחר כך אוכל, ועוד סיפורים על סבא. אם זה מה שהם רוצים בשביל לשחרר אותו, מה איכפת לו לספר? – – – )
( – – – בחלומו ישב אלי באצטדיון ליד זאב הבוץ, בכורסת אח"מים מרופדת. הזאב שהבחין בהתרגשותו של הנער הצעיר, לחץ בזהירות את היד הקטנה בכפו הגדולה וכשכש בזנבו המפואר, כמו שאלי אהב. "גם אני התרגשתי באצטדיון בפעם הראשונה," לחש כממתיק סוד.
"וכעת, הידד!" קרא הזאב ואלי הצטרף. "הם באים!" ואכן, סבא והשור הכביר התקרבו לזירה. השור נכנס מעבר לחבלים והקהל הגיב בתשואות אדירות. גונג נשמע. הקרב התחיל. בסיבוב הראשון השור פתח לא ממוקד וחטף מרפק לאוזניים ואגרוף לאף. יריבו הפושטק מבני ברק תפס מומנטום וירה אגרופים ובִּרְכִּיוֹת, מנצל את זריזותו העודפת. אבל בסיבוב השלישי לפני הגונג, השור תפס את הפושטק בפינה. נגיחה למרכז הפנים והפושטק ראה כוכבים.
הסיבוב הבא החל עם עוד נגיחה מדויקת. הפושטק ההמום ניסה להתחמק, בעט, נשך, שרט, אבל השור משך אותו אליו לחיבוק השור המפורסם. הפושטק כמעט התפוצץ, עיניו בלטו. השור הדף את יריבו אחורה, דהר, נגח והקהל עצר את נשימתו. הפושטק התעופף באוויר וקרס.
השור העביר מבטו על רבבות הפרצופים שגדשו את האצטדיון, קרץ לאלי ואל הזאב, מצץ גבעול ואז לעס אותו בשוויון נפש. עכשיו תורי! נזכר השור בשמחה כשהשופט המהודר ברח מעבר לחבלים. הוא אהב שהגיע תורו, אבל… בקימוט מצח הביט בלוחם המנוצח ששכב לרגליו מכורבל ודומם. מה עכשיו? היריב שנוצח נראה כמו עיסה. מגופו זרמו מפלי נוזלים סמיכים ובוציים למראה.
באצבעות עבות גירד השור בראשו הענקי הקירח ומצמץ בתסכול. לחשוב חזק! השור עצם את עיניו הקטנות שלא היה בהן לבן, רק שחור. שאגות הקהל הפריעו לזכור, אבל גם הרגישו נעים כמו ליטוף בגב. נעים כמו המתנה שקיבל הבוקר מהמאמן, ספרון קטן, קצת מילים, הרבה תמונות…
"היי שור, עיניים אליי!"
השור מצמץ. מישהו מוכר קרא לו, אבל מי?
"לכאן, ליד החבלים!"
אה… נזכר השור, איש מרדכי לוי המאמן שלי!
המאמן הרים שתי אצבעות, השור הבין ופצח בדהרת ניצחון סביב-סביב, קרוב לחבלים. השור נתן את כולו, אפילו בקרבות החימום. גם אלה שהימרו נגדו העריכו את זה. "מספיק לרוץ!" הורה לוי מהחבלים. "סיום 3!" השור ציית וגעה בקול, ידיים באוויר. הקהל התמוגג למראה הלוחם שהפך את המפסיד על גבו, זינק באוויר, פרש ידיו לצדדים ונחת במלוא כובד משקלו על הפושטק. הזירה רעדה, לוי כמעט נפל ממרומי החבלים שרקדו בפראות בין העמודים. ריסוק נשמע והתבקעות, כמו כד אדיר שנשבר לרסיסים קטנים, קטנטנים. הקהל הריע כשגופו של הפושטק נשבר לרסיסים. בוץ חום שחור ניתז לכל עבר. המאמן המנוצח וזוג פועלים במדים מיהרו לזירה, לאסוף את הקליפות ואת הבוץ יקרי הערך. – – – )
( – – – מרלבורו הפעיל את הסמרטפון ופיצח בהנאה גרעינים שחורים. כמה אפשר להקשיב לשאלות של מיכה ולברבורים של השבוי. התחשק לו מכות, גמר קלאסי. אשת הברזל מאשדוד נגד השור.
שמונה סיבובים. הקרב נגמר. גם הגרעינים. "כוסאומו," מלמל מרלבורו מבעד למסכה שהבוס חייב אותו ללבוש בזמן החקירות. המסכה גירדה ת'פרצוף והעלתה לו את הסעיף. השבוי האפס נהנה לדבר. עוד יותר עצבן שאשכרה מיכה נראה מתעניין במה שהסבא עשה, לפני שנהיה מאמן.
"דלג, חפרת!" נהם מרלבורו.
"לדלג?" התפלא אלי שישב בעיניים גלויות ולקח בנחת שלוק מהקולה. "אבל…"
"תגיד לי," מרלבורו התקרב באיום וחטף את הפחית, "באיזה ענף סבא'שך התחיל בקרבות בשר ודם, איגרוף? MMA? ג'ו ג'יטסו? קרב מגע?"
מרלבורו הימר על MMA חובבני. כולם ידעו שמרדכי התחיל בכלל שיפוצים, זה היה בעיתונים. אחרי שהעסק של השיפוצים קרס והשותף ברח עם הכסף, מרדכי שבר את העצמות לגובה חובות שבא אליו הביתה. אבל אחר כך, אחרי הכלא? איש לא ידע. מרלבורו ניחש שמישהו זיהה את הפוטנציאל והביא אותו לאמן במועדון לא רשום, בחולות אשדוד או בפרדסים של ראשון.
כשעבר לענף הבוץ מרדכי התחיל הכי למטה. ליגה ז', לוחמי בוץ חצי אפויים. שנים של קרבות עלובים, רווחים עלובים. מזלו השתנה כשהקדוש הראשי של הליגה החצי חובבנית פרש לגמלאות. מרדכי לקח פסק זמן, מישכן את הבית וחרש את הארץ, כל ישיבה, כל בית מדרש, כל סנהדרין קטנה. שנה לא עבד, רק חיפש. בסוף מצא את שלמה-חיים הקדוש.
שלמה-חיים אלתר שנולד בירושלים השתייך לחסידי גור. ספון בפינתו, שקוע בספרים, נחבא אל הכלים, עד שראה את האור בגיל ארבעים בליל תיקון חצות. למחרת עזב הכל, ישיבה, אישה, ילדים ונעלם. מרדכי מצא אותו במערה במדבר, רזה-שלד, רכון מעל מגילות וספרי קבלה. מרדכי חפר באר, הביא לחם ובשר ומזוזה וידיעות מילדיו.
"חברי הטוב," אמר מיכה במתק שפתיים, "עכשיו תגיד, ממי למד סבא לאמן כמו אלוף בשנת השבתון? מה הסוד שלו?"
"אאאמממ… לא יכול להגיד."
מיכה הפשיל שרוולים בנחת וריתק את השבוי לכיסא, בנחישות וברגישות. הגיע הזמן להתנהג כמקצוען. הגיע הזמן לרדת לשורש העניין. – – – )
בחצי הלילה ניעור ארידו במערה וחמק החוצה לקטוף חרובים. בזהירות עקף את מורו ורבו הזקן, שישן ובחיקו אבן קדושה גדולה. זה לא היה קל. המערה צרה ושנתם של הזקנים קלה, אך צעדו של ארידו קל יותר.
בחורשה סמוך לוואדי מילא ארידו את שקו בחרובים. כשסיים, טיפס על העץ ורכן אל העלים שנעו ברוח הקלה. הוא לחש את שמו החדש, שאט אט התרגל אליו. בזמן שחלף למד דברים רבים, ואט אט התרגל גם אליהם.
"אברם בן אלי בן יובל לבית שבט לוי…" לחש והעלים ענו לו ברשרוש. אחר כך ירד מהעץ, נטל חרוב, אחז בו כנוצה וכתב בחול הרך, אברם בן אלי בן יובל ממטה לוי. הוא נשף על האותיות הקדושות, מחק וכתב אותן שוב ושוב, כל אותו הלילה. כשחזר למערה קיבלו מורהו בפנים מאירות. "שלום בני," אמר הכוהן לאיש שהיה ארידו, "אתה מוכן".
( – – – "מוכן לענות?" שאל מיכה בנחת, והרפה משערו של השבוי.
"אמרתי לך," אלי עיסה את הקרקפת בדמעות, "סבא לא דיבר איתי אף פעם על אימון בוץ! אני יכול לנחש, אולי…" סטירה. לא חזקה מאוד. חזקה מספיק.
"תנחש! רק תגיד כבר, מה הסוד של סבא שלך?!"
"הקדוש מגור…" גמגם אלי ונרתע כשמיכה התכונן לסטור שוב.
"כן?"
"אני… אני חושב שהוא לימד את סבא קבלה."
מיכה ההמום קירב כיסא, התיישב והקשיב בתדהמה למה שאלי סיפר. – – – )
"כעת בני," אמר הכוהן, "הבא את הפטיש". החניך הנהן ופנה אל ירכתי המערה. הוא זחל בחושך הדחוס הקריר לעבר הגומחה, גישש בידו ומצא. מעולם לא הבין מדוע הורה הכוהן לשמור את הפטיש שנטל מן העבדים באותו הלילה, עת שחררם לחופשי. אבל כמו אז, הכוהן ציווה והחניך ביצע.
"כעת", הורה הכוהן והצביע על האבן הקדושה, "שבור!"
"מה?! אבל…"
"רסק עד דק," הורה הכוהן, "אל תפחד!"
כשהדבר נעשה, שפך הכוהן מים צלולים על האבק והתפלל על הבוץ הקדוש. "קום!"
הבוץ לא קם.
נטל את הסכין. הקיז את דמו על הבוץ ואמר, "קום!"
הבוץ לא קם.
הגיש בדממה ארידו-אברם את זרועו אל המאכלת. דם נשפך. "קום!"
והגולם קם.
"הה!" חייך ארידו בשביעות רצון, "בעזרת האל צבא נקים!"
"לא!" פסק הכוהן, "לא בחרב ייגאל עם!"
"אם כן, מדוע…"
הכוהן הרים ידו, החניך הרכין ראשו והשתתק.
יום אחר יום למד הגולם, מעט-מעט.
הכוהן לִמְּדוֹ מן היהודית ומן הארמית.
הקצין לִמְּדוֹ את שפת העקבות אשר בחול.
הכוהן לִמְּדוֹ לרחוק מבני עוולה.
הקצין לִמְּדוֹ הסתתרות בצללים.
הכוהן לִמְּדוֹ לשוב לעפר ולקום כרצונו, ככתוב כי מעפר באת ואל עפר תשוב.
הקצין לִמְּדוֹ היאבקות אגרופים ככתוב, הקם להורגך, השקם להורגו.
כשנחה דעתו של החכם, הניח מגילות בידיו.
"הנני. לאן נלך, מורי ורבי?"
"לך לך, אל מושבותיהם של בני אברהם יצחק ויעקב, אשר בגלות."
"ומה נאמר להם, רבי?"
נפלו פניו של הזקן ופירש לגולם, "לבדך תלך, בני."
איש הבוץ נפל אפיים, נסער. "האשוב לראותך, מורי?"
"חוששני שלא," נאנח הזקן וליטף ראשו בחיבה. "ידעתי כי לכל רוח יִגְלֶה העם, עד כי יכופר. מלאכה רבה לפניך, ימה, וקדמה, צפונה ונגבה".
נשא הגולם את עיניו השחורות, והקשיב.
"חפש את החכמים. חפש את הנבונים. חפש את האדוקים. הנח להם ויקראו. אמור בשמי שיעתיקו הסופרים, מבלי להחסיר דבר. הנח למגילות לומר דברם. דברי אלוהים חיים."
נפל הגולם על צוואר אברם ידידו. נישק הגולם את ידו של הרב והתרומם מן העפר.
"חזק והתחזק!" בירך הקצין כשהתרחק הגולם. "שמך יהיה לאגדה!"
"לך לשלום!" נופף אחריו הזקן. "חזור לכאן עם שיבת ציון!"
( – – – אוי ואבוי! ההבנה נחתה על אלי כמו סטירה. אחרי ששוביו השאירו אותו לבד ויצאו להתייעצות, גרר את עצמו לכיור והקיא. מגיע לי! חשב על עצמו בגועל. כל המכות והכאב, מגיע לי!
לבד, בשקט של המרתף, תפס כמה זה חמור שהם יודעים. ושום דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור. שלמה הקדוש לא הקים בוץ מעולם ועכשיו הם יודעים! הכל סיפר וחשב שזה כלום.
אף מאמן לא היה בעל יכולת להקים לוחמי בוץ. גם סבא לא אמור היה להיות בעל יכולת. מעולם לא למד בישיבה, מעולם לא נחשב לקדוש. אפילו כיפה לא חבש מאז שחגג בר מצווה בכותל. אבל כשאלי היה קטן, לילה אחד הוא הציץ דרך חור המנעול וראה… תמיד חשב שחלם… עד עכשיו.
בגללי! אלי תקע את הראש מתחת לברז השוצף וגמע כמטורף. תיחנק! בגללך הם יחטפו את סבא ויכריחו אותו להקים לוחמי בוץ! וברור שסבא לא יסכים, בחיים לא! הם יכו אותו, ישברו לו את העצמות ויאלצו אותו להקים להם צבא של בריוני בוץ חסרי מעצורים.
אלי לא ידע אם קדושים דתיים נוהגים לערבב דם בעפר, כפי שסבא עשה כשהציץ דרך חור המנעול לחדר השינה באותו לילה. אף אחד מהקדושים לא סיפר איך הוא עושה ומה הוא אומר, במעשה היצירה. אולי לכל אחד דרך משלו. אולי לא.
אלוהים אדירים! רק לחשוב מה יקרה כשיקום צבא פראי של לוחמי בוץ, שסרים למרותם של אנשים חסרי מצפון… אלי הרגיש שהוא חייב לשכב. הוא צלע בחזרה אל המזרון וקרס. תשוש וסחוט הוא נרדם. וחלם. הכוהן דיבר אליו. לאלי. הכוהן דיבר אליו. – – – )
( – – – "ואתה באמת בטוח בוס," מרלבורו התלהב ושאף מהסיגריה, "שגם השבוי יוכל, כמו הסבא?"
מיכה צחק בקול, ברחוב הנטוש באזור התעשייה. "זה בדוק, גנטיקה! הנכד לא נופל רחוק מהעץ!"
מרלבורו זרק את הבדל ודרך עליו. אחר כך השתין על העץ המסכן שבקושי נתן צל והרגיש מלך העולם. מיכה יהיה המפקד, מרלבורו יהיה הסגן. גדודים של לוחמי בוץ יהיו להם. חיילים ממושמעים, כמו רובוטים. סוף סוף הגעתי למשהו בחיים! אני!!! שיזדיינו כולם!
"חוזרים!" קבע מיכה. מרלבורו שהצית סיגריה נוספת, מיהר לכבות אותה והחזיר לקופסא. עוד יהיה לו מספיק זמן לעשן, עוד יהיה.
במרתף אלי התעורר והחל לעבוד במרץ. מהר-מהר, למרות הכאב בצלעות וברגל, בלי לעצור כדי לא לחשוב, לא לפחד, לא להסס. הוא גרר את המזרון, צמוד לדלת הפלדה. הוא גרר לשם כל מה שהצליח, כיסאות, כורסאות, ארגזים מתפוררים, קרשים שבורים, בלוק, אופניים מפנצ'רים, הכל. הוא תפס במטאטא ואסף את החול שמרלבורו החביא מאחורי הארגזים ומתחת למזרון.
גבעת החול נראתה קטנה, עלובה. אין סיכוי…
לא! אני לא אוותר! הוא זינק אל הקיר וגירד טיח בציפורניים, נשך שפתיים ופורר באגרוף וברגל חבושה. הוא הזיע, התנשף והמשיך גם כששמע קולות עמומים מעבר לדלת. בריח הברזל חרק, המערום החזיק מעמד.
"שיט, הדלת תקועה! קדימה, תעזור!"
"כוסאומו!" מלבורו בעט בדלת.
אלי התעלם מהכל, צלע לכיור ומילא את הדלי. שפך על החול וציווה: "קום!"
הבוץ לא קם.
לאלי לא היה פגיון, לא ארוך כמו בחלום, לא קצר כמו של סבא. זה היה מרתק אז, כשאלי הקטן הציץ בחור המנעול וחשב שהוא חולם. סבא בחדר החשוך לאור הנר, מפזר חול ריחני על הרצפה. סבא שורט זרועו מהמרפק למעלה בפגיון טקסי. ואז ורוכן אל הבוץ הרטוב ושפתיו ממוללות מילים לחושות.
לאלי לא היה פגיון, אז הוא נשך את פרק ידו מעל הבוץ. הוא התעלם מהכאב ומדלת הברזל שנהדפה סנטימטר אחר סנטימטר. טיפות הדם גלשו למטה כנוצות. הן נספגו בחול הלח, מרהיבות ככלניות שנפתחות בשמש. הבוץ לרגליו לא יספיק ללוחם זירה ליגה ז'. מקסימום חתול בגודל בינוני. אבל גם לנמר בית יש טופרים ושיניים ועורמה וחוכמת רחוב.
הבוץ רעד. התרחב קצת, התנפח כבצק שמרים.
הדלת נפתחה לרווחה בתנופה. הבוץ האדום האפיר ובִּעבֵּעַ. אלי תהה אם זה יספיק. זה חייב להספיק!
הוא נעמד ליד הבוץ ואגרף כף יד בזרועו הבריאה. במקום לא רחוק, בזמן אחר, חלם הכוהן והתפלל. עכשיו לא התפלל בשביל העם. ולא בשביל החניך שנדד לחפש אישה. בשביל בחור אחד בעתיד התפלל. בחור שנחטף והוכה ונכלא במרתף. בחור רגיל שנמאס לו. נמאס לו להפסיד. – – – )