לילך שיפשפה את עיניה.
היא לא יכלה להאמין למה שקורה מולה, אני כנראה איבדתי את זה סופית, חשבה לעצמה, ברור שיש פה איזה הסבר הגיוני שעוד לא עליתי עליו.
המסוק נחת לידה על גג הבניין, היא הסתכלה מסביב אבל לא היה אף אחד, שום עד לתקרית המוזרה הזאת. היא מצאה את עצמה פנים מול פנים מולם. הגבוה עם האף המחודד התקרב אליה וסימן לשנים האחרים להישאר מאחור בתנועת יד עדינה. למה הם מקשיבים לו בכלל?
כן, לילך, היא אמרה לעצמה, כי זה מה שמוזר פה עכשיו, אולי תשאלי את עצמך לאן המסוק התנדף ונעלם??
הוא הסתכל אחורה עליהם בסיפוק שנשמעו לדבריו ושהמסוק נעלם ואז התמקד בלילך שהרגישה איך הנשימה שלה בורחת ממנה והתקף חרדה מתקרב ביחד איתו בצעדי ענק.
פשוט תנשמי, לילך, מתחת לאף המחודד 2 שפתיים דקות דיברו אליה, את לא צריכה לפחד ממני, הוא חייך והמראה היה מבעית.
"מי…מי אתה…מי…מי הם??? מה אתם עושים פה? ולאן המסוק הזה הנעלם??? איך הגעתם לפה…מה אתם רוצים?" היא הסתכלה בבהלה לצדדים, ולא הבינה איך יכול להיות שאין אף אחד שעד לדבר הזה, איך פתאום היא כאן לבד.
הטלפון נשמט מידה, הוא התכופף לתפוס אותו והחזיר לה, היא הסתכלה עמוק לתוך עיניו השחורות והנשימה ברחה ממנה.
"תנשמי", הוא לחש, "תנשמי, לילך", הוא חייך וזה עוד יותר הרטיט אותה.
היא לקחה נשימה עמוקה, ובחילה עלתה לה במעלה הגרון, "איך אתה יודע אתה יודע את השם שלי?" היא לחשה.
הוא המשיך לחייך כשהפמליה שלו עוקבת אחריו בקפידה, "אני יודע עלייך הכל לילך", הוא אמר בקול חלש.
"הכל??" היא חשבה שזהו, היא הולכת מפה ישר למחלקה הסגורה, זהו, הלך עליה.
הוא החזיק את היד שלה, "אל תדאגי, לילך, אנחנו לא פה לפגוע בך".
"אבל…מי אתם, איך אתם יודעים את השם שלי ומה אתם רוצים??!!" לילך יצאה מדעתה.
הוא חייך שוב והחיוך שלו העביר צמרמורת שהיא הרגישה היטב.
"את חלק עיקרי בתוכנית שלנו, המרכיב הכי חשוב, אם תירצי, אולי נעבור למקום קצת יותר פרטי? נדבר בשקט?" הוא הצמיד את שתי אצבעותיו, הקליק וכל החבורה מצאה את עצמה בחדר לאונג' כמו באחד הטרמנלים הפרטיים שהיא תמיד התקמצנה לשלם עבור כניסה אליהם.
"שבי", הוא אמר, והתיישב בנוחות בספת יחיד. הפמליה שלו ישבה במרחק מה מהם. הם היו לבדם, לא היה איש מסביבם, לילך לגמרי לא הבינה איך הם הגיעו לשם מביניין הבית שלה למקום הזה, היא הרגישה בלבול מוחלט.
"למה את לא שותה את הבירה שלך?" הוא שאל.
"אין פה", היא ענתה בחצי גמגום.
"את בטוחה?" הוא שאל ופתאום לנגד עיניה הופיע בקבוק בירה מהלייבל שחביב עליה.
היא חשבה לעצמה, דווקא עכשיו לא בא לי בירה, בא לי ויסקי חזק בלי קרח, והבקבוק התחלף לנגד עיניה, היא החניקה צעקה.
הוא חייך והניח את מרפקיו על השולחן. "תשתי, למה את לא שותה?"
היא לקחה את הכוס בשתי ידיים רועדות ונתנה לוויסקי להרגיע את העצבים הרופפים.
"עכשיו יותר טוב?" הוא חייך ועכשיו חשף תור שיניים כשהשן בסוף הטור העליון מצד ימין מנצנת, כנראה מזהב, חשבה לעצמה.
"טוב, לילך, אנחנו באמת רוצים להתקדם, אז אפשר?"
"מי אתה?" היא שאלה, "מה אנחנו עושים פה ו…מיהם? ומה אתם רוצים ממני?"
"אתם עם השאלות שלכם, מזל שיש לי סבלנות", הוא חייך שוב והחיוך היה מצמית.
"אני…הוא לקח נשימה עמוקה, אני סוג של איש עסקים, זה מה שאת צריכה לדעת, והם…הוא הסתכל עליהם די בבוז הם כמו שומרי ראש שלי סלש עורכי דין שלי, הם מגנים עליי…"
"ממה?" שאלה לילך.
"אני יודע, ממה שצריך, ממה שקורה, את יודעת."
"אני לא…לא יודעת כלום…", לילך החזיקה את הכוס הריקה שלאט לאט התמלאה מחדש.
היא נבהלה מכך והכוס נשמטה מידה ונשברה לרסיסים.
"סליחה…",היא אמרה.
"לא קרה כלום", הוא אמר, הוא הצמיד שתי אצבעות שוב ורסיסי הזכוכית נעלמו וכוס מלאה וחדשה הייתה לפניה.
"מי אתה?" היא המשיכה לשאול.
"איש עסקים", הוא ענה.
"אמרת את זה כבר, איזה עסקים?" לילך שאלה, "ומה אתה רוצה ממני?"
"תראי, לילך, אני רוצה להציע לך עסקה שאני חושב שיכולה להיות לך מאוד משתלמת,
אני יודע שאת דואגת להורים, למשפחה, אני יכול לטפל בזה."
היא השתתקה.
הוא המשיך, "אני יכול לעזור גם לאחיך ולמשפחה שלו, הם יהיו מוגנים, אני יכול להבטיח את זה."
"מוגנים ממה?" היא לחשה.
"אמרתי לך שאת הכרחית לתוכנית שלנו, יש רק כמה צעדים פשוטים שאת צריכה לעשות ואז את מסודרת לכל החיים."
"מה? לכל החיים? מה אתה רוצה ממני?" לילך לא הבינה והחבורה שהייתה מאחוריו גרמה לה לאי נוחות אדירה, וגם הוא לא בדיוק היה טיפוס מרגיע.
"אני רואה שאת חוששת, בואי אני ארגיע אותך שאת יכולה לסמוך עליי, עלינו, הוא הראה בידיו על החבורה, אנחנו רוצים שתרגישי בטוחה."
"אני לא מבינה, מי אתה ומה אתם רוצים ממני ואני…לא…לא קולטת מה הולך פה…"
"אני אסביר", הוא אמר ונשען שוב קדימה, "אני מתי, אני גם שליח וגם איש עסקים עם יכולות בלתי מוגבלות כמו שכבר בטח שמת לב. את מכירה את אפקט הפרפר?"
"מה? על מה אתה מדבר?" לילך נשענה אחורה בכיסא שהפך לספה והרגישה איך האוויר עוזב אותה לאט לאט.
"אפקט הפרפר, את תולעת ספרים", הוא חייך, "את בטוח זוכרת את המושג הזה מתוך תיאוריית הכאוס, שפרפר שמנופף בכנפיו בצד אחד של העולם יכול לגרום לאיזשהו אסון בצידו השני של היקום, טורנדו."
אני לא…לא מבינה כלום, לילך שתתה שוב את הכוס שהתמלאה לפניה.
"לילך, את הפרפר שלנו, אנחנו צריכים לבקש ממך, משהו מאוד קל ופשוט עבורך, שמאוד יעזור לנו לקדם את ה…עסקים שלנו", הוא הסתכל עליה והמשיך,"מחר בבוקר, את, כל מה שאת צריכה לעשות, זה להתקשר ולהגיד שאת חולה ולא מגיעה לעבודה, ואז להישאר בבית וזהו. נשמע פשוט, לא?" הוא חייך והשן המוזהבת ניצנצה וסינוורה אותה מעט.
"היא צחקה, כל הדבר הזה בשביל שאני לא אלך לעבודה לענות לטלפונים, אתה יודע שאני סתם פקידת קבלה, למה אתה צריך אותי? אתה אמיתי? מה נסגר איתך?"
הוא נראה כעוס, השיחה הזאת לא התקדמה במהירות הנדרשת וגם לא ברמת ההבנה שהוא ציפה שתהיה לה. כנראה שהלילך הזאת היא לא בדיוק מי שהוא חשב, והוא שנא לטעות, הוא סידר את שולי החליפה שלו.
"תראי, לילך, זה משהו שיכול להיות מאוד פשוט בשבילך ולהתחיל שרשרת אירועים עבורנו שהיא מאוד משמעותית ושאנחנו רוצים להבטיח לעשות הכל, בכדי שזה יקרה".
"ואם אני אגיד לא, אז מה יקרה?" היא שאלה בהתרסה, כנראה שהוויסקי התחיל להשפיע ולא בדיוק בתזמון הנכון.
הוא חייך אליה, אבל הכעס התחיל לעלות ולהתעצם בו, איזה טיפוס מעצבן, חשב לעצמו, וחבריו לפמליה היו שותפים לתחושותיו.
"תראי, באנו אלייך לבקש בצורה יפה ונחמדה, ותוך כדי להבטיח גם את בטחונך וגם את בטחון האנשים שיקרים לך, שחשובים לך. כל השיחה הזאת", מתי אמר, "יכולה לקבל גם תפנית מאוד לא נעימה, ולא רק בשבילך."
"אני לא מבינה", היא חזרה לגמגום.
"במקום לבקש ממך, לילך", מתי המשיך וקם והתחיל לצעוד לעברה, "יכולתי פשוט פוף, להעלים את הבעיה. אנחנו מבינים אחד את השניה?" הוא התקרב לתוך הפנים שלה, וצחנת הנשימה שלו הפתיעה אותה.
היא לקח צעד אחורה, חזר למקומו, התיישב ואמר, "אני שמח, לילך, מאוד שמח שאנחנו מבינים אחד את השנייה, ידעתי שאת בחורה חכמה שתקבל את ההחלטה הנכונה. וש..איך נגיד את זה, לא נצטרך לפתור את המקרה שלך בצעדים קשים."
היא בלעה את הרוק והרגישה שהחדר מסתובב סביבה, היא ניסתה לקום ואחד מהחברים בפמליה קם בצורה מהירה מידי לטעמה והיא נפלה, הוא תפס אותה ומתי הסתכל על כל הסיטואציה בחוסר שביעות רצון מופגן.
"רפי, תניח לה", מתי אמר, ורפי הניח את לילך בחזרה ונתן לה להתאושש לאט.
יופי, לילך, בעוד כמה דקות, הוא כבר ניסה להתקדם ולסגור את העסקה, הוא הביט לשנייה בשעון ומבחינתו הגיע הזמן כבר לעבור הלאה, יש עוד דברים לדאוג להם לפני שעת השין וכבר ביזבנו כאן יותר מידי זמן ואנרגיה, וחבל.
"אז לילך, כמו שאמרנו, מחר בבוקר, את קמה, הכל כרגיל", הוא אמר את זה בניגון מרגיע, כאילו לא מדובר בסיטואציה שהיא הזויה מתחילתה ועד סופה, "שותה קפה, קוראת עיתון ומתקשרת ואומרת שאת חולה ולא מרגישה טוב ולא תוכלי להגיע. את תתנצלי כמו שאת תמיד עושה למרות שזה לא אשמתך שאת פתאום חולה, את בן אדם וזה מה שבני אדם עושים, לפעמים הם בריאים ולפעמים הם חולים, ולפעמים דברים קורים."
"ואם יפטרו אותי?" היא שאלה את מתי.
הוא חייך, "לא רק שלא יפטרו אותך, את זאת שתתפטרי."
חברי הפמליה שלו החליפו מבטים בינם לבין עצמם לבינו. הוא כמובן התעלם, בכל זאת, יש לו חירות מבצעית לעשות מה שצריך בשביל שדברים יתקדמו ויקרו, הוא לא צריך אישור מהם, ולא מאף אחד.
"פתאום ההורים שלך יזכו בסכום כסף, אמא שלך תגרד גירוד ועוד גירוד ועוד מתנה לא צפויה, ועוד השקעה שהם בכלל לא ידעו שעשו ואופס, אתם תמצאו את עצמכם בחיים קצת יותר נוחים, הם יקבלו את הדירה שחלמת עבורם. אחיך גם יהיה מסודר, ואת תוכלי לשבת מול הים, כמו שאת באמת רוצה, מבלי לענות לטלפונים, להעביר שיחות ופשוט לתת לשמש לחמם אותך ואת הבירה שתהיה ביד אחת שלך, את הספר שיהיה ביד שנייה שלך וזהו, חלום, לא ככה?" מתי חייך.
"היא בלעה את הרוק, ומה יקרה? יקרה משהו רע למישהו? מישהו יפגע?" לילך שאלה בהססנות.
"את לא צריכה להטריד את עצמך בזה, לילך, זה כבר עניין שלי ושל מי שאנחנו עושים עסקים מולם, את רק צריכה למלא את התפקיד שלך וזהו. אני מבטיח," הוא חייך והחיוך שלו הקפיא אותה לחלוטין, ברור לה שהיא לא יכולה לסרב לו מצד שני, היא גם חוששת שמשהו לא טוב יקרה.
"אני מבין אותך", אמר מתי, "את מפחדת שמשהו רע יקרה" (מה זה, הוא קורא מחשבות? היא חשבה לעצמה), "אני לא קורא מחשבות", הוא המשיך, ותחושת הצמרמורת והבחילה חזרה אליה, והאומץ שהוויסקי הביא התפוגג לחלוטין ואף מהחלון.
"את לא צריכה להטריד את עצמך בכלום, קחי לעצמך יום חופשי מחר, לכי לבית קפה, תזמיני פסטה מהמקום שאת אוהבת, תעשי בינג' על איזה תוכנית וזהו, תני לגורל לפעול."
"אתה הגורל?" לילך שאלה בחשש, והפמליה צחקה מתחת לשפם הבלתי נראה שלה, מתי הביט בהם ותוך שניה הגיחוך פסק.
"מה פתאום, לילך", מתי חייך ברוגע, וכל ניסיון שלו להשקיט אותה רק עורר בה אי שקט יותר גדול והיא רצתה לברוח משם. "אני לא הגורל, אני איש עסקים שעובד בשביל אנשים מאוד חזקים ואת צריכה רק להישאר בבית, להגיד שאת חולה וזהו. דיי פשוט, לא?"
היא לקחה נשימה עמוקה.
" עוד כמה דקות, לילך, את תמצאי את עצמך חזרה בבית שלך, וכל מה שאת צריכה לזכור זה מחר, לא ללכת לעבודה, זהו."
" אני אזכור את השיחה הזאת?" לילך שאלה.
בחורה חכמה, חשב לעצמו מתי, אולי היא לא מטומטמת כמו שהיא נראית בסופו של דבר. " מממ, תקשיבי, את תזכירי חלקים מסוימים ותחשבי שזה חלום, אז הנה, הוא שם ביד נייר מקומט, עוד מעט את תתעוררי ודברים יתחילו לזוז, קדימה."
הוא מחא כפיים והיא מצאה את עצמה בחדר שלה, השעות היו שעות הבוקר, בין אצבעותיה מצאה נייר מקופל, היא לא יכלה לראות מה כתוב. הוא שמה את הנייר בצד והסתובבה לצד השני של המיטה.
וואו, חשבה לעצמה לילך, איזה חלום מוזר, מה זה היה עכשיו? טוב, אולי אני באמת צריכה קצת חופש, מה יש היום? אולי אני אתקשר ואבקש חופש מחר? היא השתעלה קצת, אולי בעצם עדיף שאני באמת אשאר בבית, אולי זה סימן מקדים למשהו שעלול לקרות? היא השתעלה עוד פעם ואז הראש התחיל לכאוב, היא סגרה את העיניים וניסתה לקום לאמבטיה, לשטוף את הפנים.
היא הסתכלה במראה והיא לא נראתה טוב, פתאום גל בחילה שטף אותה והיא החלה להקיא. מזל שהאסלה הייתה במרחק קטן ממנה, והיא הגיעה אליה בזמן. היא שטפה עוד פעם את הפנים, והרגישה גל נוסף של בחילה שוטף אותה, היא צחצחה את השיניים, זה לפעמים עוזר, היא אמרה לעצמה ולקחה נשימות עמוקות, למה השם מתי כל הזמן קופץ לה לראש? היא המשיכה לצחצח שיניים ואז ירקה את המים, היה גם קצת דם, כנראה החינכיים שוב מדממות אז מה חדש?
היא הלכה למטבח והתלבטה עם עצמה תה או קפה ובסוף חזרה למיטה עם בקבוק מים. היא לקחה את הטלפון וסימסה למנהל שלה שהיום היא לא תוכל להגיע, שהיא קמה חולה ושהיא מתנצלת.
אופיר ענה לה כעבור מספר דקות, בעינינות אופיינית שתרגיש טוב ותנוח וזהו. היא סגרה את הטלפון וחזרה להתכרבל במיטה. מה שקרה אחר כך זה כבר לא היה משהו שהיא הייתה מוכנה לו.