לא לכל גבעה יש שם. לרוב זוכות בכבוד וביחס רק הגבעות הגבוהות ביותר באזורן, לעיתים גם אלו שצורתן ייחודית דיה כדי לגרות את הדמיון יקבלו כינוי הולם, אבל מעבר להן, ואולי לכמה הרי סלע שהתמזל מזלם לארח על פסגתם איזה אירוע מכונן או חפץ בעל משמעות, רוב הגבעות נותרות אלומות. "זה סתם חלק מהרכס," "שלוחה של ההר", או "פשוט סתם גבעה", יפטירו לעברך אם תשאל לפשרן. אכן, לא לכל גבעה יש שם, אך לכל גבעה יש סיפור. זהו סיפורה של גבעה ללא שם.
במעמקי הגליל הירוק, מוקפת באחיותיה הבכירות, ניצבה לה גבעה עשויה גיר ודולומיט. רחוקה מאוד הייתה מלהיקרא הר, אך גבעה היא הייתה ללא ספק – תמירה, מכוסה צמחיה מגוונת, מעצי אלון לשיחי הקידה השעירה ולפרחים המתחלפים ביעף, פסגתה המשוטחת מובחנת מעל העמק הפורח שמתחתיה, וגופה הפחוס במקצת מצדדיה, משתפל שכבות – שכבות, במתינות ובסבלנות של אדמה שגולפה לאיטה על יד ים קדום. בצדדיה, היא אף התחברה בשלוחות דקות אל שתי גבעות סמוכות, אשר התווכחו עימה לא פעם איפה נגמרת והיכן מתחילה כל אחת.
אולי הגבעה לא דמתה במבנה לשום צורה מיוחדת, או היוותה נקודת תצפית מרשימה, אך בכל זאת, הגבעה הייתה שמחה על קיומה, התגאתה בהיותה בתה של אמא אדמה, בהיותה – גבעה. שמחה היא בכל הווייתה; על כך שהיא עומדת במקומה, חותכת את הרוח הגחמנית, רועדת ברטטיה אמה הישנונית, מתעלת את הגשמים העזים ומתעצבת תחתם, ובעיקר התגאתה הגבעה בחיים שאירחה בתוכה.
לא תמיד היו החיים האלו, הגבעה זכרה במעורפל תקופות קדומות אף להם, אך מרגע שהופיעו, לא הפסיקו לרגשה וללמדה. כל כך זעירים, משתנים בכזו מהירות – בטרם הספיקה היא לצמוח סנטימטר במקומה, כבר החליפו היצורים שגרו בין סלעיה צורתם ללא היכר.
הגבעה שמחה בצמחים הרבים שינקו כוחם ממנה, והאזינה לרשרוש עליהם ולמחול שורשיהם האיטי כאם המאזינה בערגה לנשימות תינוקה. היא עקבה במתח אחר הפקעות הממתינות בתוכה ליום גשום, והשתאתה למראה פריחתם הקוסמת של הפרחים שבקעו מהן.
גבעות כמובן, אינן באמת מסוגלות לראות, אך קשובות הן לתנודות העולם יותר מכול. הגבעה יכלה לחוש את משקל הצמחים המיתמרים מעליה ולקבוע גודלם, את צורתם הכירה לפי הרוח המשתנה מנקודה לנקודה. קור, חום, מגעו הלח של הטל, את הכול ספגה הגבעה דרך אלפי נקבוביות אדמתה וסלעיה. לעומת זאת, מושגים של טעם, צבע, או ריח, לא היו דבר שחושיה של הגבעה יכלו לקלוט, אך בדיוק משום כך, אהבה היא את החיות.
זמזום הדבורים המשתאות לימדה על ניחוחות המתיקה של פרחיה, שפני הסלע המכרסמים בגרגרנות מיני בלוטים למדהו על טעמם המגרה של פירותיה, ובעיקר התלהטה הגבעה משלימדוה בני האדם.
כאמור, לא זכתה הגבעה להיקרא בשם, או להיות מצוינת על גבי מפות, אך כבר שנים רבות שהיא פוגשת פעם בפעם בני אנוש. תמיד הם נראו לה כחיות המשונות ביותר – כה תזזיתיים, כה סוערים. היו חיות מהירות מהם כמובן, אבל האנשים… הגבעה חשה שלעיתים הם נמצאים באלפי מקומות באותו הרגע, ראשיהם ומחשבותיהם מקפצים באופן שעוד לא הצליחה לעמוד על טיבו. והתחושות שהם חשו, היו עבורה עולם ומלואו.
הגבעה למדה מציפוריה, כי מעבר לרכסים במזרח התרכזו בני אדם בכפר, וכך גם במערב, אך תנועה ביניהם לא הייתה כלל. על כן, כל מפגש עם בני האדם הספורים שהגבעה נקרתה בדרכם היה אירוע מיוחד עבורה, ומכאן שאין זה פלא שכשביום בהיר אחד, כשקרבו זה לזו צמד אנשים בשביל שלמרגלותיה, האחד בא ממזרח והאחת ממערב, האזינה הגבעה דרך רטטי האדמה בתשומת לב יתירה.
הם היו גבר ואישה, זאת הגבעה ידעה מיד לומר, אך את התחושה שנמשכה ביניהם ניסתה לפענח בהדרגה. הם רצו ונפלו זה לזרועות זו ונצמדו חזק כהידבק קיסוס אל עץ. הגבעה חשה אותם מתגלגלים חבוקים בין כרי הדשא שלמרגלותיה, בסיסה המשופע מהווה להם משענת נוחה. הם החליפו ביניהם מילים, אותם צלילים משונים שבני האנוש משמיעים כדי לתקשר ביניהם, והגבעה חשה את השפעתם זה על זו. לבבותיהם דפקו בעוז בעוד הם נמסו יחד באנחה רוגעת כל כך, עד שאפילו הגבעה קינאה לרגע בשלוותם.
הם שכבו שם ללא ניע והגבעה חשה את הריצה בראשם, קלילה כמו העננים שבשמיים, נישאת הרחק ברוך. הם אחזו ידיים והביטו זה בזו, ובין עיניהם הסמוכות, האוויר התערבל כמו סופה רגשה שם. הגבעה חשה כיצד בטנם מפרפרת, ותהתה האם התחושה שהם חווים מזכירה את דגדוגם של מאות הארנבים החופרים מחילותיהם בגוף אדמתה.
"אהבה." המהמה הגבעה לעצמה בקול של אבן כשקלטה את המילה מרפרפת על שפתיהם. היה זה גילוי מפעים כל כך, עד כי רצתה הגבעה להשתתף במחזה בקול תרועה ורעד, אך לא היה זה ממנהגם של גבעות, על כן היא הסתפקה ושמחה בצל עציה המסוכך על הפנים המחויכים.
שעות חלפו, האוויר התקרר, האוהבים הצטנפו עד כי כמעט השתכנעה הגבעה שהפכו אחד. חום השמש הזדחל מצד אחד לצד שני, כשם שעשה בכל יום. ערב קרב ובא.
ניכר היה כי גם בני הזוג הרגישו בכך, אחיזתם הלכה והתהדקה. קולותיהם נשמעו לגבעה מוטרדים במקצת, כמו נחצבו מאבן פריכה וחורקנית. הגבר הניח ידו על לחי האישה והגבעה חשה כיצד מגעו מייצב עמידתה, גורם לרגליה להינעץ בקרקע בביטחון. הוא הובילה בזרועה ויחד העפילו לפסגה. הם חלפו בין עצי האלון, ונעצרו בצילם. שם הזיז האיש כמה אבנים וחפר גומחה בידיו באדמה הרכה. הגבעה עקבה בסקרנות כיצד גרר והערים סלעים על יד אותו בור קטן, וכשסיים כיסה את הבור באבן עגולה.
האיש והאישה הנהנו בהבנה והבטחה, ראשם מורכן. טיפות קטנות נפלו מטה כשנפגשו מבטיהם המושפלים, מליחותם מעקצצת בטרדה מבשרת רעות את הגבעה הירוקה. הם התחבקו פעם נוספת, יד עוטפת גב – עוטפת צוואר, עולה ויורדת כדי לא לפספס אף זיז.
הם ניתקו כמו מצוק הקורס לאיטו, מסרב להכיר תחילה שאינו עוד חלק מן ההר, ולאט, מילים אחרונות עוד מרחפות באוויר, החל לרדת כל אחד מצידה האחר של הגבעה. כה כבדים היו צעדיהם במדרון, שקטים אף יותר מצללי הערב הארוכים, עד כי לרגע התכווצו סלעי הגבעה האפורים בדאגה. אך היה זה רק לרגע, שכן היא שמעה את הגבר מבטיח שישוב, ולאותו גוש סלע קשיש, שלא היה בקיא ברזיי האהבה, היה די בכך.
באותו לילה חסר ירח, זוג נוסף הגיע למרגלות הגבעה. שניהם היו גברים, והם פסעו זה לצד זה בעמק, מרוחקים ככל שענפי השיחים הקוצניים התירו להם. אחד התפרש לגובה ולרוחב כעץ אלון כביר, ועל גבו סחב שק כבד ומטלטל, שהעלה בכל צעד צליל קרקוש עמום שהעיר את הגבעה מנמנומה. מעט לפניו, הלך השני. בחור קטן וצנום, צעדיו מזדחלים על הקרקע וקולו מקרקש בשקט בכל פסיעה, מקצבו גוער בעוקצנות. בידו הוא אחז בפנס.
רוח קלה בידרה עלוות עצי הגבעה, מעוררת ומדגדגת את זיזי גופה לעקוב בטרדה אחר הצמד. דרך אדמתה, הרכה מטל הלילה, הגבעה כמעט וחשה את רגליהם הקרות דרך המגפיים הבלויים. תהתה מדוע אותו דב – אדם הולך כך בראש מושפל, הרי שום ענפי עץ לא עמדו בקרבתו. עוד הפתיע אותה האופן בו על אף צעדיו הכבדים, נזהר שלא לדרוך על המרגניות ופרחי הפשתה, זאת בעוד הקטן רומס כל שנקרה בדרכו.
הגבעה האזינה כיצד הצמד מחליפים ביניהם מילים שקטות, ראשו של האלון הכבד כמו נמשך אל קולו הבוטח של הקטן, כפרח הצומח מעל קו הצמחייה לכיוון האור. שניהם הביטו מידי כמה רגעים לאחור; הקטן כנץ המשחר לטרף, הגדול כאיילה נרדפת, אך לא היה שם איש מלבדם.
הם עלו וטיפסו ונעצרו לערך בשלישה התחתון של הגבעה, בצידה הדרומי. הם הביטו סביב, אך הגבעה לא הבינה מדוע, שכן פנס או לא פנס, נוף לא נשקף משם. שלוחתה של הגבעה הסמוכה, המתחברת אליה, הסתירה נקודה זו מן הצד האחד ועיקול הגבעה עצמה הסתירה מן הצד השני. אף על פי כן, האיש הקטן הנהן בשביעות רצון.
עץ חרוב בוגר רשרש כששמטו את השק למרגלותיו. רגליו של האדם הכבד ריחפו מעל הקרקע כמו שתיל זר, ובתנועה מהירה הוא שלף דבר מה מן השק. הקטן הכה בידו והחפץ נשמט; מיד זיהתה הגבעה את המגע הקריר והרך, שחשה עד כה רק קמצוץ ממנו בבהונות רגליה – היה זה מטיל זהב.
הקטן הרים את המטיל בחדות והניפו לעבר הגדול בגערה. דב האדם חיכך את ידו הפגועה, וכל מילה שניסה להוציא הוסתה במקומה, והתחלפה בהנהון רפה.
אתים נשלפו ועתה החלו השניים לחפור. כשהבור היה גדול דיו, דחפו השניים את השק לאדמה והחלו מכסים. הגבעה חשה בדאגה משהו נופל מגופו של דב האדם עם כל חופן פירורים שנשמטו מטה מאתו הרועדת. היו אלה טיפות זיעה קרה, ומשום מה, מליחותם העלתה בזיכרון הגבעה את דמעות הפרידה. באופן מפתיע לכוח ידיו, הקטן ביצע את המלאכה בתנועות חלקות ויציבות.
משכוסה הבור לגמרי, גילף הקטן סימן קטן בגזע עץ החרוב, דבר שהגבעה לא העריכה כלל. אור הפנס הטלטל והטריד את שלוות צמחיה של הגבעה, לטאה קטנה הוטרדה ממנוחתה והתחפרה בין הסלעים. הצמד הביטו סביבם כמנסים לגמוע כל פרט.
לבסוף, ללא קול או תנועה, החלו השניים לרדת בדרך ממנה באו. הם נעצרו רק פעם אחת למרגלות הגבעה והביטו לאחור. עקצוץ עבר בשכבות הסלע הרבות כשחשה הגבעה את מבטו הזאבי של האדם הקטן. עקצוץ שרק הלך והתגבר לעומת יציבתו הרופפת של דב – האדם, עמידתו הנוגה של מי שטמן זרעי עתידו הרחק – הרחק.
הגבעה ידעה פחד מהו, היא הריחה אותו – מהיר ונוטף מארנב שהבחין בעיט רגע לפני הלפיתה. אך התחושה הזו המסתרגת ונמתחת כגזע הקטלב הייתה דבר חדש ומטריד. אפילו טפיפות הנמלים ההולכות בין סלעיה החלו לגרד בראשה של הגבעה, אך היא הרגיעה עצמה במהרה בעוד השניים נעלמים בעמק. הרי האיש הקטן הבטיח שישובו, כשיגמר אותו בלאגן ויטופלו המלשינים, ולגבעה שלא הכירה אף אחת מן המילים, היה זה מספיק.
ימים שלווים עברו על הגבעה מאז. שיחי המרווה הוסיפו לצמוח ולהפיץ ריחם, עזים כרסמו את עלי הברקן לשובע, צמד עורבנים הקימו בית בצמרת אחד העצים, אפילו גשם ירד. אך יותר מפעם בפעם, מצאה עצמה הגבעה תוהה מה עלה בגורל אותו זוג אוהב. על כן, כשזיהתה את צעדי האישה הצעירה, המתוחים בציפייה ופחד, הגבעה כמעט והוסיפה לגובהה מרוב התרגשות.
האישה טיפסה מעלה במהירות, זרעים קטנים נתפסים בשמלתה הירוקה. כשהגיעה לפסגה, הסתכלה סביב וחצתה במהירות את מקבץ האלונים, אך כשהגיעה לצידם השני, עצרה ונשענה בגבה על אחד העצים.
כה עמוקה הייתה האנחה שבקעה מפיה, עד כדי נדמה היה לגבעה כי היא מסוגלת לשאת עליה את מחשבות האהובה מעבר לעמק והלאה מבעד לרכס הבא. הסתבר לגבעה באותו הרגע, שגם האנשים התזזיתיים הלו, ממש כמו הפרחים הממתינים לגשם, מעבירים זמנם בציפייה לדבר מה.
האישה השקיפה הלאה לעוד כמה רגעים ארוכים, מעבירה קווצת שיער מאחורי אוזנה. רוח קלה רשרשה בשמלתה ובעלוות האלונים, האישה משכה באפה והתרוממה מן העץ. שוב הוקלו צעדיה, חשה הגבעה מופתעת. האישה רצה אל תל אבנים הקטן ושלפה מתוך הקרקע את האבן הלבנה.
למראה הבור הריק, גבה כפף מעט, אך במהירות היא ניקתה ידיה מרגבי האדמה ושלפה בעדינות חפץ רך ורבוע מכיסה. לפי תנועת ידיה, ציפתה הגבעה לפגוש גוף רב משקל, אך כשהוטמן המכתב וכוסה, לא הבינה כיצד לפרש את מגעו הקל.
האישה קמה וניגבה בירכיות שמלתה, גופה פונה לצד בו עלתה, ראשה אל מעבר לאלונים. שוב נאנחה, אנחה קטנה יותר, והגבעה ידעה שבניגוד לסלעיה, עבור האישה, הדרך מטה תהיה הרבה יותר ארוכה.
האישה, כמו הירח, הוסיפה להיעלם ולשוב. כל פעם טיפסה בצעדים קלילים, מושכת שולי שמלתה
שלא יתפסו בקוצי השיחים. אך ככל שהלכה וטפחה ערמת המכתבים הקבורה, הלכו וכבדו צעדיה. דרך האלון המסוקס, שכמעט שהתעקם מרוב אנחותיה, חשה הגבעה לראשונה – צער.
כלניות – נוריות – פרגים, כולם בהקו באודם שמלת האישה. שוב אנחה מתגלגלת אל העמק, גוון הלוטם הפורח כגוון השמלה הוורדה. הימים הלכו והתחממו, הגיע תור שיחי הקידה לזהור. האישה יחד עם הגבעה, המתינו בזהוב.
הגבעה כבר ידעה מעט על ציפייה מן הפקעות המחכות. אך הייתה זו האישה שלימדה אותה כמה שזו יכולה לכאוב. חורקת וזעה, הגבעה שאלה ציפוריה האם ראו את הנעדר. הופתעה היא למשמע הציוצים הסוברים כי הוא עודו בכפר הסמוך, אך שנה הלכה והוא לא בא.
לילה – לילה, עלי הכותרת נסגרו בהמתנה לאור השחר, משפחות השפנים הצטנפו יחד תחת סלעיהם, אך הגבעה לא נמה. חשבה היא על מבטו הנוגה של דב האדם, ועל הזרעים שטמן בדאגה. על כן הופתעה, אך לא נעורה, כשחשה צמד עיניים גדולות בחשכה, עובר על מתארה.
בצעדים כבדים וחרישיים, דב האדם הגיע למרגלותיה. הניח הוא את ידו הגדולה על פיו והביט אל דרומה, היכן שעץ חרוב עוד היתמר לו. הגבעה חשה את הלבט בכפות רגליו, רגע עולות על שיפוליה, רגע מורדות לקרקע. האדם הגדול נאנח, ולמרות שציפתה הגבעה שעתה ישעין משקלו כנגד גזע, הוא דווקא הצטנף במקומו כחושש לנגוע בדבר. הוא קפץ בבהלה כשתנשמת המהמה ושב אל תוך העמק. לרגע עוד הביט אחור, גם הוא כפקעת מחכה; דומה, אך שונה בעיניי הגבעה, הייתה הציפייה. אך הראש המושפל והצעדים שכבדו באחת, הזכירו לה בכל זאת את האישה.
האדם הוסיף לשוב מן הצללים, אחת לזמן מה, בכל פעם מותיר אחריו אנחות ועוד קצת ממגפיו הבלויים.
הפרחים הנצו וקמלו, האוויר חזר והתקרר כבכל שנה, העמק והעצים היו ירוקים כבעבר, אך הגבעה לא הייתה כשהייתה. גם האישה לא שבה והתמלאה כמו הירח, הפכה היא חיוורת וקלה ממופע למופע. האדם הגדול שהופיע בלילות, רק הלך והתבלה.
קשים מנשוא היו מבטי הכאב שנחו עליה ונישאו ממנה, והגבעה מצאה עצמה נאנחת ומשעינה משקלה כנגד אמה. אך מעולם היא לא אמרה נואש, שנים שחונות היא כבר ידעה. ולבסוף, היא המהמה לעצמה בקול של סלע, תמיד הגשם בא.
הגיע לבסוף אותו יום צלול וקר, האישה עמדה בגבה אל עץ האלון. גופה היה קל מבעבר ואנחותיה כבדות מאי פעם. בלוטים נחו על האדמה סביבה, ממתינים גם הם ורק הרוח התרוצצה סביב בחוסר סבלנות. היא נשאה ריח קלוש, אך סמיך ולוהט, ריחה של בערה רחוקה. האישה משכה באפה והרימה ראשה למרחקים כשקלטה את הניחוח. ענן עשן אפרפר היתמר מעבר לרכס הבא וכשנדמו רשרושי העצים, קלטה גם קול גבוה וקלוש העולה משם. צלול היה הקול, ולגבעה הוא הזכיר את פעמוני העזים, אך כמו בהביטה בהר הנשקף ממרחק, ידעה לומר כי זהו דנדון עוצמתי.
האישה נותרה במקומה, אך הגבעה חשה החלטה מחלחלת מראשה מטה, יורדת וממיסה עכבות שנותרו על בלימה, משחררת שרירים מהבטחות. האישה הסתכלה אל עבר תל האבנים וערמת המכתבים הקבורה, ואלו כמו דחפוה הלאה מן הגזע. בצעדים קטנים שהלכו וגדלו, החלה לרדת מצידה השני של הגבעה. בשביליי העמק האישה כבר רצה בכל כוחה; השיחים ניסו למשוך בשמלתה, הגבעה הביטה בדאגה, צלצול הפעמונים המשיך להדהד.
הדנדון וההדים שכחו, אך הגבעה נותרה בהמתנתה. כשחשה שתי זוגות רגליים יורדות מן הרכס המרוחק אל העמק, כמעט שקפצה במקומה, היא ידעה שבסוף כך יהיה. אך שמחתה לא ארכה זמן רב, משהו לא היה כשורה. הצעדים לא היו קרובים אלו לאלה, לא במרחק וודאי שלא בקצב. רשרוש שמלה נשמע, ובשביל אחר, הלמות מגפיים.
עוד בטרם הגיע למרגלותיה, זיהתה הגבעה את דב האדם. הוא שעט והתנשף בין השיחים העוקצניים, טיפס והחליק במעלה צידה. הגבעה ידעה שייעצר לפני עץ החרוב, אך לא שיערה שייפול בעוצמה שכזו, הרי את הזאב הקטן כבר ראתה. האדם החל חופר בידיו, משליך את האדמה הרכה לאחור. גם כשנחשף הסלע האפור, וכשנשברו ציפורניו והחלו שותתות דם, רק הוסיף והרחיב את הבור.
חופן עפר אחרון נשמט ברפיון מהידיים המטונפות, חזהו של האיש הרחב עלה וירד. עיניו התרוצצו על הסלע והשורשים החשופים, שפתיו נפתחו ונסגרו, יצאו ונבלעו ללא מילה. חרוב צונח נחת מבלי להפר את הדממה. צליל נשמע, כשל ענף הנשבר תחת הרוח, ובטרם הבינה הגבעה מאין בקע, צנח האדם. ראשו נפל על הקרקע, מצחו כפסע לפני הבור, הוא התנפח והתרוקן בבכי שקט, כעץ חלול לאחר סופה.
המומה, רצתה הגבעה להושיט ידיה אל האדם המתייפח, אך בעודה חושבת מה גוש סלע כמותה כבר יכלה לעשות, היא חשה את רגליה של האישה מעפילות לפסגתה. היא התקדמה כעלה נידף ברוח, מדדה ונופלת מעץ לעץ. שוב ושוב העבירה קווצות שיער מאחורי אוזניה, ידיה רועדות, אפה הקטן מתעקם כמו ניסתה להרגיע גירוד שלא מרפה.
כשנראה מגדל האבנים מעבר לסבך, העלה נחת; האישה נעצרה במקומה. בכוח שהגבעה לא ידעה שנותר בה, האישה רצה ובעטה בגלעד ברגלה. את האבן המכסה את הגומחה היא השליכה, והדמעות זלגו על לחיה. צרור מכתבים אחר צרור, קולות הקריעה עשו את זיזי הגבעה חידודים – חידודים. האישה התייפחה והמשיכה עד שרק חופן גרגרים לבנים נותר מכל מה שהטמינה בציפייה. היא פזרה אותם ברוח והם עפו הרחק, כל אחד נופל בנקודה אחרת, כזרעים של עצב הם נראו לגבעה.
הגבעה עמדה הלומה. היא חשה עצמה מתכווצת מעוצמת בכיים של שני האנשים, דמעותיהם שוחקות גופה יותר מכפי שאלפי שנות גאות הצליחו.
"איך זה יכול להיות?" תהתה, "הגשם הרי תמיד בא."
היא רצתה שישמעו קולה, אך כזכור, היא הייתה רק גבעה. עם כל דקה היא חשה את בני האנוש הולכים ומתרוקנים וכבר החלה לחשוש כי משב רוח חופז יעיף אותם ממקומם. האוויר עמד, אבל למרבה ההפתעה, שניהם קמו מרצונם.
אבל לא היה זה באמת רצון, כל צעד שלהם נראה לגבעה משולל ממטרה. היא הרגישה כאילו עיניהם הספוגות לא קולטות דבר, ראשם כבד, אך מרוקן. כסהרוריים, שניהם ירדו מצידה המערבי, השיחים קורעים וחותכים בשמלה, הדב דרך על כלנית בהיסח דעתו.
כשהגיעו השניים לשביל שלמרגלותיה, נרעשה הגבעה. הדבר הפועם בכל בעל חיים, המקצב המתערבל הנאחז בהוויית העולם, הרוטט בתוך פרח, עלה, או שפן – בשניהם כמו לתוך תהום הוא נעלם. הגבעה חשה כמו סדק החל מפלח קרביה מצד לצד ומאיים לפצלה לשניים. היה זה שיעור, או תחושה מבני האדם, שהיא לא הייתה מוכנה ללמוד.
הגבעה רצתה לצעוק, להתווכח, לעודד אותם להביט סביבם. אולי אם רק הייתה פורחת יותר, בעלת צורה מרשימה יותר, או תמירה יותר, אולי הם היו ניעורים במקומם. השניים הלכו וקמלו בכל צעד ולא שמעו את רטט הגבעה המתעקשת שוב ושוב, אך פחות ופחות בטוחה – "הגשם תמיד בא." הדב הלך מאחורי האישה בשביל, ובצעדיו האיטיים אך הגדולים, החל מדביקה. כה מכונסים בתוך עצמם היו, ראשיהם מושפלים לגמרי, עד כי הם אפילו לא שמו לב זה לזו. הגבעה רצתה לנערם, לטלטל אותם, לפקוח את עיניהם ולגרום להם להבחין במשהו, בכל דבר שהוא לא הבור שנפער בתוכם; רעיון החל צומח בראשה.
הגבעה מעולם לא עשתה כן, והשתכנעה שזהו כנראה אינו מעשה יאה לבתה של אמא אדמה, מה גם שבהצלחתה לא הייתה בטוחה, אך לא נותרה ברירה. כל מבנה גופה התכנס ונצמד לתוך עצמו. העצים נרעדו, גושי אבן חרקו, ארנבים יצאו ממחילותיהם כשהגבעה כווצה שריריה ככל יכולתה. היא ניסתה לדחוק מעלה את מי התהום שבבסיסה, ולחצה עוד ועוד כנגד כוח המשיכה. רגביה ברקו ממאמץ, אך תוך כמה רגעים, בדיוק בנקודת המפגש הצפויה בין שני ההולכים, הלכה ונקוותה שלולית קטנה.
צעד חולמני נוסף והאישה איבדה אחיזתה משום הרטיבות. כה המומה הייתה, עד כי החלה צונחת ללא קול ותזוזה. הגבעה הביטה בדאגה כמה לאט התעשת דב האדם, אך בצעד כביר הוא זינק ותפסה בידיו הגדולות. כמו על עץ האלון, האישה השעינה עליו כל משקלה. פיותיהם הפעורים היו כה סמוכים, עד כי נשימה נגעה בנשימה. רחש ורעד כמשחק הרוח בעלי הסתיו עברו בפנים הקפואות; בין המבטים הגבעה חשה משהו מנסה לבצבץ כניצן, אך נגוז במהרה באפלה.
בנגיעה קלה שבקלות, סובבה הגבעה שורשיו וגופו של אץ אלון צעיר וקרן אור נפלה על עמוד תפרחת ירוק. הצמד הרפו זה מזה, וחזרו להרכין ראשם, אך מאחוריהם פרח לבן החל נפתח אל העולם. הריח העשבוני והמתוק נישא באוויר ונקלט באפים, מעורר מחשבות ואיתם חיים. דב האדם הרים ראשו וכמו הבחין באישה לראשונה, סומק פשט בלחיו. הוא התנצל, האישה הודתה לו וגערה בעצמה, ידיה מנסות להסתיר את הקרעים שבשמלתה.
הגבעה הביטה בצמד, מחליפים מילים המפחדות לנגוע, אך חוששות להרפות. הם המשיכו ללכת יחד בשביל, ורגע לפני שנעלמו מאחורי עיקול הדרך, אי אז יכלה הגבעה לשחרר אנחה רוגעת – אולי בכל זאת ישטוף הגשם וירווה את ציפייתם, שכן משהו קטן שב לפעום בתוכם.
*
רבים סבורים כי לחלק מן האנשים לב מאבן, לא הרבה יודעים כי לחלק מהגבעות נחצב באבן לב. מאז שמעתי על אותו מקרה הבנתי – אמנם לחלק מהגבעות אין שם, אך לכולם סיפורים אין ספור.