הכתובת על הקיר הייתה כתובה בדם

הכתובת על הקיר הייתה כתובה בדם. אדום על גבי לבן מטונף.
הראשון לראות את הכתובת עמד ובהה, משך שעה ארוכה לא מש ממקומו. אז, כאחוז טירוף, החל לרוץ ברחבות תוך צרחות קורעות אוזניים ולב. לו היה היגיון כלשהו בריצתו, הרי היגיון זה חמק מתבונתם של האנשים. גם הייתה הכתובת מפחידה או בלתי מוסברת אולי היו מוצאים בכך הסבר לטירוף שאחז בו. אך הכתובת, לבד מהיותה כתובה בדם, לא הצביעה על שום דבר היכול היה לגרום למין טירוף שכזה.
הכתובת על הקיר הייתה כתובה בדם: אין אלוהים במקום טמא זה.
כתובת מדכדכת אולי, מעט מלנכולית, אך אינה מוזרה עד כדי כך, לא בעיר מוזרה שכזאת. אולי המוזרות שבה הייתה הקיר שעליו בחרה להיכתב. הכנסייה הייתה הרוסה מאז השריפה הגדולה, למעלה מעשור וחציו, הפסיפסים נגנבו, הוכתמו בפיח או נשברו, הצלב הקדוש נעלם. איש לא זוכר את סיפורה של הכנסייה, אולי רק ותיקי העיר הזקנים. אפילו לפני השריפה כבר החלה להישכח אותה אגדה מוזרה.

אולוון, משמעות השם-"עקבותיו של הקדוש". הנערה ישבה אל מול חלון חדר השינה, עיניה הכהות בוהות מחלון הפסיפס הפתוח והיא נאנחת בכבדות. שיערה השחור כנוצות העורב נפל על גבה בצמה עבה, ושמלת הנזירות השחורה התוותה את קימוריה הנשיים. תשע-עשרה שנים מלאו לחייה, הילדה הקטנה, האבודה בתוך קירותיו המאיימים של המנצר הנוצרי, העולם כולו זרם כנהר בזרמי החורף סביבה והיא-נותרה לבדה.
נזכרת, אבודה בתוך חלומות העבר. היא הייתה אך בת ארבע כאשר נשלחה למנזר, יתומה אבודה. נאמר שקוללה, שחוסר המזל אפף אותה מהיום שבו נשמה נשימתה הראשונה, ואמה-האחרונה. אולוון העזה פעם ושאלה את אם-המנזר הזקנה, אשר נכחה באותה לידה, על אמה. כיצד הייתה? מה היה טיבה? האישה הזקנה ליטפה את שיער העורב של הילדה ואמרה כי אימה ילדה אותה באהבה, וללא כל חרטה. מילים ריקות מתוכן, כשדקלום טקסי וחסר משמעות. זה גרם לאולוון לפרוץ בבכי.
הנר כבה במשב רוח פתאומי ואולוון נשארה שרויה באפלה. החושך הפתאומי קטע את חוט מחשבותיה, נותן לזיכרונותיה העגומים לשקוע חזרה אל תהומות מוחה המלא כעת בתורת הצלוב וחינוך הנזירות. אולוון חיפשה אחר המצית, משימה שהייתה קשה למדי בחושך חובק זה.
לעולם לא תאמר לנזירות האחרות, אך אולוון לא האמינה באלוהים שלהן, היא לא האמינה באף אחד מהאלים ובאמונות המעורפלות אשר סבבו את הדת. כשהייתה צעירה היה הדבר שונה, היא נהגה לשבת אל מול דמות הצלוב, להביט בעיניי הברונזה המתות ולהתפלל כי תמצא את מקומה בעולם, להתפלל לחיבתו של אלוהים. עם הזמן הבינה הנערה-היא מתפללת לפסל, ופסל אינו אלא גוש ברונזה מעוצב. אמונתה גוועה וכך גם תקוותה, לכודה עמוק בתוך המציאות הכואבת, לבדה במנזר המבודד, ואסורה עליה כל אהבה שהיא.
אולוון מצאה את המצית והדליקה את האש בחזרה. אור עמום השתרר בחדר הקטן, מאיר את הפסיפס על החלון הקטן, את המיטה הפשוטה והארון הגדול אשר עמד בחדר. אולוון בחנה את החדר החד-גוני כל כך. דוגמא מושלמת לחייה.
היא החלה מושכת את השמלה השחורה מעל גופה, להחליף לכתונת הלילה. אצבעותיה הארוכות נאבקו בכפתורים הקטנים והטורדניים כאשר מוזיקה החלה להתנגן באוזניה. היא סבה במהירות למקור המוזיקה, רואה כלום. רק החושך המופר על-ידי הנר האחד. לרגע חשבה כי רק דמיינה את העניין, אך במהרה המוזיקה התגברה, ונעשתה ממשית יותר, ובאותו הזמן-מעוותת יותר, מערפלת יותר, חולנית במידה. מוזיקה שאינה מהעולם הזה.
אולוון המפוחדת ישבה, עדיין בבגדיה התחתונים, על המיטה, ועיניה הכהות התרחבו באימה. "מי שם…?" היא שאלה. הנזירות נהגו לדבר על התגלויות אלוהיות, אך אולוון הפסיקה להאמין בדברים אלו לפני זמן רב מאוד.
בתחילה היו מלמולים יחד עם המוזיקה, לחישות לא ברורות באוזניה. אולוון לחצה את כפות ידיה כנגד אוזניה, כדי להשתיק את המוזיקה המצמררת, באופן מוזר-המוזיקה אך התחזקה. לא עבר זמן בטרם השיר החל להתנגן-חזק יותר, מוזר יותר, ומילים החלו להתוות בראשה.
"עקבות נטוות באדמה. צאי ילדה, רקדי לאור ירח.
העולם שלך הוא לנצח.
רקדי בחלומות רוחך, הוא ילדה אבודה,
צאי ורקדי עמי, מושיע.
אני הוא המושיע…"
השירים נמשכו כל אותו הלילה, ובלילות שאחריו. חודשים שלמים השירים המשיכו, קוראים לה, לוחשים לה, מפתים אותה לבוא. לאחר הלילה השני החלה אולוון להתמסר לקולות, לתת עצמה לקול המסתורי הלוחש לה שירי אהבה, הקורא לה לבוא לזרועותיו. היא לא ידעה מי, אך היא אהבה אותו עד קלות נפשה, מייחלת בכל ליבה שיחברו גופותיהם. אולוון, בתולה כבולה בשרשראות החיים, לא ידעה תשוקה שכזאת מעולם.
לאחר החודש הראשון החל הקול לשוחח איתה, לספר לה סיפורים על דמעות ועל דם, ואולוון החלה להרגיש כיצד המליחות של אלו ממלאת את חייה התפלים, השינוי היה מבורך בעיניה.
אבודה בתוך סיפורים ושירים, ומילים אוהבות של אותו אחד הלחש, בלתי נראה לעיניה, הסתגרה אולוון בחדרה. אור הפך במהרה למטרד, שכן הראייה הסיחה את דעתה מהקשבה למילים. אוכל ושתייה הפכו למטרד, שכן הם מנעו ממנה להקשיב, היא לא הייתה צריכה דבר מכל אלה. שקט מוחלט, בדידות. בפעם הראשונה בחייה קיבלה אולוון את הבדידות בברכה, שכן לא הייתה לבדה יותר-אהובה אשר בצללים היה איתה תמיד.
היה זה בתום שישה חודשים, בלילה אחד בו אהובה לחש לה שיר אהבה על ורדים וקוצים ויונים שחורות כנפיים אשר אולוון חשה כי היא רוצה יותר.
"האם אוכל לראות אותך, אהוב שלי?" היא לחשה לאפלה, מייחלת לתשובה.
"מובן, נסיכת בודדה שלי, תוכלי לראות אותי בכל זמן שתרצי." הקול לחש באוזנה, וכאילו יחלה לחוש בידו הקרה על פניה, אולוון פלטה אנחה נעימה, עוצמת את עיניה הכהות. היא לא הרגישה עד עכשיו עד כמה כמל גופה בשבועות ארוכים של צום ובדידות, וישיבה בחשכה יום ולילה.
"כיצד? הו, כמה ייחלתי ליום הזה!" ליבה החל דופק במהירות, מטיח עצמו אל בית החזה שלה, העטוי בשמלה שחורה, מאיים לפרוץ. אולוון חשה את כל גופה נכנע לקסם, לאהבה אשר נתנה לאותו אהוב שלה.
"חפשי בליבך, הנשמתך. התשובה שם, הקדושה המתוקה שלי. אני אבוא לקחתך, שלושה-עשר לילות מהיום, צאי מבור אהבתך אל תוך זרועותיי, אולוון היקרה לי מכל."
אכן, היא ידעה. כמו רוח, נשלטת על-ידי שדים שהם, היא החליקה ממיטתה לרצפה. עד עתה לא הבינה כמה רזתה, השמלה נתלתה רפויה מהגופה, גוף שפעם מילא את השמלה אשר הדגישה את קימוריה העדינים. שיערה השופע והשחור האפיר כמעה, והפך ליבש ופרוע על ראשה. עורה החיוור נצמד לעצמותיה. אולוון כמעט ולא יכלה לעמוד בשל תשישות גופנית, האם היא ישנה במהלך החודשים האחרונים? היא לא זכרה. זה לא היה משנה.
מרחפת כרוח, היא נגשה אל צלב הברונזה אשר עמד על השולחן, צלב שכזה היה בכל חדר במנזר, הוא בהק דרך החשכה, מוביל אותה, קורא לה.
"בואי אליי, מלכת האפל. בואי אליי, נשמה מעונה. בואי אליי, הרוקדת בצללים. בואי…"
היא אחזה בצלב, ידיה היו יציבות, הן לא רעדו, עיניה השקיפו על העולם שבחוץ. "בוא לקחת אותי, אהוב." היא לחשה ונעצה את הצלב בליבה, היישר בחזה. הנעיצה הייתה מהירה, וכן המוות, הנערה צנחה לרצפה, עיניה השחורות מביטות באפלה במבט נוגה ואוהב. הצלב מעולם לא נשמט מידיה.

כך מצאו אותה הנזירות בבוקר המחרת, יושבת לצד הקיר ובוהה אל תוך החדר הריק. דם נקווה בשלולית על הרצפה מתחתיה, היא כמעט חייכה. התמונה הייתה כה חולנית עד שאחת האחיות הקיאה במקומה, והשאר בהו בהלם. מי היה מנחש? מי היה חושב? הן לא ידעו את הגורם להתאבדות. דם זרם מהפתח הפעור, במקום שבו היה ליבה של נערת הצללים המאוהבת עד קלות.
הם ראו אותה מקוללת, טמאה. קודם אמה, אחר אביה וכעת היא. בוודאי הוטלה עליה קללה מאז לידתה. כן, זאת הייתה חייבת להיות הסיבה. האנשים סירבו לקבור את הגופה במתחם הרגיל של הכפר, שמא תעלה רוח הנערה מהקרקע להטיל אימה באנשים האומללים אשר לא חטאו בכלום, והרי ידוע שנשמות טמאות לא מתקבלות בידי אלוהים. אמונותיהם המגוחכות של אנשי הדת.
לבסוף, קברה אותה אם המנזר ביער מחוץ לכפר, חפרה לה בור עמוק דיה ובירכה את הנשמה השוררת שתמצא את מנוחתה. האישה הזקנה באמת אהבה את הנערה האומללה, וצער מילא אותה לנוכח מותה. אילו ידעה זאת אולוון, אולי לא הייתה שקועת למעמקי הטירוף, היא רק רצתה מישהו שיאהב אותה.
שלושה-עשר לילות עברו על אולוון בקבר האדמה האטום, גופתה ריקה מתוכן, ליבה דומם ועיניה עצומות לתוך החשכה. היא זכרה כל לילה מתוך השלושה-עשר היטב, שכן מעולם לא נטשה את גופה, אפילו לא לאחר שדמם לחלוטין, והתזוזה נלקחה ממנו. היא בלתה את הלילות בלחשוב, לשנן את השירים ששמעה מפי אהובה ולחכות שיבוא לקחתה, הוא הבטיח, הוא לא ינטוש את הקדושה המעונה שלו כעת.
אור ירח בקע לפתע מתקרת האדמה מעל ראשה, ומשב של אוויר כיסה אותה, כמה זמן עבר מאז שהרגישה? נדמה שנצח, רק שלושה-עשר לילות חלפו. יד בכפפה שחורה הושטה אליה, ועיניים תכולות בהירות הביטו אליה מלמעלה, חיוך צחור מופנה אליה. "בואי, גופה טיפשה, כמה זמן עינית את נשמתך בתהיות אם אקיים את הבטחתי, ואת ידעת כי אהבתי אותך."
באסירות תודה אוהבת, היא אחזה בידו ועלתה אל מחוץ לקבר, החלל הריק של ליבה כאב ודמעות פרצו מבעד עיניה השחורות והמתות. היא ידעה כי אין לה קיום, היא הייתה מתה. מדוע גרם לה אהובה למות למענו וכעת הוא מטיח בה האשמות.
"הש לך, ילדה. אוכיח לך את אהבתי." הוא היה גבר נאה, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, חיוור כקיר, שיער שחור נתלה סביב פניו והוא לבוש בברדס שחור ארוך. עיניו הכחולות פגשו בשלה כאשר הרים את פניה מסנטרה ונשק לה, שפתיו קרות כליל חורף. היא חשה את דמה הקר מתנקז ממנה, במגע השפתיים המבורך, היא עצמה את עיניה ונתנה את עצמה לו, לזרועותיו הקרות והדקות, לאהבתו המתה והנצחית.
"צאי לך, אולוון, אני שלחשתי לך בשנתך." הוא לחש באוזנה, "צאי לך ולכי לעולם, את חופשייה כעת מכל כבל אנוש שהוא." הקול המבורך האהוב, היא הכירה אותו היטב, והוא סחרר אותה באופוריה של האיחוד האוהב. היא נתנה את גופה ונשמתה לו, לכל אותו לילה.
על האדמה מכוסת הדם הם היו, גופה הדק והעירום כנגד גופו, שני גופות מתים וקרים בחשכת הלילה, מעניקים האחד לשנייה את מתנת האהבה, האיחוד שחיכו לו זמן רב כל כך. אנחותיהם הקפואות מילאו את הלילה באותו זמן כאשר נתנו האחד לשנייה את עצמם, בכל דרך שבה היה צודק, הם אהבו. אהבו כל אותו הלילה.
כאשר פקחה אולוון את עיניה ביום המחרת היא שכבה קפואה לצד הקבר, עדיין חיה את חיי המוות המוזרים שהוענקו לה. מגששת, היא חיפשה אחר גופו של אהובה הנצחי לצד גופה הערום, אך הוא נעלם, חזר לצללים בהם תמיד היה שרוי.
אפופה עדיין באופוריה המסחררת של מוות ואהבה, קראה אולוון לשמיים, בוכה על המוות שבה אליה, ועל הלילה היחיד שבו ניתנה לה המתנה. בוכה על מר גורלה. היא קמה לרגליה, והלכה משם חזרה אל הכפר המוכר לה, אל המנזר שהיה הדבר היחיד שהכירה בחייה. כושלת, היא דפקה על דלת העץ הכבדה, קוראת בשם אם המנזר.
"חזרתי!" היא בכתה, "אינני מתה! אנא קבלו אותי בחזרה!" אך אפילו היא לא שמעה את קולה, או את הלמות אגרופיה בדלת. היא חדלה מלהתקיים, איש לא יפתח לה.
"אין טעם, אהובה, אם הכירו אותך בעבר-לא יכירו אותך שנית. לכי לך, מצאי לך חיים חדשים וזכרי כי אני אוהב אותך, ולנצח אלווה אותך בשולי הטירוף." הקול לחש באוזנה והיא הרגישה זרועות של חוסר קיום מחבקות אותה אליהם, לוחצות אותה אל הלב שלא פעם מזה שנים רבות. היא עזבה.
לא נועדה לאהוב, לא נועדה לאהבה, לא נועדה לחיות. אולוון, נשמה מעונה ושוררת ההולכת על פניי האדמה, מרחפת באופוריית המוות התמידים, מחפשת אחר דבר שלא נועד להיות קיים, מודרכת על-ידיי האהבה היחידה שידעה, האהבה שנטשה אותה בלתי מסופקת, אבודה בחייה המתים.
אין אלוהים במקום טמא זה. הכתובת מדברת על ליבה של אולוון, על האהבה הכלואה שם, ואין אלוהים, אין אמונה, אין תקווה. אבודה בתוך טירופה שלה, משוטטת בחיפוש חסר אונים.

ואם תהיתם, הסקרנים מביניכם, על מקור הכתובת על הקיר, ומקור טירופו של האיש, הרי שאולוון שבה פעם אחרונה לכפר הולדתה, פעם אחת אחרונה, ובידיים רועדות כתבה בדם על הקיר, מכניסה כל טיפה של בדידות למילים הכתובות, כל מילה של כאב מודחק.
הראשון לקרוא את הכתובת נידון לקבל על עצמו את מלוא הרגשות שהוכנסו בה, ורגשות שכאלה, מוחדרים באדם במהירות כזאת, יטריפו עליו את דעתו.
הכתובת על הקיר הייתה כתובה בדם. אדום על גבי לבן מטונף, והרגשות שנטפו ממנה אכלו מבפנים כחיידק טורף.