א.
"מוגלי" טיפס על העץ, רץ וקיפץ ולא עזר כמה קראתי לו, הוא היה עסוק בענייניו.
מוגלי היה שם החיבה שנתנו לו ודבק בו עוד שנים מאוחר יותר, כשכבר היה אדם בוגר. אף אחד לא זכר מה היה השם המקורי שלו, וכנראה שזה כבר לא היה חשוב.
כשאתה גר בישוב קטן כמו שלנו, קשה לצאת מהמסגרת אליה הוכנסת.
למוגלי קראו מוגלי כי הוא שוחח עם החיות, רץ בשדות והעדיף לטפס על עצים וללכת יחף מאשר ללכת עם כולם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את מוגלי. הוא טיפס כהרגלו על העץ ואז ירד וניסה לטפס מהצד השני. הוא היה בן 7 בערך, ילד עם תלתלי זהב ארוכים ועיניים חומות גדולות. כל חבריו לכיתה ישבו במעגל ושיחקו בעוד שמוגלי טיפס על עץ. גם כשירד מהעץ והתיישב זה היה מעט רחוק מכולם. נראה שהוא עסוק בעניינו אבל איכשהו הוא משך את תשומת הלב של כולם, אולי זאת הייתה הכוונה שלו, אולי זה פשוט היה מי שהוא.
הוא חייך חיוך גדול, כאילו אל עצמו, או אולי לאיזה פרפר שעף לידו אבל בעיניים נראה סוג של עצב וכאב. הוא לא בכה ולא התלונן הוא שתק. אני גדלתי במקום בו הייתי רגילה להגיד כל מה שעובר לי בראש, הייתי רגילה להיות במרכז העניינים. אני זוכרת שחשבתי שאולי מוגלי חושב שאין מי שישמע אותו או יקשיב לו ובגלל זה הוא יושב בשקט. נפעמתי.
אנשים בסביבתו של מוגלי נטו להסתכל עליו כעל עוף מוזר. הוא הרשים ביכולות הספורטיביות שלו ובאתלטיות. הוא היה מצחיק ואהב מעשי קונדס. אבל באיזשהו שלב גם זה נמאס. הוא היה נראה כמו הילד הכי מגניב בעולם, מה שגרם לאנשים סביבו להתלהב ממנו מאוד בהתחלה אך כשמעשי הקונדס החביבים נמאסו וההתלהבות מכולות הטיפוס על העצים דעכה הוא נשאר לבד.
כשאני הכרתי את מוגלי משהו אחר תפס אותי. לא היכולת המרשימה באמת לטפס על העץ, לא העובדה שהוא מכיר כל סוג של חיה וצמח וגם לא השנינות וההומור שלו.
מה שגרם לי להישאר היה דווקא העצב בעיניים, דווקא רגעי השקט שבהם הוא נראה לי נבוך. לא הבנתי איך זה שלילד כל כך צעיר יש כל כך הרבה עצב בעיניים, ואיך זה שאף אחד לא רואה את זה.
לא ידעתי מאיפה הוא הגיע אבל היה לי ברור שאני רוצה להישאר כדי לגלות. חשבתי ש"מנסיוני" אוכל לעזור. חשבתי שאוכל לשנות, אולי אפילו להציל את מוגלי. חשבתי שיש לי מה לתרום, מצחיק איך האגו מתעתע בנו.
אפילו אני לא תיארתי לעצמי את מה שאני עתידה לגלות…
ב.
אני זוכרת את היום שבו הכרתי את מוגלי. זה היה היום בו עברתי לגור בישוב הקטן שלנו. זה היה ישוב מבודד, במדבר החם ואני עברתי לשם כדי לעבוד עם הילדים של הישוב. אני הייתי צעירה וחיפשתי מקום שבו אוכל לנוח קצת. חיפשתי מקום שקט, רחוק מהעיר הסואנת. אולי רציתי קצת לברוח. אולי חיפשתי את דרכי. משהו הוביל אותי ליישוב הקטן ושכוח האל הזה.
זה היה ישוב מרוחק ומעטים האנשים שהגיעו אליו. הגעתי לישוב במטרה לעבוד שם שנה ולהמשיך ללימודים באוניברסיטה. לנוח קצת וללכת ללמוד עריכת דין. המסלול היה מוכן. לימודי משפטים, עבודה במשרד עורכי דין שכבר חיכה לי והתמנות לשופטת עד גיל 35. השופטת הצעירה ביותר בארץ!!! זה היה החלום של אבא שלי, שופט בפני עצמו, מאז שאני זוכרת את עצמי. לאט לאט זה הפך להיות החלום שלי.
המסלול היה מוכן, אבל כשנכנסתי לישוב הקטן הרגשתי במשב רוח אחר ורענן…
משהו עומד להשתנות, הרגשתי. עוד לא ידעתי מה.
ליישוב הגעתי באמצע הקיץ. המקום להט. לא סתם חם. הטמפרטורה טיפסה ל 47 מעלות. האוטובוס שעליו עליתי כדי להגיע ליישוב הוריד אותי בכניסה, ליד הכביש הראשי. הייתי צריכה ללכת 500 מ' עד כדי להגיע לשער. היה חם. הסתכלתי על הכביש הלוהט וראיתי אדים. חשבתי שאני הוזה. מצידי הכביש היו עצים גדולים שקצת הצלו אבל לא ממש הצליחו להקל על החום הלוהט.
הלכתי במעלה השביל עם תיק גדול ונטפתי מים. הרגשתי שסוליות הסנדלים שלי נמסות. החום היה בלתי נסבל. משהו שלא הכרתי לפני כן. חום יבש שמייבש את העור ומשאיר תחושה שלא נשארו נוזלים בגוף.
תוך כדי ההליכה הארוכה בחום הבלתי נסבל עלו כמובן תהיות אם זה המקום הנכון להיות בו? מה חשבתי לעצמי? למה להגיע לפה? ולמה לא הלכתי ישר לאוניברסיטה? הרי ההורים יכלו לממן לי את הלימודים, לא באמת הייתי זקוקה לעבודה הזו. והמחשבה הקשה ביותר – איך לעזאזל אני אסתגל לחום הבלתי נסבל הזה ואיך אנשים חיים בחור הזה?
ג.
מוגלי היה הבן הצעיר במשפחה. הוא גדל במשפחה רגילה וממוצעת. היו לו זוג הורים ושני אחים גדולים ממנו. כולם המשפחתו אהבו אותו מאוד. הוא היה הילד האהוב ביותר והעטוף ביותר שיכולתם לדמיין. כל שנינות שיצאה לו מהפה זכתה להתייחסות והתפעלות. ההורים והאחים שלו התפעמו מחוכמתו ומהרגישות שלו, ידעו להתאים את עצמם אליו אך גם לדרוש כשהיה צריך. היה למוגלי כל מה שילד יכל לרצות ועוד, אף אחד לא הבין למה הוא "כזה".
מוגלי החל לטפס על עצים כבר בגיל מאוד צעיר, גיל שנתיים אולי קצת יותר. בתחילה אמא שלו ניסתה להוריד אותו מהעצים. היא דאגה לו וחששה שיפגע בעצמו. זה לא עזר. מוגלי היה יוצא מהבית ומטפס על העץ בחצר. הספיק רגע אחד של חוסר תשומת לב ומוגלי כבר היה מחוץ לבית. משהו משך אותו החוצה. אמא שלו ניסתה הכל כדי להשאיר אותו בבית אך דבר לא עזר. הוא יצא. בהמשך ניסו לגדר את העצים וכך למנוע ממנו לטפס אך גם זה לא עזר. עד מהרה אמא שלו הבינה שאין לה ברירה אלא לתת לו לטפס ולסמוך עליו. הוא הרי ידע לשמור על עצמו.
מוגלי טיפס על העצים בחצר והמשיך משם לשאר הישוב. היו ימים שלמים שלא היה נראה באופק. בסוף היום היו מוצאים אותו, כשכבר החשיך, ישן על ענף עבה.
היו שאמרו שהוא יודע לדבר עם חיות. יש שאפילו הגדילו וסיפרו שהוא יודע לדבר עם עצים.
כשהיו שואלים את מוגלי מה הוא עושה על העצים כל כך הרבה זמן הוא היה עונה "הם מבינים אותי". הוא לא הרחיב מעבר לכך.
אם היו חוקרים ושואלים ומנסים להרחיב הוא היה עושה מעשה קונדס ונעלם או מכין תה עם מלח במקום סוכר.
מוגלי לא היה דברן גדול אבל ברגע שהסתכלת לו בעיניים, כל השאלות התייתרו וכל התהיות התקלפו וידעת שאין מה לשאול או לתהות כי תשובה ישירה לא תקבל. יחד עם זאת, ההרגשה הייתה שהאמת נמצאת מעבר למילים. ככה הוא היה, עם תבונה לא ברורה שאף אחד לא הצליח להסביר את פישרה.
היו שהתרשמו מהתבונה של מוגלי והיו שנבהלו ממנה ונמנעו ממנה. היו שנמסו בעיניים שלו והיו שקראו לו "פרא אדם" אבל אני לא פגשתי אדם שהצליח להתעלם ממנו.
ד.
אני הגעתי לישוב הקטן כדי לעבוד עם הילדים. הישוב שלנו היה קטן מאוד, היו בו פחות מ מאה משפחות. הישוב היה מרוחק מכל מקום ישוב אחר וילדי הישוב למדו בבית ספר שהוקם בתוכו. בבוקר, בזמן שהילדים למדו, עזרתי למורה בכל מה שצריך ובשעות הצהריים עבדתי עם הילדים. היינו עושים שיעורים, משחקים, מדברים ומטיילים. לפעמים היינו מקשטים את הכיתה, לפעמים היינו שותלים פרחים בגינה ליד. הכל התנהל על מיי מנוחות. הקצב היה איטי, אחר מכל מה שהייתי רגילה אליו בעיר הגדולה והסואנת ממנה הגעתי. הייתה תחושה שלא צריך להספיק שום דבר, לא רצנו לשום מקום. הכל התנהל כפי שהוא.
בהתחלה היה לי קשה מאוד להתנהל ככה. אני חונכתי שצריך להספיק ולהשיג ולהגיע ליעדים הגעתי למקום שהתנהל אחרת לגמרי. זה לא שלא עשינו דברים אבל הקצב היה אחר. הילדים עשו שיעורים, אנחנו עשינו פעילויות בכיתה אבל הכל היה בקצב איטי יותר. הייתה תחושה שנשמנו יותר. בהתחלה ניסיתי לבדוק מה עוד צריך לעשות ולאט לאט הבנתי שזה שאני נמצאת שם זה מספיק. למדתי להיות.
בשעות אחר הצהריים הייתי בדרך כלל חופשיה. הישוב היה קטן מאוד ורובו הורכב ממשפחות צעירות. בני גילי היחידים היו שני בחורים צעירים – אחד עבד במפעל של הישוב במשמרות והיה פנוי בעיקר בסופי שבוע והשני היה בחור קצת מוזר ששתק רוב הזמן. היה לי זמן פנוי רב ומעט מאוד דברים לעשות או מעט מאוד אנשים לבלות איתם בזמן הזה.
הזמן הפנוי שלי הוביל אותי לטייל בשדות, בטבע. למדתי ללכת בשקט, בין העצים ולנשום את האויר הצח. הנחתי שבשעות השונות של היום לאוויר יש טמפרטורה שונה, וכך היה. גיליתי שבשעות השונות לאויר יש גם ריח שונה.
בטיולים שלי פגשתי לא פעם את מוגלי שהיה מטייל אף הוא ומטפס על עצים. בהתחלה נפגשנו במקרה. בהמשך הטיולים המשותפים הפכו לדרך הבילוי הרגילה של שעות אחר הצהריים. בטיולים האלו הפכתי להיות אולי האדם הקרוב ביותר למוגלי. שמחתי על ההזמנות להתקרב אליו. קיוויתי שככה אוכל ללמוד את הסוד שלו ואולי לעזור לו ללכת כרגיל ולהפסיק לטפס על העצים. רציתי לעזור למוגלי להתקרב לבני אדם, רציתי להציל אותו. חשבתי שאני אוכל ללמד אותו דבר מה ולעזור לו להרגיש יותר טוב. כמובן שלא תארתי לעצמי שמוגלי ילמד אותי כל כך הרבה על החיים האלו ועל עצמי.
ה.
אתם מכירים את הסיפורים האלו שהנסיכה כלואה במגדל והנסיך מציל אותה? או הסיפור שהיא נחטפה על ידי דרקון יורק אש והאביר נלחם בו ומשחרר אותה?
הנסיך מציל את הנסיכה. הוא מציל אותה מכוחות רעים שמאיימים עליה. חשבתם פעם איך הנסיכה הגיעה לשם ולמה? אולי היא נחטפה במיוחד כדי שהנסיך יוכל להציל אותה? אולי הסיפור האמיתי הוא דווקא מה שיש מאחורי הקלעים. אם מסתכלים היטב רואים שאחרי שהנסיך מציל את הנסיכה היא מרימה אליו מבט ומסכלת בו בעיניים גדולות והוא מזיל דמעה. הנסיך הציל את הנסיכה מהרוע והכוחניות שסביבה. אבל לא פחות חשוב מזה הנסיכה מצילה את הנסיך מעצמו. היא עוזרת לו להשיל את השריון וההגנות, היא עוזרת לו להוריד את המסכות ונוגעת לו בלב. היא עוזרת לו להרגיש שוב, להתחבר לאמת שבתוכו, לפתוח את הלב. היא מלמדת אותו שרק במקום שבו ישים את הלב יוכל באמת להתחבר ולגעת. היא מלמדת אותו שאפשר להיות גם רגיש וגם חזק. היא מלמדת אותו להכיר את עצמו, מעבר למסכות ומעבר לתפקידים שאליהם גדל. תפקידים שהפכו חלק כל כך משמעותי בחייו עד שהוא שכח שיש מעבר להם, יש משהו מתחתם.
הטיולים שלי עם מוגלי היו פעמים רבות בשקט. מוגלי לימד אותי להבדיל בין עץ שיטה, לעץ שקמה ופיקוס. עבורי כל העצים העבותים האלו נראו אותו דבר אך מוגלי לימד אותי להסתכל שוב ולראות את ההבדלים. הוא לימד אותי שלמרות שיש אנשים שחושבים שכל העצים צריכים פשוט מים ושמש כדי לגדול למעשה כל עץ צריך משהו קצת שונה ותנאים שונים.
אני סיפרתי למוגלי סיפורים קצרים מהעיר בה גדלתי. בהתחלה הוא לא הבין איך אפשר לגדול במקום כל כך סואן ורועש. בהמשך, כשהוא גילה שהייתה לי גלידריה מתחת לבית, הוא הודה שיש גם יתרונות בעיר הגדולה.
באחד הטיולים שלנו, אחרי שהכרנו כבר זמן רב ומוגלי הסכים לבטוח בי קצת שאלתי את מוגלי למה הוא מטפס על עצים ולא הולך על האדמה כמו כולם. חשבתי שהוא יענה לי כרגיל "ככה". מוגלי הסתכל עליו בעינו הגדולות ואמר: "על האדמה יש הרבה נמלים ואני לא רוצה לדרוך עליהן בטעות". הוא חייך וחזר לטפס על העץ. מאז השאלה הזאת לא חזרה על עצמה.
אני לא בטוחה שמישהו קיבל ממוגלי תשובה כל כך פשוטה איי פעם.
ו.
יום אחד טיילתי עם מוגלי כהרגלנו. אני זוכרת שזה היה בחורף, היה קריר ואפילו היו שלוליות. באזור של הישוב שלנו, שהיה איזור חם ויבש, שלוליות היו מחזה נדיר. גם אם ירד גשם השלוליות לרוב לא נקוו. הגשם ירד וישר חלחל לאדמה. האדמה הייתה כל כך יבשה שהיא שתתה את הגשם בשקיקה.
באותו יום נקוו שלוליות ומוגלי, שהלך יחף כהרגלו, וטיפס על עצים נהנה לקפוץ בשלוליות ולהשפריץ לכל עבר. שלולית אחת הייתה כה עמוקה שהמים כיסו את מוגלי עד מעל הברכיים. הוא עמד באמצע השלולית, צחק ונהנה.
לפתע מוגלי הפסיק לצחוק, פניו הרצינו. הוא הסתכל למעלה, נראה מעט מהורהר. שתקתי.
מוגלי סיפר לי שהוא זוכר את עצמו עומד בתוך שלולית דומה, כשהיה בן שנתיים וחצי, רק שאז המים הגיעו לו עד לאגן. הוא זוכר שצחק ונהנה ואז לפתע נפל. הוא ניער את ידיו וניסה להיחלץ אך היה לו קשה לעמוד בגלל המים והבוץ. אביו שעמד לידו והסתכל עליו נבהל מאוד ונכנס לשלולית אך החליק. הוא זוכר שראה את אביו מחליק. הוא טיפס עליו והצליח לעמוד אך ראה כי אביו נחבט בראשו ובגבו. אביו הצליח להתעשת, לא נגרם לו נזק ניכר או ארוך תווך אך מוגלי זכר את האירוע בפירוט. הוא זכר את הנפילה, את החשש לאביו, את הרגע בין הנפילה של אביו לבין התגובה שלו, רגע שנראה לו כמו נצח ואת הכאב של אביו בגבו ובראשו. הוא סיפר שאביו התעשת עד מהרה, חיבק אותו ושמח שהוא בסדר. לקח אותו הביתה ושטף אותו במים חמים ובהרבה אהבה. אך התחושה שלו על הכאב שגרם לאביו לא נמוגה. הוא זכר את זה כאילו זה היה היום. זה לא שהוא חשב על זה כל הזמן או שזה גרם לו לסיוטים בלילות אך הוא זכר את זה. הוא זכר את זה בראש ובגוף. הוא זכר את הכאב כאילו הוא היה שם תמיד.
מוגלי סיפר לי את סיפור בפנים חתומות. הוא לא הזיל דמעה, אף שריר בפניו לא זז, הוא הישיר אלי מבט ולא השפיל מבט לאדמה אבל הרגשתי את הכאב שלו.
בהמשך, כששאלתי את אבא של מוגלי אם היה אירוע כזה, הוא הודה שכן ושמוגלי זכר אותו כפי שהוא היה, אך הוא לא ידע שמוגלי ייחס לו כזה חשיבות או שכל כך כאב לו עליו.
ז.
כנערה בעיר הגדולה הייתי מוקפת תמיד באנשים. בבית ספר הייתי מוקפת בחברים. הייתי פעילה בצופים, הדרכתי, ריכזתי. בימים שלא הייתה פעילות בצופים השתתפתי בחוג דרמה ופנטומימה. בבית היו לי את ההורים שלי, שני אחים גדולים ממני ועוד אחות קטנה. מעטים הפעמים שהייתי לבד.
גם כשהייתי לבד היה לי תמיד מה לעשות. או שלמדתי, או שהכנתי פעולות, או שהתכוננתי לאיזו הופעה. תמיד בפעילות. כשלא היה לי משהו שהייתי צריכה לעשות הייתי מוצאת מה לעשות. לשבת בשקט לבד ולא לעשות דבר לא הייתה אופציה. תמיד בפעולה. תמיד להיות יעילה.
ברגעים המעטים שישבתי לבדי עלו מחשבות שאולי אני צריכה לעשות משהו. אולי שכחתי. אולי אעשה משהו עכשיו כדי שאחר כך לא יהיה עומס. היה לי ברור שאני צריכה לפעול, לעשות, להשיג דברים, להתקדם בחיים. המחשבות שעלו היו על מה שיהיה בעתיד. מחשבות שמהן ברחתי לעשיה ולחברים.
בטיולים עם מוגלי לא עשיתי כלום. בהתחלה חשבתי שאני עושה, שאני עוזרת למוגלי, שאני שומרת עליו. בהמשך למדתי. טיילתי וזהו. למדתי לטייל ברגליים חשופות ולחוש את האדמה מתחתי. למדתי להניח למחשבות. בנוסף, למדתי לטייל לבד.
לטייל לבד, בלי אף אחד בסביבה. להיות לבד עם עצמך זאת חוויה אחרת לגמרי. אף אחד לא שעשע אותי, אף אחד לא עזר לי לברוח מהמחשבות שלי. אף אחד לא היה שם בשביל לשמוע על מה אני חושבת ומה אני מרגישה. למדתי להתלהב לבד מפרח שפורח, להרגיש לבד את האדמה מתחת לרגליי, להריח לבד את הריחות של השדה אחרי הקציר, לראות לבד את קרן השמש שהפציעה מבעד לעננים.
למדתי לבד על עונות השנה ומחזוריות הצמחים. למדתי לבד שפרח שהתייבש עם בוא הקיץ הציץ שוב עם בוא הסתיו.
פתאום התפניתי לשים לב לדברים שאף פעם לא ראיתי, שאף פעם לא הרגשתי ולא הרחתי.
מה שהדהים אותי יותר מכל היה שעל אף שהייתי לבד בכלל לא הרגשתי בודדה. הייתי קטנה אל מול הטבע הרחב ויחד עם זאת, הרגשתי חזקה.
אף פעם לא הבנתי לפני כן איך יש אנשים שמעדיפים להיות לבד. אני, שתמיד חששתי מזה, שחשבתי שאנשים תמיד רוצים חברה אך לא תמיד יודעים איך, שחשבתי שהצורך בחברה הוא משהו הישרדותי, גיליתי את היכולת פשוט להיות לבד.
אהבתי חברה ונהנתי ממנה, אבל לפתע יכולתי גם אחרת.
ח.
מוגלי אהב מאוד את השמש.
הוא אהב לשכב על הדשא הרך, לפרוס את ידיו ורגליו לצדדים, לעצום עיניים ולחוש את חום השמש. הוא נהג לומר שהשמש נוצרה במיוחד בשבילו. שהיא נותנת לו אנרגיה, מחממת אותו ומרפאת אותו.
במקום כל כך חם כמו זה שבו גרנו אנשים ברחו מחום השמש. רובנו רצינו להיות כמה שיותר במזגן. כשיצאנו החוצה באמצע הקיץ זה היה רק לצורך מעבר ממקום אחד למקום אחר עם מזגן. הזיעה שנטפה בדרך, קצרה ככל שתהיה, הובילה בדרך כלל לקיטורים רבים, ולמקלחות מספר פעמים ביום. לא אצל מוגלי.
פעם אחת החלטתי לנסות.
נשכבתי עם מוגלי על הדשא, פרסתי ידיי ורגלי לצדדים ועצמתי עיניי. ישר חשתי עקצוץ לא נעים בכל גופי. השילוב בין הדשא היבש, החום והזיעה היו כמו שאומרים "בלתי נסבלים" רציתי לקום וללכת. משהו בי החליט להישאר. לנסות. שכבתי כך דקות ארוכות. בהתחלה זה עקצץ נורא, לאט לאט העקצוץ הפך לדגדוג. לא דגדוג נעים אלא דגדוג מעצבן. כמו של זבוב שמסתובב סביבך ולא מרפה. כמה רציתי לקום וללכת. "מה זה השטויות האלו?" חשבתי לעצמי. "בשביל מה אני עושה את זה?", "שישאר פה לבד, הוא רגיל". נשארתי. נשארתי וסבלתי. וכל הזמן הזה מוגלי שכב בשקט ולא אמר מילה. בשביל ילד שרגיל לטפס על עצים ולהיות בתנועה לשכב בשקט זה לא עניין של מה בכך.
החלטתי להישאר. רציתי להבין את מוגלי יותר. אולי רציתי להתנסות, לבדוק גם את עצמי.
נשארתי וחיכיתי. הדגדוג היה מעצבן. דגדג לי בגב, דגדג לי בעורף, דגדג ועקצץ ברגליים, לאורך כל הגוף. גם במקומות שלא נגע בדשא עקצץ. חיכיתי. העקצוץ החריף והטריף.
ואז הסתכלתי על השמש. אותה שמש שהביאה אותנו לרגע זה. הסתכלתי לשנייה ועצמתי עיני כי לא יכולתי להסתכל ישירות על השמש. הרגשתי את החום שלה, הרגשתי את האור שלה. גוונים שונים. לפתע, החום והזיעה לא הפריעו יותר, הדשא לא עקצץ ולא דגדג. חשתי את האור וחשתי שלווה. זה החזיק מעמד כמה דקות ועבר, זה גם משהו.
ט.
יום אחד, כשכבר כמעט הסתיימה שנת העבודה שלי ולפני שהייתי צריכה להחליט מה לעשות עם המשך חיי, באחד מהטיולים שלנו, מוגלי גילה לי את הסוד שלו. אני לא בטוחה אם זה היה בכוונה או במקרה. נראה לי שהוא חיכה להזמנות לספר אותו כבר למישהו.
אני, שהתרגלתי כבר ללכת יחפה, והתרגלתי כבר לחיים בכפר, לא הצלחתי להתרגל לעכבישים. באותו יום טיילנו לכיוון העץ הגדול בקצה החורשה. עץ שטיילנו אליו הרבה אך הפעם היה בו משהו שונה. כבר כשהתקרבנו ראיתי שהעץ נראה אחר, הגוון שלו השתנה. שנה קודם לכן בטח לא הייתי שמה לב לכך. אז לא ידעתי להבחין בגווני הירוק השונים של העלים.
התיישבתי מתחת לעץ ולפתע מעלי ראיתי עכביש ענק! צרחתי את נשמתי וקפאתי. לא ידעתי מה לעשות. לא הצלחתי לזוז, בקושי הצלחתי לנשום. מוגלי ניגש אלי, חיבק אותי ולא אמר מילה. לאט לאט חזרתי לנשום. אז זה קרה.
מוגלי סיפר לי שהוא זוכר את הצרחה של אמא שלו ביום שהיא ילדה אותו. אמרתי לו שזה לא יכול להיות. אנחנו לא זוכרים מתקופת הינקות. הוא סיפר לי שהוא זוכר הכל. כל דבר שקרה לו בחיים, ואפילו ברחם. כל תחושה שעברה עליו וכל הרגשה. והאירועים שהכי חרוטים לו בזיכרון היו המקרים שאחרים נפגעו ממנו. "בגלל זה אני מעדיף עצים (הוא מלמל), להם אני לא מכאיב. אותם אני רק מחבק…" באותו רגע הבנתי הכל…
הסתכלתי על מוגלי ולא הבנתי איך הוא יכול להאשים את עצמו? הסתכלתי עליו, פצעתי את פי ושמעתי את עצמי אומרת: "אתה חייב ללמוד לסלוח לעצמך". הסתכלנו אחד על השני עוד רגע ארוך. מוגלי הסתכל לי עמוק בעיניים ואני הסתכלתי בשלו. הרגשתי כאילו וילון בתוך עיניו הוסט ואני יכולה להסתכל לו לתוך הנשמה.
מוגלי חייך אלי, חיוך מלא ברוך. חיבק אותי ולראשונה מאז שהכרתי אותו ראיתי אותו מזיל דמעה. אז הוא קם, הושיט לי יד ועזר לי לקום. חזרנו בדרך לישוב בשקט. אף אחד לא דיבר.
מאז אותו יום לא דיברנו על זה יותר. היו לי המון שאלות למוגלי אבל הבנתי שאלו השאלות שלי ומוגלי לא צריך אותן, הן לא בשבילו.
י.
מאז אותו יום, משהו במוגלי השתנה. זה לא קרה בבת אחת. מוגלי נשאר יותר בבית. הוא המשיך להלך יחף ולטפס על עצים אך הטיולים הצטמצמו למספר פעמים בשבוע ולא לכל יום. הוא בילה יותר עם משפחתו ובטקסים שהיו בישוב ראיתי אותו מחבק ומתרפק על אימו. משהו בעיניים שלו השתנה.
אנחנו המשכנו לטייל ביחד. לא דיברנו על השיחה ההיא אך כן דיברנו על סליחה.
מוגלי גדל והפך לנער יפיפה. הוא המשיך לטייל יחף בשדות ולאט לאט הצליח לגרור אחריו עוד אנשים שיכלו ללמוד ממנו להנות מהטבע. הוא נשאר עלם צעיר אך מעשי הקונדס השתנו. הוא למד והתפתח והצליח מאוד. אולי אפילו שמעתם עליו. הוא מרצה דיי מבוקש. הוא מספר את סיפורו, על הרגישות והזיכרונות, על החיים כאחד "קצת אחר". הוא מרצה ומספר על הבחורה הצעירה שהגיעה לישוב והצילה אותו בכך שהיא לימדה אותו לסלוח לעצמו. מה שהוא שוכח לספר זה איך הוא הציל אותה בחזרה מבחירה בחיים לא לה. איך הוא לימד אותה להקשיב מחדש ללב שלה.
ואני, אתם שואלים?
אני נשארתי בישוב הקטן שלנו, שהיום אני קוראת לו בית. אולי אתם מכירים אותו, אולי עברתם פה פעם בדרך ממקום למקום. אולי אפילו התראנו, בין אם שמתם לב ובין אם לא, בין אם אתם זוכרים ובין אם לא.
ועד היום, אחד הדברים האהובים עלי ביותר זה לטייל יחפה בשדות. אני עדיין מטיילת לפעמים לבד אבל גם יודעת לטייל ביחד. מקשיבה לצמחים שצומחים, לרשרוש העלים, לציפורים ואפילו לנחשים. הטיולים האהובים ביותר עלי היום הם הטיולים עם המשפחה שלי ובעיקר עם הנכדים.