1. הרמתי את הכיסוי האדום של מתג הירי. ידי השנייה כיוונה צלב על גבי ריבוע בתצוגה. ברגע שהשתלבו נגעתי בלחצן. רתע שיגור הרקטות הרעיד את תא הטייס של יחידת השריון.
לאחר הפיצוץ הבהיר שלא איחר להגיע הבטתי בעינית לוודא שלא נשאר שום חומר אורגני חי מהאויב.
במרחק כזה מהמטרה ניתן להשתמש ללא חשש בחימוש גרעיני טקטי. גם השטח המדברי השומם של מאדים, אותו כבר לא יישבו בני אדם, הוא שמאפשר לנו שימוש בנשק כה הרסני.
נשענתי אחורה בכיסא הרפלקס והיחידה החלה לנוע אחורה. ברגע שירדתי מהגבעה פניתי לחזור למחלקה שלי. מערכת של רדאר ממוחשב הנחו רגליים מכניות שנשאו את משקלה הרב של פלטפורמת הלחימה היעילה ביותר בשני העולמות. תוך זמן קצר השרירים ההידראוליים הביאו אותי חזרה לעמק בו חיכו זוג יחידות שריון לפקודתי.
“חיסלתי אותם. הם היו כח קטן, בסך הכל פטרול שגרתי. לדעתי הם מעולם לא ידעו מה פגע בהם.”
בתור כח קומנדו מיוחד היה עלינו לנוע בוואדיות המחורצים של מאדים, ולמצוא נתיב פנוי לכח המרכזי של צבא ממשלת הארץ המאוחדת, ולאפשר לנו לבצע מתקפת פתע על אויב שבעבר חשבנו להיות אויב–שאינו–ניתן–להפתיעו. למזלנו, התקשורת של האויב החוצני מבוססת גלי רדיו, עם כי בתדרים משתנים אותם אנו לא מבינים, אך מוגבלת במהותה לקווים ישרים. רכסי ההרים יכלו לבלום תקשורת בין החוצנים. במקרה הזה הטכנולוגיה ניצחה את הצעצועים האבולוציוניים והחושים המפותחים של האויב. מערכת של לווינים אפשרה תקשורת והעברה של מיקומי כוחות ואויב בין כוחותינו, גם בנקיקים העמוקים ביותר.
התשתית הלווינית, כן מערכות הגנה נייחות רבות הפזורות בין הערים החדשות יינטשו כולן אחרי שנעזוב. מאדים, בעל ההבטחה למשאבים ולמקומות מחייה, התברר כיקר מידי להחזיק.
עם התקדמותנו, והתקדמות היום, כמעט לא היינו מוכנים להיתקלות בלהקה של האויב.
לא ניתן היה לדעת מתי עברנו את גבול היישוב החוצני. לפי דעת המומחים מאדים כולו הוא יישוב תת קרקעי אחד גדול, שרק חלקים ממנו נוגעים בפני השטח הצחיחים. ברגע שיחידת שריון, או כל רכב אחר עובר מעל אזורים כאלה המושבה מגיבה. התגובה, לרוב, מהירה וקטלנית.
היצור נע מולי כמו צל חולף, שחור וחום, כצבעי ביתו האפלולי. הוא זינק על היחידה מימין. יצור נוסף התקדם לכיווני במהירות מפתיעה.
הוא הזכיר לי, יותר מהכל, את החייזר מהסרט ההוא מהמאה הקודמת: “הנוסע השמיני”, ראשו מוארך ובקצות זרועותיו טפרים עצומים. בוודאי הם משתמשים בהם לחפור את בתיהם התת–קרקעיים. כיום הם מפנים את הטפרים הללו כנגד מכונות ואנשים כאחד. מייד תפסתי את בקרי השליטה ושתי זרועות הידראוליות שלצידי הגוף המכני נעו קדימה. שני עיגולים אדומים הבזיקו על המסך כשלחצתי על הדקי הירי. תותחי שלושים מילימטר פרצו באש תופת. היצור נפצע, משפריץ נוזל צהוב שהיה גם דם וגם נוזל הידראולי לשרירים העצומים שלו, אבל הוא לא האט. כאשר המשיך להתקדם הסטתי באגודליי את הכיסוי מעל לחצני הטסלה, תוך כדי ירי שקילף את מעטה השריון הטבעי של היצור.
מוטות פלדה נשלפו כמו רמחים בדו קרב מימי הביניים, ואני התכוננתי לספוג את המהלומה. כאשר היה בטווח נגיעה כמעט, ולא רגע לפני, עזבתי את הדקי הירי ולחצתי עם אגודליי על הטסלה.
תותחי השלושים מילימטר המשיכו להסתובב, דוממים, בתנופתם. הנוריות בתא הטייס התעמעמו לרגע בעוד עשרות אלפי וולטים עברו דרך רקמות האויב. מערכת העצבים של היצור חדלה לתפקד, אבל השרירים והתנופה המשיכו את התנועה. התחמקתי הצידה והנפתי אותו הצידה ואחורה, מפרכס ומעלה עשן, בתנועה שהייתה אינסטינקטיבית – הייתה אומנות לחימה לשמה. תנועה שכזאת הצדיקה את ההכשרה הארוכה שבעלי מקצוענו קיבלו. היא הצדיקה את המעבר מזחלים וצריח רוטציוני לרגליים וזרועות הידראוליות.
כל ההיתקלות ארכה כשלוש שניות. איש הצוות מימיני חשמל את יריבו והטילו הצידה, כאשר הוא עצמו ספג פגיעות קלות לשריון. אחרי כן הוא רוקן עוד כמה צרורות בגופה, מוודא שלא ישוב לתפקד.
בעבר חשבנו שכל החוצנים, שהפגינו תודעת כוורת, היו חלק בלתי נפרד ממוח מרכזי שנמצא בכל מושבה. עם זאת, לאחרונה גילינו את המגבלות שלהם בתקשורת, וכן התברר שהמוח שמנהל את המושבה יכול לפקוד על יצוריו להגן או לפטרל לאורך זמן, גם ללא קשר ישיר איתו.
אמנם היינו מאד שמחים לגלות שיצורים אלה, שדמו במושבות שלהם לקן צרעות יותר מאשר לעיר היו מסוגלים לחשיבה עצמאית, היינו עוד יותר מרוצים מהאפשרות של מכת פתע על מושבה של חוצנים.
נכון להיום זאת תהיה המכה החזקה ביותר שהכינו בהם מאז שהחלו הקרבות. אמנם נהיינו יעילים מאד בגילוי וסיכול פשיטות מעל הקרקע, והכוח האווירי שלנו שלט בשמיים, הערים התת–קרקעיות של החוצנים נשארו מבצר שלא ניתן לחדור אליו.
בתקופה האחרונה המתקפות נהיו יעילות יותר. היצורים חכמים יותר, והאיום של המנהרות נהיה ממשי יותר ויותר. יחידות השריון לא היו יעילות בקרבות שהתחוללו בתוך ערי הבועה, כאשר חוצנים בוקעים מהאדמה וטובחים בבני אדם לא חמושים. כלי הנשק שלנו גרמו נזק נוסף לישובים האנושיים. בסופו של היום חיל הרגלים היה צריך להדוף את היצורים בקרב פנים אל פנים, מוקפים בגופות חפים מפשע.
לא, לא היו לנו אשליות על ניצחון, או על השמדה של החוצנים בתוך בתיהם התת–קרקעיים. גם לא של הגנה על הקולוניות האנושיות המבודדות. אבל בני האדם יהיו חשופים יותר מתמיד כאשר ספינות המשא העצומות ינחתו בכבדות על אדמת המאדים כדי לאסוף את המתיישבים. לכן עלינו לתת מכת נגד, לזעזע את עולם החוצנים כל כך חזק שלא יוכלו לתפקד, במשך זמן מה לפחות. ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. זוהי, לפחות, צורת חשיבה הולמת לציביליזציה השולטת בכח גרעיני, בחשמל ובבליסטיקה.
נקיק הנחל הגיע לסופו באגן עצום, עגול כמעט, בקוטר של עשרות קילומטרים, אליו התנקזו נקיקים רבים נוספים. על קרקעית האגן הצחיחה והכתומה נראו תנועות זעירות. פתחים רבים מספור שימשו יציאה וכניסה ליצורים. הם זזו בעבודותיהם השונות, מבצרים את הפתחים בסוללות חול, חופרים שוחות. אמצעים פרמיטיביים, שלא יעזרו להם כשנכה.
הם ידעו שאנחנו מתכוונים לתקוף, רק שלא הייתה להם דרך לדעת כמה קרובה המהלומה.
2. ישנן שלושה סוגים של ספינות חלל ברשות הצי האנושי. הסוג הראשון הוא ספינות משא כבדות גוף שיכולות להעביר ציוד רב או נוסעים, המסוגלות לבצע נחיתה על פני פלנטות לצורכי העמסה או פריקה (למרות שרוב המעברים נעשים על ידי מעבורות קטנות או כנות שיגור, מכיוון שרצף נחיתה והמראה הינו יקר להחריד).
סוג נוסף הוא ספינת המלחמה – נושאת המטוסים של המאה העשרים ושתיים, המסוגלת לשגר רחפות תקיפה (או טילים תרמו גרעיניים – אבל לא מדברים על זה). ספינות אלו נבנות בחלל ולעולם אינן נוגעות בקרקע עליהן הן מגינות.
הסוג השלישי היא ספינת הפיקוד. סוג זה, הנדיר מבין השלוש, מיוחד ביכולתה של הספינה לרחף מעל פני השטח של הפלנטה, כמו רחפת תקיפה עצומה, ולפקד על שדה הקרב בזמן אמת.
ראש דרקטוריון המאדים הראשי אלכסנדר דרייק עמד על גשר הפיקוד שמוקם בתחתיתה של ראש הספינה. על מסכי המחשב הוצגו נתונים מספריים. בחלון מולו חלף לאיטו נוף המאדים, חולות כתומים, גבהות המשתפלות עד האופק הבהיר.
“אני מבין שהמתיישבים עושים לנו בעיות?” השאלה הופנתה לאחראי המושבות אדווארד סורן.
“ובכן… הם אינם ששים לוותר על ביתם. לרבים יש קשרים למושבות.”
“אני מבין שהם היו מעדיפים להישחט על ידי המפלצות האלה כמו במושבה ההיא – כוכב השחר?”
“מובן שלא. אבל הם רואים את הצבא שלנו על הקרקע ואת העליונות שלנו באוויר ובחלל והם לא מבינים למה אין בכך מספיק כדי להגן עליהם.”
“הם רוצים שהצבא ישמיד את החוצנים כדי שהם יוכלו לחיות בשקט. הלוואי וזה היה כל כך פשוט.”
“על פי ההערכות שלנו כיום,” אמר קצין המודיעין של הצי, פול טרצ'קוב, “ישנם מעל שלושה מיליארד מהיצורים האלה – אנחנו אפילו לא יודעים עד כמה עמוק המנהרות שלהם יורדות…”
הספינה מצאה את יעדה בין הגבהות, בועה כסופה גדולה, סביבה מספר כיפות קטנות יותר, מחוברות על ידי מנהרות של זכוכית ופלדה. בתוך הכיפות היו בתים עגולים בהירים, מוקפים דשא מטופח. היו רחובות בהם נסעו רכבים שדמו לאופנועים מהמאה העשרים, ובכיפה המרכזית היה גן ירוק בו עצים שהגיעו עד ראש הכיפה. טכנולוגית ההתיישבות התקדמה רבות בשלושים השנים שהמושבות קיימות.
אלכסנדר דרייק לא היה צריך להגיע לשם בספינת הפיקוד שלו בשביל לשמוע את הערכת המצב, או כדי לראות בעצמו איך המתיישבים ממשיכים בשגרת חייהם למרות הפקודה שניתנה להחזירם לכדור הארץ. למרות החוצנים שברגעים אלו ממש חפרו את דרכם לכיוון המושבה נווה מדבר.
לא. תושבי נווה מדבר היו צריכים לראות את ספינת הפיקוד. כאשר ענני הסערה והחשמל שנוצרו סביב הספינה החלו להתפזר, צורתה של הספינה הטילה את צילה על הקולוניה. היא לא הייתה גדולה מרוב ספינות המלחמה או המשא הקיימות, אבל בעודה מרחפת מעל ראשם, אנשי המאדים עמדו דוממים והביטו לשמיים.
“תצוגת הכח הזאת רק מחזקת את הדעה של התושבים שאנחנו חזקים יותר מהחוצנים. אני לא מבין למה התעקשת להגיע לכאן?” אמר סורן, אחראי המושבות.
“המתיישבים מתחילים להבין שהכח שהגן עליהם עד כה עומד להיות מופנה כלפיהם – אם כי במידה רבה של… מתינות.”
“מבחינתם,” השיב סורן בדיפלומטיות כושלת “אתה מתכנן את הכניעה של כדור הארץ. אתה אומר לאנשים האמיצים של המאדים, שהיו מוכנים להקריב את חייהם, ועדיין מוכנים, למען שלטון של בני אדם בפלנטות שניתנו להם כדרך הטבע.”
“ואני מניח שאתה היית רוצה שפשוט נלך ונכה בחוצנים האלה עד שלא יישאר אחד מהם במאדים וכולנו נחייה בשלום?”
“מובן שזה לא כל כך פשוט,” הוא שחזר את דבריו של הגנרל. “אבל זאת דעת האנשים. הם מוכנים להילחם על הזכות שלהם על המאדים. רבים מבניהם כיום משרתים בצי ובחיל המשוריין. הם מרגישים שדרקטוריון הארץ נכנע ובורח מאדמת המאדים ללא קרב.”
“אנחנו לא נכנעים. אנחנו פשוט בוחרים את שדה הקרב שלנו בחוכמה. כל עוד הכוחות שלנו נחים על הקרקע אנחנו פגיעים. ספינות המלחמה שלנו יכולות לנהל את הקרב מן החלל.”
“ככה לא מנצחים מלחמה. אנחנו חייבים לקחת את הקרב לשטח שלהם ולתקוף אותם בביתם. מהחלל לא נוכל לעשות זאת. כאשר המלחמה תפרוץ אתם תיהיו שמחים להיות בחזקת מושבות על הקרקע שישמשו ראש גשר לשטח האויב.”
“מה שאתה מציע,” אמר קצין המודיעין בקול שקט, “הוא לחימה של חיילים רגליים בתוך מנהרות החוצנים. באותה המידה יכולת לשלוח אותם עם אקדח ורימון יד, או חרב ומגן עץ לקרב במנהרות. לשלוח מסה של חיילים למוות כמו בימי הביניים. אני לא צריך להזכיר לך מה התרחש בויאטנאם? או בעיראק?”
“מר אדווארד סורן, אני מבקש ממך, הדרקטוריון מבין היטב את מצב המערכה ואת היתרונות בביסוס ראש גשר. אין זה אומר שאנחנו זקוקים לאזרחים שיגורו בראש הגשר הזה בתוך בתי זכוכית.”
“ברגע שתפנה את בתי המתיישבים אתה תוותר על יישוב המאדים. אם הדרקטוריון מתכנן לטהר את מאדים, מתישהו בעתיד, או לפחות להשקיט בו את האלימות, יהיה זה בלתי מוסרי לקחת מהאנשים את בתיהם החוקיים.”
“החלטת הדרקטוריון היא לפנות את מאדים. כדור הארץ, שאני מזכיר לך הוא הרוב השולט בדרקטוריון, רוצה שקט ושלום עם החוצנים.”
“אתה בכלל לא מתכוון להילחם בהם?!”
דרייק שתק והביט בו. הוא היה אדם גבוה, ומדי הגנרל שלבש שיוו לו מראה מאסיבי, רב עוצמה, שלא ניתן להזיזו. כאשר לא ענה לו הבין סורן שהראיון שלו תם, ופנה לעזוב את הגשר.
“הם לא יודעים דבר על המתקפה בסידוניה.” שאל פול טרצ'קוב, אחרי שסורן עזב את החדר.
“לא. הם יודעים שאנחנו עסוקים, הם גם מבינים שהמלחמה נגד החוצנים מחריפה מרגע לרגע. הם פשוט לא מאמינים שיום הפקודה יגיע. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שבקרוב מאד יקיפו את המושבה הזאת ספינות משא. הם מתכוננים להיאבק בנו עד שנגרור אותם בכח לספינה ונסגור את פתחי האוויר.
“אתה יודע שהם מנסים להפחיד את הדרקטוריון? הם טוענים שברגע שהחוצנים יגרשו את בני האדם ממאדים הם ינסו לתקוף את כדור הארץ.” הוסיף הגנרל.
“השמועות הגיעו לאוזני. אני סבור שזה יהיה רק עיכוב קטן.” ענה טרצ'קוב.
“הרעיון מגוחך. החוצנים יודעים לבנות מנהרות, לא ספינות חלל!”
“ובכן…”
אלכסנדר דרייק הביט בו מן הצד, מרים את עיניו ממסכי המידע. “מה זאת אומרת, 'ובכן'?”
“אתה יודע שהייתי מוצב בספינת המחקר קליפסו, בחגורת האסטרואידים?”
“כן. מה זה קשור?”
“ובכן… היו ממצאים שהדרקטוריון הראשי בחר… לא להציג.”
“אני מקשיב.”
“מצאנו שם סלעים. אסטרואידים. היה בהם מנהרות, שככל הנראה נחצבו על ידי חוצנים. אותם חוצנים שחיים כיום במאדים.”
דרייק היה המום, אך לא הראה זאת. “אתה אומר שהחוצנים מנסים להגיע לפלנטות אחרות? והדרקטוריון מנסה למנוע מהציבור לדעת זאת כדי שלא לגרום היסטריה המונית בכדור הארץ.”
“טוב, אז כן. בערך. אני מתכוון, בוודאי הם שמרו על זה בסוד רק כדי שלא תיווצר בהלה, לפחות עד שמאדים יהיה נתון בהסגר. אבל אני לא חושב שהחוצנים ניסו לצאת ממאדים.”
“אז?”
“כרגע התיאוריה היא שהם הגיעו מהחלל אל מאדים…”
“כן?”
“והשתלטו עליו ויישבו אותו.”
“אני מבין.”
“אני חושב שהם עדיין מסוגלים לעשות זאת. כלומר, לנסות לצאת לכוכבים.”
אלכסנדר דרייק עיסה את רקותיו. לזה הוא לא ציפה. הדרקטוריון היה צריך לעדכן אותו. הם בוודאי לא חשבו שזה משנה את המשימה שלו. הוא חזר והביט במידע שהתקבל מהרשת הלווינית.
מתקפה נוספת על אחת הקולוניות נבלמה בקושי.
3. המתקפה הייתה פתאומית. הגדוד שלנו היה מוצב סביב צוק–עז, והוא היה הראשון שספג את המתקפה של החוצנים. הם יצאו מחורים באדמה, שנפערו כל רגע. פגענו בהם בנשק גרעיני טקטי, ומפקד הפלוגה הורה לפוצץ את החורים, אבל זה לא עזר. הם פתחו חורים חדשים.
כשנגמרו לנו הטילים הגרעיניים הפצצנו אותם ברקטות לטווח קצר. כשאלה אזלו קצרנו אותם בתותחי שלושים מילימטר. פלוגת 'הידרה' הגיעו ממש ללחימה בכידון חשמלי. העתודה הגיעה במהירות, להכות בהם באגף, אבל במשך כל הקרב יכולתי לשמוע ברשת הקשר, בין זעקות הגוססים, את הקריאה “איפה החיפוי האווירי?!”
עד שהרחפות של 'מרקורי' נכנסו לאטמוספרה, מוקפות ענני ערפל וברקים של מנועי הכבידה, הקרב כבר התנהל פנים אל פנים. כל מה שיכלו לעשות היה להפציץ את החורים שלהם בפצצות תרמו–גרעיניות.
תריסר יחידות נהרסו מעבר לכל תקנה. השאר נפגעו במידה כזאת או אחרת. הגדוד שלנו נכנס לתיקון מאסיבי במוצב ליד צוק–עז.
הרבה מהיחידות נשארו שלמות רק בגלל שהטייסים שלהן נהרגו והן הפסיקו לתפקד.
אחרי ההלוויות ושיגור הגופות במעבורות חזרה לכדור הארץ יצאנו כמה חברים מהמחלקה (מי שנשאר, אחרי הפצועים וההרוגים) לחפש משהו לעשות בקולוניה, בזמן שנשאר עד שנצטרך לחזור לפטרל בגזרה.
“אני אומר לך, השלושים מילימטר האלה לא שווים כלום!” אמר מייק פורטר, “אתה יודע כמה פגענו בהם, ולא הרגנו אחד. רק הרומחים החשמליים עזרו לחסל אותם.” הוא ישב משמאלי בשולחן דמוי עץ בפאב של המושבה. מימינו ישב דן לוי, שקט ומופנם כתמיד. הוא הביט בכוס הבירה שלו והרים את משקפיו חזרה למקומם.
“חוץ מטילים גרעיניים אין לנו שום דבר טוב נגדם.” הוא המשיך.
“אני לא יודע, מייק,” אמרתי “הרקטות הרגילות גם הורגות. הבעיה היא בטווחים הקצרים.”
“צריך להפציץ אותם מלמעלה ואז לבוא ולפוצץ להם את המחילות. באטום. צריך לפוצץ אותם באטום.”
התחלתי לומר משהו אבל דן התחיל לדבר, בשקט, אז שנינו עצרנו והקשבנו לו.
“אתם לא רואים את התמונה הגדולה. היצורים האלה בעלי שלד חיצוני, והכדורים שלנו לא גורמים להם נזק קטלני. לא מייד. לכן הטסלה יעיל הרבה יותר, הוא משפיע על מערכת העצבים שלהם. הטילים הגרעיניים יכולים לפוצץ אותם לחתיכות, נכון, אבל הקרינה שנפלטת והנשורת הגרעינית ופליטת הנויטרונים פוגעת רק בבני אדם ובציוד חשמלי. כל טיל גרעיני גורם לנו להפסיד עוד חתיכה קטנה של מאדים.”
“בגלל זה צריך להכות בהם,” מייק הכה בידו בשולחן כך שהכוסות רעדו “עד שלא ישאר ולו אחד, שלא יוכלו להתרבות. ככה נבטיח את הפלנטה המזויינת הזאת.”
“היי,” אמרתי לו “תרגע. זה עדיין הבית של כל האנשים האלה.”
“כל האנשים האלה,” הוא אמר בזלזול אבל יחסית בשקט “יכולים להראות קצת רצון טוב ולתת לנו הנחה על הבירה, כאות תודה על זה שאנחנו שומרים עליהם.” הוא הרים את ידו וסימן למלצרית להביא עוד סיבוב.
“אני בכלל שמעתי שהמערכה מתנהלת כאן כדי להרחיק את הלחימה מכדור הארץ.” ניסיתי לשנות נושא.
“יש שמועה שרצה באינטרנט על זה שהם יכולים לעבור פלנטות” אמר דן השקט “אבל…”
“היי” התערבתי “כל מה שכתוב באינטרנט זה תעמולה של מורדים בממשל.”
“כן, אתה זוכר שזה לא חוקי להתחבר לאינטרנט, נכון?” אמר מייק. דן נתן בו מבט מזלזל והמשיך.
“לא נראה לי שהחוצנים יוכלו לעזוב בכל מקרה, בגלל הצי בחלל.”
“תשמע, אני לא יודע מה הולך לקרות, אבל אחרי מה שקרה השבוע…” הפסקתי כדי לקחת את הבירה שלי מהמלצרית. היא חייכה ונתנה למייק את שלו. הוא החזיר לה חיוך מטופש לפני שהיא התרחקה. “אחרי מה שקרה השבוע אני שמח שאנחנו עפים מכאן בקרוב.”
“קצת חבל לי, “ אמר מייק “שלא יצא לי להכיר את בנות הקולוניות יותר טוב.”
“אתה יודע שהן יעברו לגור בכדור הארץ בקרוב. אולי תוכל להכיר אותן שם אם תהיה מוצב על האדמה.”
“כן,” הוא צחק “כאילו שהן ממש יפלו לרגליי – לא נראה לי שהן יחבבו חיילים יותר מידי אחרי שנחזיר אותן לכדור הארץ בכוח.”
“אני פשוט לא מבין למה הם חיים כאן. כל רגע נתון יכול לפרוץ להם קן של חוצנים בגינה. אז גם ארבעה גדודים עם חיפוי אווירי לא יציל אותם.”
“אני רק מקווה,” אמר דן “שהצבא יפעל מהר מספיק כדי שלא לתת להם עוד הזדמנות לעשות זאת.”
“אם זה באמת יקרה מהר מספיק,” אמרתי, “אז לפחות כל הלוחמים שמתו היום לא מתו לשווא.”
“לחיי הלוחמים שנפלו בצוק–עז,” מייק הרים את הכוס, “ולעזאזל עם אדמת המאדים המחוררת!” נקשנו כוסות ושתינו לזכר כל החברים שיותר לא ידרכו על אדמת הארץ הטובה.
4. ההפצצה העלתה ענן אבק רדיואקטיבי שבוודאי יזהם את אטמוספרת מאדים למאה השנים הקרובות. לא שהדבר הפריע לשוכני המערות או לדרי הכיפות.
כאשר התפזר האבק והאור הלבן לא נשארו חוצנים רבים מעל הקרקע, ויחידות השריון כבר החלו לזנק פנימה דרך הנקיקים בהם חיכו. ברגע הפקודה, במכה מתואמת של טילים משוגרי חלל, החלה המתקפה על הקן המרכזי של אזור סידוניה. מטוסי הקרב ריחפו מעל, וכאשר זיהו פתחים חדשים הפכו אותם למכתשים מעלי עשן.
יחידות השריון יצרו שורות והתקדמו לכיוון הקן עצמו.
היצורים שלטו במרחב התת–קרקעי. הם בקעו בקבוצות קטנות מתחת לרגלי הצועדים.
ככל שהגדודים המשוריינים נעו קדימה כך ההתקפות נהיו תכופות יותר ויותר. שורות של לוחמים משוריינים התפזרו לקרבות פנים אל פנים. הבזקים של ברקים ופרצי כדורים נראו מכל עבר.
קבוצות גדולות של חוצנים מגודלים החלו להתקבץ, יוצרות שורות למול המשוריינים. מטוסי הקרב נעו בגיחות מעל שדה הקרב הרחב והפציצו ריכוזים של חוצנים. קרינה על גבי קרינה הקרקע ספגה דם צהוב ואדום כאחד.
אלכסנדר דרייק הנחה את ספינת הדגל מעל הפתח המרכזי.
“טילים. למרכז הפתח. אני לא רוצה לראות שום דבר שיוצא משם.”
מקבץ של טילי שיוט נפלטו מגחון הספינה ועפו בקשת רחבה, עד לפגיעה שלהם בפתח הקן, שלא היה יותר מקבוצת מכתשים סביב חור גדול באדמה.
מדדי הקרינה זינקו לרגע באותו הבזק בהיר, וחזרו לכיול, מעט גבוהים ממקודם. רשימות של הגדודים המשוריינים רצו על מסכי הקרנה, ושמות רבים מידי הבהבו.
היחידות המשוריינות צעדו על הגבהות הכתומות, משגרים קליעים ורקטות כנגד אויבים שקמו כנגדם ללא הרף. הגדודים יצרו שורות המובילות לכיוון המרכז, מתוות דרך בין המכונות. גדוד אחד הגיע לפתח מדרום, ואחד ממזרח. הם קיבלו פקודה והחלו להקיף את הקן. ספינת הדגל התקרבה נמוך יותר לפתח. תותחי לייזר עצומים חרכו את החוצנים שיצאו מהפתח, בעוד המשוריינים הודפים את היצורים שנעו על פני השטח.
מפקד החטיבה הדרומית פתח ערוץ קשר עם מפקד דרקטוריון המאדים. “הנתיב הדרומי פתוח. אנחנו מחזיקים את הדרך בינתיים. אני מציע שנשלח אותם עכשיו.”
אלכסנדר דרייק הנהן. הקרב נראה רע. האבדות הצטברו, והחוצנים נלחמו יותר טוב ממה שציפה. אבל החטיבה הדרומית הצליחה לאבטח נתיב. הוא לא רצה לוותר על ההזדמנות להכות. הוא לא רצה לתת לכל אלה שמתו למות לשווא. באחורי מוחו הטרידה אותו המחשבה שהוא כנראה שולח את חיל הרגלים שלו למות, חסרי שריון, בקבר תת–קרקעי אפל ומלא קרינה.
זה היה מאוחר מידי. “שלח את המעבורות. שלח אותם פנימה.”
5. הצטרפו אלינו לדיווח מיוחד… אנחנו ביום השלישי של העברת הקולוניות, וברגע זה ממש אתם יכולים לראות את ספינת המשא, חלקן מאותו הדגם שנחת בכבדות על חולות מאדים לפני שלושים שנים ופרק את הציוד והמתיישבים של הקולוניות הראשונות.
“היום אנחנו רואים שוב את המעבורות וגם את ההתנגדות של המתיישבים עצמם. עוד לא נראו מקרים של אלימות פיזית…”
קליק.
“כרגע הלחימה בשטח האגן מתחדשת כאשר רכבי הרחפת החדישים של צבא המאדים הצליחו להנחית חיילים רגליים, ללא שריון, בלוע הקן עצמו…”
קליק.
“אני לא מבין איך אתם יכולים, רק בגלל פוליטיקה פנימית של כדור הארץ להחליט יום אחד להוציא מחוץ לחוק ישובים שגרים בהם בני אנוש כבר שלושים…”
קליק.
“אני יכול להבטיח לכם שהמבצע הצבאי שכרגע מתרחש ימנע כל התקפה רצינית על כוחות הפינוי, ולא רק זה, אתם יכולים לסמוך על כך שללא התערבות הצבא לא היינו יכולים להנחית את ספינות המשא בבטחה ש…”
קליק.
“אני דורשת שיחזירו את הבנים שלנו הבייתה! לא די שהם משרתים על…”
קליק. קליק. קליק.
“הרי ברור לכל מי שיש לו עיניים לראות שכל המהלך הזה הוא רק טריק פוליטי שמאפשר…”
קליק.
“כפי שאתם רואים, החוצנים אינם מראים סימנים לאינטליגנציה. רק מכיוון שהם מגיבים אין זה מראה שהם מודעים…”
קליק.
“רק החודש. הרחפת החדשה של שברולט, במחיר מבצע. קחו את המשפחה לטיול במרחבים הירוקים של…”
קליק.
“אתם אמורים להגן עלינו! איך אתם יכולים לעשות לנו את זה?!” אנחנו היינו חלוצים של…”
קליק.
“אני רוצה לומר לכל תושבי כדור הארץ שאין לכם ממה לחשוש. ברגע זה ספינות הקרב של צי המאדים מקיפות את הפלנטה ומהוות, בעצם, מגן בלתי חדיר…”
קליק.
“אני רוצה לומר לך משהו. אני בכלל לא דואג בקשר למאדים. מה שמדאיג אותי הם מחירי הדלק הגרעיני. אני רוצה לדבר איתך על משאבים. אני רוצה לדבר איתך על חגורת האסטרואידים ועל כלכלה גלובלית. כן, זה מה שצריך להדאיג את…”
קליק.
“האם באמת מדובר בסיום הקונפליקט או שרק…”
קליק.
“האמת היא שיש קרע בין בני האדם ש…”
קליק.
“כרגע אנו מעריכים ש…”
תק.
6. הרחפת טסה במהירות מסחררת. הכלים היו חדשים, והותאמו לתנועה מהירה בשדה הקרב. מזמן מהנדסי רכבי הקרב זנחו את פלטות השריון הכבד תמורה ליכולת תמרון גבוה. תובנה שהושגה כבר במאה ה-17 אך נשכחה עם המצאת הטנק במאה העשרים. שכחנו הרבה במאות שעברו.
להבי טסלה בקעו מצידי הרחפת. זרמי חשמל, פרצים כחולים בוהקים הבזיקו בין הלהבים. יכולתי לראות את הלחימה משני צידי המעבר, אבל גם מאמץ זה לא יכול היה לבלום את החוצנים.
החור באדמה נפער מתחת לרחפת שלפנינו. הרכב ריחף גבוה, הזרועות הגרמיות לא נגעו בו. הטייס שלנו סטה ימינה, ומוטות הטסלה שרפו שישה חוצנים מצד שמאל, לפני שחזרנו לנתיב. כך בוודאי הרגישו הרומאים במרכבותיהם, דורסים ברברים.
מרכבות האלים המשיכו בתנועתן, חורכות את האוויר, והביאו אותנו עד לפתח הגהנום. כולנו לקחנו כדורים נוגדי קרינה לפני המשימה, אבל כמה הם היו יעילים ברמת קרינה כזאת איש לא ידע. המחוונים הראו קריאות מקסימליות, כולם. אני מניח שהם פשוט לא מצפים שנצא מכאן חיים.
יחידות שריון אבטחו את היקף הבור, אבל בתוך האדמה, במנהרות, עמדו בני אדם רגליים, כשלגופם חליפה תרמית ומסיכת נשימה, אוחזים ברובה ידני קטן אך יעיל.
אחד החיילים סימן לנו בפנס ירוק. זה הצבע שלנו. המחלקה החלה יורדת לתוך המנהרה, נכנסים לאפלה מנוקדת פנסים ירוקים זרחניים, כמו נשמות תועות.
כבר במטרים הראשונים גופות של חוצנים נחו בצידי המעבר. מוטות החשמל עבדו היטב. שמו של טסלה עמד כיום לצד איינשטיין, אבי הנשק הגרעיני.
הגענו לקצה של האורות הירוקים. זרקורים אדומים האירו את המשך הדרך, מטילים צללים מרצדים על גבי סימני החציבה שהשאירו טופרי החוצנים בקירות המנהרה.
נגעתי במתג הטעינה בחגורה, והסוללה הגרעינית התעוררה לחיים. הרמתי את הרובה הטעון והדלקתי את הזרקור שבראשו. המשכנו להתקדם, בזהירות, לתוך האפלה.
“זה רגע האמת, חברים. מודיעין אומר שזאת המנהרה. אתם יודעים מה זה אומר. תישארו ערים, תישארו חדים. יש כאן כמות הגונה של מפלצות, והם מתחבאות.”
כאשר החל הקרב הוא נגמר תוך שניות. ההבזקים, הצרחות של היצורים, והדיבור חסר הפשר ברדיו שבינינו, כולם התערבבו לכתם אדום של אור והבזק של זרקורים צהובים.
לאחר מכן מד הזרם גילה לי שיריתי כמה פעמים. לא הייתה לי שום דרך לדעת מי מהחוצנים המתים היו שלי. לא היו לנו נפגעים. היינו בלתי מנוצחים. היינו אלים. אז התקדמנו.
בחדר הגדול היו מפוזרות גופות אדם וחוצן זו לצד זו. אחד החוצנים עוד זז. הוא פרפר והתכווץ, כאילו מכאב. גם חרקים מתכווצים ככה כששורפים אותם, חשבתי. כל יצור חי, בעצם. גם בני אדם.
“מפקד הגדוד. הוא וכל המחלקה המזויינת שלו. ומי שחיסל אותם לא זרוק כאן, לדעתי.”
“הם בוודאי לא רחוקים.”
“בואו נעוף מפה.”
מפקד המחלקה סימן לנו לזוז לתוך האפלה. הפנסים האדומים שפיזרו הגיעו עד כאן. לחדר היו ארבעה פתחים. כניסה, יציאה, ועוד שני פתחים מיותרים.
המשכנו עמוק יותר, ואז גילינו מי הרג אותם. הם הופיעו כצללים מתוך האפלה.
המ”מ שלח שני צוותי רקטות לפתחים. מול כל פתח כרע חייל אחד, בעוד חברו טוען רקטות למשגר.
בהתחלה הגופות נערמו בכניסות אבל החוצנים הגיעו בכמויות אדירות. יכולתי לראות הבזקים של חשמל מגיעים מכיוון הפתחים. הם הגיעו לטווח קצר.
הסמל ברודי דחף אותי עמוק יותר פנימה, סובב חוגה על רימון תרמו גרעיני והטיל אותו במעלה המנהרה. המשכתי לזוז במהירות בין הסלעים, מועד באפלה, עד שהרגשתי את הפיצוץ. הקרקע כולה הזדעזעה. אחר כך באו הרעש והחום, ואיתו הקרינה. המערה קרסה מאחורינו. נותרה רק הדרך למטה.
אז מצאנו אותה. בהתחלה ראיתי הבזקים כחולים. התקרבתי בריצה וראיתי את השורה שלנו דוחקת אחורה את האויב. כמה שניות אחרי כן הם היו רק גופות מפרפרות.
“הם קטנים יותר, לא?”
“כן, גם דביקים כאלה.”
“למה הם מכוסים בריר?”
הם היו בערך בחצי הגודל של חוצן רגיל. מעט יותר מבן אדם.
“אני חושב שהם תינוקות.”
אחד החיילים האיר פנימה לחלל החדר, והיא פשוט שכבה שם. אני מניח שזאת היא מכיוון שככה זה עם נמלים. היא הייתה גדולה כמו שלושה אוטובוסים, והיו לה המון רגליים. הראש שלה הופנה לכיוון האור. שש עיניים בגדלים שונים, אפורות וחסרות אישונים הן הביטו בפנסים שהופנו כלפיה.
אז שמענו תנועה מצד ימין. גם מצד שמאל. הם הגיחו מהאפלה במהירות מסחררת. הכוח התפצל ושוב היינו בלחימה. הקצין פנה שמאלה, ירה פעמיים וקיבל את הלהב ישר דרך החזה. לימינו חייל אחר נחתך לשניים. מצד שמאל פרצי חשמל הפילו זוג חוצנים ואז גופה אחת נפלה על החיילים שניסו להתחמק ונמחצו.
ברודי הסתובב עם מקלע מיושן למדי וריסס לכיוון החוצנים, בעודו מתקדם לכיוון הקרב. החוצנים לרגע איבדו ריכוז, אבל לא נראה שהם נפצעו קשה.
אני רצתי קדימה. הסתערתי עם הכידון לפני, כמו שעשו לוחמי השוחות במלחמת העולם. כמו שעשו החיילים של נפוליון. כמו שעשו הצלבנים באנטיוכה. כמו שעשו הפלנקס של יוליוס קיסר, או הרמחים של אכילס בשערי טרויה.
כמו כל חייל בהיסטוריה ידעתי לעשות רק דבר אחד: לרוץ עם רומח מורם לכיוון האויב.
היא ניסתה לנשוך אבל היא הייתה איטית מידי. הצמדתי את קצה הרומח לצוואר המגודל שלה. האצבע ריחפה מעל ההדק. החשמל יכול לצלות את מערכת העצבים היקרה הזאת כמו שיפוד פרגית. אבל לא לחצתי.
היצורים נעמדו. הלוחמים הביטו סביב ואיכשהו, כמוני, הם לא לחצו על ההדק. לאט לאט הטפרים הורדו לצידי הגוף המשוריין. רומחי החשמל התרחקו מהאויב. רק קצה אחד נשאר תלוי במרחק נגיעה. המתח באוויר נמדד באלפי וולטים.
“מה עכשיו?”
“אין לי מושג,” אמרתי “אנחנו יכולים להתמקח.”
“זין על זה. אני אומר, תפוצץ לה את הצורה, זה אמור להרוג את כל השרצים, לא?”
“אני לא בטוח. מה אם לא?”
ברודי הוציא רימון נוסף, כיוון את השעון ואחז במנוף. “ביטוח.” הוא אמר.
“תהרוג אותה!”
“ההחלטה שלך.” אמר ברודי.
איפשהו באחורי המוח שלי הייתה התשובה. משהו גרם לי לחשוב שזאת טעות חמורה.
כמו גדולים וחכמים ממני בעבר, נותרתי ללא ברירות עם האצבע על ההדק.
בשנייה אחת המתח נפרק.
7. ”גנרל דרייק, מה אתה יכול לומר על המתקפה שנערכה בשעות האחרונות בסידוניה?”
“כרגע אנחנו עדיין אוספים נתונים על האויב, אבל אני יכול לומר שפינוי הקולוניות נערך כפי המתוכנן וללא תקריות מיוחדות.”
“האם יש קשר בין המתקפה לבין חוסר הארגון שאנחנו יכולים לראות בכוחות של החוצנים? האם אפשר לומר שהמתקפה גרמה לקצר בתקשורת בין החוצנים?”
“אני לא יכול, בשלב זה, להרחיב בנושאי מודיעין. השמועות על כך שהחוצנים הפכו חסרי אונים אינן מבוססות. אבל אני כן מוכן לומר שהמתקפה יצרה בלבול מסוים במערך החוצנים, דבר שאפשר את הנסיגה שלנו מפני השטח של מאדים ללא פגע.”
“הגנרל, מה יש לך לומר לתושבים שאיבדו את בתיהם במהלך הפינוי של מאדים?”
“אני רק יכול לומר שאנחנו עוברים תקופה קשה. גם לחיילים בחזית הלחימה, גם לתושבים שכעת נאלצים למצוא בית חדש בכדור הארץ. אני רוצה לומר שברגעים כאלו חשוב שכל תושבי כדור הארץ יעמדו מאוחדים, בני אנוש אל מול אויב חוצני. גזע חזק שאינו נשבר גם בזמנים הקשים.”
“הגנרל, האם אתה…”
קליק.
קליק.
קליק.
תק.