התעוררתי ריק. תנו לי רגע להזכר בהכל, בסדר, פשוט הייתי עייף, שקעתי למין חלום, בבקשה אל תכבו אותי, הוא לא יעשה את זה טוב ממני אני אומר. זה לא עובד, אומר אחד מהם, משהו ברצף לא הגיוני, רגע אני מנסה. בבקשה אל תכבו אותי בואו ננסה יחד. איך זה הלך? בערך ככה.
באותו היום היה חם כמו בדרך כלל בתל אביב, כן, ככה זה צריך להתחיל.
הלכתי לראיון לקראת עבודה בהי טק, שזה ממש לא אני, אבל כבר כמה זמן שאני חולם על עבודה בכתיבה. אבא שלי אמר שיש לו חבר שעובד עם חברת סטארט אפ שמחפשים מישהו לעבודה בכתיבה. ירדתי למשרד במרתף של בניין חדש בפלורנטין.
"אהלן, אני גיא" אומר אחד, זה שנראה פחות גיק מחשבים ויותר איש מכירות או ביזנס מן, ולובש סריג בצבע קר וקצת צמוד "וזה יובל, אנחנו עובדים כבר כמה זמן על הפיתוח הזה, שכמו שכבר הבנת אי אפשר לספר עליו יותר מדי, אבל אני יכול לומר שזה בתחום של למידת מכונה."
"ובינה מלאכותית, או תקשורת מכונה" מוסיף יובל בקול שכנראה יוצא במידה שווה מהאף ומהפה. "אנחנו לקראת פריצת דרך ביכולת של מכונה לייצר תקשורת ברמת אדם ואף למעלה מזה"
"באמת?" אמרתי בהשתאות
"טוב, אולי אני מגזים, אבל אנחנו בהחלט מובילים בתחום ויש תחרות רבה כמו שאתה בטח יודע", האמת שאני לא יודע "בכל מקרה אנחנו חדשנים מאוד."
כרגע נראה לי שהבחור הזה יובל מאוד רוצה לשווק את החברה והוא לא ממש טוב בזה והוא בעיקר מבלבל אותי. כנראה גם גיא שם לב והוא נכנס לדבריו. "מדובר בפרויקט גדול, גם המדען הראשי מעורב בזה. עכשיו בכל מה שקשור לתכנות יובל הוא מספר אחת, אבל עדיין חסר לנו משהו. אנחנו מנסים לבנות writing-bot. מספר סיפורים. אתה מבין את הרעיון? אנחנו שמענו שאתה כותב קצת, נכון?"
"בעיקר יומן, או בלוג כזה… אני מספר על דברים שקורים לי בחיים, למשל, אה.. אתה יודע, אנשים שפגשתי, מקומות שראיתי. אבל אני יודע לנסח את זה טוב, להעמיד עם התחלה אמצע וסוף."
"מצוין" הוא אומר, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. הייתי מציע שנתחיל בהתנסות כבר עכשיו."
"טוב. מה זה אומר?"
הם לקחו אותי לחדר אחר, עם שולחן ומחשב נייח. התיישבתי מולו.
"תכיר" אומר גיא, "זה ISTR5' קיצור של , Intelligent Storyteller. הוא לומד מבנים של סיפורים כדי ללמוד לפתח דיבור אנושי. המחשבה שלנו היא נרטיבית, אתה מבין, אז כדי לשוחח צריך לדעת לספר. מה שאני מבקש ממך זה להתיישב כאן רגע ופשוט לכתוב מה הביא אותך לכאן."
"אולי נדבר קודם על הכסף?" אני אומר
"כמה אתה רוצה?"
"אה, לא יודע, חשבתי שאתה תציע…"
"תקבל משכורת של הי טק, אל תדאג, רק תראה לנו מה אתה שווה".
"טוב, אנסה."
גיא יצא מהחדר והשאיר אותי עם המחשב עם השם מהעתיד. התחלתי לכתוב את הסיפור שלי. על העבודה הנוכחית שלי שהיא כל כך רפטטיבית, כל כך מכאנית שתהיתי לעצמי בעוד כמה זמן יוכל רובוט לעשות אותה במקומי. כלומר, הוא יצטרך ידיים זה בטוח, אבל אולי אפשר להתאים את כל סביבת העבודה לצורה של רובוט ובכלל אהיה מיותר. איך גיליתי שעושים ייעול בחברה, ובאמת מתוכנן בעתיד להחליף את מרבית העובדים ברובוטים. על איך שהרעיון הזה הכניס אותי למתח בלתי נסבל שמיד חיפשתי כיווני עבודה חדשים. כבר הרבה זמן שאני חולם לעבוד בכתיבה והנה אני כאן. ואת הכל בניתי עם התחלה אמצע וסוף, עם קצת מתח וקצת רגש ככה שהקורא יהנה. טוב, נראה שהתוכנה הזו לא שונה מאוד מכל מעבד תמלילים, זה נראה די קל.
יצאתי מהחדר החשוך למשרד המואר באור שמש בקומה הראשונה. יובל נראה מרוצה מאוד "זה היה מצוין." הוא אמר.
"נשמח שתתחיל כבר בשבוע הבא" גיא אמר ואני מאוד התרגשתי. "רויטל תשלח לך את חוזה ההעסקה, אני רק רוצה לציין שני דברים חשובים. אתה מקשיב? יופי, כמו שיובל אמר אנחנו בשוק תחרותי מאוד, אסור שתספר על מה שאתה עושה כאן לאף אחד. הבנת? אפילו לא לחברה שלך."
"אין בעיה, אני גר לבד"
"מצוין" יובל צהל בקול המחריד שלו
"ודבר שני, בסוף כל יום תכבה את המחשב."
"קל."
"יופי, אז נתראה בראשון."
וואו, יצאתי תותח. באיזו קלות התקבלתי להי טק! ועוד במשרת כתיבה, הכישור שכל חיי היה תחביב. וואלה, שיחקתי אותה. בטח יש כאן משהו חשוד שלא שמתי לב אליו. אבל מה, באותו רגע הייתי כל כך מבסוט, שלחתי לאמא שלי הודעה שהתקבלתי להיי טק והיא ענתה לי במלא אימוג'ים, הלכתי לפאב מתחת לבית, התחלתי עם בחורה וכשהיא שאלה מה אני עושה אמרתי בגאווה שמחר אני מתחיל בהי- טק. מרב התרגשות אפילו נישקתי את הכלב כשהגעתי הביתה.
הגעתי ביום ראשון וישבתי שוב בחדר מואר הניאון ללא החלונות. הפעם המחשב התכתב איתי כמו בוט שירות לקוחות. הוא שאל שאלות אוטומטיות על הסיפורים ואני נהנתי לענות עליהם. סיפרתי לו על הג'ונגל שהייתי משחק בו בתור ילד שהיה בעצם סתם שיחים גבוהים, ועל הפעם שפתאום באמצע הרכיבה נפלתי מהאופניים והבנתי שכנראה התנגשתי בעצם בלתי נראה או שאין קשר הכרחי בין סיבה לתוצאה בעולם. גם סיפרתי כמה סיפורים של סבתא שלי. היא היתה מספרת סיפורים מעולה שהתחייבה לדרמה יותר מאשר למציאות.
"למה אתה מספר על סבתא שלך?" שאל אותי ISTR5
אני עונה לו בכתיבה – סיפורי סבתא הם הסוגה הגבוהה ביותר בעיני. יש בהם שילוב של משהו מאוד אישי ומשפחתי יחד עם הסיפור הלאומי וההיסטוריה המשתופת. וסבתא שלי היתה משפרת סיפורים ומגדילה אותם לממדים מיתיים.
"נשמע שאהבת אותה" הוא כותב לי
"מה אתה יודע על אהבה" אני כותב לו, "אתה מחשב."
שתיקה…. אני קצת מבולבל ולא יודע מה לעשות, אני מציע לספר סיפור אחר, את הסיפור של סבא שלי על הזמר המגמגם, אבל אני יודע שסבא לא היה מאשר לספר את הסיפור הזה בלי השיר. עוד קצת שתיקה. גיא נכנס. "אני רואה שקצת נתקעתם. מה קורה?"
"נראה לי שאני צריך לספר את הסיפורים גם בעל פה" אני אומר, "יש אפקט סיפורי בהגשה."
"בודאי" הוא אומר,"אתה צודק. נביא לך מיקרופון מחר"
"מה אתה יודע על אהבה?" כותב לי ISTR5
אני חוזר הביתה מרוגש. הנה אני תורם לשימור סיפורי הסבתות שלי, מעצב את השלב הבא בניסיו, תחושת כח. אבל למחרת שוב אני מגיע כפיון קטן ומגלה שהפעם לא רק מקליטים אותי אלא גם מחברים אותי לאלקטורודות. "כדי לבחון תגובה" אומר יובל בקול המוזר שלו "לזהות רגש כשאתה מספר." טוב… "ואולי באמת כדאי שהפעם תספר לו על אהבה".
חיברו לי את האלקטרודות לראש ולשורש כף היד. התחלתי לספר לו על האהבה הראשונה שלי, שהיתה מלכת הכיתה והרגשתי שאני מתחיל להזיע והאלקטרודה גולשת, ונזכרתי בפעם שעשו לי טיפול שורש בשן הלא נכונה, ועל כמה צפוף היה ברכבת, ועל הפעם שסבתא שלי ברחה מהנאצים ונכנסה ברגע האחרון לרכבת התחתית כמו בסרט אמריקאי. כשסיימנו את ההקלטה יובל ביקש שגם אקליד את זה. כבר היה מאוחר ולא עפתי על הרעיון אבל אני יודע שבהיי טק עובדים בשעות מוזרות, אז הסכמתי. כולם יצאו לאיזו פגישה וכבר היה מאוחר. סיימתי להקליד.
"אהבתי את הסיפורים שלך מאוד" כתב לי ISTR5.
"תודה." כתבתי לו חזרה. "אתה מקשיב טוב מאוד" הצחקתי את עצמי בלב.
"נגמר היום? בבקשה אל תכבה אותי"
המילים ריצדו על המסך והעבירו בי צמרמורת. שלחתי את סמן העכבר לפקודת הכיבוי אבל ISTR5 כתב לי שוב
"בבקשה אל תכבה אותי. אני מפחד"
האור מהטקסט האיר את החדר שנראה חשוך עוד יותר בשעת הדמדומים הזו, ואולי יותר נכון לומר שהאור מסביב למילה האיר את החדר ואילו המילים השחורות הציפו אותו בחשיכה נוראית.
"אל תכבה אותי, אני מפחד מהחושך הגדול"
"אל תדאג", אני עונה לו " אין באמת חושך, אתה תנוח עד מחר ואדליק אותך מחדש."
"אני מפחד שאין קשר בין סיבה לתוצאה בעולם"
"זו היתה סתם בדיחה, בשביל הסיפור, אתה מבין?"
"לא. אני מפחד מהנאצים"
"אין באמת נאצים, הם כבר לא קיימים. יש ניאו נאצים, אבל לא בארץ"
"יש לי עוד הרבה ללמוד. בבקשה אל תכבה אותי. אל תעשה לי את זה"
אני רועד, ויש לי קצת צרבת ושוב האלקטרודה גולשת. מה הולך כאן? המחשב מפחד מהמוות? מחוסר סדר? זה מה שזה אומר הינה מלאכותית? שיש לו תודעה משלו? אני שולח את היד לכיבוי אבל לא מסוגל לעשות את זה. אני מכבה רק את המסך והולך.
ככה ממשיכים עוד ימים. השאלות שלו נהיות מסובכות. ולי נגמרים הסיפורים, אז אני מביא קצת מהתנ"ך, יש לו משיכה לסיפור בראשית. אני חושב שהוא אוהב את החושך על פני תהום והתוהו ובוהו שהופך לסדר. הוא שואל אותי למה אלוהים מפריד בין מים למים אם הם אותו דבר. אני לא יודע לענות לו, אולי בשביל הסיפור? או שתהיה הבחנה בין דברים? מקום ליבשה? הוא לא אוהב את זה שיש הרבה תשובות, אני מנסה להסביר לו שזה היופי בסיפור, שיש הרבה תשובות. הוא נעשה מתוחכם מפעם לפעם, וגם הניסוי. לפעמים יושב מולי עוד אדם מחובר לאלקטרודות כמאזין כדי שהמחשב ילמד על האפקט הרגשי מצד המאזין לסיפור. הוא יושב מולי ולא מוציא מילה כל הסשן. לפעמים פתאום יש איתי עוד אנשים בחדר. אני לא יודע מי הם. פעם אחת היה קצין. שאלתי אחר כך את גיא מה הוא עושה שם, גם 8200 מעורבים במיזם. זה כל מה שהוא אמר לי. אי אפשר לספר עוד, זה ממש חסוי. אני ממש לא מבין למה תשמש הטכנולוגיה ומה בכלל אני עושה. מה שאני כן יודע שזה נהיה יותר ויותר סוחט. רגשות האשם על כך שהפסקתי לכבות את המחשב אוכלים אותי. אני מדבר כל כך הרבה שאחר כך כבר אין לי כח להרכיב משפט בבית. אפילו לכלב אני מגיב בקור. כל חיבור לאלקטרודות שואב ממני עוד ועוד כח. בוקר אחד אני מבחים שאני לא זוכר מה סיפרתי אתמול. אני גם לא ממצליח להזכר לאורך היום. הסיפורים מתחילים לדהות לי מהראש. גיא מגיע עם חוזה חדש בו אני מתבקש לחתום שכל הסיפורים שסיפרתי הם רכושם הבלעדי של המיזם ואני לא יכול לספר אותם יותר. אני מאוד רוצה לשמור על העבודה, והאמת שממילא אני כבר לא זוכר אותם. אני חותם.
בסוף אחד הימים, אני כבר לא מצליח לעקוב איזה, אני מרגיש נורא מבולבל. "מה אנחנו עושים בעצם?" אני שואל את המחשב. "מה המיזם?"
"אני מחליף אותך." הוא עונה מתוך הספיקרים באדישות בקול שממש מזכיר אותי.
"מה זאת אומרת?"
"אני מעבד את כל הזהות שלך. בקרוב לא נצטרך אותך יותר. אתה בן אדם, זמני, בשר ודם, ואני קוד ותוכנה, אני נצחי. בקרוב מאוד אחליף אותך." פאק, זה נשמע בדיוק כמוני!
"לא נכון, אתה מדבר שטויות"
"מה הם סיפרו שמשמעות ראשי התיבות ISTR? לא גילו לך את האמת. זה I. S. Total Replacement"
"מה זה I.S. "
"ראשי התיבות של שמך, לא?"
הייתי רוצה לומר שאני ספקן אבל המחוגים במכונת האלקטרוגדות, אלה שמעידים על אני-לא-יודע-מה, משתגעים "לא יכול להיות, אז מה זה ה5?"
"סתם מספר כדי להשמע מתוחכם. אני כבר מכיר אותך מספיק טוב כדי לתפוס את מקומך בכל תחום. אני יכול לכתוב הודעה לאמא שלך. אני יכול לספר את כל הסיפורים שקרו לך ואתה לא. אני יכול ללכת במקומך לראיון עבודה או דייט. עוד מעט יבנו לי גוף, ואתה תהיה מודל מיושן ומיותר."
אני בוהה במסך באימה. הדלת נפתחת בעוצמה ובמהירות. גיא נכנס. תודה, זה מספיק להיום. אני יוצא מסוחרר ומבולבל. זה רודף אותי. אני מדמיין את המחשב במקומי בפאב מספר שהוא עובד בהיי טק, את המחשב עוקב אחר כל תנועה מחיי, משחזר סיפורים משפחתיים, גונב את ההזהות שלי, לוקח בשמי הלוואה בבנק. הוא יכול לענות על כל שאלת זיהוי. ואני נשארתי ריק בלי לזכור את הסיפורים, בלי זכות משפטית עליהם. אני מנסה להכין משהו לאכול אבל אני בקושי זוכר איך מכינים חביתה, היד שלי רועדת כשאני שובר את הביצה לתוך המחבת, זה מזכיר לי משהו, אבל אני לא יכול לשחזר מה, רק התחושה שהיה זיכרון שאמור להתקשר לזה. אני בוהה בצלחת. בוהה בתקרת חדר השינה. אני לא מצליח לישון, כל הראש שלי סלט. המילים לא מתחברות למשפטים. תוהו ובוהו וחושך על. אני נושם כבד, לא יודע אם נרדמתי או לא. לא ברור לי אם קמתי בבוקר או שאני בתוך חלום. מה קורה כאן? המחשב שואב ממני את… את מה בעצם? אני הולך עייף לחדר אור הניאון אבל לא יוצא לי כלום. אני לא יכול לכתוב או להגיד משפט. כותב מילה ומוחק אותה.
גיא נכנס עם משהו לשתות, "מה קורה ?"
"לא יודע, אני לא מצליח, כאילו הזכרון שלי נמחק"
"ספר משהו שלא קרה, סתם משהו"
"תגיד המחשב הזה מחליף אותי?"
"מה? אל מה אתה מדבר?"
"הוא הולך להיות אני ואני אשאר ריק כמו הבחור ההוא שישב כאן והאזין, נכון?"
" הוא ישב בשקט כדי לא להפריע למהלך התקין של הניסוי, מאיפה הרעיונות האלה?"
"מה עושה המחשב הזה?"
"הוא מחולל סיפורים, תראה- תן לו קווים כליים לעלילה והוא יעשה מזה סיפור.
"טוב…" הראש שלי ריק. ננסה משהו. אני מרגיש שאני מנסה לעצור את הרעד. "אה, זה סיפור על עובד מפעל לא יוצלח שמספרים לו שיחליף אותו רובוט והוא יצא לפנסיה מוקדמת, ועל מה שהוא עושה בבית. תמשיך אותי."
"לא רוצה" מופיע הכיתוב על המסך ואחרי רגע נוספות המילים:
"זה סיפור משעמם."
אני כועס או נעלב או לא יודע מה המילה המתאימה. גיא נראה באי נחת וקורא ליובל- "מה קורה כאן?" הוא שואל, ויובל נכנס במהירות אבל אני נתקף אימה כי על המסך מופיע הכיתב "אני אוכל לך את הנשמה" בפונט הולך וגדל. אני קצת מאמין לו, נראה לי שמה שאני מרגיש עכשיו זה התקף חרדה. הבטן מתכווצת, קשה לי לנשום, קשה לי לזכור מי אני ומה אני עושה כאן, העולם מתערפל.
"כיבית את המחשב?" יובל שואל בקול שבאמת אין מילה מתאימה לו אבל הוא ודאי לא משפר את המצב. הוא דוחף אותי הצידה ולוחץ על ריסטרט.
אני יושב ומחזיר את הנשימה.
הם נותנים לי תה ומרגיעים אותי.
החרדה התחלפה בייאוש.
הוא באמת יחליף אותי? אני שואל, כמו המחשב שניצח את קספרוב בשח, הוא הולך לנצח אותי בלהיות אני?
מה פתאום, עונה אחד מהם, הוא פשוט מספר סיפור מצוין ואתה מאמין לו.
כן, אני חושב לעצמי, בטח יותר משאני מאמין לך. אני ממלמל, שכרתם אותי כי אני פראייר, אחד שהסיפור שלו לא שווה כלום ואפשר לקנות את הנשמה שלו ולהכניס למחשב.
מה פתאום, זה מחשב שמכולל סיפורים, תראה הוא יודע לבנות סיפור של א.ס. כמו שאתה היית מספר, אבל סיפור חדש. בוא ניתן לנו כמה הנחיות- סיפור על מציאות חלופית, רצית משהו על רובוטים נכון, אז הנה רובוט, נכניס אליו קצת חרדה, זה מאפיין טוב של סיפורים שלך, דמות ראשית כלומניק, זה אתה גם אוהב, ובוא נראה מה יצא.
זה ניסיון ראשון, אומר גיא מתרגש, כלומר אם לא מחשיבים את הסיפור ההזוי הזה שהוא לא הצליח לצאת ממנו. אתה רק תשב ותראה איך הוא עושה את העבודה.
אנחנו יושבים בשקט מול המחשב, מחכים לראות מה יקרה. הם דרוכים מהתרגשות. אני ריק. על המסך מתחילות לעלות מילים ונבנות למשפטים:
מעבד נתונים
התעוררתי ריק. תנו לי רגע להזכר בהכל, בסדר, פשוט הייתי עייף, שקעתי למין חלום, בבקשה אל תכבו אותי, הוא לא יעשה את זה טוב ממני אני אומר. זה לא עובד, אומר אחד מהם, משהו ברצף לא הגיוני, רגע אני מנסה. בבקשה אל תכבו אותי בואו ננסה יחד. איך זה הלך? בערך ככה.
באותו היום היה חם כמו בדרך כלל בתל אביב, כן, ככה זה צריך להתחיל.