קטגוריות
מסלול צעיר 2021

סיפור ג: הממלכה החמישית מאת נרי לוי

לפני שנים רבות… ( כמה רבות? לפחות מאה שנה! עכשיו די לשאול שאלות! ) … בארץ רחוקה. ( כמה רחוקה? עד הירח ובחזרה! טוב אולי לא עד הירח אבל לפחות עד תל אביב. ) היו ארבע ממלכות: ג'ירדן, ממלכת האוקיינוס. לירנלייק, ממלכת העצים. לואקר, ממלכת האדמה. ( והוופלים הטעימים להדהים. ) ורקירופ, ממלכת האבן. כל הארבע הממלכות חיו באיזון מושלם עד עצם היום הזה. אבל זהו לא סוף הסיפור. כלומר, עצם זה שכתבתי: " עד עצם היום הזה" זה אומר שיכול להיות שבזה הרגע קורה משהו שמשנה את האיזון בארבעת העולמות! אבל הסיפור צריך גיבור הלא כך? אז הנה לכם, קוראים עקשנים. גיבור, אול ליתר דיוק גיבורה… בלואקר ממלכת האדמה, התגוררה ילדה ושמה ג'לי. שערה של ג'לי זהר כמו השמש, ועורה היה בצבע ירוק מגעיל  כאצות האוקיינוס. ( חשוב לציין שג'לי הייתה די גמישה. ) אך ג'לי לא נולדה אם עור שכזה. להפך! זה נעשה רק לאחרונה. הרופא אמר שזה קורה עקב שינויי גיל ההתבגרות. כלומר… אם לכם יש גושי שומן אדומים על הפנים ושערות מעל השפתיים, אז למה עור שדומה באופן מפליא לצבע עור של בני האדם יהיה מוזר? בכלל לא שמים לב להבדל! הוריה נשפו בהקלה לכך שסיבת שינוי צבע העור הוא בגלל "גיל ההתבגרות" ( כמו שהזכרתי או לא הזכרתי, אותה הארץ הייתה קסומה. ולכן לא היה זה מפתיע אם מכשפה הייתה מקללת את ג'לי כי נמאס לה להיות היחידה בעלת העור הירוק. ) אבל מכיוון שהוריה היו באמת הורים טובים הם החליטו לא להזכיר לה שהורה הוא בצבע ירוק כאצות האוקיינוס.  באותו היום הגיעו הוריה להחלטה גורלית. "ג'לי!" הם קראו מהמטבח. ג'לי יצאה מחדרה באיטיות, כנראה לא בער לה לבוא. לג'לי היה  חדר קטן, שקירותיו היו מכוסים בפוסטרים של כוכבי רוק. האמת היא לא חיבבה במיוחד מוזיקת רוק. אבל גם הוריה לא, וזה מה שיצא. אביה היסס למראה ביתו שהתיישבה מולו, אבל כנראה האם והאב לא כל כך דומים. האמא קמה, בלי מחשבה ובלי היסוס והתחילה לדבר: " עקב זה שעורך שינה את צבעו מצבע מהמם לצבע ירוק מגעיל כאצות האוקיינוס, ( היא הדגישה באכזריות את המגעיל. ) החלטנו אני ואביך ( אביה החוויר.)לעבור לבומברנג!" היא אמרה מרוצה מעצמה. השתררה שתיקה. כנראה ששתיקה נבהלה מגסותה של האם. וכנראה שהיה עוזר אם מישהו היה צועק: אל תשתקי שתיקה מתוקה! פניה של ג'לי האדימו. "השתגעתם!" היא רתחה. "יתכן מאוד." לחש לה אבא בפנים רציניות. אבל לאותה האמא ( כן זוהי אותה אחת ) הייתה דעה אחרת. "לא אני חוששת שלא השתגענו." אמרה האם בחומרה. "ובפעם הבאה תהיי ספציפית יותר." היא אמרה ביובש. עכשיו זה כבר היה מוגזם עבור ג'לי. אפילו שאצלה הכול מוגזם. היא ממש דרמה קווין! רק שלא אמרו לה את זה. או שכן? מה שבטוח מי שאמר לה את זה לא נשאר בחיים. "אמא! נו באמת! אין כזה מקום בומברנג!" ג'לי, ג'לי, ג'לי. ( אני מנענעת הראש בעצב. ) אילו לא היית אומרת את זה, אולי האיזון עוד היה קיים. פשוט הרבה יותר רגיש, כמו חוט דק שמחכה שיקראו אותו. ואת, ג'לי. את כבר קראת את החוט! טוב, בעניין הזה לא היה מה לדבר. יום למחרת התניע אביה את לטאת המסע* שלהם ( לטאת מסע היא לטאה גדולת רגליים שמטרתה לסחוב דברים שכבדים לא יותר ממאה עשרים טון. ) ואחרי רטינות חבטות ופציעות ( לא בהכרח של הלטאה… ) הם יצאו לדרך בלי שינוי. אלא אם כן מחשיבים את זה שהאמא עצבנית, האבא רעד, וג'לי רותקה לחדר החדש שלה לחודשיים הקרובים. הם נסעו בין עמקים והרים גבעות ושדות נחלים ו- סתם צוחקת. הם נסעו על אדמה חומה שאיימה להתפורר. הרי בכל זאת זו ממלכת האדמה! למה ציפיתם? אבל אחרי כמה זמן האדמה כבר לא הייתה חומה ומתפוררת, אלא בוצית ורטובה. וגם זה לא החזיק זמן מה. הכול היה מאוד שקט. ערפל נע בשמיים, האוויר היה לח ומחניק, אף אחד לא דיבר. אבל כנראה שתיקה החליטה שהשקט יותר מפחיד מהדיבור, והיא נעלמה. כעבור כמה שניות נשמעה צרחה. היא הייתה צורמת ומחרישת אוזניים. שלא כמו צרחה רגילה שבדרך כלל עושה מין: אהההה! כזה. הצרחה הזאת עשתה משהו אחר, היא צמררה את העור וגרמה לך לחשוב שנגמרו לך החיים, הנשימה, וכל מה שאהבת נלקח ממך. הצרחה הזאת ניתנה ליצורה מיוחדת ופראית וזאת……………… ג'לי כמובן! והסיבה לאותה צרחה היא שג'לי שמה לב שהאדמה התחלפה במשהו אחר. ואולי לא בדיוק משהו? כרגע לטאת המסע התהלכה על: שום דבר! עגלי זעה עלו על פניה של ג'לי. "אמא איפה אנחנו?" שאלה. "אני לא יודעת חמודה, אני באמת לא יודעת." השיבה לא אימה בקול רועד. "הגענו" לחש אביה. והם קפצו בקלילות כבדה מלטאת המסע. דמעות קטנות החליקו במורד לחייה של ג'לי. "אמא אני עומדת ליפול!" היא בכתה ואפילו לא הספיקה לצעוק, אף שרצתה, רצתה מאוד. היא רצתה לצעוק לאימה: "תיקחי אותי מיפה אני שונאת את המקום הזה!" היא רצתה לצעוק לאביה: "למה הקשבת לאמא!" היא רצתה לצעוק לבני, לטאת המסע שלהם: "למה לקחת אותנו לפה!" חיה מעצבנת, היא חשבה. ומיד הרגישה יותר טוב. עד שכמובן נזכרה איפה היא.  "באמת הייתם חייבים לעביר אותנו לכאן?" קראה ג'לי. " תפסיקי לזרות מלח על הפצעים, זה לא עוזר." אמר אביה בזעף. "כן! חוץ מזה הוא היה במבצע!" הוסיפה אימא. ג'לי התכוונה להשיב לאמא משהו שנון, ואולי אפילו ממש שנון! אבל היא לא יכלה כי הגיע דמות שחורה מטרידה! כלומר, איזו חוצפה יש לה שהגיע לכאן ו- רגע?! דמות מטרידה ושחורה?!  המשפחה המסכנה הביטה בחוסר אונים בדמות המטרידה. הדמות התקרבה לאט לאט…. "שלום!!" קראה הדמות. ולפתע הכול התברר. כמו פחית משקה שנתקעה שנה במכונת משקאות וסוף סוף נפלה. הדמות לבשה חצאית ורודה וחולצת תישרט לבנה עם פפיון. הדמות הציגה את עצמה בנחמדות. אם אתם שואלים למה אני ממשיכה לקרוא לה הדמות, זה בגלל ששמה של הדמות הוא הדמות. הדמות לוופף, היא אמרה. נראה שלהוריה של ג'לי הוקל שהם לא לבד במצב הזה. הדמות חייכה ואמרה: "תכירו זו בומברנג! הממלכה החמישית!" קראה הדמות. כולם הביטו בה בפה פעור, אפילו בני. "לפני הרבה זמן כשחמשת המייסדים החליטו לבנות את הארץ הזו, כל אחד מהם שלט במשהו אחר. ניקו ג'ירדן שלט על ממלכת האוקיינוס. דיאנה לירנלייק שלטה על ממלכת העצים. תום לואקר שלט על ממלכת האדמה. ליאן ריקירופ שלטה על ממלכת האבן. ושון בומברנג שלט על ממלכת השמיים! הם קרתו ברית ביחד, וכדי לקיים את הברית הם הציבו אבן גדולה במרכז הארץ. וכל חלק קטן באבן היה שייך לממלכה אחרת. לאבן לא היו כוחות אמיתיים." היא אמרה בהתרסה. "ויום אחד האבן שלנו נעלמה, אולי היא נגנבה אולי היא נשברה או שאולי היא פשוט נעלמה. שאר המייסדים ראו זאת כסימן לחולשה. כאילו אנחנו לא אחראים, לא נאמנים. הם איבדו את האמון בנו, הם לקחו לנו את הכול! את הכוחות שלנו, את האדמה שלנו, את הצמחייה שלנו. ולמה?! רק כי איבדנו אבן! אבל עכשיו אנחנו, תושבי בומברנג החלטנו להראות לארץ שאנחנו נשרוד בלי האבן שלנו! אנחנו נשתקם! ועכשיו אנחנו בתחילת ההתפתחות שלנו."  היא סיימה, יש לי הרגשה מסוימת שהיא ממש חייה על הנאום הזה. חשבה ג'לי. אבל כשהדמות הכניסה אותם אל בומברנג ג'לי ראתה שהיא לא צוחקת. בכול העיר עמדו מפגינים עם שלטים כגון: "אנחנו לא אבנים אנחנו אנשים!" ו- " גם בלי אבן אנחנו חזקים!" וגם- " תנו לנו לחיות!" ועוד דברים בסגנון. "בואו." קראה הדמות, שכנראה ראתה שג'לי ומשפחתה המומים ומסוקרנים. ( היא גם בטח אמרה לעצמה: עבודתי הושלמה! ) "אני יראה לכם את המקום, נתחיל בכיכר העיר ואז נלך לבית שלכם."  היא סיכמה. "וואו ממש טיול ארוך!" קראה ג'לי בציניות. "את עוד תופתעי, ללכת בבומברנג זה מעייף." היא נשפה בבוז על ג'לי. הם התהלכו על השום דבר, ג'לי שמה לב שהשום דבר הופך למוצק יותר. בניין המעוצה הוצב בדיוק באמצע העיר. הוא היה גדול, עגול, ובצבע לבן. חלונותיו היו בצבע שמנת חזק ואור בקע מהם. דלת גדולה לבנה על ידיות שמנת עמדה במרכז הבניין, אנשים נכנסו ויצאו ממנו. ( ג'לי יכלה להישבע שלאחד מהם היה ראש של תנין! מה שאומר שפניו גם מעוותות וגם ירוקות! ) ג'לי נדהמה לגלות שהדמות צדקה. אחרי עשר דקות רגליה של ג'לי התחילו להיות כבדות, היא הזיע כאילו עכשיו חזרה מריצת מרתון. ואחרי שהגיע לבית החדש שלהם היא בקשי יכלה להתפעל מפשטותו. הבית היה עשוי מענפים שחוברו עם מאט בטון, הגג היה עשוי מפח. וכל זה נעשה בדקדוק רב. הדלת הייתה עשויה מעץ גם כן, ונראתה כל כך דקה שג'לי התחילה לפחד שברגע שתפתח את הדלת, הדלת תיפול ותישבר. "עכשיו כדי שתיכנסו הביתה ותשתו מים! אבל לא יותר מדי מים כדי שלא יגמרו." קראה הדמות והלכה משם. כאשר גמרו למקם את בני, הם נכנסו הביתה. ג'לי נדהמה לגלות שהבית הרבה יותר גדול מבחוץ מאשר מבפנים. הוא היה קטנצ'יק! ממש זערורי. ונחשו מה עוד? כל המיטות היו צמודות זו לזו במרכז החדר. אז עכשיו היא צריכה ללכת לישון עם הוריה? ממש תענוג. היה ממש מחניק בבית, אז ג'לי הכריזה שהיא יוצאת לנשום אוויר צח. " עד כמה שהוא צח…." נאנח אביה. "מה?" הוא קרא, אחרי שאימה נעצה בו מבט זועם.  ג'לי לא ידעה לאן ללכת, למעשה זה לא היה באשמתה. הרגליים שלה פשוט סחבו אותה לשם. אתם שואלים לאן? לבניין המועצה כמובן. טוב כמעט לבניין המועצה. ריח מושלם כבש את ליבה בדרך, וגליה נסעו אותה אל השוק. לדוכן הוופלים  המדהים. "אני אקח מקצותיו של כל דבר" קראה ג'לי. ובעוד שהמוכרת בעלת השיער הכחול לוקחת וופלים מין הקופסא מלמלה האישה: " זה עולה 20 ₪!" "זה עולה מה?" עשתה את עצמה ג'לי כלא שומעת, חטפה את הוופלים וברחה משם. בעוד המוכרת צועקת אחריה. לבסוף אחרי שיכלה לנשום שוב, ( ותאמינו לי זה לקח הרבה זמן. ) התיישבה מתחת למדרגות האבן שמובילות לבניין המועצה, והתחילה ללעוס. כל לעיסה כאבה לה בלסת וערך הוופלים ירד משמעותית. "אז את לא מכאן נכון?" שאל קול. ג'לי הסתובבה במהירות בפחד שבאו לעצור אותה על גנבת הוופלים. אבל מעליה ישב בחור בחליפה לבנה שנראה בערך בגילה. "למה אתה חושב ככה?" היא שאלה בכעס. " את נראית כל כך סובלת! ורק אנשים לא מכאן סובלים כשהם אוכלים." הוא צחק. ג'לי הביטה בו בפליאה לכמה שניות, ואז קראה: " גיחי גיחי, מצחיק מאוד! ורק שתדע שזה ממש לא נעים, אני נציגת האנשים השווים מבחוץ. ודרך אגב קוראים לי ג'לי!" עכשיו זה היה תורו של הנער להביט בה בפליאה. הוא החליק והתיישב על ידה. " מצטער." הוא אמר, קוראים לי סטיב. אני פשוט אף פעם לא יצאתי מכאן. אני ממש מקנא. הלוואי שהיה אפשר להפוך את המקום הזה לראוי." וזה היה הקש ששבר את גב לטאת המסע. "אני יציל את המקום הזה! אני אמצא את האבן וישקם את העיר!" "נהדר! זה מה שחיכיתי לשמוע!" צעק סטיב כל כך חזק עד שכמה אנשים שעמדו שם הסתובבו לעברו. "אבל לא נוכל לעשות את זה לבד, אני מכיר מישהו שיכול לעזור." אמר סטיב והם יצאו לדרך. הם הלכו בין בתים ובניינים עד שהגיעו לקצה של העיר. הוא היה הרבה יותר שומם והם חזרו לעמוד על שום דבר. "כאן האיש הזה גר? חשבתי שזה לא מספיק יציב כדי להחזיק בית." שאלה ג'לי. "זה לא, זה פשוט…. הוא לא בדיוק גר." אמר סטיב בשקט, כאילו הוא מפחד שאותו האיש יבוא ויצעק אליו. "למה הכוונה בלא בדיוק גר?" שאלה ג'לי את סטיב והפנתה אליו את מבטה, אבל זה היה מאוחר מדי. "דוק!" צעק סטיב. "דוק? איפה אתה?"  נשמעו רעשים מסביב, הדם של ג'לי קפא. ( עכשיו היא כנראה ג'לי קפוא. ) דוק התקרב, בגלל הערפל שהיה לא ראו כמעט כלום. ג'לי שמה לב שלדוק היה זקן ארוך מאוד, אבל חוץ מזה? כלום." מי זה ?" הוא קרא בקול מאיים. ועיינו האדומות נצצו בשקט מול ירח. אף שלא היה ירח. "זה אני דוק! סטיב." קרא סטיב בקול רועד. "סטיב? זה אתה? או מה שלומך נערי? מה שלום אמא? שוב נגמר לכם המלח?" הוא אמר, אבל לפני שסטיב הספיק לענות דוק הסב את ראשו לעבר ג'לי. "ומי זאת?" הוא שאל וחזר להיות מאיים. "אני מריח דם לא מפה, היא אסירה? להרוג אותה?" ג'לי שמרוב הפחד והשאלות כבר עמדה להתחרפן לא עמדה בלחץ. " דיי! אני לא אסירה! אני עוזרת לסטיב ושנינו מחפשים את האבן של בומברנג!" דוק הביט בה בטמיעה ואז חזר להביט בסטיב. "נערי הטוב, אני מבין שעוד לא וויתרת." הוא נאנח. "לעולם לא!" קרא סטיב. " אם כך כדי שנתחיל לחפש." הוא אמר. "ואני יודע בדיוק איפה להתחיל…."  

השלושה התהלכו מאט בתוך השממה, מדי פעם נתקלו במשהו. לא משהו גדול, לא משהו ששלושתם ביחד לא יכלו לעשות. למעשה ג'לי לא סמכה על דוק, היא אפילו לא כל כך סמכה על סטיב. אבל לא היו לה הרבה בררות. דבר אחד היה לה ברור: היא חייבת להציל את המקום הזה. גם אם היא תמות בדרך. היא הבטיחה לעצמה. ( אפשר להפר הבטחות נכון? )  

"זהו." אמר דוק והביט אל על. "ההר היחיד בבומברנג."  

ההר התנשא לגובה 200 מטר לפחות. הוא היה עשוי אבן חדה ומעופשת. מסוג האבנים שאתה שמח שאתה לא מתקרב אליהם. "אנחנו לא עומדים לטפס את ההר הזה, נכון?" שאלה ג'לי בקול מהוסס. "אנחנו עומדים לטפס את ההר הזה." הכריז דוק. "אנחנו כל כך עומדים לטפס את ההר הזה!" קרא סטיב וחייך. "די עם הכרזות האנחנו ובואו נתחיל לטפס! אה וגם יש סיכוי שבקרוב יהיה טיפה קשה לנשום. לא סיפור." הם התחילו לטפס. אוו!! קראה ג'לי. בגלל אחת האבנים ידה נחתכה. נוזל ירוק נזל מידה וטפטף למטה, אל הלא נודע. " דם ירוק." אמר סטיב והביט בידה של ג'לי. ג'לי החזירה לו מבט והמשיכה לטפס. מדי פעם נדקרה ג'לי באצבעה אבל זה כבר לא כל כך כאב. זה הפך מאוו ל- אוו לאוו ל-אוו ל- אוו ל- אוו עד שנעלם.  

הם כבר היו קרובים לפסגה. ג'לי השתדלה לא להסתכל למטה. הייתה הרבה רוח, והאמת, מרוב פחד ג'לי לא שמה לב אם כבר קשה לנשום. ג'לי התחילה להיכנס ללחץ, היא לא ידעה מה קורה לה, בסדר ש לי עור ירוק אבל למה הגוף שלי כזה בוגדני! היא חשבה. ירוק מגעיל כאצות האוקיינוס. ענה לה קול. מי זה? היא חשבה עוד יותר חזק. זה אני הגוף הבוגדני שלך! הקול צחק. אני לא מפחדת ממך! אני אתגבר על זה! היא צעקה במוחה והמשיכה לעלות. " זהו הגענו." אמר קול שג'לי שמחה לגלות שהוא של דוק ולא של הגוף. היא הרגישה הקלה שסוף סוף היא עומדת על קרקע מוצקה ובטוחה, אבל על הפסגה חיקתה לה הפתעה יותר גדולה. באמצע הפסגה היה חור גדול ושחור. כמו השום דבר רק שג'לי חשבה שכנראה עליו אי אפשר לעמוד, והיא לא התכוונה לנסות. "חור שחור." אמר דוק. "אף פעם לא ראיתי אותו כאן. טוב זה משנה את תפנית העניינים."  הוא אמר והתקרב אל החור. "דוק תיזהר!" קרא סטיב. אבל דוק רק התקרב יותר אל החור. "תבינו ילדים, האבן לא נעלמה! היא נגנבה! ואני, דוק פרסון הוא הזה שגנב את האבן!והיום אתם שניכם תזכו לראות אותה מושמדת!!" הוא קרא, וחיוך מחריד עלה על פניו. "לא, אל תעשה את זה." מלמל סטיב ובעינו עלו דמעות.  

יופי שתיקה. 

דווקא עכשיו להגיע? לא. ג'לי לא תיכנע לשתיקה! היא לא התכוונה לעמוד ולבכות. היא כמה בפתאומיות . עד שאפילו דוק נבהל. " תביא לי את זה!" היא צרחה בכעס לעבר דוק. "מאוחר מדי!" אמר דוק והאבן נזרקה מידו. "לא!!!" צעק סטיב. הוא קפץ ותפס את האבן. לעומת זאת לדוק לא היה הרבה מזל, הוא החליק אל הבור ותפס בענף בודד שגדל שם. אף שהחזיק הוא ידע שבקרוב ייפול, לאן הוא לא ידע. אבל רק דבר אחד הוא ידע: מי שנופל לא חוזר. "האבן לא חסרת תועלת!" הוא קרא. " יש לה כוחות מופלאים, היא תחזיר לבומברנג את הכוחות שלה! אבל הכוחות חזקים, "סטיב ילדי תעזור לי לעלות ואלמד אותך איך לשלות בכוחות!" סטיב שתק, ג'לי הביטה בוא. הוא נשך את שפתיו, דמעה ירדה במורד לחייו ולמטה. "אני מצטער דוק." הוא אמר ושלח את ידו לעבר דוק. "לא!" קראה ג'לי. אבל במקום לעזור לו סטיב הפיל את דוק, דוק נפל מטה. אל הלא נודע.  

סטיב וג'לי הביטו בו ובכו. "קדימה." אמרה ג'לי בקול ספוג מדמעות. וסימנה לסטיב שיתחיל לרדת. כאשר חזרו סטיב הסביר לג'לי שהוא צריך ללכת. ג'לי חייכה אליו חיוך מאולץ ואמרה: " זה בסדר סטיב, אני אסתדר לבד. אתה יכול ללכת. " בהינף יד יבש הוא נפרד ממנה והלך לדרכו. למרות שרק היום עברה לפה ג'לי, היא כבר ידעה לאן ללכת. לבניין המועצה.  

היא דפקה על דלת עץ עבה שאליה כתוב : "משרד ראש העיר" ואחרי כמה שניות שמעה ג'לי קול נשי מבפנים. "כן?" ג'לי נכנסה ובחדר ישבה אישה, לא אישה. הדמות! "או זו את!" קראה הדמות. "מה חדש?" שום דבר מיוחד, חשבה ג'לי. רק תודה באמת שסיפרת לנו את כל הדברים החשובים אבל שחכת להזכיר שאת גם ראש ההעיר. ג'לי חשבה שוב וצחקקה. "מה כל כך מצחיק?" תבעה הדמות לדעת. "שום דבר! האמת יש לי חדשות רציניות. מצאתי את האבן." הדמות הביטה בה בתדהמה. "זה לא משהו לצחוק עליו ג'לי." הרצינה עוד יותר הדמות. "אני לא צוחקת." אמרה ג'לי והוציאה את האבן. "את לא צוחקת!" מלמלה הדמות והביטה באבן כאילו הופנטה. אבל אחרי כמה שניות הביטה בה ואמרה: "תספרי לי את הסיפור, מהתחלה ועד הסוף." ג'לי הנהנה והתחילה לספר. היא סיפרה הכול, על סטיב, על דוק, על ההר, ועל החור השחור. הדמות הקשיבה ומדי פעם הנהנה, ואחרי שראתה שג'לי גמרה לדבר היא חייכה ואמרה: " את וחברך סטיב מוזמנים לשיבת האבן לחתיכה הגדולה וגם להכתרה שלכם." היא אמרה. "ההכתרה שלנו?" שאלה/צחקה ג'לי. "כן ברור. כאילו את יודעת בכל הממלכות חוץ מבשלנו יש מלך ומלכה. אתם הצלתם את האבן. מגיע לכם." ג'לי הביטה בה. המומה. "אני יגיד לסטיב! היא אמרה, ורצה משם. לאן היא רצה? הרי היא לא יודעת איפה גר סטיב. טוב, אז היא תלך למקום בו הם נפגשו. והנה סטיב יושב שם ו- בוכה?! לא נורא! חשבה ג'לי מה שהיא תספר לו בטוח יעודד אותו.  

"סטיב!" היא קראה בשמחה. "אנחנו נהפוך למלך ומלכה, אנחנו!" הוא קם. אבל הוא בכה עוד יותר. "מה קרה סטיב?" שאלה ג'לי, היא הייתה כל כך מאושרת שהיא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשמוע את התשובה. תנו לה לשמוח לפחות לעוד קצת. "אני לא יכול ג'לי" הוא אמר, כאילו כל מילה שיוצאת לו מהפה מכאיבה לו. "אני עובר ג'לי, רחוק מפה. לג'ירדן." הוא ילל. "למה?" לחשה ג'לי בעצב. "בגלל המצב כאן, וזה לא יעזור. ניסיתי לשכנע אותם להישאר." הוא כבר ממש בכה. "מתי אתה עובר?" אמרה ג'לי, השאלה שהכי פחדה ממנה. "היום." לחש סטיב. "חכה פה!" קראה ג'לי ורצה משם. סטיב התיישב על המדרגות ובכה. בכה בכה ובכה. הוא בכה עד שג'לי חזרה ובידה שני מכשירים. "ככה נוכל לשמור על קשר!" היא קראה. סטיב לקח את המכשיר והביט בג'לי. ג'לי החזירה לו מבט. הוא חיבק אותה חזק. "את תהייה מלכה נהדרת." הוא לחש לה. "תודה." היא לחשה לו בחזרה והם נפרדו.  

 

יום ההכתרה . 

"וכך השתקמה והתפתחה בומברנג!" קראה הדמות, אחרי נאום ארוך היא סוף סוף סיימה. "וכעת נקבל בכבוד את המלכה  החדשה! דרמה קווין! כן זהו היה השם החדש של ג'לי, שהגישה בשם הזה דביקה מידי וקופצנית מדי. דרמה קווין היה שם הולם. דרמה שהייתה לבושה בשמלה כחולה צמודה וארוכה שהשתרכה על הרצפה. שערה היה מסודר בגולגול אדוק שמעליו היה מקום לכתר. היא ניגשה אל הבמה בקול תרואות והתחילה לדבר. " שלום תושבי בומברנג! ( מחיאות כפיים נרעשות. ) אמנם אני תושבת חדשה פה אבל סיפורה של העיר לא הניחה לי לרגע. ביחד עם חבר נהדר יצאתי להרפתקה מסוכנת למציאת האבן. האבן לא נעלמה היא נגנבה! ( השתנקות מצד הקהל. ) אני לא רוצה לייבש אתכם בנאום ארוך אבל רק רציתי שתדעו שאני מעריצה כל אחד ואחת פה. ( שוב מחיאות כפיים נרעשות. ) הגיעו לבמה בחור ובחורה והלבישו כתר נוצץ על ראשה של דרמה. ( לכל מחיאות כפיים כמובן. ) היא הרגישה מאושרת. ואפילו העור שלה חזר לצבעו הרגיל. 

 

…. 

היי סטיב, 

היה ממש כיף בהכתרה, חבל שלא היית. 

אני אשמח להיפגש איתך בהזדמנות כל שהיא.  

שמור על קשר! 

דרמה קווין, נציגת האנשים השווים. 

 

נ.ב. היו הרבה מחיאות כפיים. 

 

…. 

היי דרמה קווין, 

אני שמח לשמוע שכייפת 

וכן, אשמח להיפגש איתך בקרוב 

שלך 

סטיב 

נ.ב. אני אוהב מחיאות כפיים! 

 

הסוף!