מירה פתחה את הדלת נותנת לאור המסנוור ולרעשי הרחוב הזדמנות לפרוץ לתוך הבית, "נו קדימה בואי איתנו" היתרה בה אחד מבני החבורה שחיכו לה על מפתן הדלת. "זאת אחת המסיבות הכי נחשבות שיש, אמורים אפילו להיות שם אצילים" צווחה אחרת והסמיקה רק מהמחשבה על כך.
מירה שעמדה על המפתן, חוששת לעשות אפילו צעד אחד נוסף לכיוונם עמדה בכתפיים שפופות ובקול חלש ענתה, "אני לא יכולה עכשיו, אולי בפעם אחרת".
"הפסד שלך" משכה הבת בכתפיה והחבורה יצאה לדרכה.
מירה בהתה בהם קצת לפני שסגרה את הדלת וחזרה פנימה, "הם נשמעים כמו אנשים נחמדים" העירה אימה שהייתה עסוקה בקיפול כביסה בסלון. מירה לא טרחה לענות לה, היא צעדה דרך הבית היישר אל תוך החצר הקטנה שלהם ונעמדה מול בובת האימונים המאולתרת. היא בכל זאת התגוררה בברינטון, הכפר הידוע בתור כפר הלחימה והבית לבית ספר הלחימה הגדול והטוב ביותר בכל סברון. גם אם רק בקומה השנייה.
היא שלפה את חרבה בצלצול מתכתי והחלה להכות בעוצמה ועם זאת ברכות בבובה. היא ידעה מה אימה באמת התכוונה שאמרה את מה שאמרה, היא זירזה את מירה למצוא חברים. ומירה גם ידעה שאימה צודקת. היא לא יכולה להמשיך ולהתבודד במשך כל חייה, בטח לא בברינטון, מקום שבו חשיבות מעמדך החברתי היה שני רק לכוח שאתה מחזיק בידך.
מירה בעצמה יחלה לחברים, אך היא הכירה את הילדים שביקשו ממנה לבוא, לא אלה היו החברים שרצתה. מהר מאוד המכות פסקו והיא החלה ברצף תרגילים מוכר לה, התנועות זורמות מאחת לשנייה ואיתן הטיפות החמות שהחלו לנצנץ על לחיה. אך היא לא הפסיקה ואף לא האטה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתאמנה כאשר בעיניה דמעות. תנועותיה נהיו מהירות יותר ויותר, מוצאת שלווה מסוימת בסערה הזאת כאשר ביצעה סיבוב ושלחה את חרבה מאבחה מקבילה לקרקע, עורפת את ראשה של הבובה במכה חלקה.
לורי הסתכלה על ביתה עוברת על פניה מבלי לומר מילה ונאנחה בשקט למירה תמיד היו בעיות חברתיות ולא משנה כמה היא ניסתה לעזור לה היא מעולם לא באמת הצליחה לשנות דבר. עד היום, היום היא מתכוונת לעשות שינוי. היא הורידה תיק קטן מהמתלה ותחבה לתוך אחד מכיסיו פרסת ערד, הם חיו בקומה השנייה, לא האצילים בקומה השלישית אך גם לא העניים בקומה הראשונה ולכן היה להם מעט כסף לבזבז. בנוסף הוציאה מתוך ארון בקבוק מיוחד אותו שמרה לאירוע מיוחד, היום זה האירוע הזה. נשמעה דפיקה על הדלת, קוטעת את מחשבותיה, היא הניחה את הסוודר על השולחן וניגשה אל הפתח.
"מירה!" נשמע קולה של אימה. מירה החזירה את החרב לנדן וצעדה חזרה אל תוך הבית לכיוון אימה, היא לא התכוונה לצעוק חזרה. "תראי מי פה" צהלה אימה בשמחה, מירה קפאה במקומה. על מפתן הדלת עמד נער בגילה, שיערו השחור החלק שונה לחלוטין משיערה שהיה בהיר בהרבה ומתולתל. מירה הכירה את הנער, שמו היה אן והוא היה החבר היחיד שהיה לה. השניים היו קרובים בגילאים המוקדמים יותר אך אן התקבל לבית הספר וכמו כל אדם שפוי קפץ על ההזדמנות, מאז מירה לא ראתה אותו, עד היום.
"שלום" אמרה חלושות.
"זה כל מה שאני מקבל" צחק אן ומשך אותה פנימה לחיבוק גדול. "התגעגעתי אלייך" הכריז בחיוך על פניו. מירה השתחררה מאחיזתו והעבירה עליו מבט, פעם הייתה גבוה ממנו ועתה הוא התנשא מעליה בראש שלם, שריריו טפחו והוא נראה כמו לוחם לכל דבר. גרזני הקרב שלו כמו מאז שהיה קטן היו קשורים לירכיו, אחד בכל צד.
מירה לא ידעה מה להרגיש, הוא היה נראה כה שונה מאותו הילד שהכירה, כל כך דומה לאותם הנערים שהכירה, מצד שני הוא נכח בחלק גדול מזיכרונותיה הטובים ביותר. "אנחנו חייבים להתעדכן. קדימה בואי" קרא לה. מירה הסתכלה אחורה אל אימה, פיה של אימה אשר יצר את המילים "נו קדימה" וניד הראש המוגזם לא השאירו מקום לטעות בנוגע לעמדתה בנושא.
"בסדר" הסכימה מירה, אם היא הצליחה להתחבר אתו פעם אחת למה לא פעם שנייה.
"אוי מצוין" צהלה אימה, מירה כבר החלה לצאת מהדלת בעקבות אן כאשר היא הרגישה טפיחה על כפתה. "קחי את זה שיהיה לך נוח" אמרה לה אימה, הצביעה על התיק שלכתפי אן והושיטה לה תיק משלה. מירה משכה בכתפיה ויצאה החוצה.
הרחובות לא היו עמוסים מדי, זאת הייתה השעה שבין סידורי הבוקר וצוהריים לבין היציאות של הערב. "אני מכיר מסעדה מדהימה. בוא אחרי" קרא והגביר את קצב הליכתו, מנווט ברחובות ילדותו ללא קושי כלל. לאחר כמעט עשרים דקות של הליכה שקטה הגיעו השניים לבניין קטן עשוי עץ, למרות הרחובות הריקים סביב בניין זה הצטופפו אנשים רבים, ככל הנראה אן לא היחיד שאהב את המקום. מירה כיווצה את פניה, היא כבר החלה להרגיש בנוח. אן סימן בידו לגבר שעמד בכניסה ובן רגע הושבו השניים בשולחן בצד המסעדה, מקום זה במסעדה היה שקט בהרבה מהשאר ויצר תחושה חמימה ונעימה.
לאחר שהזמינו את האוכל החלה מירה לשחק עם המפה בקצות אצבעותיה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. "נו קדימה, ספרי מה עשית כל הזמן הזה. הצלחת דברים חדשים? פגשת אנשים? ראית מקומות?" שאל אן בהתלהבות.
"לא" ענתה מירה.
אן פרץ בצחוק קצר, "זאת המירה שאני מכיר. אל תדאגי אבל, חזרתי" אמר בחיוך. מירה הסמיקה מעט, "איך היה בית הספר?" שאלה.
אן פתח בהסבר ארוך ומורכב על השנים שבילה בבית הספר, על המורים יוצאי הדופן על האצילים שהולכים עם סנטר מורם, על שטחיו הרחבים ועל ליצן החצר יוצא הדופן. הוא הזכיר ספרייה לא מן העולם הזה שמאוד עניינה את מירה אך לא חזר אליה אחר כך ומירה כמובן לא שאלה. כאשר סיים לדבר הצלחות שמולם כבר היו ריקות מתוכן.
"וואו" היה כל מה שמירה הצליחה להוציא, בזמן שהיא ישבה בבית וחיה את חייה, אן עבר מספיק חוויות בשביל חיים שלמים.
אן, שככל הנראה שם לב למבטה הנפול התרומם מכיסאו, "אמרתי לך כבר. אל תדאגי, אני כאן עכשיו. ואני כבר לא אותו ילד חסר שם שהייתי פעם. קדימה בואי אחרי" קרה והניח את התשלום על השולחן לפני שפרץ החוצה דרך קהל האנשים שעדיין סבבו את המסעדה, מגן על מירה בגופו מההמון.
"לאן הולכים?" שאלה מירה, מביטה סביבה כדי לנסות להבין היכן הם נמצאים, אך החושך שכבר נפל על הכפר והמהירות שבה התקדמו הפריעו לה. "את תראי" הבטיח לה. הם המשיכו לנוע ברחובות שנהיו עמוסים מרגע לרגע ומירה שנהיית לחוצה מרגע לרגע נצמדה לאן שהוביל אותה קדימה. לאחר זמן מסוים כבר יכלה לנחש את הדרך לבד, הרעש היה מוביל אותה.
רעש עוצמתי שהתגבר ככל שהתקרבו נבע מאותו אולם נשפים אליו הוביל אותה אן, את הרעש יצרו קולותיהם של עשרות אם לא מאות אנשים מדברים, צוחקים ושרים, בקושי היה אפשר לשמוע את הנגנים והזמרים שהנעימו את הערב במוזיקה שלהם. פניה האטה ככל שהתקרבו ונעצרה לגמרי כמה מטרים לפני הכניסה.
"מה קרה?" שאל אותה אן ברכות. "אל תדאגי" המשיך מבלי לחכות לתשובה, "זאת לא המסיבה שעליה שמעת. זאת מסיבה ברמה אחרת לגמרי, היא רק למי שלמד בברינטון. או במקרה מיוחד, האנשים שהם בוחרים להביא איתם" חייך אן וקרץ לה לפני שמשך בידה והוביל אותה פנימה.
נדמה היה שהרעש הוכפל כאשר נכנסו והיא לא הצליחה להימנע מלהתכווץ מעט, "בואי אני אכיר אותך לכולם" קרא. הם עברו לכל אורך האולם פעמיים, ומירה הרגישה שהם דיברו עם כל בן אדם שם לפחות שלוש פעמים לפני שהתיישבו לבסוף.
היא אפילו לא הספיקה להוריד את החרב או לסדר את החרב לפני שהתחילו מלמולים שהפכו מהר מאוד לצעקות להתפשט ברחבי האולם, "מה קורה?" שאלה מירה שקיוותה למעט שקט.
"נגמר האלכוהול" ענה לה אן שחבריו הגיעו להתגודד סביבו והתלונן על המצב. מירה שמעולם לא שתתה לא הייתה מעוניינת להעמיק בנושא ולכן הניחה את תיקה והתכוננה להתמקם בנוחות כאשר תיקה העלה קול צלצול של מתכת הפוגעת בזכוכית. היא פתחה את תיקה והופתעה לגלות בקבוק עצום של וויסקי מונח בתיקה. לא היה לה מושג מאין הוא הגיע לשם.
היא שלפה אותו החוצה בבלבול על מנת להראות לאן כאשר זה פרץ בצעקות שמחה, "אני לא מאמין. הצלת את היום".
חבריו של אן שקלטו גם הם את הבקבוק הגיבו דומה ורצו אליה בשמחה, "גיבורת היום!" הכריזו יחד ועטפו אותה בריקודים וצרחות, מעמידים אותה במרכז תשומת הלב.
מבחוץ הצליחה לראות בחטף את אן המחייך במריצות, אך במהרה איבדה גם אותו. היא החלה להיכנס לפאניקה ואפילו לא שמה לב כאשר הבקבוק נחטף מידיה לפני שהחלה להידחף החוצה, משתחלת בין האנשים הרוקדים. היא הרגישה את החדר סוגר עליה ואת ריאותיה שהתקשו להכניס אוויר עם כל נשימה. כאשר סוף סוף יצאה מהאולם הרגישה כאילו הייתה כלואה קודם לכן מתחת לאדמה.
היא נשמה עמוק ונשענה על הקיר החיצוני, מחליקה אט אט לרצפה. היא השעינה את ראשה על הקיר, חיבקה את רגליה ועצמה את עיניה מנסה להירגע ולאזור את האומץ להיכנס לשם בשנית. היא נהנתה עם אן, אפילו מאוד וגם חיבבה את חברים שלו, אבל מסיבה כלשהי שהייתה בפנים זה היה פשוט יותר מדי בשבילה.
"היי הכול בסדר?" נשמע קול צלול מעליה. "היא פתחה את עיניה וראתה נערה בעלת שיער שחור גלי רוכנת מעליה, היא יצרה צל שהסתיר את תווי פניה אך מירה הרגישה ממנה אווירה חמימה ונעימה, כזאת שגרמה לה לרצות לדבר איתה. הרגשה שלא הייתה מוכרת למירה.
"לא" ענתה מירה בקצרה, מפתיעה את עצמה.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה הילדה.
"לא כל כך" ענתה מירה בחזרה וגיחכה מעט במבוכה.
" הכול בסדר, את לא צריכה. שלום, קוראים לי ריי, נעים להכיר אותך" אמרה והתיישבה לידה אך במרחק מה ומבלי לגעת בה.
"מירה" לחשה מירה בחזרה.
"נמאס לך מהמסיבה?" שאלה ריי לאחר כמה דקות של שקט.
"סוג של" ענתה מירה שלא הצליחה להשתלט על הפחדים שלה ושהרעש מחריש האוזניים הפריע לה לחשוב או להירגע.
"אז יאללה, בואי איתי נלך למקום קצת יותר שקט" אמרה וקמה על רגליה. מירה שלא חשבה על דבר חוץ מהרצון שלה להתרחק ככל הניתן מהמקום הנהנה וקמה על רגליה ללא עזרה. וריי לא הציעה אותה.
הן התחילו להתרחק וככל שהתרחקו הצליחה להבין מירה יותר ויותר את מה שהיא עשתה, את העובדה שהיא עתה הולכת בעקבות בן אדם זר ברחובות ברינטון באמצע הלילה. אך גם אחרי שהבינה זאת הרגישה בטוחה לצד הנערה שעשתה שלום לכל אדם שני שעבר לידם ברחוב. נדמה היה למירה שהלילה פחות חשוך סביבה.
"הגענו" הכריזה ריי והצביע על בית לא שונה משל מירה, היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה ואחריה בצעד מהוסס נכנסה מירה בעצמה. את פניה קידם סלון שקט וריק, מואר היטב, ריי המשיכה על פניו, אמרה שלום לאישה מבוגרת בחדר מימין ופנתה שמאלה, מירה האבודה אחריה. "שלום" הכריזה ריי על בואה כשנכנסו לחדר.
חמישה זוגות עיניים העלו את מבטם מעיסוקיהם כדי להביט באורחים, שני בנים ובת ישבו על שטיח באמצע החדר ושיחקו בקלפים, בן ובת נוספים ישבו עם ספרים על הספה. חוץ מהספה נחו בחדר עוד שתי כורסאות, ארון משחקים וארון גדול פי שניים מלא ספרים.
"שלום" ענו חזרה הנערים שישחקו בקלפים, השניים האחרים חזרו לקרוא. "מי איתך?" שאל אחד מן הבנים.
"זאת מירה" ענתה ריי.
"את באה לשחק?" שאלה הבת. מירה הסתכלה על ריי שהנהנה באישור. מירה הניחה את תיקה על המדף והתיישבה על הרצפה בעוד ריי הצטרפה לשניים שעל הספה. "אני קוני, זה מרקוס וזה…" התחילה הבת לומר.
"קלייב" השלים אותה קלייב, אותו אחד ששאל לשמה.
מרקוס הספיק כבר לחלק לה את הקלפים בזמן שקוני וקלייב החלו להסביר לה את המשחק, קוטעים זה את זה פעמים רבות, למרות זאת קלטה מירה את המשחק די מהר והארבעה החלו לשחק. בסוף המשחק הראשון כבר היה לה ברור שלמרות שקוני וקלייב היו אלה שהסבירו את החוקים מרקוס היה המאסטר האמיתי.
הוא ניצח בארבעת המשחקים האחרונים ורק בחמישי באורח נס ולאחר שקלטה את המשחק לחלוטין הצליחה מירה לסחוט נגדו ניצחון. שסחט פרץ צחוק והתלהבות מקלייב וקוני והנהון כבוד ממרקוס שהעלו חיוך קטן וסומק על לחייה, היא החליטה לפרוש בשיא ובאישור נוסף של ריי שהתיישבה במקומה לשחק ניגשה לספרייה ובחרה לעצמה ספר שנראה מעניין. את התיישבה על אחת מן הכורסאות והעיפה מבט שני על הכריכה שהציגה גבר רוכב על דרקון שבידו חרב שחורה מן הלילה לפני שפתחה ושקעה אל תוך דפיו.
"אוכל" נשמעה צעקה מכיוון החדר השני. החמישה עזבו את עיסוקים והלכו לכיוונו, ריי חיכתה למירה ויחד גם הם עקבו אחריהם. על השולחן הונחו כל מיני סוגי לחמים, ממרחים וביצים מבושלות לפי כמות האנשים, מירה הייתה כלולה. השבעה סיימו לאכול במהרה כאשר ריי אוכלת בטירוף שלא נראה כמוהו ולאחר מכן התיישבו כולם לשחק יחדיו.
הפעם המשחק היה מעט יותר מעניין כי מסתבר שהבת שקודם לכן ישבה וקראה הייתה לא פחות טובה ממרקוס במשחק וכאשר השניים האלה התנגשו לעיתים זה גם יצר הזדמנויות לאחרים לנצח. הם המשיכו לשחק לתוך הלילה, צוחקים ונהנים יותר ממה שמירה עשתה זה זמן רב, היא כבר כמעט שכחה ממה שקרה מוקדם יותר באותו הערב והצטערה בקשר לאן אך יותר התרגשה מהעובדה שהייתה בטוחה שמצאה את החברים שלה. עד שקרה משהו נורא.
התנועות שביצעה דרשו ממנה יותר ויותר אנרגיה, הצחוקים מסביבה נשמעו יותר ויותר צורמים, ומשחק הקלפים כבר לא היה כזה מעניין והגרוע מכל החיוך על פניה אט אט ירד. מירה לא הבינה מה קרה, מה הסיבה לכל הדברים האלה והחלו לעלות בה עצבים, עצבים כלפי עצמה. עד שמצאה אנשים שטוב לה איתם, איך היא הצליחה להרוס אפילו את זה, האם שום דבר לא מספיק טוב בשבילה. השילוב של כל הדברים האלה פשוט נהיה יותר מדי בשבילה עד שהתרוממה על רגליה, "אני מצטערת אני צריכה ללכת, כואב לי הראש" אמרה, לקחה את תיקה ויצאה מן הדלת ללא הסבר נוסף.
היא הסתובבה ברחובות הכעס ממלא את ראשה כל כך הרבה זמן עד שהשמש כבר הספיקה לעלות עד שהיא הגיע הביתה. אימה שכבר הייתה ערה פתחה בשבילה את הדלת, "נו איך היה?" שאלה לורי בהתרגשות. מירה רצה על פניה, אפילו לא טורחת להסתיר את בכיה וטרקה אחריה את הדלת.
לורי רצתה בכל מעודה להישאר ולדבר עם מירה אך הייתה לה עבודה והיא לא הייתה יכולה פשוט לא להגיע, חוץ מזה היא לא זכרה את הפעם האחרונה שהיא הצליחה לעזור למירה. ולכן הכינה מהר ככל שיכלה ארוחת בוקר קטנה על השולחן ויצאה החוצה מהדלת מקללת כל צעד שהרחיק אותה מביתה שהייתה צריכה את עזרתה. רגע לפני שנכנסה למסעדה הרכיבה על עצמה חיוך שליו ונכנסה פנימה. "בוקר טוב, בואו ניגש לעבודה" הכריזה. חמשת המלצרים ושלושת הטבחים שחיכו בפנים כמו על רגליהם וניגשו לעבוד, תחת הוראותיה תוך חצי שעה המסעדה הייתה מוכנה לקבלת לקוחות.
"נו איך את?" שאלה אותה השותפה לניהול המשמרת וחברתה לעבודה סול.
"אני בסדר" ענתה לורי באנחה והעיפה מבט על המסעדה כדי לראות שכל הלקוחות מטופלים היטב. "מירה יצאה פעם ראשונה עם חברים אתמול" הוסיפה.
"מה? זה מדהים. למה את לא יותר מתלהבת?" שאלה אותה סול.
"היא חזרה היום בבוקר בוכה" ענתה לורי, נאנחה פעם נוספת ושלחה את ידה כדי לקבל תמיכה מהקיר.
"סליחה?" נשמעה קריאה מלקוחה.
"כן?" שאלה לורי בכל האיפוק שהצליחה לגייס לאחר שהעניקה לסול גלגול עיניים. "אנחנו צריכים עזרה ואין מלצר פנוי" התלונה הלקוחה.
לורי הרימה את מבטה, הפעם באמת מסתכלת על המצב וגילתה כי הלקוחה צודקת, המסעדה הייתה עמוסה בהרבה ממה שהייתה בדרך כלל בשעות האלה. היא וסול יאלצו לעזור. "אני מיד איתך" התעשתה לורי. יחד עם סול, צוות המלצרים והטבחים היא הצליחה להשתלט על המצב ולהחזיק עד שנגמר העומס והיא יכלה לחזור לנוח.
היא הניחה את הסינר מתחת לדלפק ונשענה על הקיר, מנגבת זיעה ממצחה באמצעות מגבת קטנה. "סוף סוף" צחקה סול.
"כן, קצת מנוחה" הסכימה איתה לורי.
"נו תמשיכי" דחקה בה סול.
"אין לי הרבה מה לומר. היא לא מצליחה למצוא חברים, בוכה פעמיים ביום, היא חושבת שאני לא יודעת אבל ברור שאני שמה לב לזה. היא מתאמנת כמו שצריך אבל זה כבר לא משנה לי בשלב הזה. אני רק רוצה לראות אותה שמחה ואני לא מצליחה לגרום לזה לקרות. לא משנה מה אני עושה" שיתפה לורי, שופכת את ליבה.
לאחר כמה שניות של שתיקה ענתה סול, "אולי תנסי להכיר אותה לאנשים חדשים, או שתביאי אותה לעבוד כאן" הציע סול.
לורי גלגלה את עיניה בזלזול, "מה? אני רק מנסה לעזור" אמרה סול הפגועה. "אני מבינה אבל אני לא צריכה שתעזרי אני צריכה…" פתחה לורי אך עצרה באמצע, עיניה נפערות לרווחה. "אני חייבת לזוז!" צעקה וזרקה את המגבת הצידה. "מה?" צווחה סול.
"נשארה לנו רק עוד שעה, את תסדרי לבד. תודה רבה" צעקה לורי אחריה.
היא עברה ברחובות בסערה, רצה בפעם הראשונה זה שנים, אך היא הייתה בת ברינטון ולכן הלחץ הפיזי לא השפיע עליה כלל. היא הגיעה הביתה, פתחה את דלת הבית וראתה שארוחת הבוקר שהשאירה אינה נגועה. היא הלכה היישר לחדר של מירה ופתחה את הדלת. אך את פניה קידם חדר ריק. היא יצאה לחצר אך אותו הדבר, היא עשתה סיבוב נוסף בכל הבית, לבסוף הייתה חייבת להשלים עם המציאות, מירה לא הייתה בבית.
מירה נכנסה לחדרה, זרקה את התיק הצידה וקפצה למיטה, בוכה את עצמה לישון. היא קמה כעבור כמה שעות וישר יצאה החוצה לחצר, היא שלפה את חרבה והתחילה לתרגל, מסדרת את מחשבותיה. היא פישלה בגדול אתמול בלילה, הייתה לא הזדמנות למצוא את החברים שתמיד רצתה והיא פשוט הלכה משם. אבל היא עדיין יכולה לתקן את זה, היא תלך ותאמר סליחה ופעם הבאה היא פשוט תסבול עד שיגיע הזמן ללכת. היא החזירה את החרב לנדן ויצאה לחפש את ריי.
היא התכוונה לשאול אנשים ברחוב אליה אך בכל פעם שניגשה אליהם התחרטה ברגע האחרון, לבסוף מצאה שלט המזמין את כל מי שקורא אותו לטורניר גדול ונושא פרסים שבוא אמורים להיאסף רוב נערי הקומה, בחוסר רצון רב החליטה מירה ללכת לחפש שם.
הטורניר לקח מקום בכיכר עצומה לא רחוקה מן המדרגות המחברות בין הקומות ומירה שחשבה שהגזימו בתיאור כמות האנשים שתנכח במקום הוכחה שטעתה, הפעם היחידה שהיא ראתה כזאת כמות אנשים במקום אחד היא ביריד ההקמה, יריד שנתי הקורה בברינטון החוגג את הקמתו של בית הספר אשר העניק למקום את שמו, את כוחו ואת מעמדו. היא נשמה עמוק והחלה לפלס את דרכה דרך ההמון.
חיפושיה לא העלו תועלת ובמהרה הרגישה את עצמה טובעת בים האנשים, נאבקת לאוויר, בדיוק כמו שהרגישה במסיבה. ובדיוק באותה צורה היא נכנסה לפאניקה וחיפשה את הדרך הקרובה ביותר החוצה, היא מצאה אותה ופרצה אל תוך מעגל שהיה כמעט ריק מאנשים, קרחת יער במרכז ג'ונגל.
היא הרימה את ראשה ולקח לה כמה רגעים להבין שמה שראתה מולה היה את אן נלחם מול נער אחר שהיה נראה גדול ממנו בכמה שנים, נער זה השתמש בחנית. מירה קפאה במקומה, היא מעולם לא ראתה רמה כזאת בעיניה. חניתו של יריבו השתלחה במהירות לא אנושית קדימה ואחורה מנסה לחדור את הגנתו של אן. היא נעה כל כך מהר עד שמירה התקשתה לראות אותה.
אך הדבר המרשים אף יותר היה שלא היה נראה שאן מתרשם, הגנתו עמדה בהתקפות האלה בקלות. הוא הסתובב על צירו מתחמק מדקירה קטלנית מיריבו והנחית את גרזנו שבידו השמאלית, מצמיד את החנית לרצפה בעוד שהמשיך להסתובב וגרזנו שביד ימין חותך את האוויר לכיוון הצוואר של אויבו. אן עצר את נשק מילימטרים ספורים ממכת המוות.
יריבו הרים את ידיו בכניעה וצעקות עידוד ובוז יחדיו נשמעו מהקהל. אן החזיר את נשקיו לירכו שקלט במבטו את מירה. פניו התעוותו בעלבון ובכעס והוא יצא מן המעגל מבלי לחגוג את נצחונו, נראה היה שהוא הולך היישר לכיוון מירה. מיהר הסתובבה על עקביה והחלה להתרחק מהמקום, בורחת מהר ככל שיכלה. אך אן שהרגיש הרבה יותר בנוח בינות האנשים מצא אותה עד מהרה והיא מצאה את עצמה עומדת מולו בסמטה ריקה מאנשים, קרוב מאוד למקום הטורניר.
"מה קרה אתמול? למה נעלמת פשוט?" שאל בכעס, היה ניתן לראות בבירור שנעלב מן המעשה.
"אהה-אני נלחצתי, לא יודעת מה קרה" ענתה מירה בחולשה.
"נלחצת ממני? עשיתי משהו לא בסדר?" המשיך.
"לא זה לא אתה…" ניסת מירה להסביר.
"מה קורה כאן?" נשמעה קולה של ריי מאחוריהם.
השניים סובבו אליהם את ראשה ואן החוויר ברגע, "מה קרה?" שאלה מירה המבולבלת.
"את מכירה אותה?" שאל, קולו רועד.
"סוג של" ענתה מירה.
"זאת ריי זנדר, היא שייכת לבית האצולה השני בברינטון!?" זעק אן, מירה העניקה מבט שני לעיניים שפעם ראשונה שראתה אותם הוסתרו על ידי הצל, כמו כל בני האצולה בברינטון גם לזנדר היה את צבע העיניים הייחודי להם, כזה שבאופן טבעי לאף אדם אחר לא היה יכול להיות. היא עתה ראתה זאת, עיניה היו בגוון אפור לא טבעי, כזה שרק לבני זנדר שצבע עיניהם נע בין שחור לאפור היה יכול להיות.
המילים נעתקו מפיה של מירה, "לא שמת לב לזה?" צחקה ריי.
"ל-לא" הצליחה מירה לגמגם ושחשבה על זה הבינה שמאז הפעם הראשונה היא לא הביטה בעיניה של ריי אפילו פעם אחת.
"בכל מקרה, קדימה מחכים לך" פנתה ריי לאן.
"בשביל מה?" שאל אן שכבר הצליח להתעשת.
"בשביל הגמר" ענתה ריי שהחלה להימאס עליה השיחה הזאת.
"כבר סיימת את הקרב?!" פלט בהפתעה.
"קדימה" קראה לו והתחילה ללכת אל תוך הקהל שפינה לה מקום, יוצר שביל חסר אנשים, לא היה אפילו אדם אחד שהעז להתקרב לאצילה.
מירה נעמדה, מבולבלת לגמרי מן הסיטואציה אליה נקלעה והביטה על השניים נעמדים זה מול זה במרכז הקהל, "ועכשיו, קבלו את הלוחמים בגמר שלכם" פתל הקרוז בצעקה, משתיק את הקהל.
"בצד האחד, נער צעיר שהתקבל בגיל המוקדם של עשר לבית הספר ללחימה ברינטון והצליח לעמוד בלימודיו במשך כשבע שנים שלמות וחזר אלינו עתה. לאורך הטורניר הוא הוכיח ללא עוררין את כוחו ואת מקומו בין הטובים ביותר. אך האם הוא הטוב ביותר? אנחנו עוד נראה" המשיך הקרוז, הקהל עדיין דמם, מחכה בציפייה.
"ומולו תעלה לא אחרת מריי זנדר, הידועה בכינויה העורב הבודד או הרוצחת לאור יום שכן בית זנדר ידועים ברוצחים המוכשרים שלהם, אך ריי לא צריכה את החושך היא עומדת מול יריבה ומביסה אותו תחת השמש. האם תצליח להביס גם את אן?" צעק הקרוז בהתלהבות.
הקהל פרץ בקריאות שמחה, ככל הנראה ריי הייתה אהובת הקהל. לא דבר מפתיע בהתחשב בכך שכחצי מתושבי הקומה השנייה רצו להתקרב לאצילים. השאלה שבאמת עניינה את מירה הייתה מה אצילה ועוד מבית זנדר עושה בקומה השנייה ולא סתם מסתובבת, מדברת ויוצרת חברים.
"להזכירכם מותר השימוש בכלי נשק בלבד. התחל" הכריז הקרוז.
ריי זינקה קדימה לכיוונו של אן ללא כל נשק על גופה, אן הצליף בגרזיניו במכה מקבילה לקרקע, מכסה בעזרת שניהם שטח עצום והיה ברור שמאחורי המכה כוח בלתי יתואר. אך ריי אפילו לא היססה היא הרכינה את ראשה וזינקה קדימה מבלי להאט ועברה ברווח הקטן שבין הגרזינים, נוחתת בצד השני ללא פגע.
מירה אומנם שמעה על הזנדרים אך מעולם לא ראתה אחד בפעולה, כולם ידעו שלזנדרים היו יכולות פיזיות מעל ומעבר לרגיל, חושים מחודדים ואינסטינקטים שאין שווה להם. אבל לשמוע על כך ולראות זאת בפעולה היו דברים שונים לחלוטין.
אן לעומת זאת לא היה נראה מופתע או מושפע ממשקלם של הגרזינים, הוא המשיך עם תנופתם והכה שנית בריי שזה עתה נחתה, הפעם מלמעלה. ריי הסתובבה על צירה והזיזה את ידה השמאלית תנועה זעירה. כתוצאה מכך קפץ אן אחורה בזעקת כאב ותפס את צידו, הוא הרים את ידו וחשף חתך גדול ומדמם על בטנו. מתוך שרוולה של ריי נפל לרצפה שוט ארוך ודק עשוי מתכת.
אן חייך ותפס את נשקו, מירה הסתכלה בעיניים פעורות, הוא ללא ספק לא היה אותו אדם שהכירה לפני שבע שנים. הוא זינק קדימה, מתקדם במהירות מטורפת לכיוונה של ריי, ריי הזיזה את ידה פעם נוספת אך הפעם אן היה מוכן וזזה סנטימטר הצידה, מספיק מרחק כדי להתחמק מהמכה. הוא הכה בגרזיניו, מכריח את ריי לזוז למרווח היחיד שהשאיר פתוח, צידו הימני. אך שם חיכתה רגלו שפגעה בכתפה בעוצמה ושלחה אותה מתגלגלת על הרצפה המאובקת.
"וואו, זה היה מרשים" שיבחה ריי את אן. "נלחמת טוב" הספיקה להוסיף לפני שאן קפץ עליה פעם נוספת, מצליב את גרזיניו לכיוון גרונה. ריי נשענה אחרונה ומפגן לא אנושי ירדה עד לגובה ברכיה מבלי ליפול לקרקע, מאפשרת לאן לחלוף מעליה כליל לפני שהתרוממה והניעה את שתי ידיה בתנועות העדינות והכה קטלניות שלה.
שני השוטים שלה הצליפו ברעש, מבתרים את גבו של אן ומטיחים אותו לרצפה בצווחת כאב. מירה לא הצליחה להחליט מה היה עליה לעשות לפני שהוא התרומם חזרה על רגליו. אך זה היה מספיק זמן בשביל ריי להצמיד את ידה לגרונו ולהכריז על ניצחונה.
"והמנצחת היא ריי זנדר" צעק הקרוז. קריאות שמחה רעשו באוזני מירה בזמן ששלושה מתוך חמשת האנשים שפגשה אתמול מירה רצו לתוך המעגל וחיבקו את ריי בצווחות שמחה. מירה לעומת זאת רק עמדה שם מבולבלת וקפואה.
ריי לחצה את ידו של אן ועזרה לטפל בפצעיו בזמן שהקהל אט אט התפזר ועד שלאחר הענקת הפרסים והכרזת המקומות נשארו השישה לבדם.
"איפה מרקוס? ו…" התחילה מירה שהפריעה לה חסרונם אך לא הצליחה להיזכר בשמה של הבת השנייה, זאת שישבה וקראה ספר.
"הם לא הגיעו. הם לא אוהבים מקומות עם הרבה אנשים" ענה לה קלייב.
מירה שתקה, גם בגלל שהופתעה מתשובתו וגם בגלל שהיא זכרה שהם אמורים לכעוס עליה, הרי היא נטשה אותם אתמול מבלי להסביר. "אנחנו הולכים עכשיו לחגוג, רוצה לבוא?" שאלה אותה ריי.
"אני צריך אותה רגע קודם" עצר אותם אן. "מירה אני צריך שתסבירי לי מה קרה אתמול?" המשיך ללחוץ עליה.
"היי, תן לה קצת חופש. מה קרה בכלל?" תקפה אותו ריי. אן סובב את ראשו לענות לה ומירה ניצלה את הרגע ובפעם השלישית ביממה האחרונה ברחה ממקום שבוא נמצאים אנשים שהיא מחבבת ללא סיבה מובנת לה.
היא פתחה את דלת ביתה והתכוננה לרוץ אל חדרה כשראתה את אימה יושבת בסלון לאחר שפינתה את ארוחת הבוקר שהכינה בשבילה, ידיה פתוחות לרווחה ועל פניה הבעה מוזרה, שונה. מירה שינתה את כיוונה ורצה היישר אל ידיה של אימה שחיבקה אותה בכוח, לא אומרת מילה. לא שואלת איך היה לה, לא שואלת מה קרה או לאן נעלמה. מחבקת אותה, מחממת אותה ולא יותר.
"אני לא מצליחה" זעקה מירה, דמעות נוטפות מלחיה.
"לא מצליחה מה?" שאלה אימה בקול סבלני.
"אני לא מצליחה להבין מה קורה לי" השלימה מירה את המשפט, לורי לא ענתה ובמקום זה מירה סיפרה לה את אירועי הימים האחרונים, החל ברגע שאן אסף אותה, משמיטה כמה מן הפרטים שלא הרגישה בנוח לספר והתעלמה מהעיוות שנגרם לפני אימה כאשר הזכירה את הוויסקי.
כשסיימה הרימה את מבטה לאימה שניגבה את הדמעות מעיניה, "זה לא נשמע כאילו הם כועסים אליך" אמרה לורי. "ובקשר לאן, ריי לא כעסה על השניים שלא הגיעו נכון?" שאלה אותה אימה.
"נכון" הנהנה מירה.
"אז אם לשניים ההם מותר לא לאהוב מקומות עם הרבה אנשים, גם לך מותר" הכריזה לורי. מירה קמה והלכה לחדרה, היה לה הרבה על מה לחשוב על. לורי לא הלכה אחריה.
דפיקה בדלת הוציאה את מירה מן המחשבות בהן היא הייתה שקועה, "זה בשבילך" נשמע קולה של אמה מהסלון. מירה יצאה מחדרה וראתה את ריי ואן עומדים מחוץ לדלתה.
"היי" פתח אן לפני שהייתה למירה הזדמנות לגמגם משהו.
"הבנתי מה קרה שם, לפחות בערך" אמר והניד את ראשו לכיוון ריי. ואני מבין גם עכשיו שאת לא אותה ילדה שהיית אז, אז הייתי שמח להכיר את הנערה שאת היום. ופעם הבאה שדבר כזה קורה, תדאגי רק להודיע לי קודם. בסדר?" שאל אותה. מירה הנהנה ללא היסוס חיוך עולה על פניה.
"נו אז מה את אומרת רוצה לבוא לחגוג?" שאלה אותה ריי.
מירה הביטה בה וחשבה כמה שניות, "אני מעדיפה שלא עכשיו, אולי פעם הבאה" ענתה מירה.
"בסדר גמור, נתראה פעם הבאה" אמרה ריי והלכה משם יחד עם אן.
מירה סגרה אחריהם את הדלת וצעדה דרך הבית ואל החצר, חיוך מרוח על פניה.