כשהייתי בן 12, ההורים החליטו שעוברים דירה. ולא סתם עוברים לרחוב הסמוך, או לקצה השני של העיר. הם קנו בית בקיבוץ קטן, בצפון המדינה, אמרו לנו לשים את כל מה שאנחנו רוצים לקחת בארגז, ולהגיד לילדים בכיתה להתראות, כי כנראה נוכל לבוא לבקר רק מדי פעם, בחופשות וחגים.
אני סירבתי להאמין לזה. הכל הלך כל כך טוב באותו הזמן, סוף סוף הייתי מהמקובלים בכיתה, הצלחתי בלימודים, המורים אהבו אותי. רציתי להישאר בבית שלנו, הוא היה גדול ויפה כל כך, על תקרת החדר שלי היו מצוירים עננים, יכולתי להסתכל בהם כשרק התעוררתי ועוד לא הייתי מסוגל לקום מהמיטה, הרי את העננים האלה אני לא יכול לקחת בארגז, צעקתי על אבא.
למזלי, הייתה לי תוכנית. כשחזרתי מהיום האחרון, כביכול, בבית הספר, טיפסתי על אדן החלון החיצוני עם סולם קטן. משם, תפסתי ברעפי הגג באצבעותיי והנפתי עצמי מעלה. זו לא הייתה משימה פשוטה, אבל בסוף התמקמתי על ראש הבית, יחד עם שלטים שהכנתי, ועשיתי מחאה.
ישבתי שם כל אחר צהריים, אחותי הקטנה רצתה גם היא לעלות אבל לא הצליחה, והתחילה לבכות. למרות שהייתי אמור לשמור עליה נשארתי נאמן למטרתי, ידעתי שזה יטיב לשנינו בסופו של דבר. כשאימא הגיעה מהעבודה הנפתי את השלט "גם לי יש זכות בחירה – לא עוברים דירה". צעקתי הכי חזק שיכולתי רקעתי ברגליים שלי, אבל אימא העמידה פנים שהיא לא שמה לב אליי, היא נכנסה לבית ואני התכופפתי מקצה הגג כדי שתראה אותי, ואז איבדתי שיווי משקל ונפלתי.
את כל הקטע הבא אני לא באמת זוכר, מיה אמרה לי שההלוויה הייתה ממש מפחידה, שבמשך כל השבעה היא לא הסכימה לצאת מהחדר שלה כי הכל היה רועש כל הזמן. שרק בלילה אימא ישבה ליד מיטתה, ליטפה אותה ובכתה בשקט, וזה לא ניחם אותה בכלל.
אחותי ואני התאחדנו שוב מיד אחרי השבעה שלי. היא לא הלכה לבית הספר החדש שלה עוד חודש שלם לאחר מותי, רק ישבה בחדרה הלבן, הבלתי מרוהט, ופרקה את הארגזים עם הצעצועים שלי, כשלפתע, אני הייתי שם, ומאז לא ממש עזבתי.
מיה גדלה, אני לא. בגיל ארבע עשרה כבר לא יכולתי לעזור לה בשיעורי הבית בחשבון, להם היא התחילה לקרוא מתמטיקה. זה היה מוזר להיות אח גדול לאחות קטנה שגדולה ממני, אך למרות ששיעורי הבית היו מחוץ לתחום עבורי, השתדלתי לייעץ, ולעזור בדברים אחרים.
לא הייתי אח כזה כשהייתי בחיים, לא מנטור, ממש לא פסיכולוג, רוב הזמן משכתי לה בשיער, ולא נתתי לה לשחק איתי ועם החברים החדשים שלי. אבל לאחר מותי, מצאתי עצמי מזכיר למיה להיפתח קצת יותר, לחייך, לקבוע להיפגש עם אנשים. אמרתי לה כשראיתי מישהי בשורה השלישית שנראית מעניינת, מישהי שכדאי לה לנסות לדבר איתה בהפסקה. מיה הייתה אחת האנשים המוצלחים שהכרתי, אבל היא לא הייתה כמוני. היא הייתה שקטה כמו רוח רפאים, באופן אירוני, רדפה את מסדרונות בית הספר בדממה שלה, השמורה לכולם פרט לי. ובעצם, גם איתי מעולם לא ממש דיברה, מחשבותינו פשוט זרמו מהאחד לשנייה.
באוקטובר של שנתה הראשונה בתיכון, חולקו הזמנות למסיבה שכבתית. נופפתי בנייר הצבעוני מול פניה.
"זה כל כך מביך ומיותר." היא אמרה "מה אני אעשה שם? אוכל תפוצ'יפס? אנסה לא לעוות את הפרצוף שלי כשאני שותה שלוק בירה? אני יכולה לעשות את כל הדברים האלה פה, איתך"
התאמצתי שלא לחייך, אך בטני דגדגה מהמחמאה, "פעם אחת, רק כמה שעות." אמרתי בכל זאת "את זו שאמרת שאת רוצה עוד אנשים בעולם שלך"
"לא, אני לא רוצה אף אחד בתוך העולם שלי". היא אמרה כמו ילדה קטנה, אוספת את גפיה אל חיקה, מתכדרת על כיסוי המיטה. התקרבתי אליה בזהירות, היא אומנם יותר גדולה ממני, אבל יחסי האח הגדול והאחות הקטנה מעולם לא השתנו.
"מיה, מסיבות זה הדבר שהכי חיכיתי לו, כשהייתי… את יודעת."
"בחיים?" היא השלימה.
"את מתחילה להיות אדם מבוגר עכשיו, ואני לעולם לא אהיה מבוגר. לכן, כל שנותר לי הוא לחיות דרכך, מבינה?" היא הצמידה את ברכיה לחזה, חזק יותר "אני לגמרי מבין את כל ה'גורדי מ'אני והחבר'ה", הורים שכבר לא רואים אותך לאחר שאחיך הגדול והמוצלח יותר מת באופן טרגי"
"אתה האידיוט שנפל מהגג, אתה ממש לא ה'דני' שלי, אוקי?"
"אבל רק הפעם, בשבילי, אולי למצוא את החבר'ה שלך?" הפנתי את ראשי להביט בה, אבל היא לא החזירה מבט. גופה הרפה מעט, הרגשתי את מחשבותיה מתחילות לדהור שוב.
"אתה יודע שאני מנסה…"
אני זה שהשלמתי אותה הפעם "להיות חברותית יותר? להיפתח?".
היא הינהנה לאט, נראית כמו ילדת הפוסטר של הילדות העצובות. עם עיניה הגדולות, שקצוות שיער ישרים הסתירו כל הזמן. גבותיה המכווצות באמצע המצח, במחשבות סוערות, פיה, שבטבעיות נטה, תמיד נראה היה שזה עתה בכתה. רוח הרפאים שאני, התקיימה במוח שלה בלבד, כשנרדמה, הייתי מתנתק מהעולם הזה, שט למחוזות אחרים. האוזניים שלי היו מתמלאות בשקט, ודרכן כל גופי התחיל לרטוט באותה הדממה, עד שהוא נעלם לגמרי ואני כולי הפכתי פיסת שמיים. אבל כל יום מחדש, הבוקר הגיע, ומיד אני חזרתי אל הקרקע, צוחק עם אחותי שוב, מלווה אותה לבית הספר. לא יכולתי להשאיר אותה בתוך העולם הזה לבדה, לא כשאני אשם בהיותה ילדת הפוסטר של הילדות העצובות. לא יכולתי להתמסר אל השקט, אשר בגלים נעימים העלים את כל מי שאני, כל מי שהייתי אי פעם.
"אוקי" היא אמרה לבסוף "אני אלך. אבל אתה לא עוזב אותי לשנייה".
צחקתי "מובן שלא אעזוב"
בערב, נכנסנו אל אולם הספורט של בית הספר, המוזיקה הייתה גרועה מאוד, הריקודים עוד יותר. ריקוד טוב במסיבה זה משהו שרק אמיצי לב מסוגלים לבצע, חשבתי, והחדר הזה חסר בהם. גם מיה לא ידעה לרקוד, היא הניעה את מותניה מצד לצד בפינה בעודה לוגמת קולה, אבל נתתי לה בכל זאת נקודות על מאמץ.
"את נראית מאוד חיננית", אמרתי, היא חייכה במבוכה.
מישהי, קלטה את החיוך הזה וניגשה אל הפינה בה מיה עמדה. רציתי לצעוק לאחותי שזו האחת משורה השלישית, זו שאני אמרתי שנראית מגניבה, אך לפתע, שקט שרר סביבי, שקט ועננים.
מיה טילטלה לי את הכתפיים בפראות.
"אדם" היא אמרה בנשיפה כאילו מקיצה מסיוט.
"אני כאן" מיהרתי לומר "מה קרה?"
"למה עזבת אותי?". הנדתי בראשי לאט, בהדרגה מבין היום יום שני. מעולם לא נפרדנו לזמן רב כל כך, כמעט ארבעה ימים.
"את עזבת אותי" אמרתי, והצטערתי כשראיתי אותה מתכווצת באשמה.
לבסוף היא סיפרה לי. אחרי המסיבה היא הלכה לעלמא, כך קוראים לילדה מהשורה השלישית. רועי ועדן גם היו שם, היא מזכירה את שמותיהם באגביות, אבל לי אין מושג כיצד הם נראים. ובשבת ארבעתם נסעו לים.
שאלתי אם נהנתה, היא הנהנה בהיסח הדעת, מתהלכת בחדר חסרת שקט. שכבתי על מיטתה, עדיין מתאושש מהזמן הממושך שלי בתוך הדממה, מתרגל מחדש לגוף הרפאים שלי, לעולם שסביבי.
"ואתמול?" שאלתי.
מיה מעסה את כף ידה הימנית עם השמאלית. "אתמול הכנתי שיעורי בית, צפיתי בסרט אני… שכחתי ממך".
"אאוץ'…" שיפשפתי את החזה שלי היכן שליבי אמור לפעום.
"המסיבה הזאת הייתה רעיון רע".
התרוממתי, לעצור אותה מפסיעותיה, "על מה את מדברת?".
היא סילקה את ידיי ממנה, שולפת את הנייד שלה ודוחפת את המסך הזוהר לפרצופי. עלמא כתבה לה, הזכירה כמה כיף היה בסופ"ש, שאלה אם תרצה לבוא גם הערב.
"את רוצה ללכת" דובבתי אותה
"לא" היא נראתה נסערת, נשארתי צמוד לקיר. "אני לא רוצה ללכת, למה שתגיד את זה?" היא אמרה "אתה רוצה ללכת? אתה רוצה להיפרד וזהו? כי זה מה שעומד לקרות אם אני אמשיך להסתובב איתם. אז אם לא טוב לך פה, תגיד לי, אבל אם זה תלוי בי, אני בוחרת באח שלי על פני כמה אנשים זרים".
"מיה, אח שלך מת" המילים נפלטו ממני, ולרגע חשבתי שחזרתי אל הדממה, החדר היה כה שקט.
מיה התעשתה לאט, תמיד רצתה את המילה האחרונה "אז אתה יכול להבין אולי" היא אמרה "למה אני לא יכולה לאבד אותו שוב".
היא לא רצתה לדבר איתי אחר כך, אבל גם לא רצתה לסלק אותי מעיניה. העסקתי את עצמי במרפסת חדרה הקטנה, שוכב על על הרצפות, לא יכול לצאת מטווח ראייתה בזמן שהיא מכינה שיעורי בית.
המרפסת הייתה מטונפת, אבל אבק והג'וקים המתים לא באמת יכלו לגעת בי, הבטתי בשמיים. 'כמובן שאני בוחר בך, על פני כל דבר אחר' הכנתי את נאום הסליחה שלי בראש. אם היא רוצה להישאר איתי, אני רוצה להישאר איתה, לאן עוד אלך? ארבעת הימים בתוך הדממה היו נעימים אולי, במובן מסויים, אבל התחושה לא הייתה קרובה לעולם המוחשי. 'אני לא נשאר כאן בשבילך' רציתי לומר לה 'גם אני אהיה עצוב בלעדייך, אני בכלל לא יודע מי אני אהיה בלעדייך'.
עד הערב מצב רוחה השתפר, היא הזמינה אותי להיכנס, והתנצלה. אני התנצלתי בעצמי, והתיישבתי על מיטתה בעודה נשכבת לישון, מספר לה סיפור לפני השינה. זו הייתה מסורת שלנו, מהימים שהיא הייתה ילדה קטנה עם שינה נודדת.
בשבוע הבא, רועי עדן ועלמא שלחו לה הודעות לסירוגין, ופניה של מיה הפכו אומללות יותר ויותר כשדחתה אותם פעם אחר פעם. החלטתי לא להתערב בזה, לצפות איתה בסרטים במקום, לחזור להיות "אנחנו" שוב. היא לימדה אותי את החומר בהיסטוריה כדי ללמד את עצמה, אני עשיתי חיקויים של המורה והילדים בכיתה, פעמיים או שלוש אפילו הצלחתי לחלץ ממנה חיוך. את הסופ"ש ההוא לא הזכרנו שוב.
בחמישי, מיה קיבלה חזרה את המבחן שלה בהיסטוריה, קימטה אותו והשליכה לתיק.
כשחזרנו מבית הספר, היא סגרה את הדלת לפני שאימא תפסיק לראות אותה, הניפה את השמיכה מעל ראשה והתחילה לבכות. ניסיתי לעזור, לספר דברים מצחיקים, להקשיב לדבריה הרציניים, ניסיתי לייעץ, אבל היא בכתה על המבחן אחר צהריים שלם.
"להיות טובה בלימודים אמור להיות הקטע שלי" יפחה שוברת לב גאתה מתוכה "אני לא יכולה להיות גם נכה חברתית וגם טיפשה, בשביל כל זה שווה אז?"
"זה רק מבחן אחד" כרכתי את ידי על כתפיה, שנינו ישבנו מתחת לשמיכה, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים בעבר.
היא בכתה עליי וחשבתי שזה טוב, היא פשוט צריכה להוציא הכל החוצה, חיבקתי אותה חזק יותר כשאמרה "אני לא יכולה להרגיש אותך".
זה נכון, היא לא, גם אני לא יכולתי להרגיש אותה, ידיי חלפו מבעד לעורה. שנינו יכולנו לראות כיצד אנו משולבים זו בתוך זה, אך להרגיש רק אוויר.
"אתה לא עוזר לי אדם" היא אמרה, קולה גבוה מהרגיל, מקלות שיערותיה דבוקים על עורפה.
"מה אני יכול לעשות?"
"כלום." היא אמרה בנחרצות פתאומית "אתה לא יכול לעזור לי, אתה לא יכול לעזור לי יותר".
חזרתי לדממה.
רוח של לילה ליטפה אותי, ומוזיקה שקטה. פקחתי עיניים מחדש וגיליתי שאני יושב על גג גורד שחקים. ליבי התחיל להלום בחוזקה, אילו הייתי מסוגל להקיא, הייתי כורע על ברכיי מיד.
"סליחה, לא התכוונתי להכניס אותך לחרדה. עלינו לגג וחשבתי עליך" מיה ישבה לימני. מצדי השני נמצאה עלמא, האמת שהיא ישבה ממש עליי, אבל במוחה של מיה היה יותר מקום מסביב לשולחן העץ העגול. מולי היה עדן, זיהיתי אותו דרך מחשבותיה של מיה, נער סטנדרטי, מהסוג שנבלע בקהלים גדולים. ולידו ישב רועי, את פניו שלו כבר יכולתי לזהות בעצמי ממסדרונות בית הספר, הוא לא היה מהמתמזגים, משקפיים גדולים מדי, שיער ארוך, הילד היה נראה כאילו הגיע הנה עם מכונת זמן.
"זה בסדר," השבתי לה "אני שמח שהחלטת כן להביא אותי לכאן, למרות הכל".
"אני עומדת ממש להתאמץ לשמור אותך כאן, בסדר? אז תעזור לי". עדן מזג והיא לקחה כוסית קטנה מלאה עד חציה בנוזל שקוף.
אני הרמתי גבה "אני לא יכול לעזור לך להתמודד עם מבחן בהיסטוריה אבל חומרים משני תודעה כן?"
"אולי" היא חייכה, מקליקה את הכוס שלה בשלושת האחרות ושותה במהירות.
"איך זה?" שאלתי בסקרנות, עוד חוויה שלא הספקתי לנסות.
"לא פיספסת הרבה, זה די מגעיל" היא ענתה.
ישבתי איתם כשדיברו על המבחן, על חוסר הגינותו המשווע, הרי הם למדו את החומר רק בשיעורי בית, אף פעם לא באופן מסודר בכיתה. עדן אמר שהחומר היה ברור, ושרית המורה כן הסבירה אותו בכיתה. רועי קרא לעדן בכמה שמות, ואחרי מריבה צעקנית של חמש דקות, הם הסכימו שאם עדן יודע את החומר טוב כל כך הוא ילמד את רועי למבחן הבא, עלמא אמרה שגם היא ומיה יצטרפו והם הרימו על זה כוסית.
אחר כך הם מגבירים את המוזיקה, רועי אחראי עליה ואין שיר אחד שנכתב אחרי שמישהו מאיתנו נולד.
מיה הייתה הראשונה שקמה לרקוד, ואני הבטתי באחותי הקטנה בהשתאות, כששאר חבריה הרימו עוד כוסית והצטרפו.
"אל תסתכל עליי ככה" היא אמרה לי, "אני אוהבת לרקוד. גיליתי ממש לא מזמן".
"אני לא מסתכל עלייך ככה" עניתי "כולכם מאוד חינניים".
"מיה," עלמא נגעה במרפק חברתה עם קצות אצבעותיה, עוצרת אותה באמצע סיבוב. "בואי, איתי פנימה, נביא גלידוניות, ונדמה לי שיש לי גם תפוצ'יפס"
הבנים הריעו למשמע דבריה.
מיה הנהנה והלכה אחרי עלמא, שוכחת לקחת אותי איתה.
הרי לא באמת חשבתי שזה יעבוד, הזכרתי לעצמי, לא יכולתי להתחרות באנשים בשר ודם, כבר לא.
השקט התחיל לזרום בי, אך מחשבותיי המשיכו לנדוד אל מיה, מביאות איתן תסכול ופחד, שאפילו הגלים הרכים והנעימים ביותר לא הצליחו לשכך. שכבתי שם, על מיטת עננים, עיניי פקוחות לרווחה, ופתאום, ראיתי אותה.
מיה ישבה על קצה הגג, רגליה השתלשלו מטה, עיניה התמקדו בכפות רגליה, היא סובבה אותן בתנועה מעט אלימה, כאילו ניסתה לנקז דרכן את כל כעסה. ועם זאת, פרט לסיבובים אלה, גופה נותר שקט.
"מה יש?" רועי הפתיע אותי, הוא היה כל כך קולני כל הערב, אבל עד שפצע פיו, כשהתיישב לצידה, לא שמתי לב בכלל שהתקרב. גם מיה לא שמה לב, היא קפצה בבהלה, הרבה יותר מדי קרוב לקצה הגג, ליבי זינק איתה. "תיזהרי" ניסיתי להגיד לה, אבל במקומי רועי אמר "סליחה".
ליבה ההולם העיר אותה מרגשותיה המאולחשים, היא הביטה ברועי, הביטה ברגליה, התכווצה והתחילה לבכות.
רועי הסתכל עליה מבוהל מעט. הוא הניח יד רפה על גבה, ואז התחרט, איגרף את ידו האחת בשנייה ושאל "מה קרה?".
היא לא ענתה, קולה סירב לפעול, גם לו פעל, לא הייתי בטוח כיצד היא אמורה לענות על השאלה הזאת.
רועי פתח שקית תפוצ'יפס והציע לה, היא נענתה, וכירסמה את החטיף כשידיה קרובות מאוד לפיה, נראית כמו עכבר קטן ומפוחד.
"אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך להסתובב איתכם" היא אמרה לבסוף.
"אוי" רועי ענה, פיו רפה "זה בגלל האלכוהול? אוי, זה היה ממש לחץ חברתי, ברור שאת לא חייבת לשתות אם את לא רוצה, את יכולה גם רק לשבת איתנו, כל חבורה צריכה מישהו כזה, כלומר, עדיין אין לאף אחד רישיון בשביל להיות נהג תורן, אבל גם עכשיו זה חשוב, נפסיק להציע לך בכלל-"
"זה לא זה" היא קטעה אותו ממבוכתו "זה דווקא נחמד".
"אז מה יש?" הוא לקח עוד חופן תפוצ'יפס, הכניס אותם לפה שניים שניים.
"סיפרתי לך על אח שלי פעם?" היא שאלה, מביטה ברגליה, ובמכוניות הקטנות שנעו בכבישים הצרים, לא היו הרבה בשעה ההיא.
"אממ – לא ממש, כלומר, שמעתי שהוא נפטר". המילה האחרונה הרגישה זרה כל כך על שפתיו, שנאתי את המילה הזאת, היא הייתה כל כך… זקנה, בנסיבות מותי.
"כן, הוא נפל מהגג. כשהיה בן שתים עשרה"
"זה ממש נורא." הוא אמר, והביט בעצמו על המכוניות למטה, עקביו בעטו בקיר הבניין. "אז נזכרת בו עכשיו?" שאל.
"לא, זה לא העניין." היא לקחה נשימה עמוקה "מאז שהוא מת, תמיד ראיתי אותו, ודיברתי איתו. זה נשמע מוזר, אבל הוא ממש עזר לי, עודד אותי, אמר לי מה שהייתי צריכה לשמוע." רועי הינהן, והיא המשיכה "בפעם הראשונה שהוא בא אליי, זה היה ממש אחרי השבעה, פרקתי את הצעצועים שלו, והוא ביקש שאשמור על המכונית הקטנה הכחולה שלו".
רועי חשב לרגע, ובסוף רק שאל "ושמרת אותה?".
היא שמרה אותה, ידעתי, המכונית הכחולה שלי מקשטת את השידה ליד מיטתה.
"אני קצת מבין למה את מתכוונת" הוא היסס, והיא הרימה אליו עיניים, האיצה בו ברוך להמשיך. "אני מדמיין את מאסטר יודה לפעמים. נגיד במבחן ההוא בהיסטוריה, למדתי אליו, אוקי, אבל היה לי בלאק מטורף לא ידעתי מה לענות. ואז אני רואה את יודה, והוא קטן כזה לבוש בגלימות שלו" היא צחקה ופניו אורו "הוא אומר לי 'פחד הוא הדרך לצד האפל' בקול הצרוד שלו. ואני לא יודע, זה עזר לי, אמרתי לעצמי שאני לא צריך לפחד מכמה שאלות, ופשוט עניתי על המבחן איך שידעתי".
"כמה קיבלת?"
הוא שיפשף את עורפו, מובך בבירור "זה לא משנה עכשיו" אמר "בקיצור, זה סבבה לראות את אחיך המת, אני יכול להבין את זה. מה שאני לא מבין זה למה בגלל זה את לא יכולה להיות איתנו?"
לקח לה זמן לענות גם על השאלה הזאת. היא כיווצה את פיה, וגבותיה, ולבסוף הלאיטה "מאז המסיבה ההיא, אני כבר בקושי רואה אותו. ארבעה ימים שכחתי ממנו לגמרי. זה אמור להיות טוב, אני אמורה להיות שמחה שאני מרגישה מספיק חזקה כדי לא להזדקק לו, אבל… אני לא בטוחה מי אני בלעדיו".
"זה שלא ראית אותו ארבעה ימים לא אומר שאת בלעדיו".
"כן, אבל זה אומר שכנראה עוד מעט זה יקרה. מאז שהוא מת, מאז שאני ילדה, החיים שלי היו פחות או יותר אותו הדבר. ועכשיו כל העולם שלי משתנה סביבי, ואני לא יודעת אם אני רוצה להשתנות."
"טוב, זה לא נכון" הוא פסק.
"מה לא נכון?"
הוא נשען לאחור על זרועות ישרות, מיה נשענה איתו בזמן שחיפש את מילותיו. "זוכרת במקרה, בכיתה ז' – בכית בחדר מוזיקה ובטעות נכנסתי, ושאלתי אותך מה קרה."
"אורן קרא לי שמנה" היא הודתה. זכרתי את הסיפור הזה, בכל המשך היום, הייתי עסוק בלהרוג את אורן בכל מיני כלים מדומיינים, כרתתי את ראשו, חנקתי אותו בידיים חשופות, דחפתי אותו אל קיר שוב ושוב, כל דבר שיגרום למיה להרגיש מעט טוב יותר.
"את לא אמרת לי את זה אז," הוא נזכר "אז את צעקת עליי ללכת ולסגור את הדלת. ואני רשמתי לעצמי תמיד לתת ספייס למיה ורדי כשהיא עצובה. אבל הנה" הוא הרים גבותיו אל פניה שעדיין היו רטובות מדמעות. "לא שמת לב בכלל והשתנית, התרכת".
מיה גיחכה "אל תגזים, אם לא היה לי אלכוהול בדם, מזמן הייתי מסלקת אותך מכאן". ובכל זאת, אחרי עוד רגע של מחשבה היא דחפה את רגלו ברגלה, ואני לא יכולתי שלא לחייך מהמחווה הזאת, שנראיתה כאילו נלקחה מתוך דרמת נעורים רומנטית. "אבל נראה לי שהבנתי את הנקודה שלך" היא אמרה.
גם הפחד שלי שכך, והשקט זרם בי שוב, לאט, התמסרתי אל השמיים ונמסתי לתוכם, מאפשר לעצמי להשתחרר מתמונתה של מיה, בידיעה שאני לא עוזב אותה.
בלילה, מצאתי את עצמי יושב לצידה, היא הייתה ערה, בעיניים עצומות, מכוסה בשמיכה.
"מיה?"
"הייתי במקום השקט שלך?" היא שאלה.
"את יודעת עליו?" הופתעתי, כיסיתי את רגליי בשמיכה.
"טלפתיה עובדת לשני כיוונים" ענתה "היה לי יום טוב, אני מתרגשת מדי כדי ללכת לישון" היא חייכה, צחקה על עצמה.
"לספר לך סיפור?" שאלתי.
"חשבתי… תוכל לקחת אותי, למקום השקט? אני רוצה לראות איפה תהיה, כשאתה לא איתי, וזה בטח מקום טוב להירדם בו". היא הסתובבה אל צידה להביט בי, עיניה עדיין עצומות.
"באמת?" חייכתי, תהיתי אם היא ידעה כמה ההצעה הזאת שימחה אותי. "בואי" אמרתי "אני אעשה לך סיור".
קטגוריות