שמן

"…האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים…"

ז'אן ז'אק רוסו, האמנה החברתית.

"אתה צריך לזכור לקחת את המולטי ויטמין,אמר הרופא. "וגם את האספירין ודרך אגב, מתי עברת צינתור בפעם האחרונה?"
"אף פעם," הוא ענה,חושש להביט בעיניו הכהות של הדוקטור.
"אף פעם? מה זאת אומרת? בן כמה אתה?"
"שלושים ושש…"
"מה… ואף פעם לא עברת צנתור?"
הוא בלע גוש רוק והרכין את ראשו כלפי מטה.
" אתה בריא יותר מדי,"הודיע לו הדוקטור.
"אני מצטער, אבל זה גנטי ,גם אימא שלי הייתה בריאה כמו שור… עד השבץ."
כרסו העצומה של הדוקטור רטטה. הוא צחק וצחוקו היה דומה למפולת סלעים. לבסוף התעשת מעט ונרגע, שולח מבט רב משמעות לכיוון המטופל שלו.
"אתה חייב לעבור צינתור, אחרת תצטרף אליה בקרוב."
המטופל שתק.
"נו,אז למתי לקבוע לך? הלוח זמנים שלי עמוס, יש לי מקום בעוד שבועיים…ביום ראשון, מה דעתך?"
"אני לא… חושב."
"מה זאת אומרת? אני ממליץ, בפרוש, על צנתור."
"אבל…אתה בעצמך אמרת שכל המדדים תקינים…הלחץ דם… בדיקות הדם,השתן,הצואה."
"כן, זה נכון,"אישר הדוקטור ואביב התפלא שהוא לא הוסיף את המילה לצערי.
"אני מקריא לך את התקנון," אמר הדוקטור. הוא הקיש על המקלדת בידו העצומה, הבשר שעל היד רטט בעליזות.
"הנה ,בבקשה, אני מצטט: גבר או אישה שעברו את הגיל שלושים וחמש מצווים לעבור צינתור על פי חוק,למען לא יהוו נטל עתידי על מוסדות הרווחה ." לאחר שסיים להקריא, הניף את ידיו באוויר ואמר: "הנה, בבקשה,אתה רואה ,זה רק לטובתך."
המטופל שילב את ידיו אחת בשניה.
" עברת צינתור בעצמך…דוקטור?"
הרופא הצטחק. "שניים. אחד לפני שנה ואחד לפני שלוש."
המטופל שלח יד וגירד בראשו.
"אני…אני לא יודע."
"אתה פוחד? גבר גדול כמוך פוחד?"
כעת החל להזיע.
"אתה יכול להיות רגוע ,"אמר הרופא, טופח על כתפו. "זה תהליך פשוט היום, כמו ללכת לשירותים, אולי אפילו פשוט יותר מללכת לשירותים."
"טוב."
"מצויין, "אמר הדוקטור בקול מלא שביעות רצון. "אז בעוד שבועיים. אל תשכח להגיע לכאן, עשרים וארבע שעות לפני התהליך." בזמן שדיבר נשען לאחור בכיסאו משלב את ידיו העצומות מאחורי ראשו, סנטרו הכפול רוטט.
אביב התרומם ופנה אל היציאה, כולו רועד.
"בחור ,"שמע את קולו של הדוקטור ונעצר בעודו נתמך בקיר.
"כן ,דוקטור?"
"איפה הרחפת שלך? אתה יודע שזה לא בריא להסתובב בלי רחפת."
"היא בתיקון."
הרופא ליטף את סנטרו.
"אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"
הוא הנהן בראשו.
"איך זה שלגבר כמוך אין עדיין אישה?"
"אני…אני חושב שאני ביישן ,"אמר, וסומק כיסה את פניו.
הדוקטור חייך חיוך מלא זימה.
"יש לי בת דודה, מאה עשרים וחמש קילו, בריאה כמו שור, עסיסית כמוך, אבל, מה לעשות, עדיין לא מצאה את הפטיש שיכה בסדן שלה, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
הוא חש בחילה לנוכח ההשוואה, אבל המשיך להקשיב, לא מוציא הגה.
"אולי, אתה יודע, נקשר ביניכם? אתה נראה לי תפור עליה, מה אתה אומר?"
"תודה דוקטור…אולי …אבל קודם …אני רוצה לעבור בשלום את… התהליך."
הוא חלף בפתח היציאה, שאריות הסחרחורת ניכרות בתנועתו האיטית. על אחד הקירות התומכים במסדרון, גילה מראת קיר ענקית, מעליה נכתב באותיות גדולות: אתה, זה מי שאתה במראה. הוא שלח מבט, בוחן את דמותו. המזכירה בחנה אותו מן הצד השני של הדלפק וליקקה את שפתיה הבשרניות . איזה גבר נאה, חשבה לעצמה. גדול ,עסיסי…
"אדון מילשטיין?" העיר אותו קולה הדק מקיפאונו. "אתה צריך להחתים כרטיס." לאחר שווידאה כי הוא מקשיב, המשיכה. "זה מאתיים חמישים שקלים ואל תשכח, התור שלך בעוד שבועיים בדיוק."
הוא שלח אליה מבט מהצד.
"מה…מה…" גמגם והיא צחקקה.
הוא בחן אותה עוד קודם לכן כאשר המתין לתור שלו. היא לא הייתה שמנה ממש ולכן נחשבה בוודאי לא מושכת בעיני הסובבים אותה. אבל, משום מה, השמונים או המאה קילו שלה שהיו הרבה מתחת לממוצע, ריגשו אותו מאוד. הוא הסמיק שוב.
אביב חיטט בכיסיו, מאתר את ארנקו ואז שומט אותו אל הרצפה, כעת חש עצמו מגושם וכבד להחריד. הוא ידע שהיא בוחנת את עכוזו הענק בזמן שהתכופף. הכרטיס נשלף מהארנק והוא פסע לעברה כולו אדום ומתנשף.
היא החזירה לו את הכרטיס והוא שאף לקרבו את הריח שלה שהזכיר לו את ריח התרסיס בשרותים, אבל לא היה לו אכפת. ובכל זאת, כאשר יצא אל המעלית, לא הפסיק לחשוב: מדוע זה דווקא אני, נמשך לנשים נטולות בשר, אולי אני סוטה? מיד סילק את המחשבה ממוחו.
________________________________________
הקליניקה כמו כל קליניקה שמכבדת את עצמה, מוקמה בקניון. המבנה הנוצץ היה מפלטם של רבים, במיוחד לאור העובדה שהיו מותקנות בו, כמעט בכל פינה, מדרגות נעות. ועמדה מיוחדת להשכרה ותיקון רחפות. בשביל האנשים הקניון היה עולם ומלואו.
אביב מילשטיין שלח מבטים מסביב.
בפינה ישבה אם ענקית,יונקת קולה מתוך דלי פלסטיק. בנה שהיה גירסה מוקטנת שלה (אבל סביר להניח שעם חלוף הזמן, יעקוף אותה ללא ספק בממדי גופו) ישב לצידה, מחטט בתוך ארגז קרטון מלא בגלידה צבעונית. הבעה של סיפוק הייתה מרוחה על פרצופו העגול.
בצד השני, מכונה גדולה ורעשנית עסקה בהברקת רצפת הקניון ובסילוק כל סוג של פסולת שנקלעה בדרכה. גבר רבץ על מושב אבן, שומניו נופלים מכל צד וסנטרו רוטט. חזהו הענק עלה וירד. האיש היה לבוש במדי שמירה כחולים והיה שקוע בתנומה. מימינו קבוצה של ילדים בגילאי שלוש עד חמש, גדולים ומפוטמים להחריד, היו עסוקים במרדפים. ישובים ומצחקקים באושר על רחפות, כוסות פלסטיק עצומות מלאות משקה תוסס,וממתקים אחוזים בין אצבעות שהזכירו נקניקיות קטנות ותפוחות. משמאלו, גבר ואישה חלקו שולחן, טורפים חיה שנראתה כמו לובסטר ענק. הם היו לבושים במיטב מחלצותיהם,נוגסים, לועסים ומלקקים וחוזרים על אותה הפעולה ללא הרף. מנוע פנימי של רעב בוער בתוכם.
האם יש באמת משהו משותף ביני לבין האנשים הללו? חשב לעצמו כאשר חלף ביניהם. גם אתה שמן ,שמן מלא בצביעות,במה בדיוק אתה שונה מהם?
הוא המשיך לייסר את עצמו במחשבות בעודו נדחק לתוך מעלית עמוסה בקהל.הוא לא הופתע לגלות שגם בתוך המעלית, הבריות שמסביבו, התעסקו בזלילת אוכל ולגימת משקאות מפוצצים בסוכר. שתי נשים,ארבעה גברים ושישה ילדים שלחו אליו מבט ממרומי הרחפות שלהם. הוא כבר נתקל במבט הזה במהלך היום. המבט הזה אמר: מי זה המשוגע הזה שמעיז להסתובב ללא רחפת. סחרחורת טלטלה אותו והוא וידע שעליו לאכול או לשתות משהו,אבל לא היה מסוגל לעשות זאת בין כל האנשים שהקיפו אותו. הוא בחר לעצום את עיניו ולקוות שהסחרחורת תחלוף לה מעצמה.
________________________________________
המקום היחיד בו חש אביב רגוע היה בדירתו הקטנה והסטרילית.
הוא אכל והיה גאה בכך שלא זלל כמו חיות האדם בקניון. כאשר שכב במיטתו בחושך, חש מיד כיצד גופו הופך רפוי ומוחו מתחיל להיפטר מכל המחשבות הטורדניות שהתרוצצו בו ללא הרף. אבל הפעם גם זה לא עזר, מחשבה אחת רעה קוננה בתוך ראשו וסירבה לעזוב ולהיפרד ממנו: מה אם הצינתור הזה יהרוג אותי?
המחשבה הזו הובילה מיד למחשבה נוספת: מה אם הצינתור הזה יהפוך אותי לנכה?
בזמן שמחשבות מציפות את מוחו, זחל החוצה מתוך חמימות המפלט שלו, הישר לזרועות כיסא המחשב. הוא חיבר את עצמו לשרת הווירטואלי וציווה בקול קר: "תמצא לי כל מידע אפשרי על…" הוא היסס לפני שהשמיע את המילה ,לבסוף היא נפלטה מגרונו בשריקה: "הרזיה."
המחשב נטען ואז החל להבהב.
"מידע אסור!" הודיע קול גברי נעים.
הוא בלע כמות נכבדה של רוק וכמעט ונחנק. לאחר שנרגע מעט גירד בראשו ואמר:
"תן לי מידע על השמנה."
"השמנה," חזר אחריו המחשב. "הההשמנה היא צורת החיים הבלעדית של העולם החדש. אדם שמן הוא אדם רגוע. ההשמנה ריפאה את החולי החברתי. ההשמנה טהורה. השומן הופך את האדם לגדול ויפה וכל התכונות החיוביות שלו מתגלות מיד. השמנים הם אנשים רגועים יותר ולמרות שבעבר הרחוק נתפסה ההשמנה כלא בריאה, כיום אנו יודעים בוודאות שבצמוד להשגחה של גורמי הרווחה והבריאות, אנשים שמנים הם אנשים מאושרים יותר."
המחשב הפסיק את פטפוטו והשתתק .
"עוד מידע,בבקשה."
"אישה שמנה היא בריאה ופורייה. גבר שמן הוא נאה ובריא. כיום אנו מודעים לכך שמצב שבו הגוף אוגר שומן הוא מצב יעיל ביותר לשמירת סדר חברתי ומניעת תחלואה…"
"עצור ,"ציווה. "כיצד נגרמת השמנה?"
"בדרך כלל על ידי אכילת יתר וכיום אנו יודעים שיש לגרות הורמונים מסויימים מלידה שיאפשרו אגירת שומן יעילה יותר."
"מהו הגורם מספר אחד להשמנה?"
"פחמימה שבצורתה הטהורה יותר נקראת סוכר."
הוא מחא כף והמסך נכבה מיד.
אני שונא להיות שמן. המחשבה הייתה משחררת בצורה יוצאת דופן.
הוא נשכב על המיטה והפעם היה רגוע יותר, עד כדי כך רגוע שאפילו הצליח לבסוף להרדם ואפילו לחלום.
________________________________________
אימו המנוחה אמרה לו פעם שהעולם זקוק תמיד לאנשים שיודעים לנהל כספים. ולכן היה זה רק טבעי שבבגרותו יבחר להיות רואה חשבון מדופלם. בתוך פרק זמן קצר, גילה כמה עבודה זו משעממת ולא מתאימה לו כלל. בניגוד אליו, אימו הייתה שבעת רצון וזה מה שהיה חשוב בעצם. היא השקיעה בו את מיטב כספה והוא למד ושקד על לימודיו ואפילו סיים בהצטיינות.לבסוף הפך לרואה חשבון בינוני למדי ולמרות שלא ידע זאת, הלקוחות התלוננו על היותו חולמני ונוטה לפטפטנות יתר בזמן הפגישות, כאילו הוא מנסה להתעסק בכל דבר אחר מלבד העבודה עצמה.
הוא קישר את עצמו למשרד דרך המחשב וכאשר הופיעו פני הבולדוג של זיווה המזכירה,השתעל כמו מטורף והוסיף מספר גניחות.
"אתה בסדר,אדון מילשטיין?"
"לא ממש ," הוא גנח."הגרון כואב וגם הראש, נראה לי שזה ווירוס חדש, עדיף שאני לא אדביק אף אחד במשרד."
הבעת החשד שעל פניה התחלפה בהבעת בהלה והוא יכול היה ממש לקרוא את מחשבותיה: חס וחלילה שהשמוק ישבית את כל המשרד עם הווירוס שלו.
"אני אנוח יום יומיים והכול יהיה בסדר."
"טוב…אדון מילשטיין."
"וזיווה…"
"כן אדוני?"
"תיצרי איתי קשר במקרה חרום, בבקשה,"הוא זייף עיטוש וסחט את אפו בממחטה. בתוך תוכו הוא התמוגג על יכולת המשחק שלו.
"עוד משהו אדוני?"
"לא ,זה הכול."
"החלמה מהירה ,"היא אמרה בקול רווי לעג ואז התנתקה.
ברוך שפטרנו, חשב לעצמו. לפתע, גל של רעב תקף אותו. הוא ניגש אל מכונת המים החשמלית ורוקן חמש כוסות. המים הציפו אותו ותחושת הרעב התחלפה בבחילה.
הוא שמע את צפירת פעמון הדלת. מבעד לעינית ראה איש שמן במדים צהובים, שרוע על כיסא רחפת.
"מי זה?" שאל באינטרקום.
"ביטחון פנים," נשמעה התשובה ולבו צנח בבת אחת למטה.
"רגע…אחד…בבקשה ,"הוא גמגם ואז פתח את הדלת.
האיש שעל הרחפת שהיה שמן ונמוך קומה, שלח אליו מבט מגבוה.
"אדון אביב מילשטיין?"
"כן. יש בעיה?"
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך,"אמר האיש סוקר אותו בעיניים קרות. "אתמול בלילה התקבלה אצלנו קריאה. "
"קריאה?"
"לא סתם קריאה,קריאה אסורה."
"מה…מה …מה זאת אומרת?"
"אני יכול להיכנס אדון מילשטיין?"
"כ…כמובן."
הרחפת שייטה, פולשת לתוך דירתו הקטנה ועליה ישב האיש השמן שלוב ידיים ומרוצה מעצמו.
"אתה לא משתמש ברחפת,אדון מילשטיין?"
"היא מעט מקולקלת."
"מקולקלת,אז למה לא הזמנת טכנאי?"
"בדיוק התכוונתי."
"ולמה אתה לא נמצא בעבודה?"
"למה…אני לא חש בטוב."
"אתה דווקא נראה לי בריא,שמן וחיוני,לפחות חיצונית אתה נראה כמו מיטב אנשינו."
"אני…מודה לך,אולי תרצה משהו לשתות?"
"לא. יש לי כאן משקה אנרגיה,"אמר האיש מנופף בכוס קרטון גדולה.
"אז מה הבעיה?"
"תראה, הכול נראה לי תקין וגם אתה נראה תקין למדי, אבל, אתמול התקבלה הודעה מן המחשב המרכזי. מישהו מן הדירה הזאת, ניסה לבדוק מילה אסורה. זה הופיע במאגר הנתונים המרכזי שלנו."
"אני…אני…אני לא יודע על מה…"
האיש הניף את ידו באוויר.
"אתה לא צריך להצטדק ,אדון מילשטיין ,אתה לא נמצא בחקירה. אבל אני מזהיר אותך, תפסיק להתעסק בדברים שהם מעל הראש שלך."
הוא החל להזיע.
"אני…אני…מצטער."
"אין על מה. רק תזכור שיש דברים שיכולים להיות מסוכנים מאוד בשבילך."
"טוב…אני חייב לשכב לנוח, הראש מסתובב לי."
"תרגיש טוב," אמר האיש המרחף במדים הצהובים של משרד הביטחון, בעודו ממשיך ומרחף החוצה.
הוא נעל את הדלת, צלע לעבר מיטתו ונשכב עליה. את השמיכה משך מעל ראשו ורק אז חש מעט טוב יותר. כאשר הציץ החוצה בכדי לשאוף מעט אוויר, היה נדמה לו שעינים החבויות בתוך הקירות עוקבות אחריו. היה לו דמיון מפותח למר מילשטיין.
שוב צפר פעמון הדלת וזה אילץ אותו לשוב ולזחול החוצה מתוך המחסה. תחילה ניסה להתעלם ממנו, אולי הוא יעלם, אבל הפעמון היה עקשן ולא נותרה לו ברירה אלא לגשת שוב לאינטרקום.
"מי זה?"
"אדון מילשטיין?" נשמע קול שהזכיר חריקת ציר שלא שומן היטב.
"מי זה?"
הדמות שהמתינה בחוץ, ניצבה על שתי רגליה. המחזה הותיר אותו פעור פה. זמן רב לא חזה במישהו מלבדו עומד.
"אני רוצה לעזור לך,"אמרה הדמות השמנה שהייתה עטופה בבגדים כהים.
"אני לא צריך עזרה."
"אני חושב שאתה צריך כל עזרה שאתה יכול לקבל."
הוא החל להתנשף.
"תסתלק מכאן ,לפני שאני מזעיק את הרשויות!"
"אם אתה רוצה לדעת עוד על רזון, אז פתח בבקשה את הדלת."
"תסתלק לפני שאני קורא לרשויות!"
"יש לך נטיה לחזור על עצמך…טוב לא משנה…"
הדלת נפתחה לכדי חריץ והוא הציץ החוצה.
"מי אתה?"
"אני לא יכול לספר לך," אמר האיש שחבש משקפי שמש כהות וכובע מצחיה.
"למה לא?"
"זה מסוכן, במיוחד לך."
הדלת נפתחה לרווחה.
"טוב, תיכנס, לפני שמישהו מהשכנים יראה אותך וידווח לרשויות."
האיש צעד לתוך הדירה בעקבותיו.
לאחר שהחזיר את נשימתו לסדרה, הבחין כי האיש התיישב על הספה. הוא לא הסיר את הכובע והמשקפיים הכהות.
"אתה רוצה לשתות?"הפגין את נימוסיו.
"לא, אין לנו זמן לזה."
"אני לא מבין."
"אתה תבין, אבל זה יקח קצת זמן."
"מה אתה רוצה?"
"אתמול בלילה בסביבות השעה אחת, רשמת את המילה 'הרזייה' במחשב. נכון או לא?"
הוא עצר את נשימתו ולא אמר דבר. לבסוף, כאשר לא יכול היה להתאפק עוד, שאל:
"גם אתה ממשרד הביטחון?"
האיש פרץ בצחוק ,אבל שומניו לא רטטו משום מה.
"חס וחלילה,להפך,על פי הגדרת משרד הביטחון אני טרוריסט,אתה יודע מה זה טרוריסט,בחור?
"לא."
"בוא נאמר שמשרד הביטחון מנסה ללכוד אותי כבר קרוב לעשור ולא מצליח. אבל אם נמשיך לעמוד כאן ולבזבז את הזמן הוא יצליח."
" לא מבין."
"מה יש כאן להבין, אתה רוצה לדעת על הרזייה?"
פיו נפער.
"אתה יכול לסגור את הלוע ודרך אגב חשבתי שאתה בחור עם יותר תושייה ואין לנו הרבה זמן וגם לא נוח לי עם החליפה הזאת."
"איזו חליפה? אני לא רואה חליפה."
"רגע אחד," אמר האיש. הוא לחץ על מרכז חזהו ולפתע נבקע גופו לשניים ואדם קטן ושדוף התגלה בין ערמות הבשר שנשרו אל הרצפה.
אביב נרתע ממנו.
האיש שהופיע לפתע היה נטול שומן. מעולם עד כה לא ראה אדם כזה שרק גידים ושרירים משמשים לו קישוט. הוא נרתע ממנו ואז הקיא. למזלו, לאחרונה שתה רק מים. המים ניתזו מתוך פיו ומשם הישר לשטיח הרצפה שלו.
הוא שוב שלח הצצה לעבר האיש שעמד במרכז מה שהיה עד לא מזמן גופו. מחייך. עורו היה מתוח על גלגלתו. גופו מגוייד.
"אתה חסר תועלת !" צווח האיש. "איפה המחשב שלך ?!" קרא בזמן שהחל להתרוצץ בדירה.
מעולם לא ראה ברייה שנעה כל-כך מהר. כל מי שהכיר היה איטי או מסורבל.
"בחדר …השינה," הוא קרקר, פולט סילון נוסף של מים מתוך קיבתו .
האיש הופיע שוב מאחוריו.
"טוב, הצ'יפ במחשב. רק תסתיר אותו מהסורקים. הוא נמצא בתיקייה שמסומנת על ידי משולש פיצה. אני חייב לזוז," הוסיף.
הוא הלביש על עצמו את שני חצאי הגוף שנראה כמו שומן רוטט ואז לחץ על משהו. הבשר נמתח ונסגר עליו. שוב הפך להיות אדם שמן. האיש התקדם לעבר הדלת ואמר בקול עליז: "אני שמח שבחרת להיות חלק מאתנו. אל תשכח לנעול אחריי."
אביב הנהן בראשו. הוא עדיין לא התאושש וחש שלבו פועם בצורה לא סדירה בתוך חזהו. האיש נעלם בבת אחת מותיר אותו מסוחרר.

________________________________________
מסך המחשב הבהב. "שיחה ממנוי מספר:7543," הודיע הקול הגברי.
הוא התרומם לישיבה ושפשף את עיניו.
"האם מאשר שיחה?" שאל הקול שבמחשב.
ידיו נמתחו והוא פיהק.
"מאשר."
הוא הביט במסך וראה פנים נשיות.
"מי זו ?"
"זו אדווה, מהקליניקה של דוקטור אלדור, הערתי אותך…אדוני?
"לא…זה בסדר, מה הבעיה?"
"רציתי להזכיר לך, מר מילשטיין שבעוד יומיים, עליך לעבור צינתור. עליך להגיע מחר למרפאתנו ליום בדיקות ואישפוז."
"אה…שכחתי מזה לגמרי."
"זה בסדר,אני כאן כדי להזכיר לך."
"אני לא מגיע ,את יכולה לבטל את התור."
"מה…אני לא…"
"אני מבקש שתבטלי את התור. אני לא מרגיש טוב."
"אבל…אדוני."
הוא ניתק וחזר לחמימות של מיטתו.
________________________________________
הרעב כירסם בתוכו יום ולילה כמו חיה קטנה ומרושעת. בכל דקה שהיה ער, חשב על אוכל, מזון בכל הגדלים הצבעים והצורות. שתיית מים עזרה מעט, אבל לא לאורך זמן. הרעב החל לשבש את דעתו והוא בחר בשינה. לעיתים פשוט נשבר ופילס את דרכו אל המקרר, בוזז אותו ואז חש אשם. אנשים התקשרו והוא בחר להתעלם מהם. התקפי זעם, רחמים עצמיים, שנאה שבערה, ממיסה את קרביו. לאחר זמן מה, הוא לא ידע כמה זמן בדיוק, כל התסמינים נעלמו ושלווה מוזרה ירדה עליו. השלווה איפשרה לו לקרוא והוא קרא פרקים שלמים מתוך התיקיה האסורה. גם כשלמד לפענח ולהבין את החומר שבתיקיה, חש עצמו אשם. הוא עבר על החוק, אבל, בשלב זה, כבר לא היה לו אכפת מדבר. הסדק במציאות שלו הלך והתרחב והוא גילה עולם שלם, עליו לא ידע דבר וחצי דבר.
אריסטו, אפלטון, סוקרטס, ספורט, מדע, אומנות, מלחמה, קרב, ימי הביניים, הרנסאנס, מקיאוולי ומדע המדינה, המאה העשרים, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה, המאה העשרים ואחת, מלחמת העולם השלישית, קריסת ארה"ב, הרעב הגדול, איחוד אומות העולם המערביות, הפילוסוף הישראלי אתגר קאזינסקי ותאוריית ההשמנה הבריאה, גירוש הרזון, עולם חדש נטול מלחמות, הדוגמנים השמנים, שמן זה יפה… ועוד ועוד מידע שזרם אליו, מציף אותו, מעייף אותו, והתובנה צימחה בתוכו ניצנים של פחד.
________________________________________
לאחר חודש הוא הביט במראה ונדהם לגלות שהצטמק.
לאחר חודשיים זיהה את עצמו בקושי רב.
לאחר חצי שנה גילה לפתע אדם אחר מציץ לעברו מן העבר השני של המראה
לאחר חצי שנה בתוספת יום אחד התקשרה אחותו התאומה לדרוש בשלומו.
________________________________________
היא כיסתה את פיה בידה ונשענה לאחור.
"מה… קרה לך?"
הוא חייך והעור על פניו נמתח.
"אני רזה עכשיו."
"אתה מרגיש טוב?"
הוא הניף את ידיו באוויר מנער את קפלי העור.
" אף פעם לא הרגשתי בריא כל-כך."
"אתה יודע שזה לא חוקי."
"אז מה, מי מהשמנים יעיז לעצור אותי?"
היא חייכה.
"אני חזק ,אני בריא,בחיים לא הרגשתי טוב כל-כך."
"תיזהר אביב, הם יתפסו אותך?"
"זה הכול קשקושים."
"אתה מסכן את עצמך."
שטויות,אני בריא וחוץ מזה, אף פעם לא הרגשתי ככה, אני קליל ומלא שמחה…"
"אתה נראה מבוהל."
פניו התעוותו.
"נמאס לי להיות חיה מנוונת בתוך כלוב."
"אם לא תיזהר, הם יסמנו אותך, אני לא אתפלא אם כבר סימנו אותך."
"שיסמנו, אף אחד מהשמנים לא מסוגל להתמודד איתי,אני חזק ומהיר מאוד."
"הם לא יצטרכו,"היא לחשה.
"מה… זאת אומרת?" לרגע אחד,הוא חזר להיות אביב הישן והטוב,הגמלוני וחסר הביטחון.
"לא משנה ,אולי ניפגש,נדבר?"
"לא…נראה לי."
,למה לא, אל תעשה משהו פזיז שתצטער עליו."
"אם משהו יקרה לי…"
"שום דבר לא יקרה לך, תפסיק לקשקש…"
"טוב…אני חייב להתכונן."
"רגע אחד ,אביב…אתה עושה טעות…תקשיב לי."
"ביי ליאת," הוא אמר וניתק.
הוא התקלח ולאחר מכן התגלח,שתה מים והסתרק. לאחר מכן השתחרר מתוך השקים שלבש ונותר עירום, בוחן את עצמו במראה. לבסוף כאשר שבע מלהביט בעצמו, הסתובב ויצא.
אוחז בידיו במפתחות הרכב,עירום כביום הוולדו, ירד במעלית אל החניון. הייתה זו שעת צהריים ורוב האנשים בילו את זמנם בשינה או בקניון, מסיבה זו לא פגש איש בדרכו. הוא כיוון את האוטו על נסיעה אוטומטית והגדיר את היעד. הרכב יצא אל הדרך.
________________________________________
שומר הקניון התעורר בבת אחת. ברקע שמע צרחות.
במרכז הקניון נוצרה התקהלות של אנשים רבים, וזה היה רע. מכל קצוות הקניון,התקבצו ובאו אנשים למרכז. הוא הפעיל את מנוע הרחפת, מעלה את ההילוך לרמה שתיים.
השומר הגיע אל המקום והפעיל את הרמקול: "תתפזרו בבקשה,אתם יוצרים עומס!" קרא.
הוא פילס את דרכו בין ערמות הבשר וכאשר הסית מדרכו אישה כהת עור ואדירת ממדים,הבחין לפתע בדמות הקטנה,עיניו נפערו.
במרכז ניצב איש…הוא לא ידע אפילו איך להגדיר את שראה…תועבה…איש רזה?! ואפילו המחשבה הבעיתה אותו. "זה חילול קודש !" שאג.
האיש חסר הבשר, שפיסות עור נתלו ממנו, החל לרוץ ברחבי הקניון, חולף בין גושי שומן אנושיים מרחפים, מצחקק כמטורף ומוחא כף אל כף.
השומר ניסה לגמוע אוויר, כאב חד חלף בחזהו. זיעה קרה נטפה ממנו והוא התמוטט ונפל מן הרחפת. ראשו נחבל וגופו העצום פירכס על רצפת הקניון ואז הפסיק בבת אחת ונדם.
לוחות ענק אלקטרונים היו פזורים ברחבי הקניון. בדרך כלל לוחות אלו היו עמוסים בפרסומות. כעת החלו להבהב בצבעים חדים. קול נשי החל לדבר מתוך הרמקולים:"יש לפנות את הקניון. אנא, פנו אל דלתות היציאה בצורה מהירה ומסודרת."
ההמונים החלו מרחפים החוצה. אחדים שהיו מבוהלים יתר על המידה, ירדו מעל הרחפות והחלו לרוץ. מעטים התמוטטו ואז קמו ובשארית כוחותיהם פנו להימלט.
אביב נותר לבדו.עירום. במרכז הקניון, מעולם עד רגע זה לא חש עצמו חופשי כל-כך.
אף-אחד לא יכול לעצור אותי. הם איטיים מדי. חלשים. שמנים… המחשבה הותירה אותו מבולבל. אין אף אחד שיכול לעצור אותי זה לא…נתפס.
כאשר נרגע מעט הבחין באיש הענק במדים, שוכב ללא תנועה על הרצפה המבריקה. במרחק לא רב ממנו, היתה מוטלת אישה ענקית, גופה מפרפר. היא ריסקה את רגלה בזמן שניסתה להימלט וכעת נחה על הרצפה, מחוסרת הכרה. הוא החל לרוץ, להימלט, שולח מבט אל מצלמות ההבטחה שסרקו אותו בדממה.
________________________________________
כעת ישב בכורסה בסלון,עטוף בשמיכה, מלא בהרהורי חרטה. האש האדירה שבערה בתוכו לפני זמן קצר כבתה בבת אחת. עצבות מילאה את לבו כאשר חשב על האנשים שקיפחו את חייהם כך סתם. אני אשם, חשב,אני טרוריסט,הם מתו בגללי…
קול מתכתי רעם בחוץ.
"כאן היחידה ללוחמה בטרור! הישארו בבתים ולא תפגעו! אני חוזר! הישארו בבתים ולא תפגעו!"
הוא קם והחל מתרוצץ בדירה, מכבה את האורות בחדרים. לבסוף, הפך את השולחן בסלון והמתין כפוף מאחוריו.
הקול המתכתי המשיך לרעום בחוץ והוא ניסה להתעלם ממנו אוטם את אוזניו.
"כאן יחידה 777 ! הישארו בבתים!"
הדלת נתלשה,מתעופפת פנימה. הוא חש משב אוויר עז, בעודו מכופף את ראשו בין ברכיו.
"אביב מילשטין ! בידינו צו מעצר נגדך!"
אל חדר הסלון התפרצו שלוש דמויות לבושות בחליפות מלאות. בד מכסה כל סנטימטר בגופם. הן לא דיברו ורק תיקשרו באמצעות ידיהן. שלושה קנים עצומים כוונו לראשו.
"מר מילשטיין !" רעם הקול, קרוב כל-כך, ממש בתוך מוחו.
כל גופו רעד. לפתע התעשת וניסה לזחול לאחור. יד בכפפה לפתה את כתפו בכוח.
הוא צרח בזמן שעטפו אותו בסלילים. אחת הדמויות הרימה אותו על כתפה ולאחר שהשתיים האחרות סיימו לסרוק את הבית לשביעות רצונן, הן נעלמו כפי שהופיעו. רק דבר אחד נותר כעדות לכך שביקרו בדירה. הדלת שעמדה בכניסה, נעקרה מציריה ונחה שבורה לשניים על הרצפה.
________________________________________
הוא הביט במראה הגדולה שבתא המעצר שלו ופלט נחרת יאוש. איש שמן ניבט אליו מן העבר השני. הוא איבד את חוש הזמן. הם הזריקו לו חומרים לגוף.הוא אכל ואכל. בתחילה ניסה לצום בכוח. הם הזריקו לו חומרים נוספים לגוף. הוא שוב ניסה לצום. הצום גרר כאב חד בקרביו שהכריח אותו להמשיך ולבלוע אוכל. הם היו מרוצים מהדרך שבה חזר לממדיו הישנים. הם צינטרו אותו. הוא לא הצליח להתגבר על תחושת הדיכדוך.
אישה שמנה ריחפה אל תוך תאו לבושה בחלוק לבן ענק.
פניו לבשו סומק אדום עז. הוא שכב עירום על דרגשו. היא חייכה אליו.
"מר מילשטיין,אתה מרגיש טוב?"
הוא לא ענה ולכן חזרה על שאלתה הפעם בטון תקיף יותר.
לבסוף נאלץ להנהן בראשו והיא חייכה חיוך קטן של ניצחון.
תחילה מיששה אותו בכל גופו. הוא ידע שהתנגדות היא חסרת תועלת. היצורים שפינו אותו מן הדירה יחזרו בוודאי. עד לרגע זה לא הבין מה הם היו בדיוק.
"אני צריכה לעשות לך זריקה קטנה, מר מילשטיין, לפני שאנחנו מחזירים אותך הביתה."
הוא הנהן בראשו ונאנח.
"רק אם את מבטיחה שזה לא יכאב."
היא חייכה.
"אתה תרגיש מצויין."
________________________________________
"היה לך מזל גדול ," אמר הרופא שריחף מעליו ברחפת.
הוא רבץ במיטה, מביט עליו מלמטה למעלה.
"מה קרה דוקטור?"
"בזמן הצינתור היה לך ארוע, למזלנו, ארוע קל, מר מילשטיין."
"אני לא זוכר שום דבר."
"אין מה לזכור, נכנסת לצינתור שזו פרוצדורה פשוטה למדי, כמו ללכת לשירותים ופתאום בזמן התהליך התחלת לפרכס ואז איבדת הכרה."
"כמה זמן הייתי ככה?"
"כמה ימים, אבל איבדת הרבה משקל ויכול להיות שתרגיש מעט בלבול בימים הקרובים."
"מתי משחררים אותי?"
"בעוד יום יומיים, אנחנו רוצים לוודא שהכול תקין. איך אתה מרגיש?"
"אני…בסדר."
"זה יופי, יכול להיות שבאמצעות הצינתור, הצלנו את חייך…"
"איפה אחותי?"
"היא הייתה כאן בבוקר, אבל נאלצה לחזור לעבודה."
הוא נאנח.
"מה קרה?" שאל הדוקטור.
"אני נורא עייף."
"זה בסדר…אתה צריך לאכול והרבה…הכוחות שלך יחזרו."
הוא עצם את עיניו ונשען לאחור בזמן שהדוקטור ריחף אל מחוץ לחדר. הוא שמע את המנוע הקטן של הרחפת מזמזם. הדוקטור היה בדרכו אל מטופל אחר.
________________________________________

כשרק חזר אל הדירה, גילה שמישהו דאג לעקור את הדלת הראשית מציריה. מי שזה לא היה דאג גם להשאיר אותה שבורה לשניים בפנים. מי היה יכול לעשות דבר כזה ולמה? שאל את עצמו. לבסוף בלית ברירה הזמין דלת, משלם במיטב החסכונות שלו. דלת חדשה הותקנה. הוא הזמין גם רחפת חדשה.
במשך שבועיים, הוא שכב ואכל. מדי פעם גם ביקר בשירותים. רוב הזמן היה מבולבל. הוא לא זכר היכן עבד. לבסוף איזה פקידה בשם זיווה התקשרה והפצירה בו לחזור דחוף לעבודה בשבוע הבא. הוא הסכים למרות שלא ידע איפה זה.
פעמון הדלת צרח לפתע והוא זינק בבהלה ממיטתו.
הוא עלה על הרחפת שרק חזרה מתיקון וריחף אל דלת הכניסה.
"מי זה ?" שאל.
"ליאת."
הוא פתח את הדלת בידיים רועדות.
דמות שמנה ענקית עמדה שם במסדרון.
"מה קורה… אחות קטנה."
"אני בסדר."
חזותה הייתה קרירה בניגוד לרגש בקולה.
"איפה הרחפת שלך?"שאל.
"בתיקון, מה נהיית אימא פתאום?"
"איזה צרוף מקרים, שלי חזרה מתיקון , היום בבוקר."
"אפשר להיכנס."
"כמובן, אני מצטער, פשוט , לא ראיתי אותך הרבה זמן ועכשיו זה נראה לי כמו חלום."
בזמן שצעדה פנימה, הבחין בפניה שהיו חסרות הבעה ונטולות רגש.
"את מרגישה טוב? אולי את רוצה לאכול משהו? בדיוק אכלתי פיצה, אומנם מהמקפיא, אבל עדיין פיצה טובה."
היא נדה בראשה לצדדים והמשיכה להתקדם בזהירות פנימה, כאילו היא דורכת על שברי זכוכית.
הוא ריחף בעקבותיה לא שוכח לסגור את הדלת אחריו.
היא שלחה אליו זוג עיניים כבויות בזמן שישבה על הספה.
"ליאת,את בסדר?"
"מה הם עשו לך?"
הוא התעלם משאלתה.
"יש לך עיוות בפה ליאת, משהו לא בסדר, את חולה?"
היא נעמדה על רגליה והחלה לרעוד, בעוד הוא מרחף מולה.
"אתה באמת לא זוכר כלום?"
"זוכר מה? על מה את מדברת?"
ביד בשרנית רוטטת, היא לחצה על מרכז החזה שלה ולפתע קפלי העור והשומן נשרו לצדדים, הגוף הענק התבקע לשניים, מגלה בתוכו דמות קטנה ורזה.
הוא ריחף לאחור והתנגש בקיר.
"מה…מה עשית לאחותי?"
הדמות הרזה ניגשה אליו,מחייכת.
"אני אחותך."
הוא זיהה את הניצוץ מאחורי עיניה וידע שהיא דוברת אמת.
"מה קרה לך?"
"אני רזה."
"למה?"
"זה מוזר לשמוע את זה ממישהו שהיה גם הוא רזה, עד לא מזמן."
פיו נפער. הוא ניתק את הרחפת ונעמד על רגליו.
"אתה לא זוכר כלום ,אבל זה יחזור אליך,אנחנו נהפוך אותו שוב לרזה."
הגוש הנוקשה בבטנו התפוגג.
"מי את?"
"אני אחותך הקטנה."
הוא בחן אותה לאורכה ולרוחבה, עיניו מאיימות לפרוץ מחוריהן.
"מה את עושה כאן?"
באתי להזמין אותך להצטרף אלינו."
"אלינו? מה זה אלינו?"
"התכוונתי… לארגון שלנו."
"איזה ארגון?"
"מחתרת הרזון."
"יש דבר כזה?"
"תמיד היה. "
היא ניגשה אליו וחיבקה אותו. הנשימה נכלאה בתוך חזהו. דמעות עלו בעיניו. זמן רב חלף מאז הפעם האחרונה שבה חיבקה אותו.
"אתה באמת לא זוכר שום דבר?"
"מה אני אמור לזכור?"
"אתה מקור השראה לכולנו. עד שהגעת, פחדנו להיחשף. התחבאנו מאחורי מסכות, השלמנו עם גורלנו."
"ומה אני עשיתי?" הוא שאל,מנתק אותה ממנו ברכות.
"אתה יצאת לחופשי, והוצאת אותנו לחופשי."
"את נשמעת כמו משוגעת,ליאת."
"אתה המשוגע האמיתי, רבים יבואו בעקבותיך…בעקבות המעשה שלך."
"אבל אני לא…זוכר כלום."
"אתה תזכור…בסופו של דבר תזכור ואם לא תזכור אנחנו נזכיר לך,"אמרה מחבקת אותו שוב.
"אני…לא מאמין…את רזה מאוד…מאוד רזה," מלמל, משתדל לא למעוך אותה.
"גם אתה יכול."
"יכול מה?"
"להיות רזה."
"תסתכלי עלי,"אמר,מצביע על עצמו. "אני מלך השמנים."
"אתה טועה,עמוק בפנים אתה רזה ואתה יודע את זה."