קטגוריות
פרס עינת 2011

17- הריון

 פגשתי אותה ביום שעברתי לגור בתל אביב, בדיוק לפני שנה. ההריון שלה עלה על גדותיו. היא נאנחה כשנסעה אתי במעלית, נשימתה כבדה, וחשבתי שבטח היום או מחר. חייכתי אליה כשיצאתי, והיא השפילה מבט והמשיכה מעלה, אל הקומה שמעלי.

אחרי ימים אחדים פגשתי אותה שוב. כבר היה אוגוסט, והיא היתה חיוורת כסיד כשנכנסה לבניין. אמרתי לה משהו על הלידה המתקרבת, מחייך בידידותיות שכנית, אבל היא שתקה שוב וחמקה ממבטי.

בלילה ההוא שמעתי אותה זועקת. חשבתי רק רגע לפני שיצאתי אל גרם המדרגות. השעה היתה 11. לא דופקים על דלתות בשעות כאלה, אבל חשבתי שהיא ודאי יולדת, ואולי אין מי שייקח אותה לבית החולים. מיהרתי במדרגות ודפקתי על הדלת שלה. "גברת", צעקתי בלחש משלא ענתה, "גברת? את צריכה עזרה". אין קול ואין עונה.

המשכתי לדפוק עד שהדלת נפתחה. היא נראתה כמו תאונה: צבע לבן חולני, נשימות מהירות, שורקות, גונחות, דואבות. דם זרם במורד שוקה ונקווה לרגליה. "אל ת-בוא ל-כאן יו-תר אף פ-עם", הטיחה בי את הברותיה בכאב. וטרקה.

למחרת שוב ראיתי אותה במדרגות. החיוורון אותו חיוורון והבטן אותה הבטן. התחלתי להתנצל, אבל היא נתנה בי מבט מצמית שהותיר את דברי בפי. כמו כולה מצווה עלי"אל תדבר אתי" בשתיקה רועמת, ואני – נטול ברירות של ממש –הנהנתי בשתיקה ונמלטתי משם.

בלילה שוב שמעתי את הצעקות, אבל הבלגתי. וכך גם למחרת, ובכל לילה ולילה לאחר מכן. וכל יום בארבע, שבתי וראיתי אותה ואת כרסה העצומה, מתנדנדים אל הבניין ועולים במעלית, בחיוורון מתים ובשתיקת אלמים. לא נכנסתי איתה למעלית יותר. הסבל והזעם שלה היו יותר מדי בשביל היציאות השגרתיות שלי מהבית. לא יכולתי לשאת עוד את השתיקה הגונחת והזועמת שלה המפחת את אוזני בצפיפות המעליתית.

לילה אחד נותרתי ער עד מאוחר, ובשעות הקטנות ירדתי לחצר הבניין, חוטא בעוד סיגריה. עוד אני יושב ומתרווח ולוגם מהבירה שלי ושואף את שאת הרעל שהקציתי לעצמי, וקול דפיקה עמום נשמע על הדשא מולי. מיהרתי וקמתי, מגושם כבן 40 שאיבד את החן וגמישות הנעורים, וחיפשתי מסביבי את פשר הדפיקה, עד שמצאתי שקית זבל בצבע ירוק אטום באמצע הדשא. סיננתי איזו קללה על השכנים שירדו מהעצים, וחזרתי אל הסיגריה שלי. אחר כך, בדרך חזרה הביתה חשבתי לרגע אם להשליך את השקית לפח המרכזי, אך עצלתי למיטתי.

עוד כמה לילות עברו, ושוב ירדתי לעשן, ושוב ישבתי והתרווחתי, ושוב נשמעה הדפיקה המבהילה שהקפיצה אותי ממושבי. היבטתי למעלה, מחפש את הזבלן של הבניין, אבל הוא כבר לא היה בחלון. בלב המדשאה שוב שכבה שקית זבל ירוקה, אטומה.

הפעם כבר אספתי את השקית. היא היתה כבדה, והכילה חפץ אחד, נוקשה ורך ומחליא. חשבתי לרגע להסתכל מה יש בפנים, אבל חסתי על עצמי ולא פרמתי את החוט שקשר את השקית. זרקתי אותה בגועל לפח המרכזי ומיהרתי הביתה, לבי מבשר רעות.

באותו לילה מיעטתי בשינה. הגוף הכבד בשקית הירוקה, כבד כחתול או כלבלב, הדיר שינה מבין עיני. חשדתי בשכנה האיומה והמוזרה, שכבר שבועות מחשבת להתפוצץ וגונחת ונאנקת בדירה מעלי. חשבתי שאולי השליכה חתול תועה מאדן החתול, או אולי תרנגולת שלמה שהתקלקלה.

למחרת סיפרתי לשכנה אחרת על המקרה. היא שמעה אותי והנהנה ועצמה את עיניה בכאב ושתקה רגע ארוך. "כן, היא אמרה לי. כולנו מכירים כבר את שקית הזבל של שתיים בלילה. כולנו מכירים אותה ואת הרכות המחליאה שלה". ואז, באקט לא מובן של קירבה לא תל אביבית, היא לפתה את ידי בידיים רועדות ואמרה לי בדחיפות: "שלא תפתח את השקיות האלה, אתה שומע? שלא תפתח אותן ושלא תדבר עליהן!"

הבטחתי שבסדר, לא אפתח, ונמלטתי משם, ובאיזו דווקאיות ילדותית וטפשית גמרתי אומר בלבי שהלילה כן אפתח את שקית הזבל המסתורית של שתיים בלילה. "יש מעללים שפשוט אי אפשר להסכין עמם", פסקתי בלבי. השכנה הביטה בי עולה הביתה וידעה שלא אשעה לעצתה. אולי נדה בראשה בצער מאחורי, וכאבה את כאבם של הלא מקשיבים. אינני יודע, שכן לא היבטתי לאחור.

באחת בלילה ירדתי למטה עם סיגריה בקבוק וויסקי, והתיישבתי לחכות. הרחוב השקט שלנו האזין לקולות של המכוניות המאיצות בשדרה הסמוכה, ליללות האוטובוסים, לזעקות החתולים, לצווחות הנערים ולצחוקי הנערות. החצר שלנו שתקה והמתינה, המתינה ושתקה. ואני עישנתי ושתיתי.

בשתיים ורבע נפתח החלון, והרף אחד אחר כך נשמעה הדפיקה, והשקית הירוקה נחתה מטרים ספורים ממני. נעצתי בה מבט שיכור וזועם ומפוחד ולגמתי עוד לגימה אחת, אוזר מעט אומץ. פסעתי את הצעדים הבודדים קפוא שד, רכנתי – וקרעתי את השקית.

התינוק שבצבץ מתוך הניילון היה מת לגמרי, צווארו שבור ולחיו מרוטשת. התיישבתי על הדשא, אספתי אותו אלי באימה, מיילל בפחד, וערסלתי אותו בחיקי. "תינוק", בכיתי בהיסטריה. "תינוק מת. מי זורק תינוק מהחלון לכל השדים והרוחות?"

ישבתי שם דקות אחדות, התינוק המת בזרועותי, עד שקמתי באבחת החלטה וכמעט קרסתי שוב בשכרוני. עמדתי עוד רגע, ועליתי עם התינוק למעלה, לדירה שלה. הלמתי על הדלת כקלגס, חוזר והולם, עד שפתחה.

היא נראתה כמו מכשפה שנפלה ממטאטא. חיוורת כאילו אין ולו נים אחד בפניה, שערה דבוק למצחה וללחייה, כתפיה שמוטות ורגליה מחשבות לקרוס. "זרקת אותו!" היטחתי את התינוק המת אל חזה. "רצחת אותו! התינוק שלך מת! רוצחת! מטורפת! רוצחת", גיהקתי, הלום אלכוהול ואימה, ופרצתי בבכי.

היא הטילה את הגופה בחזרה אל חיקי. "תסתכל עליו", אמרה לי בלחש. "הוא נולד מת. הוא פגום. הוא לא מושלם", וסבה וחזרה אל תוך הבית, מותירה אותי בפתח. הסתכלתי על הפגר הקטן שבידי, מביט בפניו לראשונה, וראיתי שהיא צודקת. לתינוק היו נחיריים באמצע הפנים, ללא אף, ושפתיו היו דבוקות זו לזו ברצועת עור חיוורת. לא היו לו פה לפעור או אף לנשום דרכו.

נכנסתי אחריה אל תוך הבית, והצחנה היכתה בי. היא ישבה בפינת הסלון, על מחצלת קש מטונפת מקיא וצואה ושתן ושיליה. היא ישבה שם בלב הטומאה הזו, מובסת, ממלמלת ללא פשר, ואז גם הבחנתי שבקצה השני והמרוחק של הסלון עומדת עריסת תינוק. עריסת עץ יפהפיה, ממורקת עד כדי זוהר, ובה שמיכה וחיתולים ומשחה לישבן ואפילו דובי קטן. וכך, בצד אחד של הטרקלין ישבה היא, בלב הגהינום, ומצידו האחר שכנה העריסה, בפיסת גן עדן.

עוד אני בוהה, ולהרף אחד ראיתי את אבריה נתקפים רטט חד. היא אחזה שני מוטות שהיו לצידה, וכל גופה היטלטל בעוצמה. עוד היא נתקפת ברעד העז הזה, החלה ביטנה שבה ותופחת. היא נרעדה עוד רגע אחד ולאחריו נשמטה, גבה אל הקיר, ידיה אוחזות במוטות עוד מעט, בטרם ייפלו לצידיה, והיא כל כולה סמל הפריון, ובטן הריון בשלה ועגולה נחה בין רגליה הפשוקות, מחכה לקריאה.

"עכשיו אתה יודע", אמרה בשארית כוחותיה. "עכשיו אתה יודע", ונרדמה על ערימת הטינופת בפינתה. ישבתי שם עוד דקות אחדות, תינוק נכה מת בזרועותי, עד ששבתי וירדתי למטה. החזרתי אותו לשקית וקשרתי את השקית הקרועה – והשלכתי את התינוק המת אל פח האשפה.

הפסקתי לישון. הייתי יורד בכל לילה, שיכור כלוט, וממתין לתינוקות הנופלים מהקומה החמישית, וכל לילה בשתיים בערך הם היו נוחתים למרגלותי, מרוסקים ומתים. ובכל לילה הייתי קורע את השקית, ומוצא בהם פגמים איומים. תינוק אחד נולד ללא רגליים. בתינוק אחר היה פעור חור ענק במרכז הבטן, כאילו היה בייגלה תינוק. היו תינוקות ללא אברי מין, ותינוקות ללא מוח, תינוקות ללא פנים ותינוקות משוספים לאורך ולרוחב, תפורים בפיסות עור, שגם הן נקרעו לעתים בנפילה, והותירו בידי המיוסרות חצאי תינוקות מרוסקים. הייתי קורע את השקית ובוהה בהם, ואז משליך אותם לפח. יום אחד מצאתי ברחוב מזרון זוגי, וגררתי אותו ללב המדשאה שלנו, במקום בו נחתו התינוקות. כדי לבלום את הנפילה. זה לא עזר. כל התינוקות היו מתים. מתים ופגומים.

בסוף לא יכולתי עוד להמתין שם למטה לתינוקות הנופלים. עליתי אליה לפנות חצות ודפקתי בדלת. היא לחשה מבפנים שאלך, שלא אשוב עוד, אבל אני המשכתי לדפוק. היא פתחה, מיוסרת כתמיד, ונכנסתי פנימה. "אני רוצה לעזור", אמרתי. היא שתקה וגררה את עצמה לסלון, מתעלמת מקיומי, וקרסה בפינה שלה, שהיתה נקייה יותר עכשיו, אך מצחינה כמאז.

אחרי דקות אחדות היא התרוממה על רגליה לתנוחת כריעה, אחזה במוטות, קימרה את גבה, והחלה מייללת. יללות שקטות וארוכות ואיומות. יללות של סמטאות חשוכות וחיות פרא. יללות שקטות של מפלצות מספרי ילדים. היא ייללה ובכתה וייבבה, גבה שב ומתקמר באינטרוורלים תכופים והולכים, פניה קרועות בייסורים, רגליה רועדות ואצבעות ידיה מלופפות סביב המוטות. לבסוף זעקה עוד זעקה אילמת אחת, והתינוק החליק מתוכה במהירות לא טבעית. היא שלחה יד ואחזה אותו בעדינות מיומנת, הביטה בו בענייניות, והושיטה יד שנייה אל שקית הזבל.

"למה?" שאלתי בשקט.

"כי אין לו בית חזה", אמרה. "אין לו עצמות בין הכתפיים למותניים. הוא מת". היא קשרה את השקית והושיטה לי אותה, ואז התפנתה ללדת את השיליה בלחיצה אחת אחרונה, לפני שנחתה כשק באמצע ערימת ההפרשות שלה, עצומת עיניים ומנוצחת. "לך מכאן", חרק קולה. "לך מכאן וקח אותו ואל תחזור", ולא הביטה בי אפילו פעם אחת.

אבל אני חזרתי. חזרתי לביתה לילה לילה, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. והיא המשיכה וילדה מדי לילה, והרחם המיוסרת שלה שבה והתמלאה. כל לילה. כל לילה.

ערב אחד נקראתי למילואים ולא באתי. חזרתי הביתה בשעת הלידה, מותש מהאימון הגופני ומקולות הירי. השעה היתה אחת ורבע אחר חצות, ואני הדלקתי סיגריה אחרונה לפני שאשוב ואעלה למשמרת אצלה.

ועמדתי שם למטה מחפש את המצית, כששמעתי דפיקה חזקה מתמיד. דפיקה מלווה בקול עצמות מתפצחות ונאקת כאב מוכרת עד זרא. הרמתי את מבטי לאט, שקט וחרד ויודע, ומולי שכבה השכנה ההרה שלי על גבה ונאנחה. ניגשתי אליה, התכופפתי ואחזתי בידה, והיא הביטה בי בפנים העייפות שלה, ובעיניה הכבויות, שלפתע דלק בהם ניצוץ אחד אחרון. היא נדרכה בעווית, נאנחה אנחה אחרונה ונאספה אל בניה.

הסתכלתי עליה מוטלת שם, נחה סופסוף, בקמטים שסביב פיה ועיניה, בלחייה הקמוטות ובבטנה המיוסרת, וראיתי אותה שלווה. שקטה, נינוחה ורוגעת, ואז נדרכתי אני. זינקתי על רגלי ופרצתי לבניין, גומא את המדרגות בדרך לקומה החמישית שתיים-שתיים ואחר כך שלוש-שלוש. דלת הדירה היתה פתוחה. התפרצתי אל הסלון הטמא שלה, שדה הקטל של כל ילודיה. וממול, בעריסה הנוצצת הבוהקת, שכבה תינוקת יפהפיה, בריאה ומושלמת.