"אתה נותן אמון בסדר הקיים ואינך נותן דעתך כי סדר זה נתון לתמורות בלתי נמנעות"
– ז'אן ז'אק רוסו, "אמיל"
היא מתה כמו צלופח: התפתלה שלוש פעמים ונָדַמָּה. תשעים ושבע שנים יחד, ופתאום אין לי מושג מה לעשות. נטוע כמו עץ בפתח הסלון ומסתכל, וכל גופי רועד. דקה חלפה מאז.
האמבולנסים כבר לא מהירים כיום, מאז העוצר הגדול, והיא הסתלקה מהר מכדי שמישהו יוכל להציל. אפשר כמובן ללחוץ על כפתור החירום אבל אני יודע שאין טעם, וממילא הוא מתוכנת לטביעת האצבע שלה בלבד.
אני ניגש בחשש אל המיטה, מתיישב ומתנשם עד שהרעד עובר, מניח יד על הסנפיר הגדול, שכבר לא ינוע לעולם בכוחות עצמו, והוא קר. אל תלכי, אלמה, אני לוחש לחלל הסלון. יהיה בסדר. אנחנו חזקים.
שֶׁקֶר. לא רק בשל חולשתי אלא מפני שגוף ראשון רבים הוא מעתה נחלת העבר, וכל שימוש אחֵר בו הוא אחיזת עיניים בלתי נסלחת. כבֵּד את הזמן, פוקדת הכתובת המתנוססת על בניין הממשל. המשחית את הזמן – הזמן ישחיתוֹ.
א. סנפיר
היא נולדה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדה עם אביה בין מדינות אירופה. לאחר מותו המשיכה לנדוד – הרי לא ידעה שום דבר אחר – עד שהגיעה בוקר אחד לשגרירות קוֹמלנד בישראל. מזכירה זועפת שלחה אותה מדלפק הקבלה לחדר 768 ב' ושָׁם, במשרד להמרת מסמכים ידניים שתוקפם פג, היא פגשה אותי, וכל השאר היסטוריה. בסעיף הלאום בדרכון שלה היו רשומות שלוש מילים: Gypsy by choice.
אני זוכר את הרגע הראשון ההוא: אישה גבוהה, שחולצתה הבּהירה צמודה לגופה הרזה כמכסה מאחור דבר מה בולט. אצבעותיה היו ארוכות ושיערה חלק וארוך ונוצץ, כאילו נמרח במשחה כלשהי או נטבל במים. היא האישה הראשונה שלא נעצה מבט במרכז מצחי.
היא גם לא דיברה, אבל כל דיבור היה מיותר ממילא; ידעתי את עבודתי היטב.
באותו ערב שכבנו בפעם הראשונה. זאת מכל מקום היתה הכוונה, אבל כשהיא הורידה את אותה חולצה הדוקה ראיתי מה היא הסתירה שם, מאחור, ועד שהקצתי מהעילפון כבר פגו כל החשקים.
רכוש לא היה לה, כך שקשה לתארך במדויק את היום שבו עברה לדירתי. כעבור שבוע, מכל מקום, התחלתי ללמד אותה עברית, והיא היתה תלמידה מצוינת. אנגלית ורומאני כבר ידעה היטב, ותוך זמן קצר החלה לקרוא עיתונים עבריים, ואחר כך ספרים, ובימים יפים ירדה לרחוב כדי לשמוע את האנשים מדברים.
אז עוד היה מותר.
השנים חלפו עלינו בבדידות יחסית. מלחמת קוריאה פרצה ודעכה, ואחריה מלחמת וייטנאם. גם אצלנו במזרח התיכון לא היה רגע דל, כמובן, אבל אנחנו לא הרבינו לצאת מהבית. היא היתה לי, ואני לה, ואז הצטרפה בִּתנו, אלמידה, ודי היה לנו בכך. לפוליטיקה התנכרנו. בּוּגֶ'רָס, היא היתה מכלילה במבטאה היפהפה את כל אותם דברים של חוץ שלא נגעו לנו.
גם האנשים בשגרירות לא הרבו לדבר בנושאים האלה. איזכור קצר של נפילת החומה, פזילה ספרותית לרואנדה, סרטון על מגדלי התאומים, כמה מילים של צער על ארוע הצונאמי ביפן – לא יותר.
אבל בָּרחובות השקט בער. בשׂוֹרת "ההתקוממות הקרֵבה", כשמו של המניפסט שראה אור בצרפת בשנת 2009, חילחלה לכל הלבבות: "מתקפה מתואמת, מחושבת ונועזת על השליטה." דצמבר 2012 אמנם הנחיל אכזבה למנבאי קץ העולם, אבל בסופו של אותו עשור נדמה היה שהִנֵה, אפוקליפסה עכשיו. ההפצצות ההדדיות מעל התעלה הצרפתית, החרם הסינו-הודי על השפה האנגלית, תחייתה של האימפריה הפורטוגלית – כל אלה דיכאו את האומות המערביות ומוטטו אפילו את מנגנוני הרווחה המקודשים של צפון-מערב אירופה.
דווקא כאן, במדינה העברית הקטנה והעצבנית שבשוליה הדרום-מזרחיים של האימפריה, נרגעו הרוחות. הסכמים נחתמו, שטחים הוחלפו, חֵילות פורקו. אבל ברחבי האימפריה גבר כוחה של הממשלה המרכזית על הקומונות המתמרדות, וקצב ההתאבדויות גבר במהירות מדאיגה. ה-ExY (Extra Years), אותה כמוסה מאריכת-חיים שנמכרה באלפי דולרים ליחידה במשך שלושה עשורים, פינתה את הבמה לטובת הכוכב החדש, האוֹקזימֶנטין, שפעולתו הפוכה. ההכרה בקיומה של התקררות גלובלית, והציפייה למלחמת עולם שלישית, מרטו את עצביהן של הבריות, וגלי המיתון והאבטלה, שתורגמו ברשלנות דייקנית לצירוף המילים "הדיכאון הגדול", שחקו את בלוטות התקווה.
שנות השלושים, כך נדמה, סימנו את תחילתה של רגיעה: האקלים התמתן, רמת החיים עלתה, וכמה מהעיתונאים שנכלאו ב-2014 בעקבות נסיון ההפיכה זכו לחנינה אימפריאלית. כמוסת ה- ExY חזרה לאופנה ועִמה הסודה, האנגלית המדוברת, חולצות הגולף וטורנירֵי השחמט.
אבל לפני כשלוש שנים, בסוף אפריל 44', נרצח גבר, קצין בכיר במפקדת האימפריה, על ידי אשתו בביתם בקשטלו ברנקו. התקרית, שארעה ביום ראשון, מילאה את העמודים הראשייים וחלק ניכר ממדורי האבל למחרת, אך נשכחה כמעט כליל ביום שלישי, בענן הטקסים שליווה את יום הדיצה והופץ בקלטות וידיאו לבתי התושבים; תקשורת דיגיטלית מכל סוג נאסרה כבר מזמן מחשש לפגיעה באתרים חיוניים ובמורל הציבורי.
בסופו של אותו שבוע נרצח גבר נוסף, אסיר לשעבר, ולמחרת – מורה בבית ספר נידח לאמנויות לחימה. המקרה, כמאמר הקלישאה, הפך לצירוף מקרים, ובקרוב יהפוך לשיטה.
על חקירתם של הארועים הללו הוטל איפּוּל מיידי, אבל הפרטים דלפו למרות מנגנוני החסימה המתקדמים, וב-1 ביולי נאלץ המשרד האימפריאלי לענייני צבא ומשטרה להודות – ולהכריז – שמדובר בתופעה המתפשטת על פי "דפוס של מגפה". למרות השיטור המוגבר, והתשדירים שהזהירו נשים מפני מעשים כאלה, נאמד מספר הקורבנות – בתדריך פנימי שנערך במשרד לקראת סוף דצמבר – ב-2,750. במילים אחרות, כ-400 גברים מדי חודש.
החוק להגנת הגבר ולהעלאה-מחדש של תוחלת החיים הממוצעת נכנס לתוקף כעבור שלושה חודשים, וליתר דיוק ב-1 באפריל 45', ושיחק כמובן לידיהם של הכוחות השמרניים בהנהגת האימפריה. חוק זה, שזכה לכינוי המקוצר "החל"ה", קבע כי גברים ונשים לא יתגוררו עוד יחד, למעט זוגות ותיקים כמונו, שהפירוד עשוי להסב להם "התערערות מזקת ובלתי הפיכה".
על סמך סעיף 2.2.7 בחוק החדש הוקצו בערים הגדולות ממ"נים (מרחבי מגורים נפרדים), רובם עבור נשים, חלק הארי באוכלוסייה. אלה היו מעין מעונות משותפים עצומים, שכללו בתוכם את כל השירותים הבסיסים ואף למעלה מכך. בשנה שעברה ביקרנו את בתנו באחד המרחבים הללו, פִּיקאסה מזרח. היא עלתה במשקל, נראתה מרוצה מכפי שהיתה בשלוש השנים שהתגוררה עם בעלה לעתיד, כלומר מי שנתפס אז כבעלה לעתיד, והחלה ללמוד מערבנוּת, בהתכתבות, בתקווה להשתלב לימים במנגנון הממשל. למרות איבתי לשררה – עוינות שפיתחתי במרוצת השנים בעיקר כלפי מפלצות קולוניאליסטיות כדוגמת האימפריה – שמחתי בתוך-תוכי על כך שהגֶנים הזעיר-דיפלומטיים שלי נחקקו בתאי גופה, ושחלומותיה החתרניים, שעליהם סיפרה לנו בחופשתנו המשותפת האחרונה, נמוגו כלא היו.
המחסור חלף, או כך לפחות נדמה, וכיום שליחי האימפריה אינם מתעמרים עוד בנתינים כפי שעשו בשנים הראשונות. כמו מרבית חברינו, ובעצם כמו כל זוג שהשלים לפחות חמישים שנות נישואין עד לתאריך הקובע, 1 באפריל 45', הורשינו להמשיך ולגור יחד. גברים, כמובן, כבר אינם רשאים לצאת לעבודה (סעיף 4.1.6 בחוק האמור), אבל במקרה שלנו אין צורך בכך, וגם אלמה נשארה בבית; שנותי הרבות בשירות המדינה התבררו כעת כהימור פיננסי נכון למרות אישורו, בקריאה שלישית, של חוק שיפורם הרטרואקטיבי של מנגנוני הפנסיה והחיסכון, ששחק כ-64 אחוזים בממוצע מהונם של משקי הבית.
השנים האחרונות, לאמיתו של דבר, היו הטובות בשנות חיינו. "סוף הדרך זה סוף הדרך," נהגה לומר. היא אהבה את הביטויים הנושנים שרק קשישים משתמשים בהם כיום, ובסתר: "מגניב", "חבל על הזמן" ואפילו "פצצות". בשנים האחרונות, בעקבות האיסור על שימוש במונחים מן הדור ההוא – סעיף 3 בחוק יסוד: הנחלת השפה וריסונה – חוזרים הצעירים למונחים המוּתרים, שחולצו מזרועותיו המחניקות של העבר הרחוק-יותר: "כלומניק" ו"קישלֶה", "אייזן בטון" ו"לא שם קצוץ". לכן אנחנו נשמעים אפילו לעצמנו עתיקים, אנכרוניסטים. "פּאסֶה", כפי שהיא אוהבת לומר.
שוב אני מדבר עליה בלשון הווה.
משנה לשנה היא בילתה יותר ויותר שעות באמבטיה, ואני הצטרפתי לעתים. יכולתָ להיות דולפין, היתה אומרת. יכולתָ לצלול איתי כמו שצללת לתוך הספרים פעם, כשהעיניים שלך עוד ראו דברים יותר קטנים מאגרוֹף.
ב. צליפה
משהו זז. נדמה לי שהוא זז. נדמה לי שהוא זז!
הסנפיר.
כאב עמום מציף את הרקות. אני חייב לטלפן לבת שלנו. חייב. הייתי צריך לעשות את זה קודם, ברגעי הגסיסה, אבל קווי התקשורת הישירים בוטלו, וכיום כל שיחת-רחק מצריכה את אישור נציגי האימפריה ומחווה של רצון טוב מצד מזכירותיו החמוצות של שירות הדואר. ומה היא כבר תעשה, אלמידה? תשקה אותה? תשפוך חומץ לתוך גרונה? ציפרלקס גרוס? לא, הכל אבוד. ושום דבר לא זז כעת מלבד המחשבות.
ופתאום אני מבין. מבין – ונתקף בהלה: לא אוכל לצאת מהבית! הרי אלמה היתה כרטיס היציאה שלי – באצבעה הארוכה שנגעה בכפתור הביומטרון. האצבע שלי לא תעבוד; אצבעותיהם של גברים אינן רלוונטיות מאז כניסתו של החל"ה לתוקף. בהלה מציפה את החזה אבל אני חייב לחשוב, לא לשקוע.
אני יודע, אני יודע! אני מתכופף אליה ומחבק אותה בכל הכוח. גופה קר. ממש. מתחת לטמפרטורת החדר. אני מרים אותה, והיא קלה מכפי שהיתה בחייה. גובהה מקשה עלי אבל אני מצעיד אותה, כמו רקדן טנגו, לעבר הדלת. האם נהגה להשתמש באצבע הימנית, או בשמאלית? כל כך הרבה פעמים ראיתי אותה מקרבת את האצבע לכפתור – ואיני זוכר איזו אצבע זו.
ואולי זה לא חשוב?
האצבע השמאלית לא מניבה דבר, וכמותה הימנית. אני דוחק את שתי האצבעות לתוך עיגול הכפתור ולוחץ שוב. ואז הולם באגרופי על האצבעות המתות. כלום.
אני גורר אותה למיטה ומנסה להשכיב אותה בזהירות, אבל לפתע היא מחליקה מידי וצונחת על הרצפה, והסנפיר משמיע צליפה.
היא מתעוררת: עיניה פקוחות. לא, זה מנהג המתים, כך מכל מקום ראיתי בסדרות הפתולוגיות בשנים שקדמו להדממת שידורי הטלוויזיה. אני מתכופף ומרים אותה למיטה. אינני יכול לשאת את המבט הריק הזה. אני הופך אותה, וכעת פניה טמונות בכר.
אני מתיישב, גבי אליה. אמוּת כאן איתה, אני מבין עכשיו. מן הרעב, מן הצמא, מן הפחד. אולי אלחץ על כפתור החירום? ומה ישאלו אותי אנשי צוות החילוץ – מדוע לא לחצת ברגע שפירפרה? האם היתה לך יד במותה? האם הרבתה לצאת בלעדיך מן הבית בתקופה האחרונה? האם יש לכם ילדים? האם נתגלעו משברים ביניכם? האם היא מבוטחת?
מבוטחת?
כל הניירות בארונית שליד המיטה. והארונית נעולה, וגם עליה – ביומטרון.
ייאוש. וגם אשמה: על זה אתה חושב כעת, אדם? ואם כן – האם אדם אתה?
הנשימה קשה. אני מכיר היטב את התחושה הזאת: מוות. שליטה, אני אומר לעצמי. קור רוח. המשאף אמור להיות בארון התרופות במקלחת. או בתיק שלי, שמונח מן הסתם בכניסה. אתה לא עומד למות, אתה לא עומד למות.
אני קם מהמיטה.
לא.
אני קם מהמיטה.
לא.
אני רק מנסה לקום. משהו עוצר אותי. משהו חונק.
זאת לא הקצרת. משהו מחזיק בצוואר שלי. ידיים קרות.
לא יכול להיות.
אני מסובב את הראש. לא, אני רק מנסה לסובב את הראש, ואי אפשר. אני לא נושם. אח, הגרוגרת, זה הסוף, זה הסוף שלי. אני תופס את פרקי הידיים האלה, דקים וקרים סביב צווארי. היא חיה, היא חיה! אבל היא מתה. ולא אני הרגתי אותה. רק עמדתי בדלת כשהיא פרפרה. אני אוהב אותה. אוהב אותה. אהבתי אותה.
די, אני אומר בלי קול. בלי אוויר.
אני מתה, היא אומרת. מתה עליך. זה רק הטירלול שלך.
עוד מילה שהיא אוהבת.
הסוף קרוב. עוד כמה שניות. לא אוּכל יותר.
ואז אני נזכר. קשה, המחשבות מעורפלות, אבל אני נזכר.
שלוש נקישות, זה מה שצריך. ואז הפסקה ועוד שתי נקישות. ואז הפסקה ועוד אחת. זאת ההנחיה שפרסם המטה להגנת הגבר. שש נקישות שיצילו את חייךָ.
אני עוצם עיניים ומנסה להתרכז. אין חמצן, אולי אני כבר מת. ידי הימנית מניחה לידה ויורדת נמוך אל דופן המיטה. שלוש נקישות.
להחזיק מעמד, רק להחזיק מעמד.
שתי נקישות.
עוד הפסקה אחת.
נקישה אחרונה.
הרעש מחריש אוזניים. אצבעותיה מרפות מצווארי. אני שואף אוויר ולא מסוגל להפסיק, כאילו אין תחתית לריאות שלי.
או שהן מחוררות.
אני מצמיד את הידיים לאוזני. הצרחה נמשכת. זה אני? זו היא? אני מסתובב.
המיטה ריקה.
זאת היתה הזיה. אכן, מטורלל. כעת אני נזכר. יום מותה: 31 בדצמבר. חצי שנה חלפה.
ג. צמרמורת
אני זוכר היטב: כוח החילוץ הוציא את הגופה, וכעבור שלוש שעות בא לקחת אותי כדי שאצפה בשריפתה ואחתום על המסמכים. זוכר היטב: היא היתה לבושה בקימונו השחור, והקעקוע הצועני הציץ מאחורי השוֹק הימנית, החשופה: אישה רוקדת מעל מדורה. אלמה מתה, מזמן, אבל אני נוגע בצוואר והוא כואב. אפשר ממש להרגיש את השקעים שהותירו האצבעות. אני עדיין מתנשף, המום, מבוהל.
והדלת פתוחה.
הדלת פתוחה?
זה סרט אימה. אני מרגיש שזה סרט אימה. מישהו מנסה להוציא אותי מדעתי. אבל כבר חצי שנה שאין לי קשר עם איש, ומי ירצה לפגוע בי? מי ירצה לנקום? אני ניגש לדלת כדי לסגור אותה אבל מעבר לדלת – שְׁחוֹר. וגם למטה, כמו פיר אינסופי של מעלית. אני לא יכול לצאת. אני לא רוצה לצאת. אני רוצה להבין. אני מנסה לסגור את הדלת אבל היא תקועה.
אלמה מתה לפני חצי שנה. התאבדות מהסוג הנדוש ביותר: שאיפת אדים של שמן אוקזימנטין. נשים אמידות יותר קנו כמוסות אוקזימנטין, ובשמן העברי "קיצוּרוֹן", אבל מאז האיסור על מכירתן של גלולות אלה צנחה זמינותן ומחירן הִרקיע. לכן היא חיממה מעט שמן ושאפה את האדים, וכשהתעוררתי כבר היה מאוחר מדי. קווי הטלפון עוד תפקדו באותה תקופה, למרבה המזל, וכוח החילוץ פעל במהירות וביעילות. ריח השמן עמד באוויר, כבד, והם הגיעו בחליפותיהם ההרמטיות; אני נאלצתי להסתפק בפיסת בד שהצמדתי לאף ולפה.
בחופשה האחרונה שלנו, לפני ההכרזה על העוצר הגדול ולפני שבתנו הועברה לפיקאסה מזרח, טיילנו בדרום. הלכנו לאורך החוף, לעבר ראס מוחמד, ובאישוני-לילה נרדמנו על שמיכה שפרשנו מול המים. התושבים המקומיים היו אדיבים ושניים מהם אפילו ארחו אותנו. במקומות שמצאנו מקלחות פעילות, לשטוף בהם את המלח אחרי הרחצה, העזנו גם לטבול במי הים: תפסתי אותה מאחור והיא צללה – שלושה מטרים, חמישה, שבעה. אוזני כאבו מהלחץ, אבל היופי סביב היה גדול, והסנפיר נע בתנועות מלכותיות, איטיות. שם היא באמת הרגישה בבית. בחוץ, בחיים הרגילים, היא קיפלה והִסתירה, ורק בבית העזה לחשוף אותו. ידעה היטב מה גורלם של יצורים מסוגה מתוקף החוק להגנת האוכלוסין מפני תוקפנותם של יונקים ימיים. שמונה מילים שהקנו לכל אדם בוגר היתר חוקי לירות בה ובשכמותה בכל מקום במרחב הציבורי מלבד תיאטראות ובתי קפה. שמונה מילים שהעבירו שוב ושוב צמרמורת בגווה הכסוף.
ושם, בריף הגדול, היא צללה מעל צבי הים הענקיים ומתחת לצוללי-השנורקל המגוחכים, והחיוך לא סר מפרצופה החוּם. אחר כך, על החוף, היא אמרה מילה אחת: "ליגה." הסנפיר בלט מגבה, חשוף לגמרי, מבריק, ושדיה הקטנים נמעכו על החול.
אלמידה יצאה מהמים ושלפה את השנורקל מפיה. אף פעם לא ראיתי אתכם ככה, היא אמרה. חשופים לגמרי. זה טיפה מביך אבל אני יודעת שככה צריך להיות. אם האימפריה תתמוטט אולי יפסיקו לרדוף אנשים כמונו, אנשים שנראים קצת אחרת.
תיארתי לעצמי שהיא מתכוונת לגבות העבות שלה, שכמעט התחברו מעל אפה, ולסנפיר של אִמה, ולכתם-הלידה שעל המצח שלי, ולפזילה התורשתית. דרך אגב, אני יוצאת עם מישהו, היא אמרה.
והגבות? שאלה אלמה.
הגבות אושרו, חייכה אלמידה. הוא אמר שזה הפרצוף הכי יפה שהוא ראה בחיים. אני רוצָה אותו, וזה הדדי.
יש דברים שעלולים להיות גנטיים, אמרה אלמה.
סנפירים? כתמים? פזילות? אני לא מפחדת מכלום. אני רוצה לעשות חיים, וליצור חיים, ולא להיות לבד. אני רוצה ללמוד טיפול בילדים עם הפרעות. אני רוצה להתחיל לצייר. אני רוצה לעשות משהו לעולם הזה. אני רוצה שהאימפריה תתפרק. אני רוצה להנהיג את ההתקוממות הקרֵבה.
תִלמדי משהו מועיל, אמרתי. תעשי אהבה ותציירי כמה שאת רוצה, אבל את ההתקוממות תשאירי למטורללים.
היא חייכה, מופתעת. מעולם לא השתמשתי במילה הזאת, ושלושתנו ידענו מדוע.
אני כבר ילדה גדולה, אבא, היא אמרה. תשאיר לי להחליט.
אנחנו פשוט לא רוצים לבקר אותך בכל מיני תאים, אמרתי. אנחנו רק רוצים בטובתך.
דבֵּר בשם עצמך, התערבה אלמה. אפשר לעשות אהבה וגם התקוממות, זה אפילו הולך טוב ביחד.
ד. אוקזימנטין
ועכשיו אני כאן, לבדי. אלמידה כלואה הרחק במרחב המגורים הנוח, רוקמת לה קריירה קונפורמיסטית, ובעלה-לעתיד הוא נחלת העבר. בעולם כלשהו, אחֵר, מניעה אלמה את הסנפיר שלה בחלל הריק, אולי מתגעגעת. אני הולך למקלחת וניגש לארון. הבקבוק הקטן עוד שם. Oximanteen, מכריזה הפתקית, והשמן מגיע לגובה שלושה סנטימטרים: 35 מיליליטר. מספיק לאדם במשקלי.
אני פותח את הפקק. מריח. רק כשהוא מחומם הוא מסוכן. אני צועד אל המטבח ושופך את השמן למחבת. השמן מתפזר לאטו על הפלדה המושחרת ופתאום אני רואה בו את פניה. המחבת נשמטת מידי ואני חוצה את הסלון במהירות אל דלת הכניסה. היא עדיין פתוחה, ומאחוריה – השְׁחור. בוא אלי, בוא, לוחש לי האופל במבטא זָר יפהפה ומוּכר. אני מחלץ את רגלי מנעלי הבית ומתכונן. זה הקול שלה, ואני לא מתכוון לאכזב אותה. לא שוב. אני מביט בבקבוק השמן הריק ומהדק אותו בתוך אגרופי.
משהו זז בתוך השְׁחור. אני נסוג אחורה.
הדלת נטרקת.