בין סיבי הבובה, הלא היא אתם, תמיד מסתתר חוט המסתיר חולשה, הלא הוא פחדכם. מהו החלום למענו תתנו הכל? את חוטי האושר או חוטי היגון? מחלקים מיריעת נשמתכם, עד שנתלים על החוט האחרון. מי אתם בין לבין? מהבכי הראשון ועד הנשימה האחרונה, אם כל שנותר לכם הוא חוט בדידות שיספר סיפורכם ?
בדידות. מילה עם מנגינה כה נפלאה .מילה עתיקה כמעט כמוני .מתחיל בתו בינתיים, ממשיך לתו נמוך ואז מסתיים בתו גבו ה השואל לחופש. אך מי שאני מניחה את המילה על קצה לשונו יודע כי אין חופש בסוף המלודיה. כך ידעה הנערה בת האחת ושתיים שכלאה בין שיניה בדידות ואשמה ולכן לנצח תישאר בגיל ביניים, בין ילדה לאישה, בין חיים למוות. אספר את סיפורה ואולי דרכה, תבינו את מקומי בעולמכם.
היה הייתה פעם נערה חסרת שם. היא הייתה כל אחת והיא הייתה אף אחת. עזובה בגיל ביניים, גיל של אחת ושתיים. "השמיים שחורים או שזו רק אני?" שאלה כשעיניה מסונוורות מקרני החמה או שזו הייתה הלבנה שנשרפה, ביום בו איבדה את משפחתה. תאונה נוראית התרחשה ורק היא נשארה.
מתאבלים באו והלכו אך הנערה חסרת השם נשארה בין מצבות משפחתה והפכה את בית העלמין לעונשה שכן האשמה שנשאה לא נתנה לה לעזוב את הכלוב שיצרה. הרשו לי להסביר, כי בסיפור של הנערה חסרת השם ישנו שקר אחד השומר על המאזניים: כל בקשה שתבקש הנערה תתגשם במהרה. וכשביקשה בתמימותה שקט הרחק ממשפחתה ,התגשמה המשאלה ותאונה איומה התרחשה. בגיל של אחת ושתיים איבדה את הוריה ואחיה וחוטי היגון והאשמה נשארו היחידים ביריעת נשמתה ולכן ביקשה עוד משאלה, להיענש על כפיות טובתה. בית העלמין הפך לכלאה, מיטתה לצד חול שמיכתם והאבן הקרה שכיסתה את משפחתה. הלילה הפך חסר סוף והיום חסר אור, וכך נשארו השמים שחורים באבל ניצחי שלא הגיע לאיש.
הזמן המשיך בשלו והנערה הכלואה בגיל של אחת ושתיים, השתעממה. לכן שוב בקשה משאלה ,שחברתה הטובה תהיה יחד איתה אסירה. וכך קרה, שמבין שיירת המתאבלים החדשה שפסעה בין המצבות אל הפרידה האחרונה ,התהלכה אלמה .נשמה עצובה כי איבדה את בעלה בלילה שהיה ולא מודעת למר גורלה, כי אלמה שנולדה בתאריך של הנערה בת האחת ושתיים, כיום כבר בת שלושים ושתיים ולא תוכל למצוא את דרכה חזרה גם אם תסתובב שבעתיים.
הפעם אפשר להאשים את הנערה במשאלתה. הפעם ידעה שזו אינה בקשה תמימה.
"האם אני מתה?" שאלה אלמה למראה חברתה שנעלמה בגיל של אחת ושתיים.
"לא." השיבה זו ששכחה את שמה. "את חיה כמוני".
הן צעדו בין הקברים מבלי שאלמה תבחין כי הרוח נושאת קולות אזהרה של אחרים, החמה משנה צבעה ללבנה ומצבות הקברים כמו צמחים, גבהו לאיטם אל הליל עד שהאופק הוסתר בין מבוך מצבות חסר סוף. "אני מזהה את הכאב," אמרה בת האחת ושתיים ואלמה שליבה לנצח יתאבל על מות בעלה הקשיבה נואשות לנחמה, "יש קול של מחשבות ויש קול נוסף, שקט יותר. כזה שכמעט ולא שומעים אבל מרגישים. הוא לא כבד או מפחיד, אך הוא מושך את קצוות הפה מטה עד שהעצב הופך ידיד. קול חסר מאמץ, קול שמדבר אלייך עכשיו".
זיעה החלה לנטוף ממצחה ואלמה הרימה מבטה אל הלבנה ששמרה על חום החמה ואז הורידה חזרה, לחפש את הסוף של כלאה, "אם אספר לך סוד בחשכה, האם תשאירי אותו בחשכה" ? שאלה הנערה בת האחת ושתיים. אלמה הנהנה אך תשומת ליבה נתונה לקולות שנשאה הרוח שאולי תסביר אם זו החמה או הלבנה, אם זה יום או ליל ואם זה האבל המתעתע בשפיותה, כי את האופק אינה רואה. "ביקשתי שתהיי כאן איתי .לא תצטרכי להיפרד ולא תצטרכי להזדקן. את חופשיה שוב לשחק איתי" . הסבירה בת האחת ושתיים ואז מילה אחת נתפסה ברשת הבנתה של חברתה, "תברחי" שרקה הרוח .
"תני לי לצאת" דרשה הנשמה העצובה אך זה כבר היה מאוחר, "הבקשה נכתבה. אין דרך חזרה" .
הסבירה הנערה שאת שמה לא זכרה.
צעדיה של אלמה הפכו כבדים עם הבוץ שהזמין אותה להישאר אך היא המשיכה למהר בתוך מבוך המצבות שכמעט נגע בשמים. "תמחקי" . קראה בין נשימות כבדות, "תני לי את הדף!" כתשובה, רק צחוק נשמע לצד שריקת הרוח וכיוון את אלמה להביט מעלה, אל הנערה בת האחת ושתיים שדילגה בין המצוות וליוותה את האסירה החדשה לצד החמה או הלבנה.
הנשמה העצובה שעוד מעט תהיה נשמה אבודה הביטה סביב, אל מבוך המצבות ואז התגלו בפניה כל המשאלות החרוטות כמו דיו על מחברות, כי לא הייתה זו המשאלה היחידה שיש להאשים את הנערה בכמיהתה לחברה. משאלה אחר משאלה ואלמה החלה לעבור על כולן ,דרישה לעוד חברים שיהיו אסירים ,"בבקשה, אני לא רוצה להיות פה." התחננה בין נשימותיה הכבדות.
"אני עוזרת לך. הרי לא רצית להתמודד עם הכאב ולהיפרד מבעלך" .
"את גרמת לכאב הזה!" צרחה אלמה ועם השקט שאטם אפילו את שריקת הרוח, הבינה שעליה לשלוט ברגשותיה.
"כבר עברת את השלב הקשה. עכשיו זה רק להשלים עם זה." לחשה הנערה בת האחת ושניים ששכחה שבמשחקי הילדות אלמה תמיד ניצחה כי יריעת נשמתה מלאת חוטים של עקשנות ולכן החלה הנשמה העצובה לחפש את המשאלה החרוטה שהשאירה אותה כלואה בעולם ביניים על מנת למחוק אותה.
"את חושבת שעצב ושמחה זה אותו רגש?" שאלה בת האחת ושתיים שלא הפריע לה ללוות את חברתה שניסתה לעזוב אותה, "בשניהם בוכים. בשניהם כואבות הלחיים" .
"אם היית יודעת מה זה שמחה, היית מבינה שלא." מילותיה מלאות אוויר בעוד עור כפות ידיה נפצע בין החריטות והמשאלות הרבות כי לא הייתה זו ההזמנה הראשונה ובטח לא האחרונה לשחק בעולם ביניים.
שריקת הרוח החלה להתפוגג והקולות שיצרו אותה התבהרו באוזני הנשמה העצובה, "תברחי. אל תביטי לאחור. הן לא יתנו לך להגיע אל הסוף" .
דם אצבעותיה נעצר כשמצאה את אותיות שמה החרוטות במשאלה שהפרידה בינה לבין חירותה, "הלוואי אלמה תהיה לי שוב לחברה. " בת האחת ושתיים עוד השגיחה ממרום ולכן אלמה קראה מהשאול, "עד עכשיו האבל עצר הכל. אם תצאי מפה, תגלי שהזמן המשיך וגם חיים של אחרים. וזה כואב לדעת שנשארת לשאת לבד את האבל. את מתחילה מההתחלה. כמוני. זה לא תמים וזה מלא ספק. את נושמת לראשונה עם האבל בליבך. טועמת לראשונה. אוהבת לראשונה. בוכה לראשונה .
נולדת מחדש. וזה קשה. זה קשה ללמוד לחיות שוב. האם את בכלל זוכרת את שמך"?
היא לא זכרה. והיא גם לא רצתה להיוולד מחדש, לכן התרגזה, "ניסיתי לתת לך הזדמנות לבחור להישאר" והחלה להתרחק מהאסירה החדשה, משאירה אותה סוף סוף לבד. אלמה מיהרה למלא את החריטה הנושאת את שמה בבוץ עד למחיקה וגובה המבוך החל לרדת. הסוף נגלה לנשמה העצובה והיא רצה. היא רצה בזמן שהנערה חסרת השם מיהרה לחזור אל המשאלה כדי להחזיר את הריק לתוך החריטה .אלמה רצה ולא הביטה לאחור, רצה נואשות להרגיש את האור עם ירידת גובה המצבות. וכשצהוב השמש האיר לה את הדרך, אז אני התערבתי והקול הרועש של מחשבותיה השתתק ופינה מקום לקול שקט. לקולי.
מבינים ,מהסיפור הראשון של אדם ולילית' אל בראשית של אדם וחווה, עתיקה כסיפור התפוח הנגוס, זו אני שלחשתי לעשות את המעשה האסור. מדלגת בין תודעתכם, שומעת כל מחשבה המעצבת את יריעת נשמתכם .מחפשת אחר חוטי האשמה וחוטי הפחד כדי לנצח על תזמורת מחשבותיכם, לשכוח לזכור שיש עוד חוטים מעבר לבדידות קיומכם. רק אז, אני באה לקחת אתכם וקורעת את החוט האחרון עליו אתם נתלים .כן, החוט האחרון של אלמה עיקש וסירב להיקרע כמו שאר החוטים של האסירים הכלואים ולכן לחשתי באוזנה בזמן שרצה אל האור, "ואולי לא? ואולי אם תישארי, לא תדעי חיים עם אבל בליבך ולא תכירי את משקלו על גבך. תוכלי לנשום אם רק תישארי. " אני מקפידה על קול חמאת י כשאני לוחשת לכם, כמו קול אמא השרה שיר ערש לוולד. המשכתי להשתמש במילותיה שלה, "החיים הקודמים היו מלאי צבעים, האם תשרדי בחיים אפורים? חסרי תמימות ומלאים ספקות .ומי מחכה לך שם בחוץ ?דב ר מלבד בדידות." כששמעה את המילה בדידות היא האטה צעדיה והחוט העיקש איבד מעט מסיביו והיא צפתה באופק נעלם מאחורי מבוך המצבות שעלו בחזרה עם התרוקנות חריטת משאלתה. כשהרגשתי כיצד היא מוותרת ומתחילה להירדם לקול החמאתי שלי, היא הביטה במשאלה שנעצרה בגובה עיניה עם הקירות שהסתירו את האור, "הלוואי זה שאהבתי ולא אהב בחזרה, יהיה אהובי כאן איתי." היא קראה משאלה נוספת, "הלוואי והילדים שהציקו לי יאבדו כאן איתי. " אלמה לקחה צעד אחורנית וראתה כי כל המשאלות מלאות נקמה וכלל אינן רוצות למלא את הבדידות בחברה.
אלמה ששוכנעה שאין לה סיבה למצוא את האופק כלאה בין סורגי אצבעותיה בוץ והחלה למלא את כל המשאלות. היא רצה בין קירות המבוך ומילאה את החריטות, שומעת קולות ריצה ונשימות כבדות של אסירים שסוף סוף רואים את האור. שריקת הרוח איבדה מעובי קולה, מהאהוב ששוחרר והבריונים שלא הייתה להם הזדמנות להתבגר. הנשמה העצובה המשיכה לרוץ, המשיכה למלא בבוץ מבלי להבדיל בין משאלות. רדפתי אחריה בניסיון לקרוא לה להפסיק. לחשתי בקול החמאתי אך זה לא הספיק .מודה, איבדתי מעט מעשתונותיי כשנתתי לה נקודת מבט שונה, שאם לא היא בעלה היה בין החיים. זה עבד רק מעט ,היא האטה ריצתה אך עדיין לא עצרה .בת האחת ושתיים מיהרה אחריה לרוקן את החריטו ת. קריאות חופש החלו להתרוקן מכלא הביניים ובת האחת ושתיים הפסיקה לרוקן את המשאלות כדי לרדוף אחרי הנשמה העצובה. רדפנו שתינו, עזרנו אחת לשנייה ואז שקט. הפסקתי ללחוש ובת האחת ושתיים הפסיקה לנשום על עורף הנשמה שהמשיכה למלא כל חריטה. השקט נתן רק לשריקת הרוח הצנומה לגרום לנשמה העצובה לעבות בעוד כמה סיבים את החוט ביריעתה כי חשבה שניצחה, אך אז הבנתי כי איבדה את דרכה חזרה אל משאלתה ולחשתי ,"ברוכה הבאה לביתך החדש".
היא נעצרה במקומה. לוחשת בתחינה לעזרה. כשהרימה ראשה אל הלבנה או החמה, הייתה זו בת האחת ושתיים שקפצה והפילה אותה לאדמה, "את עצובה" ?
"כן" השיבה אלמה .
"אז את במקום הנכון".
אכן, מספר האסירים הצטמצם אך אל נא תדאגו לי. משהייתה כבר עמוק בתוך המבוך, התייאשה האסירה החדשה לחפש אחר משאלתה ואט איבדה חלקים מזהותה כי ינקתי סיבים מחוטי יריעת נשמתה עד ששכחה את שמה .
אינני הרעה בסיפור. הו לא .אני מקשיבה לסיפורים האחרונים שאתם מספרים ולפעמים משאירה אתכם בחיים כדי לגלות את הסוף. עד שאלחש לכם בקול חמאתי שהגיע הזמן לוותר ואקרע את החוט האחרון ביריעת נשמתכם.