בדידותה של הגרוק [והייתה לאבן]
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת" (ברכת "אשר יצר", נוסח אשכנז)
*
האיש השחור – הלילה ההוא:
היא אינה זוכרת הרבה, אבל את מה שכן – היא זוכרת הפוך. את הבל הפה התוסס, החמוץ; את חום הגוף המסמא, את מגע אצבעותיו על עורה העמוק, הצמיגי; הרועד כדג לפני שחיטה בשלהי פרפוריו. את השיר המתנגן במסיבה הפועמת בקומה למטה. את הסדינים בחדר השינה אליו פלש, ספק גורר ספק נושא אותה; והם מפוספסים אדום וכחול. את הנעץ הפוצע המחלל את בשרה. אבל תווי פניו, תווי גופו, חמקו ממנה; חומקים עד היום. במקומו יש חור. היא עוצמת עיניים ומסתכלת לו ישר בפרצוף השחור, האינסופי; ידיו ורגליו, בטנו, שחורים כולם, חד-מימדיים. כאילו נגזר מזיכרונה ויצא מן התמונה, גזיר-אדם השייך למקומות אחרים. הוא שייך למקומות אחרים והוא חור שחור; חסר משקל, בולע-כל.
*
היא מתחילה להיעלם מקצות האצבעות.
היא קמה למוחרת בצוהריים להקיא; וכשלפתה את שולי האסלה, הפך קיפאון הקרמיקה לבשרה-היא. היא הניחה את מצחה על המושב, והתנשמה; האדים החמוצים האחרונים מסתחררים ונבלעים בתהומות הרפש. היא מצמצה שוב, ועדיין – אצבעותיה היו נוכחות-נפקדות, לא-קיימות, נקיות; ובשרה המטונף מתגשם בטשטוש רק ממפרקי האצבעות.
איך זה יכול להיות
היא נכנסת להתקלח. קצות אצבעותיה עכשיו אפורים, רותחים כבשר ברז המקלחת. קו פרשת המים עובר במפרקי אצבעותיה; חוף מזערי בין הטהור לטמא. היא מעבירה את אצבעותיה הלוך ושרוט על גבי עורה הכבד, לוחצת על בשרה העקשן.
היא לוחצת; נועצת בו ציפורניים, והוא נעלם. דרכו משתקפת רצפת הקרמיקה של האמבטיה; עננות מסתחררות דרך אמותיה.
איך זה יכול להיות
היא עוצמת עיניים ונוגעת בעפעפיה; והיא נוגעת, ולא נוגעת, ודבר לא נוגע בה, והיא נוגעת
לא
נוגעת
בה.
היא עוטפת את עצמה במגבת לבנה ויוצאת מן האמבטיה; נעמדת על כל קילומטרי גופה הרותח, הזולג, מול המראה.
היא משתקפת בה במלואה – כתפיה, חזה ועיניה; להיעדר קצות אצבעותיה וציפורניה משקל משל עצמו. והיא בשר, בשר ובשר, כל כולה בשר נעוץ, טמא, הנעלם ממנה עצמה.
*
יום הולדת חמש:
בבושקה מתנדנדת איתה על הנדנדות בגינה שליד בית הכנסת, ומלמדת אותה לבעוט חזק. "להרביץ לאוויר!" בבושקה צועקת. הרגליים שלהן מתרוממות, החצאיות מופשלות עד לברכיים. רגליה של סוזי עור בוהק, החלטי; רגליה של בבושקה עור גרמי חיוור, מוכתם כתמים-כתמים דגיים.
הנדנדות מניפות את שתיהן באוויר הרך של סוף הקיץ. "את בועטת, סוזי?"
"איך אפשר לדעת אם אני בועטת באוויר או לא? הוא לא קיים. אני לא מרגישה כלום. זה לא שהוא יכול להגיב…"
בבושקה נועצת בסוזי מבט; נועצת את רגליה בקרקע באחת, ומאטה. "מה דעתך?" היא שואלת. "מה קרה כשבעטת באוויר?"
"התנדנדתי מהר יותר"
"מה זה אומר?"
"ש… שזה שבעטתי עשה משהו"
"נכון. האוויר הגיב אלייך". בבושקה תופסת בשרשרת הברזל של הנדנדה ועוצרת את סוזי בפתאומיות. היא מתכופפת אליה ומניחה ידיים לבנות, דגיות, על ברכיה השזופות של סוזי.
"מה עוד קיים ואנחנו לא רואות?"
"השם יתברך" סוזי עונה מיד.
"יפה. ומה זה אומר?"
סוזי חושבת. העננים שטים מעליהן באיטיות; השמש נשברת מאחוריהם ומתחילה לצבוע אותם בזהירות בכתום חיוור. "ש… לפעמים מספיק להרגיש משהו כדי לדעת שהוא קיים?"
"יפה מאוד" בבושקה צובטת אותה בלחי. "ילדה חכמה. בואי נלך הביתה, יש לך הפתעה".
סוזי מזנקת מהנדנדה בהתרגשות ותופסת בידה של בבושקה. הן מתחילות לרדת במורד הגבעה; בית הכנסת מאחוריהן מתמלא אט אט מתפללים. "גם להאמין" סבתא אומרת פתאום. "להרגיש, להאמין – אם תאמיני בדברים שאת מרגישה, הם יהיו קיימים. בראש, בגוף, בלב. אנחנו יותר מהגוף שלנו".
סוזי מקשיבה, אבל המחשבות מסתחררות ממנה והלאה בציפייה להפתעה המחכה לה, והיא רצה לכיוון הבית, צועקת וצוחקת.
על השולחן בבית עוגת שוקולד ענקית, מצופה סוכריות בכל הצבעים. היא מתכופפת מעל לנרות, נושפת; האש מתלהטת לרגע ומתפוגגת בעננה אל תוך האוויר החם. "מזל טוב!!!" אמא ובבושקה מניפות אותה על כיסא. היא עוצמת עיניים, צוחקת; מניפה ידיים אל התקרה, כשהשמש שורפת את כל החלונות ושוטפת את בשרה הרך בכתום חורך.
*
יום הולדת עשרים וחמש:
סוזי יוצאת מהבית של אמא ושוכרת דירה בקצה הכרמל. בדירה יש חלל אחד, פתוח; מהמיטה אפשר לראות את הסלון הקטן והחום שמצאה למסירה בשלמותו, את המטבח הירוק אה-לה-שנות השבעים, ובעיקר – את החלון הגדול, נטול-התריסים, הצופה אל הוואדי. אם הייתה בחלון ידית והיא הייתה פוסעת דרכו, הייתה נופלת; מתגלגלת במורדות הוואדי עד לשיפולי העיר, הנמצאים מחוץ לטווח ראייתה.
אבל החלק האהוב עליה בדירה הוא האקווריום. כשנכנסה לראשונה לדירה הריקה, בעל הדירה הקשיש הביט בה בזהירות ואמר "זה גם הבית שלהם, את יודעת. ואני אתן לך הנחה גדולה". סוזי פסעה, מוקסמת, אל הקיר העצום, המכוסה כולו בחתיכת-ים; אצות, סלעים ירוקים וחיים דמומים. "זה בסדר" אמרה במהירות. "אני אביא לך צ'קים בשבוע הבא".
היא עולה מהבית הקטן שלה ושל אמא בבת גלים, מעלה מעלה אל הכרמל הצרפתי. חדר הילדות שלה נותר כפי שהוא – וורוד, מדבקות "שלום עכשיו" ו – "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים" על הארון והכיסא; הגיטרה המאובקת ועשרות המחברות על המדף הכחול. ואמא, היושבת על מיטת הנוער; מאובקת לא פחות.
"את בטוחה, סוזנה?"
"די אמא, לא סוזנה"
"את בטוחה, סוז? אבל למה לבד?"
"גם את היית לבד כשעשית אותי"
"זה לבד אחר"
"איך אחר?"
אמא מתבוננת בה. כמעט עשרים שנה הן יחד בדירה הזו, מאז מותה של סבתא; תקרותיה גבוהות ורצפותיה מצוירות, והן נעות אחת סביב השנייה בשקט. באותו הלילה, כשהזדחלה בשקט אל המקלחת הוורודה, נתקלו גפיה בעצמים כבדים – בקירות, במשקופי הדלתות, ברהיטים, באיבריה שלה. אמא ישנה והיא התפללה שתתעורר מן החבטות, מן הרעש המחליא של בשר הפוגע בקירות, בבשר, מן הרעש המחליא של בשרה שלה; אבל אמא המשיכה לישון, כתמיד. והיא בלעה את השקט והתרחצה והתרחצה והתרחצה, עד שנעלם בשרה, עד שנעלמה עצמה; עד שקרני שמש ראשונות פלשו מן התריס אל החושך שלה והיא נשארה טמאה.
*
בערב הראשון שלה בדירה היא משאירה את הווילון פתוח; לא מדליקה את האור. כשהיום דועך, הדירה מוחשכת; דועכת גם היא. נותרים רק היא, ואקווריום דגי הזהב שלה, הזוהר בחשכה כדגימת אוקיינוס תלושה. היא חובקת בכוח את כוס התה, בלי להסתכל; עוצמת עיניים.
הבל פה, עור עמוק צמיגי, נעץ, בשר מלוכלך
היא פוקחת את העיניים; חום כוס התה נעלם, שרוולי הפיג'מה סביב אמותיה; רק זרועותיה תלויות מהכתפיים, כשרשראות נדנדה תלושות-מושב מפארק משחקים מחולל.
לא, אני כאן
היא קמה במהירות ורצה אל האמבטיה. היא נועצת עיניים בהשתקפות אצבעותיה, במפרקי אמותיה; קודחת במבטה בפערים הגסים שהשאירו בגופה בעיני עצמה. היא משפשפת את עורה שוב ושוב ושוב, נועצת בו את ציפורני ידיה, והיא אינה נוגעת; והיא מוגנת, גם מעצמה.
4:48:
היא קמה ומסתכלת בדגים. היא רואה את הזימים שלהם מתנפחים, נושמים את המים דרך החורים, איפה שאמורות להיות הצלעות שלהם, ונושפים. היא נועצת בעצמה ציפורניים עד שיורד לה דם; מנסה לנשום דרך הפצעים. אור האקווריום משתקף בה; משתקף דרכה.
ציפורניה נעלמות ממנה; מפרקי אצבעותיה, אמותיה וכתפיה; דמה.
היא עוצמת עיניים; נושמת, נושמת ונושמת עד שבית החזה שלה לא יכול להכיל יותר את כל האוויר הסדוק, ונעלם גם הוא. נושמת דרך החורים, איפה שאמורות להיות הצלעות שלה, ונושפת.
כשהיא פוקחת את עיניה, היא יודעת שלא יהיה שם דבר. היא מניחה את אין-ידיה על לבה.
אם תורך להיעלם, היעלם. בבקשה היעלם.
היא משתקפת באקווריום על כל ריקותה. ציפורניה וידיה, דמה הגועש, בשרה החלול. היא מניחה את ידיה ומתנשפת; מתמזגת בזכוכית. הדגים פושטים בה. היא נזכרת בבדיחה ההיא מכיתה א' – הזברה שחורה עם פסים לבנים? לבנה עם פסים שחורים? מה אמיתי, ההשתקפות או ההתגשמות?
מתי ייעלם צווארה? פניה? עיניה? איך תדע מתי תחזור; אם מישהו עוד יראה אותה על כל בשרה?
היא צופה בטלוויזיה הכחולה בחשכה, והיא כחולה בחשכה, והיא כחולה, והיא לא עצמה.
היא מתכרבלת על הכורסה; רגליים, צוואר ועיניים. היא ממתינה.
*
דיבוק:
כמה ימים לפני יום הולדתה השישי, בבושקה מתה. היא ישבה ליד המיטה שלה בדירה אליה עברו לגור יומיים אחר כך, והחזיקה בידה הקרה, המוכתמת; הדגית. סבתא סימנה לה רפות להתקרב; והיא קירבה את אוזנה אל הפה הרועד. "את יודעת מה צריך לעשות כדי להיפטר מדיבוק?" בבושקה לחשה לה.
"מה זה… דיבוק?"
אמא נכנסה לחדר. "אמא! די. מספיק עם זה".
"זו ילדה עם דיבוק"
"סוזי, לכי לשחק בחצר".
סוזי לא זוכרת מה עשתה אחר כך; האם קמה ויצאה החוצה, או המשיכה לשבת. הזיכרון נקטע שם, למרות שלא הייתה כל כך צעירה. מעולם לא שאלה את אמא מה נאמר אחר כך, או האם יצאה; היא רק זוכרת את הלוויה בבית הקברות במורדות ההר, את אמא ואותה הולכות אחרי העגלה החורקת עם מתאר גופה המטושטש של בבושקה; את השקט המוחלט של ימי שישי אחר כך, את העולם הגדול והריק בו נותרו רק שתיהן.
*
את עידו היא פוגשת בשבוע בו היא נכנסת לדירה. הוא האחמ"ש של בית הקפה שבמורד העמק; והיא צריכה כסף כדי לשלם את שכר הדירה. הוא רזה, דק כעיפרון; והוא מסתכל בה ומדבר אליה כאדם שאינו רוצה ממנה דבר. היא מוצאת את עצמה מדברת, מדברת ומספרת – על הדירה החדשה, הדגים; על אמא, על בבושקה. הם מדברים מחוץ לבית הקפה עוד שעתיים אחרי הסגירה; עומדים במגרש החנייה, הירח נשפך עליהם, והזמן, וממשות גפיה; לבה.
היא לא מסכימה שילווה אותה הביתה והם נפרדים; היא מחביאה בחשאי את קצות אצבעותיה המתפוגגות בכיסי מכנסיה. כשהיא עולה מהעמק היא חושבת פתאום על הרב השחור של בית הכנסת שליד המתנ"ס. היא הייתה עוברת שם כבדרך אגב בערבי החג השקטים והריקים שבאו לאחר מותה של סבתא, משחקת עם כל הילדים הדתיים מבית הספר היסודי הדתי, שחיכו לאבות שלהם שיסיימו להתפלל – ושהרב השחור ייצא. היה לו זקן שחור ועיניים שחורות וחליפה שחורה, והם היו משחקים בהגרוק – המפלצת העולה מוואדי סאליב; ובורחים כל אחד לביתו.
פעם אחת היא לא ברחה איתם – בשבוע הראשון בכיתה ב', בו למדה לראשונה את סיפור בראשית. היא התנדנדה בנדנדות שבגינה ליד בית הכנסת, חיכתה בחוץ כדי לשאול אותו למה קוראים לשם, "השם"? שנים ניסתה להיזכר בתשובה של הרב השחור, שבאור נצצו עיניו השחורות; כאילו אם תיזכר ייענו גם שאלות אחרות. השאלות האחרות.
היא מסובבת את הגב אל העמק ועולה הביתה.
*
היא לובשת שמלה שחורה קטנה ואוספת את השיער לקוקו גבוה והחלטי. היא מתאפרת ומתיזה בושם. היא עוצמת עיניים; מרגישה את החורים החמים של עיניו של עידו, את האפשרויות הגלומות בהם.
היא הולכת אל בית הקפה בו קבעו להיפגש ומחפשת מפלצות העולות מן העמק – הגרוק, הזיז, הגויילם. הכל נשמע לה נכון; כמו בקורס מבוא לפסיכולוגיה א' בתואר הראשון, כשלמדה על קלפטומניה והעולם החל פתאום לנצנץ מפתחות. אותם חורי-זימים שנפערו בה בין הצלעות הפכו למפרקי כנפי הבלהות, בשרה התפורר לאלפי גרגירי בוץ ריקניים תחת ציפורניה. אולי סבתא שלה צדקה; אולי יש בה דיבוק. והיא מפלצת עתיקה; עליה להסתלק, כמלח המתמוסס במים, וכך תהיה רפואה, סופסוף, לנפש המלוכלכת בגופה הנעלם.
היא נושמת עמוק והולכת בכל זאת אל בית הקפה. היא פותחת את הדלת, היא רואה את עידו, היא מתיישבת מולו; ובתוכה הרים, עמקים, זיזים וגויילמים, תעופות וזימים. עולם פרא תחת עורה; והיא נואשת לידיים שיוכיחו לה שאין עולם שלא ניתן להקיף בזרועות אחרות. גם לא שלה.
*
עידו:
סוזי שוכבת במיטה ועוצמת עיניים. מכונת הכביסה הומה; בגדיה המוחשיים נרחצים, נשטפים בחום הסבון הרך. השמש נשברת, שורפת את החלון ופולשת דרך עיניה הקיימות-עדיין של סוזי.
בחודשים האחרונים למדה את עידו על פי מפת גופו הגשמי; הממשי. הוורידים המשתרגים בעדינות במעלה זרועותיו הלבנות; נקודת החן החבויה מאחורי אוזנו, הנמשים הנראים באור השמש בלבד. שיניו הדקות להפליא הבוהקות גם הן תחת השמש; שיערו החלק, המתקרזל על מצחו הנוצץ, הרטוב, כשהמשמרת בבית הקפה עולה על גדותיה. תנועות ידיו המהירות כשהוא מעביר סכו"ם נקי מהמטבח למלצרים העורכים את השולחנות; תנועות ידיו האיטיות כשהוא מחליק בזהירות במורד צווארה, כתפיה, מרפקיה; עד הנקודה שהיא עוצרת אותו, בידיה הנוכחות-נפקדות. עיניו.
היא עוצמת עיניים והיא מלאה בו. עידו מכין חביתה במטבח הירוק שלה, והיא מתבוננת בו נע בגמישות בתוך האוויר הדק, חותך בו באמצעות פתיחת מגירות העץ החורקות והטחה עדינה של המחבת על הכיריים וצלחות על השיש. עידו מלווה אותה אל המשמרת שלה בבית הקפה ביום החופשי שלו. עידו מאזין לבכייה מעבר לדלת המקלחת, מתבונן בה בצאתה בחום ולא אומר דבר; גם לא נוגע. עידו מקריא לה בקול הולך ומתגבר את זך, אלתרמן, ישורון; גולדברג, רביקוביץ'. הרכבי.
"הו מציאות, רוח רפאים קטנה שלי, פצפונית שלי, יבוא יום שאנשים יבחינו בך. ישימו לב אלייך. ידברו עלייך. ימחאו לך כפיים. יריעו לך. ירצו להתקרב אלייך. לגעת בך. לחוש אותך. לשמור עלייך. לשוחח איתך. להבין. אחר כך תחליטי".
הם יורדים ברכבל הריק במורד סטלה מאריס; והם לבדם, בשעה הזוהרת ביותר ביום. סוזי שולחת יד לא-קיימת אל לחיו של עידו ונוגעת; ולחיו גשומה, ועיניו, עיניה, עיניהם הן היחידות הקיימות בקרון השקוף הריק ובגופה השקוף הריק של סוזי.
*
אפילוג:
הם נוסעים לטיול של יומיים; הטיול הראשון שלהם יחד. אבני הבזלת השחורות של הרי הגולן מתגבהות סביבם; השחור מתנחשל ומתנחשל סביב הרכב, פולש בינות לחריצי החלונות הסגורים, מציף את הרכב ואת עורה הנעלם של סוזי.
האיש השחור מתגבש בחזה ונקרש; דמותו נותרת חסרת פנים, דגושת נעץ מחלל; ורק עיניו השחורות תקועות כזבובים שתקע העיט בסבך.
כשהיא מספרת לעידו על האיש השחור, הכבישים ריקים סביבם; והם לבדם במכונית, מוקפים תהום, מוקפים בועה. גם היא עטופה בועה; שקופה, בלתי נראית עד שמשתקף בה האור. אולי היא העור עצמו.
עידו כבר יודע שלא להביט בה. הוא שולח יד מגושמת אל לחייה, חושב שהוא מלטף אותה; אבל הוא מלטף את קרום-הבועה. נוגע-לא-נוגע, והיא שם-ולא-שם.
זה קרה בשבוע שעבר. בוקר אחד פקחה את העיניים ופשוט ידעה; משקל העפעפיים הוסר ממנה, העור, המפרקים; משקל הוורידים והעורקים, המסתמים וחדרי הלב. היא ריחפה בדרך אל בית הקפה; האוויר שהיא נושמת עובר דרכה, מרחף הלאה, מוחזר אל העמק והעצים. ממשי יותר מבשרה המבוטל, הנטרף בטמאותו על ידי משאלות שכלל לא ידעה שביקשה. עכשיו רק הנשימה.
הם נוסעים לצימר שעידו מצא בהנחה של הדקה התשעים. הצימר נקרא "המערה", ומסתבר שהוא, כשמו, אכן מערה – קיר אחד שקוף שכביכול השתלב עם ההר עצמו.
סוזי מוקסמת; עכשיו הם חלק מההר. כשעידו והיא שוכבים על המיטה, לראשונה יחד, ידיו של עידו נוגעות בלא-כלום בתשוקה נבערת אל האין, היא חושבת פתאום על טירות. אף אחד לא שואל טירות אם הן רוצות שיפערו בהן חרכי-ירי; היא חושבת כשעידו והיא שוכבים בפעם הראשונה. או יותר נכון, אף אחד לא שאל; מישהו מתי שהוא הפסיק לבנות אותן, והן הפכו למוזיאונים או בתי מלון שמשלמים כדי להיכנס אליהם. או להריסות.
עכשיו היא חלק מהמערה; אבן, חלק מההר. עכשיו לא היה לה אכפת יותר להיחדר, שוב ושוב, הרחק הרחק פנימה. היא עוצמת עיניים; נעלמת גם היא. לא מסתכלת על בשרה החלול, על הטמאות שמותיר בה מעשה האהבים המוכתם שחורים. היא לא עצמה; והייתה לאבן.