כישוף על פי ניוטון מאת רוני לונדון

חוק ראשון של ניוטון: גוף במנוחה רוצה להישאר במנוחה.

אלוהים, כמה שרציתי לנוח. 

זה היה החודש האחרון של ההכשרה שלי באקדמיה למכשפים, ולמרות שעברתי כבר את כל המבחנים בהצטיינות, עדיין הייתי חייבת לבצע משימות עבור האקדמיה. בשנים האחרונות מספר התלמידים שהגיעו לכאן לקבל הכשרה הצטמצם, אז האקדמיה מצאה דרכים אחרות להרוויח כסף. חלקן התבססו על התלמידים ככוח אדם זול לביצוע משימות. לרוב המשימות האלו לא היה קשר להכשרה שלי- הן פשוט היו מטלה שהמנחה שלי הפיל עליי, בלי שאוכל לסרב. למרות שהייתי כאן שש שנים, עד שהוא לא חותם על תעודת הסיום שלי, אני לא נחשבת בוגרת של האקדמיה. המשמעות היא שאם המנחה שלי יחליט שאני לא מסורה מספיק, הוא יכול לפסול את ההכשרה שלי, ולחסום אותי מלהשיג את העבודה שרציתי. 

שלוש דפיקות בדלת התריעו לי שנעם הגיע. לא הייתי צריכה להסתכל בשעון כדי לדעת שהוא הגיע בדיוק בזמן- עשר דקות לפני חצות. בדפיקה השלישית הוא כבר פתח את הדלת בתנופה, ונכנס לחדר שלי בחיוך רחב. העיניים הירוקות שלו בהקו, כאילו לא היה אמצע הלילה, והשיער שלו היה קצוץ בתספורת הצבאית שעליה הקפיד בשנה האחרונה. הוא לבש מכנסיים עם מה שנראה כמו מיליון כיסים ואת טי שירט המזל שלו, שהוא קיבל במתנה מאחותו ליום ההולדת האחרון. הוא ויתר על תיק גב, כדי לפנות מקום לקשת שלו ולאשפת החיצים. בעולם שלנו, שבו כל כלי הנשק בכל מקרה מכושפים, המצאת האקדח לא פגעה בפופולריות של החץ והקשת. הנחתי שיתר כלי הנשק והציוד שלו מחולקים בין הכיסים במכנסיים.
"מוכנה למשימה האחרונה שלנו ביחד?" חייך. אם לא הייתי מכירה אותו, הייתי עלולה לחשוב שהוא שמח להיפטר ממני.
"אנחנו מגישים מועמדות לאותו מקום עבודה." נאנחתי, "אני בספק אם אצליח להיפטר ממך בקרוב."
החיוך שלו נמחק כשהוא הסתכל מסביב והבין שעוד לא ארזתי.
"מאי, אני אהרוג אותך. אין מצב שאני מאחר למשימה הזאת."
"אנחנו לא נאחר." הרחפתי כמה פריטים לתוך תיק גב, מוודאת שלקחתי איתי את הספרים המתאימים. כישוף קליל, ואני מאורגנת. "רואה?" חייכתי אליו.
המבט שלו היה מיואש, "אני יודע שאת מותשת, ושאין לך כוח למשימה הזאת. אבל אין לי סיכוי להצליח בה בלעדייך."
משכתי בכתפיי, "אני איתך." הקול שלי היה עייף, והמילים נשמעו חסרות משמעות. נעם הוא החבר הכי טוב שלי, ונקודת האור שלי באקדמיה, אבל אפילו הוא לא הצליח להחדיר בי מוטיבציה בתקופה האחרונה. השנים שלי באקדמיה היו טובות, אבל המסגרת כבר התישה אותי ורציתי להתקדם לשלב הבא בחיים שלי. לאקדמיה לא היה יותר מה לתרום לי, אבל היא התעקשה להמשיך לשאוב ממני עוד ועוד.
נעם החזיק בכתפיי והעמיד אותי מול מראת הגוף שעמדה על יד המיטה. הבטתי בעצמי. העיניים הירוקות היו טרוטות כאילו לא ישנתי שבוע, השיער השחור אסוף ברישול, והחולצה שזרקתי על עצמי לא באמת תאמה את המכנסיים או את מבנה הגוף. לפחות טרחתי לנעול נעליים נוחות.
"אני לא נראית מספיק טוב לטעמך?" עקצתי.
"אני מכיר אותך כבר חמש שנים. ראיתי אותך מתעוררת בבוקר אחרי שלוש שעות שינה על אדמה באמצע היער, וישבתי לידך במרפאה כשכמעט דיממת למוות מפציעה מזוהמת. אני יודע איך את נראית כשאת לא נראית טוב. עכשיו את סתם מרושלת."
הוא כמובן צדק. עברנו דברים קשים באקדמיה, אבל תמיד הייתה לי אש בעיניים ורצון להמשיך לאתגר הבא. אבל באותו הרגע הבבואה שלי הייתה כבויה לחלוטין. שום התלהבות, שום רצון, שום כוח למשימה הבאה. מאי של לפני חצי שנה לא הייתה יוצאת מהחדר עם התלבושת הזאת, אבל למאי של עכשיו לא היה כוח לבחור חולצה אחרת.
"נכשלתי במבחן בשיקויים." הקול שלו היה שקט, כאילו הוא מכריח את עצמו להוציא את המילים האלו.
שיט. הסתובבתי אליו בתדהמה. הייתי מרוכזת לחלוטין בציונים שלי וברצון שלי לסיים את ההכשרה באקדמיה, ששכחתי לגמרי לבדוק איך הולך לו במבחנים.
הוא הסתכל לכל מקום אחר בחדר, רק לא עליי. "אם לא נצליח במשימה הזאת-"
"הם לא יסכימו להוציא אותך למשלחת." השלמתי. שנינו הגשנו מועמדות להיות סוכני שטח בחברה שמחפשת שאריות כישוף באתרי ארכיאולוגיה. אני הגשתי מועמדות לתפקיד חוקרת והוא לתפקיד מאבטח. אני חלמתי לחקור מקומות חדשים, והוא רצה עבודה מלאת אדרנלין שתכניס מספיק כסף כדי שהוא יוכל לשלוח חלק מהמשכורת הביתה לאמא שלו ולאחותו. אם הוא לא היה מכשף, הוא כנראה היה הולך להיות מאבטח אישים. אבל בעולם שלנו, אם הגעת לתפקיד מספיק בכיר, אתה כנראה יודע לאבטח את עצמך. אם שנינו נתקבל, זה אומר שנוכל לטייל ביחד בכל העולם. אבל אם הוא נכשל במבחן…
נשמתי עמוק. הנה המוטיבציה שהייתה חסרה לי. אני צריכה להשלים את המשימה הזאת. לא בשביל האקדמיה ולא בשבילי- אלא בשבילו. "קטן עלינו." חייכתי אליו. אספתי את השיער לקוקו גבוה, חושפת את הצלקת הקטנה שמתחת לאוזן ימין- מזכרת מאחד הקרבות הראשונים שלי. החלפתי שוב בגדים- הפעם למכנסי שטח ולחולצת חאקי קצרה. ביטלתי את הכישוף שהסתיר את הקעקוע על ידי הימנית. הסתכלתי בחצי העיגול שצויר שם, והושטתי קדימה את היד אל נעם. הוא חייך, והושיט את ידו הימנית באותה צורה. שני החצאים נפגשו ויצרו עיגול מושלם. "נעשה את זה ביחד." הצהרתי. הסתרנו בחזרה את הקעקועים שלנו. הכישוף הזה נקרא 'קשר דם', והוא יוצר חיבור בלתי הפיך בין שני מכשפים. אם נעם בצרה, אני ארגיש את זה, ולהפך. העניין הוא שזה נחשב כישוף מסוכן ואסור להשתמש בו לפני גיל 18. אני ונעם עשינו אותו לפני שנתיים, בגיל 16.
"אספת את הספרים שלך?" כל אחד אחר היה עלול לשאול את זה בזלזול. אבל לא נעם.
הנהנתי, מצביעה על תיק הגב שלי. נעם התעכב על המשוואה שהייתה רקומה עליו. "את המכשפה היחידה שאני מכיר שאוהבת פיזיקה." לפחות הקול שלו חזר לעצמו.
"זה שיש לך בעיות עם מספרים, לא אומר שלכולם יש." הקנטתי בחזרה.
"תפסיקי להעמיד פנים, אני יודע שניוטון הוא הסלבריטי קראש שלך. אם אפשר לקרוא לו בכלל סלב."
"מעדיפה להעריץ דמות בגלל שהיא חכמה מאשר בגלל מידת החזייה שלה."
הוא גלגל עיניים, "כל עוד שאת מבינה שאת המוזרה ביננו."
חמש דקות אחר כך כבר עמדנו מול שער שהמנחה שלנו פתח עבורנו. הוא עמד על ידו, ממתין בסבלנות שנעבור בשער כדי לסגור אותו מאחורינו.
"פעם ראשונה שלי באיטליה." הוא חייך.
"אל תתלהב, אנחנו סך הכל נוסעים לבית קברות."
הוא הסתכל עליי בתמיהה, "זו דרך ממש מדכאת לתאר את זה."
דחפתי אותו לתוך השער ועברתי מיד אחריו, מתעלמת מקריאת ה'בהצלחה' שנשמעה מהמנחה שלי.
הנעליים שלי דרכו על אבני מדרכה גדולות, ומצאתי את עצמי נתמכת על מה שהיה פעם קיר גבוה, כדי לא לאבד יציבות מהמעבר בשער. מצמצתי כמה פעמים כדי להתרגל לחושך. האור היחיד שהיה הגיע מהירח. אין סיבה להפעיל תאורה בשעות בהן אין תיירים.
נעם עמד לידי, יציב כמו עץ, בוחן בעיניים מצומצמות את הסביבה שלנו, כדי לוודא שאין איום.
הסתכלתי עליו, "איך עוד היית קורא לפומפיי?" 

חוק שני של ניוטון: תאוצה של גוף מושפעת מהכוח שמופעל עליו ומהמסה שלו.
משמע, ככל שהגוף כבד יותר, ככה יהיה יותר קשה להזיז אותו. 

"המשימה שלנו פשוטה- למצוא את הניצוץ ולהחזיר אותו לאקדמיה." אמרתי את זה בעיקר לעצמי, בניסיון להתרכז.
"הניצוץ?" נעם שאל.
הרמתי אליו מבט מופתע, "אל תגיד לי שלא למדת על פומפיי לפני המשימה!"
"למדתי תוואי שטח." הוא לא התרגש מהטון הביקורתי שלי. "ואני יכול להגיד לך שרוב הקירות כאן בגובה של עד מטר שישים, שיש המון פניות בהן אפשר לגרום לאויב ללכת לאיבוד, ושיש לא מעט מדרגות שאת עלולה למעוד עליהן אם תצטרכי לרוץ."
הוא באמת היה טוב בזה.
"ושיש אזור עם ציורים אירוטיים על הקירות." חייך.
יש דברים שלעולם לא ישתנו.
"הניצוץ זה כינוי לאבן גחלת שמאמינים שהתחילה את ההתפרצות. אחד מהמכשפים החזקים של אותה תקופה כישף אותה וזרק אותה היישר לתוך הר הגעש ווזוב. האנרגיה שבה הייתה כל כך עוצמתית, שהיא הובילה להתפרצות של הר הגעש, שלא רק הרגה את כל התושבים של העיר הזאת, אלא גם קברה את כל העיר מתחת למטרים של אפר ואבק."
"וזו הסיבה שהעיר הצליחה להשתמר בצורה כל כך טובה למרות כל השנים שעברו." נעם המשיך אותי בטון מזלזל, "קראתי את העלון התיירותי. אבל למה אנחנו מניחים שהניצוץ הזה כאן?"
"לאחרונה זיהו מכאן פולסים עדינים של אנרגייה. החשד הוא שהשיפוצים בשנים האחרונות חשפו את הניצוץ."
הוא נאנח, "ואף אחד אחר לא הצליח למצוא את זה עדיין."
"נכון."
הוצאתי את השרשרת שקיבלתי במיוחד עבור המשימה הזאת. האבן שהייתה תלויה עליה הייתה סגולה ומעוצבת בצורה של מעוין. זה היה התכשיט היפה ביותר שראיתי, אבל הוא היה הרבה יותר מזה. האבן הזו ידעה לזהות אנרגיית כישוף. זה היה פריט מכושף נדיר, והיינו צריכים לחכות קרוב לחודש כדי לקבל אישור להשתמש בו.
הנחתי את האבן על כף ידי השמאלית, וחיכיתי שהיא תתחיל לזהור ולהראות לי את הדרך.
כמובן שזה לא עבד.
"אנחנו נצטרך לטייל קצת בשטח. היא תזהר כשנתקרב לאזור." ציינתי, ופניתי ללכת.
"לאט. המדרכה לא ישרה, ואם הדרך היחידה למצוא את הגחלת הזאת נמצאת אצלנו, אנחנו חייבים להניח שמישהו עוקב אחרינו." הקול הזה כבר לא היה שייך לחבר הכי טוב שלי, אלא למאבטח הכי טוב שאי פעם יצא מהאקדמיה למכשפים.
לקחתי נשימה עמוקה ולהבה קטנה יצאה מכף ידי הימנית וריחפה מעליה, מאפשרת לי לראות את הדרך. נעם נשאר כמה צעדים מאחוריי, מתרחק מהלהבה כדי להצליח לראות אל תוך החושך. אני סרקתי את הדרך מלפנינו, והוא סרק את הצדדים. אני חיפשתי סימנים שיכוונו אותנו בדרך הנכונה, והוא ווידא שנצא מזה בחיים.
הסתכלתי לרגע על הכוכבים. "אנחנו בכיוון הנכון. בעוד כמה מטרים נגיע להצטלבות דרכים."
צעדנו באיטיות ברחוב הראשי, בוחנים את הריסות הבתים מסביבנו. קשה להאמין שפעם זו הייתה עיר חיה, עם תרבות, מסורת ואנשים. היום כל מה שנשאר כאן זה לבנים שיצרו צורה של מה שהיה פעם בית.
"חפצים מכושפים בדרך כלל ימשכו למקום עם הרבה אנרגייה." המשכתי בהסבר שלי. ידעתי שנעם מרוכז בתפקיד שלו ולא באמת מקשיב לי, אבל זה היה בשבילי. לחשוב על מידע עזר לי לא לחשוב על כמה מפחיד זה להיות בבית הקברות הזה באמצע הלילה. היינו רחוקים מידי מציוויליזציה, מה שאומר שאם אצרח, אף אחד לא ישמע.
חוץ מנעם.
"אנחנו לא יודעים אם חיו כאן מכשפים, אבל הסבירות הגבוהה ביותר לשאריות אנרגייה תהיה במקומות שהיו הומי אדם. קרוב להצטלבות הדרכים יש את המקום שהיה פעם התיאטרון הגדול. נתחיל לסרוק את האזור בדרכים הראשיות, ורק אם לא נמצא כלום, נתחיל לחפש בסמטאות."
לא כל המשימות היו באמצע הלילה. חלקן היו הרבה יותר נחמדות והרבה פחות חשאיות. אבל זו הייתה משימה מיוחדת- משימה שנתנו לנו במיוחד כדי שנוכל להוכיח את היכולות שלנו, ולצרף מכתב המלצה למועמדויות שלנו למשלחות. לא ידעתי מה הם מתכוונים לעשות עם הגחלת הזאת, אבל זה לא עניין אותי. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה למצוא אותה, לשלוח מסר, וייפתחו עבורנו שער חזרה לאקדמיה מאותו מקום ממנו הגענו. רטט קטן עבר בי כשהבנתי שאולי אני בכל זאת מתרגשת למצוא את הגחלת. זו אבן עתיקה ועוצמתית ששרדה כל כך הרבה שנים בלי שינוי. אם יש בה שאריות כישוף, הן בנות אלפי שנים.
דרכתי על אבן קטנה, ונבהלתי מהרעש. החושך הלחיץ אותי.
"ידעת שהיו מכשפים שזיהו שתהיה התפרצות, אבל בחרו לא להתערב?" שאלתי, מנסה לשבור את הדממה.
נעם כנראה זיהה את הרעד הקל בקול שלי, כי הפעם הוא ענה לי, "לא."
"הם ידעו, והם יכלו להציל את כולם. אבל הם פחדו שיגלו שהם מכשפים, אז הם נתנו להם למות." המשכתי, "היית מאמין?"
"כן."
נעצרתי והסתובבתי אליו, "מה?"
"את לא יכולה לדעת מה האנשים האלו היו עושים למכשפים. מול המבוגרים אולי לא היה להם סיכוי, אבל כשאנשים מפחדים הם מסוגלים לעשות דברים מחרידים, כולל לפגוע בילדים." הטון שלו נשבר קצת בסוף, והיה ברור לי שהוא חושב על אחותו הקטנה.
"אז היית נותן לאלפי אנשים למות רק כי אתה מפחד?"
"רק כי אני רוצה להגן על המשפחה שלי." תיקן אותי. הוא הסתכל לכל הכיוונים, "כדאי שנתקדם, יש לי תחושה רעה."
"זה אכזרי." התעקשתי.
"אני לא מצפה ממך להבין." ענה מעבר לכתפו, ואז, כמו מבין את הטעות שלו, הסתובב אליי בעיניים גדולות. "שיט, מאי, לא התכוונתי."
פלטתי אויר, מתאמצת לא להיעלב מההערה. "אתה צודק, אין שום סיבה שאני אצליח להבין את הצורך להגן על המשפחה."
מהסיבה הפשוטה שאין לי אחת כזאת. לא באמת. אבא נעלם לפני כמה שנים, ואמא הרסה לחלוטין את הקשר ביננו כחלק מאינסטינקט ההרס העצמי שלה. לא הייתי מוכנה להקריב חיים של אנשים אחרים בשבילם. הם לא היו ראויים לזה.
כמה צעדים לאחר מכן, הגענו. זכרתי את המפה של העיר בעל פה, וידעתי שאנחנו עומדים כרגע בנקודת המפגש של אזורים 1, 9, 6 ו-7. התיאטרון הגדול נמצא באזור 7, בכיוון דרום. הסתכלתי שוב על האבן שבכף ידי. כלום.
"מה עכשיו?" נעם שאל, בבירור לא אוהב את העובדה שאנחנו עומדים באחת הנקודות הכי חשופות באזור.
"האמפיתיאטרון. הוא נמצא בכיוון מזרח." פנינו שמאלה בתיאום, ולקחתי כמה צעדים כדי להתרחק ממנו. זה לא שכעסתי, פשוט אסור שהעיניים שלו יתרגלו לאור של האש.
ההתחזקות של הלהבה בכף היד שלי הזכירה לי שלהסתיר רגשות תוך כדי כישוף זה לא רעיון טוב. "האמפיתיאטרון זה המקום שבו הם היו עושים קרבות ראווה. עבדים נגד חיות טרף." ציינתי בקול, מנסה להרגיע את עצמי, "כמות הדם שבטח נשפכה שם… במחשבה שנייה, אולי לא הגיע לאנשים האלו שיצילו אותם."
"את השתתפת בעצמך בקרבות ראווה." ציין נעם מאחוריי. זה היה נכון. קרבות ראווה מחתרתיים היו דרך מעולה להתאמן בלחימה בכשפים, ודרך עוד יותר מעולה להרוויח כסף. נעם היה מעמיד פנים שהוא מהמר עליי כדי לא להעליב אותי, וגורם לכל היתר להמר נגדי. אחרי שניצחתי, היינו מתחלקים בכסף. לא היה טעם שנעם יכנס לקרבות בעצמו. מבט אחד עליו הבהיר שאין סיכוי שמישהו יהמר נגדו.
"לא נגד בעלי חיים." עניתי.
הוא גיחך, "אז לא מפריע לך שהם הרגו עבדים, אבל מפריע לך שהם החזיקו כאן אריות בכוח?"
הקול שיצא ממני בתגובה להערה הזאת הבהיר שאני לא מעוניינת להמשיך בשיחה. את המטרים הבאים צעדנו בלי להחליף מילה. הרצתי מידע נוסף בתוך הראש שלי כדי להירגע, אבל הפעם לא אמרתי אותו בקול. כמה דקות לאחר מכן כבר היינו בצומת שבין אזורים 1, 2, ו-3. האבן עדיין לא זהרה, אבל עוד היינו רחוקים יחסית מהאמפיתיאטרון. לא טרחתי לעדכן את נעם בהחלטה שלי להמשיך, והתקדמתי בשתיקה.
כמה צעדים לאחר מכן, הרגשתי חמימות בכף היד שלי. האבן החלה לזהור בסגול עדין בגוון אחיד, ואז הזוהר שלה נדחף לכיוון אחד, והצביע על הדרך הנכונה כמו מצפן. חייכתי. התקדמתי בצעדים מהירים עד הפנייה לכיוון האמפיתיאטרון. ווידאתי שנעם רואה אותי פונה, והמשכתי להתקדם. לא הייתי צריכה להסתכל על היד שלי כדי לדעת לאיפה האבן מכוונת. המחקר המקדים השתלם.
עצרתי בכניסה לאמפיתיאטרון, מחכה לנעם שהתעקש להסתכל מאחורי כל פנייה. כשהוא היה מספיק קרוב אליי, צעדתי בביטחון לתוך הרחבה האליפטית הרחבה. מעגל המושבים הקיף אותי, והיה קל לראות שהרבה מהם שוחזרו לאורך השנים.
"מאי, חכי רגע."
לא רציתי להקשיב לו, אבל זה יהיה מטומטם מצידי להתעלם מהאדם שאמור לשמור עליי.
הסתכלתי עליו. המבט שלו היה מיוסר. "אני מצטער." נראה שהוא זנח לחלוטין את משימת השמירה שלו, והתמקד רק בי.
"לא קרה כלום." הטון שלי הבהיר שזה ממש לא המצב, אבל לא היה זמן להתעכב על זה. הסתכלתי על האבן ונתתי לה להכווין אותי אל הספסלים בצד המזרחי ביותר של האמפיתיאטרון. נעצרתי כשהזוהר של האבן התפרש שוב לכל אורכה, מבהיר לי שאני במקום הנכון.
הנחתי יד על האדמה. אנרגייה מגיבה לאנרגייה. עצמתי עיניים בריכוז ושלחתי גלים של אנרגייה אל תוך האדמה. לאחר כמה שניות, אחד מהם חזר אליי. התרגשתי כל כך שאפילו לא עצרתי כדי לקרוא לנעם לעזור. הנחתי גם את ידי השנייה על האדמה, נותנת לשרשרת להשתלשל מצווארי, ויצרתי באדמה סדק רחב מספיק, כדי לאפשר לאבן הגחלת לרחף החוצה למולי.
החזקתי אותה ביד אחת, ובשנייה מיקדתי את האנרגייה שלי כדי לסגור מחדש את האדמה. אחד היעדים במשימה הוא שלא ידעו שהיינו כאן.
הסתובבתי לנעם בהתרגשות, אבל הלב שלי נעצר לרגע כשראיתי אותו שוכב על הרצפה, חסר הכרה. רק בדיעבד הרגשתי את הצריבה ביד במקום שבו הקעקוע התחמם.
"תניחי את האבן, ותתרחקי. אנחנו לא חייבים לפגוע בך."
זיהיתי שלושה. אחד מהם היה כחמישה מטרים מלפניי, ועוד אחד בכל צד, במרחק של לפחות שבעה מטרים. הם שמרו מרחק ביטחון, מה שאמר שהם לא ידעו מי אנחנו או מה היכולות שלנו.
לפחות זה.
בחנתי את האפשרויות שלי. להניח את האבן זו לא באמת אפשרות. לא כי רציתי להיות גיבורה, אלא פשוט כי לא הייתי טיפשה מספיק כדי להאמין שהם יתנו לנו לצאת מזה בחיים. אני יכולה לשלוח אות מצוקה. זה כישוף פשוט והם אפילו לא ישימו לב שביצעתי אותו, עד שהתגבורת תגיע. אבל אז זה אומר שנעם נכשל במשימה. אני אקבל המלצה, כי הצלחתי למצוא את האבן, ואצא לבד למשלחת, בגלל שנעם היה עסוק מידי בלהרגיש רע על הוויכוח המטומטם שלנו, ולא שם לב שהתגנבו מאחוריו.
בלית ברירה, בחרתי באפשרות השלישית. לסיים את המשימה הזו ללא תגבורת.
"אני רק רוצה לוודא שלא הרגתם אותו." צעקתי אליהם, "אם הוא חי, אשאיר לכם את האבן, ותשחררו אותנו."
קיבלתי את השתיקה שלהם כהסכמה, והתקדמתי באיטיות לכיוון נעם. הנשימות שלו היו רדודות, אבל קיימות.
"תניחי את האבן." צעק אליי שוב המכשף שמולי. לא הצלחתי לראות אף אחד מהם, אבל הצלחתי להרגיש את האנרגיות שלהם. אם אני לא רואה אותם, הם לא רואים אותי. אבן הגחלת בידי בהקה באור אדום, אבל הוא לא היה חזק מספיק בשביל להאיר אותי. יצרתי מערבולות אוויר קטנות מסביב לנעם ומתחתיו, עד שהגוף שלו ריחף סנטימטר אחד מעל האדמה. הוא כמעט קרס חזרה מטה כשהבנתי שהוא כבד יותר מהדברים שאני רגילה להרחיף, ושאני צריכה להשקיע בזה יותר אנרגייה.
עכשיו חסרה רק הסחת דעת. נטעתי את הרגליים שלי במקום, וגרמתי לאדמה לרעוד. רעידות קלות, כמעט לא מורגשות, כי הייתי צריכה לשמור אנרגייה לחלק הבא.
"תפסיקו עם זה!" צעקתי, "אני אתן לכם את האבן!"
חיזקתי את הרעידות. "תחפש מכשף נוסף!" צעק המכשף מולי. מצוין. הרגשתי את האנרגייה שלו זזה. האנרגייה של נעם הייתה כמעט בלתי מורגשת בגלל שהוא איבד הכרה, והאנרגיה שלי הייתה מפוזרת לכל אורך האמפיתיאטרון. היינו בלתי נראים עבורם.
כיסיתי את האבן בבד והכנסתי אותה לתיק כדי שהאור שלה לא יסגיר אותנו, ובריצה מהירה, כשגופו של נעם מרחף לצידי, חציתי את המטרים עד היציאה מהאמפיתיאטרון היישר לתוך אחת הסמטאות. היה קשה להרחיף את נעם בכל הפניות האלו, אבל הדרכים הראשיות לא היו בטוחות. סביר שהם שמו לב שברחתי בשנייה שיצאתי מהאמפיתיאטרון והרעידות פסקו. הם היו כנראה ממש בעקבותינו. הדלקתי להבה ושלחתי אותה לכיוון אחד הבתים. אין שם מספיק חומר בעירה כדי שהיא תחזיק לאורך זמן, אבל היא יכולה לשמש כהסחת דעת בינתיים. הם יחפשו אותנו לפי שאריות אנרגייה, וככל שאפזר אנרגייה ביותר כיוונים ככה יהיה להם קשה יותר למצוא אותנו.
הבעיה הייתה שהאנרגייה שלי עמדה להיגמר.
כמה רחובות אחר כך, כבר הייתי חייבת לעצור להסדיר נשימה. הגוף של נעם היה כבד, ולהרחיף אותו את כל המרחק הזה היה מתיש.
כנראה שיש חסרונות במאבטח בגובה מטר שמונים.
הנחתי את נעם צמוד לאחד הקירות, וסגרתי בעזרת אשליה את הקיר לכיוון הרחוב שממנו נכנסנו. היה עדיף לסגור את הקיר עם לבנים מקירות קרובים, אבל כבר לא נשארו בי מספיק כוחות.
הרמתי את אחד העפעפיים שלו- העיניים שלו היו מגולגלות אחורה. המשמעות הייתה שהם הפילו אותו עם כישוף תודעה. נאנחתי בהקלה. ידעתי איך להתמודד עם זה. הוצאתי מהתיק טייזר קטן וחשמלתי אותו.
הוא פקח עיניים בבהלה, והביט בי במבט מבולבל.
"תקפו אותנו. הרחפתי אותך כמה רחובות, ואני חושבת שהצלחתי לבלבל אותם, אבל אני כבר מרוקנת לחלוטין. ידעת שככל שאתה כבד יותר ככה קשה יותר להציל לך את התחת?"
הוא חייך, "לא הזעקת תגבורת."
"ולתת לך להיפטר ממני? ממש לא. אתה יוצא איתי למשלחת הזאת."
הוא לחץ את ידי, "תודה."
הסתכלתי עליו. העיניים הירוקות שלו היו נעוצות בי. הפנים שלו היו מלאות באבק שנצמד אליהן ממערבולות האוויר שיצרתי סביבו. כמה פעמים כבר הוצאתי אותו ממצבים בעייתיים? לא יותר מכמות הפעמים שהוא הציל את החיים שלי או נפצע כדי להגן עליי. חמימות מילאה את הבטן שלי כשהבנתי כמה מטומטם היה הוויכוח שלנו.
"אתה טועה," חייכתי, "אני כן מבינה מה זה אומר להגן על המשפחה שלי." 

חוק שלישי של ניוטון: לכל פעולה יש תגובה. 

"אנחנו צריכים תוכנית." נעם התיישב, נכנס לפעולה.
"הם שלושה. לא ראיתי את הפנים שלהם, הם עמדו רחוק יחסית." הורדתי את התיק מהגב, והנחתי אותו בינינו. הראתי לו את הבד עם האבן, שידע על מה אנחנו מגנים, ואז שלפתי מהתיק ספר פיזיקה.
נעם הביט בי בסבלנות, מחכה שאסביר.
פתחתי את הספר, והראתי לו את שלושת השיקויים שנחו בתוכו, במקום הדפים שהיו שם בעבר.
"חוקי ניוטון." חייך בהבנה. חוקי ניוטון היה הכינוי שלי לערכת שיקויי שטח שכללה שיקוי שינה, שיקוי לחיזוק אנרגיה ושיקוי ליצירת פיצוץ. השיקוי הראשון נועד לסייע לנו להירדם בתנאי שטח, תחת לחץ. היה כמעט בלתי אפשרי להשתמש בו על אויב, למרות שכבר קרה בעבר שהצלחנו לרסס אותו על דוב. החיה המסכנה איבדה שליטה אחרי שמכשפה כלשהי חשבה שזה חכם להשתמש בה ככלב שמירה.
הושטתי לו את השיקוי השני.
הוא נענע בראשו, ולקח דווקא את השלישי. "תשתי אותו את. רוקנת את עצמך."
הופתעתי, "אבל הוא מגביר אנרגייה, לא יוצר אותה. ההשפעה שלו עליי תהיה משמעותית פחות חזקה."
"תעזבי את המשוואות שלך בצד. אני צריך שתהיי מסוגלת להגן על עצמך." הטון הטקטי שבו קיבל את ההחלטה הזו הבהיר לי שהדיון הסתיים. אני סיימתי את החלק שלי במשימה, עכשיו תורו לעשות את שלו ולהחזיר אותנו לאקדמיה בחתיכה אחת.
הנהנתי, ושתיתי את השיקוי. נעם חיכה כמה שניות עד שהתחיל להרגיש את האנרגייה שלי מתחזקת.
"באיזה כיוון התיאטרון הגדול?" שאל. "אנחנו נצטרך שטח פתוח בשביל לפוצץ אותם בלי לפגוע במבנים."
"שמאלה, שני רחובות מאיתנו."
"אני שומע צעדים. נצטרך לעשות את זה בריצה. את מוכנה?"
הנהנתי והסרתי את האשליה מהקיר. נעם תפס את מפרק היד שלי והחל להוביל אותי בריצה בכיוון התיאטרון. הוא תמרן בין מדרגות ונמנע מאזורים בעייתיים במדרכה כמעט כאילו הוא מכיר את האדמה בעל פה. היד שלו החזיקה בחוזקה בשלי, כדי לוודא שלא אפול. כמות הפעמים שכמעט מעדתי בדרך העידה שבהחלט היה בזה צורך. במשך השנים, הכרנו את החוזקות אחד של השני ולמדנו לעבוד ביחד כדי לפצות כל אחד על החולשות של האחר. זה הפך אותנו לצוות טוב.
נעם דחף אותי פתאום מאחורי קיר, ונעמד מלפניי. הוא שלף חץ מהאשפה שלו, מרח אותו בחומר שהוציא מאחד הכיסים, וירה אותו בחושך אל עבר כיוון לא ידוע. יכלתי רק לקוות שהוא החזיק את החומר הזה בבקבוקון מאובטח הפעם, אחרי שפעם קודמת הוא התפוצץ בכיס שלו וגרם לו לכוויה. הוא כיוון לפי אנרגייה. צעקה ממרחק העידה שהוא פגע במטרה.
התנשפתי בהתפעלות, אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הוא תפס שוב ביד שלי והמשכנו לרוץ.
הגענו לתיאטרון הגדול. למרות שמו, שנבע מזה שהיה גדול יותר מהתיאטרון השני בעיר, הוא עדיין היה קטן מאוד ביחס לאמפיתיאטרון שבו היינו לפני כן. אבל לפחות היינו קרובים יותר לנקודה שבה יפתחו לנו את השער חזרה.
נעם עצר אותי שוב ודחף אותי אל מאחורי גבו. הוא זיהה לפניי את המכשף שהגיע מולנו, וכיסה אותנו בבועת מגן אלפית שנייה לפני שהמכה הראשונה פגעה. המכשף המשיך לשלוח כישופים שהכו כמו אבנים על המגן של נעם, בוחן את העמידות שלו. שמתי לב שנעם מחזיק בידו הימנית את השיקוי שהבאתי לו. קשה לקרוא לו בדיוק שיקוי בהתחשב בעובדה שלא אמורים לשתות אותו. הוא הכיל חומרים כל כך ריאקטיביים, שבמגע הכי קטן עם אוויר, הוא מתפוצץ. אמורים להניח אותו במקום אסטרטגי, ומרחוק להרחיף החוצה את הפקק.
נעם בחר בדרך אגרסיבית יותר. הוא הוריד את המגן בדיוק לשנייה כדי להשליך את בקבוקון הזכוכית על המכשף. הצליל של התנפצות הבקבוק נבלע ברעם של פיצוץ חזק שהגיע שנייה אחריו. לא חיכינו שהעשן יתפזר. נעם החזיק שוב בידי והוביל אותי בין רחובות חזרה לבית שדרכו הגענו. סיכוי טוב שהפיצוץ הזה הרג את המכשף ההוא. אם הוא היה היחיד, היינו צריכים לדאוג לנקות אחרינו. אבל השניים האחרים עדיין היו בחיים, ויכלנו לסמוך עליהם שיטפלו בחבר שלהם. אף אחד מהצדדים לא רצה את הרעש שיהיה מחר אם העובדים של המקום ימצאו פה גופה. זו לא הפעם הראשונה שנאצלנו להרוג מישהו בזמן משימה. החוק שלנו היה פשוט. אם מישהו פועל כדי להרוג אותנו, צריך להגיב. העובדה שעוד היינו בחיים היא ההוכחה שהיינו טובים בזה.
"אנחנו קרובים, שלחי אות סיום." נעם פקד תוך כדי הריצה.
הרחפתי לידי זיקוק קטן מתוך התיק והפעלתי אותו. הוא ריחף עשרה מטרים למעלה, לפני שהתפוצץ ללא קול. רק עננה קטנה של עשן. זה כל מה שצריך כדי שהמנחה שלנו ידע שהגיע הזמן לפתוח לנו שוב את השער.
נעם משך אותי חזק ימינה, כדי למנוע מכישוף שהגיע מאחורינו לפגוע בי. לירות חצים תוך כדי ריצה היה מוגזם מידי אפילו בשבילו, אז הוא חיפש מקום שנוכל להסתתר בו. אבל הבעיה הייתה שכבר שלחנו את האות, ואם לא נעבור בשער תוך חמש דקות, הם יניחו שקרה לנו משהו ויסגרו אותו. או יותר גרוע, ישלחו תגבורת.
"תמשיך לרוץ!" צעקתי. הוא לא יכול לירות חצים, אבל אני עדיין יכולה להרעיד את כל האזור. כל נגיעה של הרגל שלי באדמה הגבירה את הרעידות. הזרמתי את האנרגייה שלי בלי לעצור. נעם לא התערער לרגע. התאמנו על זה אין ספור פעמים. קללה שנשמעה מרחוק העידה שזה עבד.
הגענו קצרי נשימה אל הקיר ממנו יצאנו. השער כבר היה פתוח.
הוצאתי את האבן מהתיק, והחזקתי אותה ביד, מול נעם.
"לאיפה אתה חושב שישלחו אותנו במשלחת הראשונה שלנו?" חייכתי.
תוך כדי שעברנו בשער, שמעתי אותו עונה לי בחיוך, "תגידי לי את. את זאת שאוהבת עתיקות."