הצבא העתיק מאת שלמה רותם

בס"ד

קולות הבכי של התינוק הרך, שזה עתה נולד, הדהדו באולם הגדול. האישה רכנה מעליו, בדל חיוך דק מרחף מעל שפתיה בעודה נושקת לראשו של בנה, "יהיו לך חיים טובים, בני, הכפר יטפל בך…" האישה נשכבה לצידו של התינוק ואט-אט נשמה את נשימותיה האחרונות, ללא איש שיעמוד לצידה מלבד בנה. אחרי כמה שעות, כשהאישה כבר נפחה את נשמתה, התינוק פקח את עיניו במבט מהוסס והביט על סביבתו. 

הוא שכב ליד אישה שהייתה לו תחושה שהוא אוהב אבל לא ידע למה, והייתה לו הרגשה שמשהו רע קרה לאישה. לאורך כל קירות האולם פוזרו פסלי אבן של אנשים ויצורים למיניהם. האנשים היו מכל הסוגים, ממלך שעמד גאה במקומו, מחזיק בשרביט ארוך ומאובק מאבן, ועד איש שנראה כעני מרוד והחזיק בידו סלע כבד. כמו האנשים, גם היצורים היו כך. היה אפשר לראות ביניהם יצורים מיתולוגיים ואמיתיים, גדולים וקטנים, מפיל אפריקאי עצום ועד לארנבת בעל שיניים בולטות.

הפסלים הכי מפוארים ניצבו במרכז האולם ויצרו ביניהם משולש, במרכזו ישב התינוק הסקרן. שלושת הפסלים עמדו על כני עץ גבוהים, ופניהם נראו אמיתיות יותר מכל שאר הפסלים. היו אלו פסלים של דרקון, אריה עצום ואייל שקרניו הכבידו עליו כל-כך, עד שהשפיל את ראשו לכיוון מרכז המשולש. התינוק ישב במקומו במשך חצי שעה, עד שאור הירח נפל מבעד לצוהר בגג על הפסלים ששכנו במרכז האולם. בשלב הזה קרה הדבר המוזר. כאשר נפל האור על האריה, עפר נשר מעליו, גופו הפך לזהוב יפיפה והוא ירד מכנו במלכותיות. באיטיות, קמו שלושת הפסלים לתחייה למגעו של אור הירח. התינוק התחיל לבכות כאשר הדרקון ירוק הקשקשים רכן אליו והביט במבט חכם לתוך עיניו, "ברכתנו נתונה לך, הרך הנולד. כולנו תקווה שאתה אכן המיועד, שאתה האדם שיביס את הקסם השחור. אני מברך אותך, ילדי, שמעולם לא תחוש חולשה, שתמיד תהיה חזק. גם פיזית וגם נפשית."

הדרקון פינה את מקומו לאריה, מלך החיות, שצעד בגאון ובראש מורם לעבר הילדון. כעת התינוק סוקרן מהמחזה כאשר קלט ששלושת היצורים הכבירים מעניקים את כל תשומת ליבם אליו. "אני רואה שאינך מפחד מפניו של מלך החיות," נהם האריה ברכות, "אם כן, מעולם לא תחוש פחד. אומץ לב יהיה חברך הטוב ביותר."

כעת הגיע תורו של האייל האצילי, שעל אף כל אצילותו הרכין ראש כמשתחווה. "עם האומץ והעוצמה שנתנו לך ידידיי," אמר האייל, "עליך לזכור את מקומך. עליך לזכור שהיו ויהיו אנשים במעלתך ואולי אף טובים ממך, ואסור לתת לעוצמות לעלות לך לראש ולהפוך אותך לשחצן וטיפש. כפי שאני מרכין תמידית את ראשי על אף פארי, אני מברך אותך שמעולם לא תחוש גאווה כלפי חבריך, שתמיד תהיה עניו על אף כוחותיך שהדרקון והאריה ייעדו לך."

אור הירח החל לסגת ולהפסיק להטיל את אורו על הפסלים. "אנחנו ניפגש, ילד, בעוד ארבע-עשרה שנים… עד אז, חזק וטפח את הכוחות שנטענו בך, ותתכונן לרגע בו תתייצב מול גורלך, ותיאלץ להתמודד איתו."

*

את התינוק מצאו אחרי כמה שעות, באור הזריחה, כאשר האדם שהיה אחראי על אולם העתיקות הגיע לסדר אותו לקראת עוד יום חדש. הילד גדל עם סבתו, אם אימו המנוחה, אך למעשה הוא היה הילד של הכפר כולו. הכפר שנקרא 'אִיסְט-גָאנָה' שכן במקום מרוחק מכל שאר העולם, בלב ג'ונגל על שפת אגם גדול ומרהיב ביופיו, והיה מחולק לשלושה חלקים: איסט-גאנה, שהיה המקום בו גרו כל התושבים ובו שכן בית ראש הכפר; השוק הגדול של הכפר, אותו נהגו לכנות בשם 'אֶדְיוֹדֵאַה'; ולבסוף, החלק אותו אהבו תושבי איסט-גאנה יותר מכל – אולם הפסלים העתיקים שלהם, האולם שלו הם קראו ה'טוּרְמַארְלַה'. הטורמארלה הכיל מעל אלפיים פסלים, אך כולם העריצו את שלושת הפסלים הענקיים ששכנו במרכז האולם: הדרקון, האריה והאייל.

את הטורמארלה מצאו תושבי הכפר הראשונים שהגיעו למקום, והוא היה בדיוק כפי שהוא היום. הכפר מעולם לא שינה דבר בטורמארלה, בעיקר מפני שלא ראה שום צורך לשנות משהו ביופיים של פסלי האבן העתיקים. עם הזמן התברר לתושבים ש'טורמארלה' בשפה זרה כלשהי פירושה 'עולם העתיקות'. הם אף פעם לא הבינו מה פשר השם המעניין, ואת התשובה הם קיבלו כאשר הילד שיועד בידי פסלי האבן להביס את הדבר לו הם קראו 'הקסם השחור', הגיע לגיל שבע. לילד הם קראו אוֹטוֹמְיוֹ, ומאז ומתמיד היה אוטומיו ילד סקרן, שובב, אמיץ מאוד, שרירי וחזק ועם זאת – עניו ונחבא אל הכלים. מתנותיהם של פסלי האבן נראו הייטב על אוטומיו הקטן, שכעת גדל והגיעה לזמן בו עליו להיחשף לגורלו.

*

היום שבו הגיע האיש המוזר היה יום שאיש מתושבי הכפר לא ישכח לעולם, מכמה סיבות. הראשונה, עצם העובדה שהאיש הצליח למצוא בכלל את הכפר. השנייה, שהוא שרד את הג'ונגל המסוכן. והשלישית, הסיפור שהאיש סיפר להם בערב, לאחר שאכל איתם ארוחת ערב ונהנה עם זקני הכפר לאור המדורה.

לאיש קראו ג'אלק, והסוד שלו היה שהוא היה ארכיאולוג קוסם. תושבי הכפר כמובן האמינו באגדות, בקסם ובתופעות על-טבעיות, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה הם נתקלו באיש שמסוגל להבעיר אש בנקישת אצבעות, לגרום לדברים לרחף ולהביא לצמיחתם של עצי אלון עצומים ברגע.

"אז מה הסיפור שלך?" שאל ראש הכפר אחרי שרק זקני השבט נשארו עם ג'אלק, לאורה המרצד של האש. ג'אלק שתק הרבה זמן לפני שפתח את פיו וסיפר את סיפורו.

"את כוחות הקסם שלי גיליתי בגיל שתים-עשרה, הגיל בו כוחות קסם מגיחים אל חייו של אדם אשר נולד קוסם. בדרך כלל, קוסמים נמשכים באופן אוטומטי, בתת מודע שלהם, לקוסמים אחרים. קוסם זקן מצא אותי, גילה את יכולותיי ואמר לי שאני חייב ללמוד להשתמש בהם. הקוסם ההוא היה אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי, ועד היום אני לא מאמין שהוא איננו. בגיל עשר איבדתי את הוריי בתאונת דרכים ומאז הושלכתי מבית אומנה לבית אומנה, מה שאפשר לי ללכת בשמחה עם הקוסם אל בקתה שקטה שהייתה לו על חוף הים.

"החיים שלי עם הקוסם יתנהלו על מי מנוחות, עד היום שבו חזרתי הבייתה מדיג ומצאתי אותו מת. הוא היה מושלך על הרצפה, כל גופו מלא בחתכים עמוקים שכנראה נוצרו מסכין או ממשהו דומה. על השולחן הייתה פתוחה מגילת קלף שנראתה כאילו היא בת מיליון שנים, כולה מתפוררת ועבשה. פתחתי אותה, וקראתי בה. המגילה סיפרה על צבא העתיקות, צבא שנוצר בידי כמה קוסמים לפני אלפי שנים. הם יצרו פסלי אבן ושיכנו אותם באולם גדול בלב יער, אולם שלו הם קראו 'עולם העתיקות', או בשפה אחרת – ה'טורמארלה'. הקוסמים תכננו את הפסלים הקסומים, כך שיהיה אפשר להקים אותם לתחייה ולהשתמש בהם כצבא נגד קוסמים רשעים, במקרה הצורך.

"הבעיה הייתה, שהם לא ידעו שאחד מבין ארבעתם יבגוד בהם. לקוסם האפל הזה קוראים דוּרְגַ'אדוּן. דורג'אדון בגד בשלושת חבריו האחרים, והשתמש באבן מיוחדת וקסומה, שהייתה ה'כפתור' להקמתם לתחייה של פסלי העתיקות מהטורמארלה, כדי לשסות את צבא העתיקות בחבריו ולהיפטר מהם. דורג'אדון תכנן להשתלט על כל העולם, כשהוא נתקל בבעיה. הוא גילה שאת הפסלים הכי חזקים – הדרקון, האריה והאייל הוא לא מצליח להעיר. כדי להעיר אותם עליו למצוא שרביט מיוחד שגם בכוחו אצור כח קסם, ובעזרתו לעורר אותם לחיים. דורג'אדון מצא את השרביט, שלמרבה הפלא היה שרביטו של מלך עשוי אבן שהיה אחד מפסלי הטורמארלה. דורג'אדון כבר היה בטוח שהנה, העולם עוד רגע שלו, כשנתקל בעוד בעיה. מסתבר שלפני שהוא בגד בחבריו, הם הספיקו לטמון לו מכשול אחד אחרון. שלושת חבריו עשו קסם מסובך, שהביא לכך שבשביל לעורר את הדרקון, האריה והאייל צריך מרכיב נוסף – דמו של אדם שחווה את מגע ידם של הפסלים עצמם. אתם בטח שואלים את עצמכם, כיצד אפשר לחוות את מגע ידם של הפסלים אם הם פסלים?

"התשובה היא כזו. בכל לילה ראשון בשנה, כאשר אור הירח נוגע בפסלים, הוא מעיר אותם לתחייה בתור אדונים לעצמם, ולא בתור משרתים של איש. האגדה מספרת שכאשר הם ייתקלו באדם שיוכל להביס את הקסם השחור, הם יתנו לו את ברכתם ואת תכונותיהם, וייעדו לו את גורלו, להשמיד את הקסם השחור. ה'קסם השחור' הוא כינוי לאבן השוהם השחורה שבעזרתה עוררו לחיים את צבא הפסלים העתיקים. דורג'אדון, שלא מצא אדם כזה, הורה לפסלים לחזור לטורמארלה והחל לשוטט בעולם כדי לצבור כח. בינתיים, העולם התפתח ודורג'אדון לא הצליח לאתר את המקום המדויק של הטורמארלה, ועד היום הוא לא יודע איפה הוא. דורג'אדון רק מייחל שקוסם כלשהו יישאר בקביעות על יד הטורמארלה, וכך דורג'אדון יימשך אליו – וגם אל הטורמארלה. 

"עכשיו, האם יש לכם ילד בכפר הזה שנולד בלילה הראשון של השנה בתוך אולם העתיקות, הלא הוא ה'טורמארלה'? כי אם כן, הגיע הזמן לקרוא לילד הזה."

לרגע אחד השתררה דממה מתוחה מאוד, ולבסוף הזדקף ראש הכפר וקרא בשם אחד, וקולו הצטלצל בכל הכפר. "אוטומיו!"

*

חמש שנים חלפו מאז הגיע ג'אלק לכפר וסיפר להם על דורג'אדון. לפני שג'אלק עזב את הכפר כדי להמשיך בחיפושים אחרי דורג'אדון הקוסם האפל, הוא סיפר לאוטומיו הקטן בן השבע על ייעודו, ועל כך כל שעליו להמתין לגיל שתים-עשרה, הגיל שבו הקסם מתחיל להשפיע על האדם. ג'אלק היה בטוח במאה אחוזים שאוטומיו הוא קוסם, והבטיח לו שהוא יחזור לכפר ביום הולדתו השתים-עשרה כדי להכשיר אותו לעימות עם דורג'אדון.

אבל ג'אלק לא חזר ביום הולדתו השתים-עשרה של אוטומיו, ואוטומיו חיכה עוד שנתיים פחות יומיים עד שהקוסם הופיע בחצות הלילה בכפר, פצוע וזקוק נואשות לטיפול. בזמן שמרפאים טיפלו בפצעיו, אוטומיו בא להגיד לו שלום, וג'אלק סיפר לו מה קרה. "איתרתי את דורג'אדון באיטליה, ויצאתי להילחם נגדו עם שני קוסמים נוספים," הוא נאנק, "לא תיארתי לעצמי שהוא התחזק כל-כך במהלך השנים, אפילו פקפקתי בעצם קיומו… אתה יודע, מבחינת זקנה קוסמים חיים עד עשרת אלפים שנה, אבל חשבתי שיכול להיות שהוא נהרג ממשהו… אז מסתבר שהוא חי. הוא הרג את שני החברים שלי, חבריי הוותיקים…" דמעה קטנה נזלה על לחיו של ג'אלק.

אוטומיו, שכעת כבר כמעט בן-ארבע עשרה, זע במקומו באי-נוחות כאשר ג'אלק התאבל על חבריו. "הקשב לי, אוטומיו, דורג'אדון בדרך לכאן. עד עכשיו הוא הסתובב ברחבי העולם, נמשך לקוסמים והרג אותם כדי להיות הקוסם היחיד, כדי לוודא שאיש לא יילחם בו. המתנות שפסלי העתיקות נתנו לך מנעו ממנו להימשך אליך, עד שנשארת הקוסם האחרון…"

"אבל יש אותך!" מחה אוטומיו.

"כן, אבל אני גם כאן, לידך," אמר ג'אלק. כעת הוא כבר הצליח להתיישב, אבל עדיין היה חלש מאוד ובפירוש לא היה מסוגל להפעיל קסמים. "אוטומיו, הקסם השחור – כלומר, אבן השוהם העתיקה – עדיין נמצאת אצל דורג'אדון. הוא יעורר את העתיקות כדי להרוס את הכפר, לקחת את דמך ובעזרת שרביט המלך ודמך לעורר ולהשתלט על הדרקון, האריה והאייל. אתה חייב לעצור אותו, אוטומיו, אסור שהוא יצליח בכוונותיו המרושעות."

"איך אני אעצור אותו? איך אוכל להרוג את דורג'אדון אם הוא הצליח להביס שלושה קוסמים מנוסים? אני בסך הכל יודע לגרום לדברים לרחף ולעצים לנבוט! אני אפילו לא יודע להפעיל קסמים שפוצעים, מגינים או הורגים."

"עליך להשמיד את הקסם השחור," אמר ג'אלק, "דורג'אדון השתמש וענד זמן כה רב את הקסם השחור, עד שהוא מחובר אליו באופן בלתי רגיל. אם תשמיד את הקסם השחור, דורג'אדון ימות גם. הבאתי לפה שיקוי מיוחד, שיקוי שמשמיד כל קסם שהוא בא איתו במגע. ראיתי קוסמים שאיבדו את כח הקסם שלהם בגלל שחץ המשוח בשיקוי הזה פגע בקצה ידם והשמיד את הקסם שבתוכם. אם השיקוי ייגע בקסם השחור, הקסם יושמד ודורג'אדון ימות."

"אבל איך אצליח להתקרב אליו?" שאל אוטומיו ולראשונה בחייו הרגיש פחד, "איך אצליח בכלל להתקרב אל דורג'אדון בלי שהוא יהרוג אותי וייקח את דמי?"

"יש בך כוחות קסם אדירים," אמר ג'אלק, "אך יש משהו שחוסם את הכוחות. הדבר הזה הוא אתה. עליך להאמין בעצמך שאתה מסוגל לנצח את דורג'אדון, ועליך לדעת את הייעוד שלך. לא הצלחתי להשתמש במלוא כוחות הקסם שלי לפני שהבנתי שהייעוד שלי הוא לא להרוג בעצמי את דורג'אדון, אלא להמשיך את מורי המנוח, שנרצח בידי דורג'אדון, ולהדריך את האדם שיועד להביס את הקסם השחור – אותך."

"הייעוד שלי הוא להביס את הקסם השחור, את זה אני כבר יודע," אמר אוטומיו, "ובכל זאת אני לא מצליח להרגיש שכוחות הקסם שלי פתוחים בפניי."

"אז כנראה שזה לא בדיוק הייעוד שלך," אמר ג'אלק.

"אבל זה כן!"

"נערי, היה סמוך ובטוח שהקסם יודע יותר טוב ממך," אמר ג'אלק בעדינות, "אם הקסם אומר שזה לא, אז זה לא."

"אז מה נעשה?" שאל אוטומיו בפחד, "דורג'אדון עלול לתקוף את הכפר בכל רגע עם צבא העתיקות שלו ולהרוג את כולם! איך אנחנו אמורים להתגונן מפסלי אבן שרוצים להרוג אותנו?"

"בוא ואלמד אותך משהו על אבן," אמר ג'אלק, "ככל שהיא מתיישנת, היא הולכת ונעשית חלשה. אני אופתע מאוד אם נגלה שכאשר אחד מהפסלים יתנגש באחד אחר, שניהם לא יתפוררו לאבק מרוב התיישנות. העתיקות האלה שוכנות בטורמארלה כבר אלפי שנים, מה שאומר שבקלות מאוד אפשר לתת להם סטירה והם אינם."

"הבנתי," אוטומיו קם ממקומו, "אני אלך לדבר עם ראש הכפר. נראה לי שהגיע הזמן להתכונן לקרב."

"בהחלט, נערי, בהחלט," הנהן ג'אלק, "עוד כמה שעות אוכל לבוא לעזור לכם. זכור, אוטומיו, תאמין בעצמך ותדע את הייעוד שלך, וכך תנצח את דורג'אדון ותביא שלום ושלווה לכפר, ובעיקר לעולם כולו שאפילו לא יודע על המתרחש כאן." 

"אני זוכר, ג'אלק, אל תדאג."

ארבעה אנשים ישבו בחדר המעוגל שבנסיבות אחרות היה יכול להיראות הרבה יותר חביב ומזמין, אם הם לא היו מתכנסים בו כדי לדון על קרב שבו הם עלולים לאבד את חייהם. ראש הכפר, ששמו היה דוּרְדוּם, ניהל את הישיבה; אוטומיו היה שם, כמובן; אל אטומיו התלוותה סבתו, אֶנִיגְרַה; ולבסוף, בנו של ראש הכפר, נער בן ארבע עשרה וחודשיים בשם גָ'איְינוּ, שבמקרה היה גם חברו הטוב ביותר של אטומיו. 

"קודם כל, אנחנו צריכים הערכת מצב," אמר דורדום, "שלחתי את ביתי לבדוק כמה פסלים יש בטורמארלה, כדי שנדע איך להתמודד איתם. אוטומיו, ג'אלק אמר לך מתי בערך דורג'אדון יגיע לכאן?"

"תוך כמה שעות," אמר אוטומיו, "הוא לא היה יכול להגיד בוודאות."

"הייתי מהמר על שבע או שמונה," אמר דורדום לאחר מחשבה, "כעת צריך לחשוב על אופן הלחימה שלנו. מסביב לכפר, כפי שכולכם יודעים, יש את חומת האבן שלנו. הפסלים העתיקים ינסו להיכנס דרך השער, ועל כן אנחנו צריכים לעמוד מעל השער ומשם להילחם בהם ולהשמיד אותם."

"למה שלא נשמיד אותם עכשיו וזהו?" שאל ג'איינו, "אפשר ללכת לשם עכשיו ולנפץ אותם לרסיסים."

"קודם כל, אנחנו לא רוצים לפגוע בשלושת האדירים. בדרקון, באריה ובאייל," אמר דורדום, "דבר שני, זה לוקח זמן להשמיד אלפי פסלים. דורג'אדון עלול להיכנס לטורמארלה באמצע ולשחוט את כל מי שיהיה שם."

"אוי, חבל," ג'איינו שקע בכיסאו באכזבה.

באותו רגע הגיח ראש בהיר ומתולתל בפתח החדר ודיווח, "יש לנו ספירה, אבא. אם לא מחשבים את שלושת הפסלים הגדולים, יש באולם אלפיים חמש מאות פסלים בדיוק. רובם המוחץ של הפסלים הם סייפים וקשתים, אך יש גם להקות של פילים, נמרים, נחשים, ואפילו כלבים, חתולים וארנבות. יש, כמובן, מלך אחד. על הגב של המלך יש סל אבן עם אבנים בתוכו, שהם כנראה הנשק שלו, וכמובן, יש לו ביד את השרביט המתחבר לקסם השחור שאנחנו לא מצליחים להוציא בלי לשבור לו את היד. אה, שכחתי להגיד לך, יש שם עשרים או שלושים פרשים עם קשתות וחיצים ענקיים, כאלה שיכולים להיתקע בחומה ושהחוד שלהם ייצא מהצד השני."

"אני מבין, אִימַארַה, תודה לך," דורדום הנהן, "לכי לתושבי הכפר ותודיעי להם שיתכוננו להילחם. אני רוצה שכל הנשים וכל ילד מתחת לגיל ארבע-עשרה יתרכזו בכיכר שמרכז הכפר ולא יזוזו משם. בנוסף,  שכל בן מעל גיל ארבע-עשרה ילך לכיכר השוק המרכזית, ובעוד שעה אבוא לשם לדבר איתם."

"בסדר," הנהנה אימארה ויצאה מהחדר כדי להעביר את הוראת אביה.

"אם נזרוק עליהם סלעים כבדים מהחומה, סביר מאוד להניח שהם יתפוררו," אמרה אניגרה, "אני צודקת?"

"אכן," אישר דורדום.

"אוקיי," אמרה אניגרה, "אז אנחנו צריכים להרוס בתים כדי להשיג חתיכות כבדות של סלעים ואבנים. אנחנו נעשה שרשראות של אנשים ממרכז הכפר ועד לוחמה. כל שורות האנשים ייפגשו במרכז הכפר, על יד הערימה של האבנים והסלעים שנערם שם. כל אדם ראשון בשרשרת מעביר לזה שאחריו, ולזה שאחריו עד שמגיעים לחומה. על יד החומה נציב סולמות וחבלים חזקים. למעלה על החומה, יש קבוצות של שלישיות – שניים שיעלו את הסלע בעזרת החבל, ואחד שיזרוק אותו על צבא העתיקות. למטה, האדם האחרון שיעמוד ליד הסולם, הוא זה שיקשור את החבל המשתלשל אל הסלע כדי שיוכלו לעלות אותו אל החומה. בעצם, אם מישהו הסתכל מלמעלה, הכפר ייראה לו כקבוצה של אנשים המתגודדת במרכז הכפר עם ערימת אבנים, ושורות-שורות של אנשים הנמתחות מערמת האבנים עד לוחמה. הייתי אומרת שעשר שרשראות אנשים יספיקו."

"כן, אני אוהב את התוכנית הזו," אמר דורדום, "אבל ישנה בעיה. כל המטרה של הקרב הזה הוא להביא לכך שהכפר לא יושמד, ולכן לא אסכים להרוס בתים שאנשים מתגוררים בהם. אפשר להרוס רק בתים ריקים, שמתוכננים למשפחות חדשות, לזוגות צעירים מהכפר שצריכים בית. יש שבעה-עשר בתים כאלו, והם לא יספיקו. גם אחרי שנשתמש בכל הסלעים שנפיק מהם ונשליך אותם על העתיקות, הייתי אומר שיישארו לנו חמש מאות לוחמים להשמיד."

"אז נצא להילחם בהם," הכריז אוטומיו, "תקשיבו, אסור לנו להצטנף בתוך הכפר ולהמתין שדורג'אדון יבוא להרוג אותנו. אנחנו חייבים לרוץ ולהילחם בו!"

"אבל זה עלול להוביל למותנו," אמר לו ג'איינו, "תקשיב, אוטומיו. אני חושב שצריך ללכת על מה שאבא שלי אמר – צריך לבצע את התוכנית של סבתך עם הסלעים, ואז לצאת ולהילחם במה שיישאר מצבא העתיקות."

אוטומיו שתק במשך זמן-מה, ולבסוף הנהן, "בסדר. הסכמתי."

"מצוין, אז יש לנו תוכנית," אמר דורדום, "כעת בואו נלך לדבר עם חיילינו. אניגרה, אשמח אם את תנהלי את קבוצת הנשים והילדים. תרגיעי אותם, ספרי להם את האמת בעדינות, תורי להם מה עליהם לעשות. או, יותר נכון, מה עליהם לא לעשות. תדאגי שהרופאות מוכנות לקבל פצועים. אם יש בצבא העתיקות קופים וציפורים שיכולים לעוף ולטפס אל תוך הכפר, כמו גם קשתים שיכולים לירות חיצים לחומה, אני משוכנע שיהיו לנו נפגעים."

"אני אטפל בזה," אמרה אניגרה, "אתם תעשו את המלחמה, אנחנו נדאג לכם מבפנים. בהצלחה לך, אוטומיו. אני אוהבת אותך כל-כך."

"אני אוהב אותך גם, סבתא," אוטומיו חיבק את סבתו והלך עם דורדום וג'איינו להכין את הכפר לקרב. 

צעדים חזקים לא היו מקרה שכיח בטורמארלה. בדרך כלל, אנשים נהגו ללכת במקום בשקט-בשקט, כאילו הוא מוזיאון. כעת הדי הצעדים חזרו מקיר אל קיר והדהדו בטורמארלה כאשר האיש צעד לתוך האולם. הוא היה גבוה מאוד, כמעט שני מטרים, לבש גלימה ארוכה בצבע שחור ונעל נעליים כבדות גם הם בצבע שחור. שערו כבר הלבין מזקנה, אך מעיניו הירוקות הנוצצות ניבט מבט רצחני, שהתפשט על פני כל פניו כהי העור. 

"קודם כל, המלך," הוא אמר בקול חרישי ומצמרר. הוא שלף מבין קפלי גלימתו מעין קמע גדול שהיה עשוי מאבן שוהם ונתלה על צווארו והחזיק בו. "אני מצווה עליך, בעזרת הקסם השחור, להתעורר." המלך פקח עיניים. אבק נשר מעליו כאילו היה רק ציפוי דק של אבן שמנע ממנו לזוז, ומלך האבן זינק מכנו ונעמד מול דורג'אדון. 

"אדוני," הוא אמר בקול חורקני.

"השרביט," הורה דורג'אדון, "שרביט העתיקות שמעיר את שלושת האדירים."

"כן, אדוני," המלך קד קידה עמוקה והרים את ידו האוחזת בשרביט. האצבעות חרקו כאשר נפתחו והניח את השרביט האגדי בתוך ידו הושטת של דורג'אדון. "מצוין," אמר דורג'אדון בסיפוק, "השלב הראשון אצלי. כעת הגיעה העת לעורר את כל חייליך, לא כן, מלך העתיקות? אני, בשם הקסם השחור, מצווה עליכם לקום. צבא העתיקות, הגיעה שעתך לשוב להתהלך על האדמה."

"היי, מה – ?" איש נמוך נכנס אל תוך הטורמארלה בריצה וקפא כאשר ראה את כל הפסלים מנערים מעליהם אבק ומתקבצים סביב הקוסם האפל שעמד במרכז הטורמארלה. האיש נשלח על ידי דורדום כדי לבדוק כמה קשתים, קופים וציפורים יש בצבא העתיקות, אך דורג'אדון הקדים בהרבה והגיע שלוש שעות לפני השערתו של דורדום. כעת ניסה האיש להימלט על פניו, אך הוא בקושי עשה שני צעדים לפני שלוחם סיף עשוי אבן הפיל אותו וגרר אותו עד לרגליו של דורג'אדון.

הקוסם האפל כופף את ברכיו והביט אל תוך עיניו של האיש המייבב, "אני שונא בכיינים," לחש דורג'אדון, "אני פשוט לא מסוגל לסבול את קולות הבכי שלפני המוות. היי, אתה שם!" הוא קרא לאחד הקשתים, "תיפטר ממנו." הקשת מתח חץ אבן וירה בדייקנות, וכעבור כמה שניות דעכו הדי צלילה של זעקת המוות הנוראה.

"מה קרה פה הרגע?" שאל אוטומיו כאשר טיח נשר מהבית האחרון שהם באו לפרק. ואז זה קרה עוד פעם. ועוד פעם. עם כל נשירת טיח נשמע רעם מרוחק והיה נדמה שהאדמה רועדת. אוטומיו החוויר, "צבא העתיקות בדרך. הטורמארלה נמצא קילומטר וחצי מכאן, הם יגיעו תוך דקות ספורות!"

הוא יצא מהבית והחל רץ ברחבי הכפר בצעקות, "הם באים! תתכוננו, הם באים! צבא העתיקות המובל בידי דורג'אדון מגיע! התכוננו לקרב!"

בהלה אחזה בכפר כאשר כולם מיהרו לתפוס את עדותיהם, מוותרים על פירוקו של הבית האחרון ומסתדרים בשרשראות האנשים. התצפיתן שהשקיף לכיוון הטורמארלה, אל תוך הג'ונגל, הבחין בעצים הזזים הצידה בכח או אפילו נעקרים ממקומם ומושלכים באוויר. להקה של נשרי אבן עם טפרים ומקורים מעוקלים התעופפה מעל צבא העתיקות, מצווחת צווחות שנשמעו כחריקת אבן נוראה. 

אחרי שראשון החיילים של צבא העתיקות – המלך – הגיע אל החומה, נשמע קולו של דורג'אדון מדבר מתוך כל חייל וחייל מצבא העתיקות. "אנשי הכפר," הוא אמר בקולו החרישי, המצמרר, בעוד שצבא העתיקות יצר טבעת סביב החומה, "כל מה שאני רוצה הוא את דמו של האדם שחווה את מנגע ידם של שלושת האדירים, ואת חייו של הקוסם ג'אלק המסתתר ביניכם. אינני רוצה להרוג את כולכם – "

"שקרן!" צעק חייל אמיץ, "אתה רוצה להשמיד את כל העולם!" חץ אבן שרק באוויר ופגע בראשו של החייל. האיש השתנק בהפתעה ונפל קדימה, אל מחוץ לחומת הכפר ואל תוך צבא העתיקות. הוא נישא על גבי כפי הצבא והושלך אל תוך האגם. 

"עוד מישהו רוצה למות היום?" לחשש דורג'אדון.

"אתה!" שאגו כמה חיילים פה-אחד, ובזאת הדליקו את זעמו של הקוסם האפל. חיצי אבן שרקו באוויר, נשרי האבן צללו וקופי האבן טיפסו. בשנייה הראשונה שהקרב התחיל, הבינו כולם שם לחלוטין לא מוכנים. תוכנית האבנים של אניגרה עזרה מאוד, אך בהחלט לא הספיקה. עד מהרה הקופים והנשרים הצליחו לסלק את האנשים מהחומה, ותוכנית האבנים נקטעה תוך רבע שעה. רק עשרות מהעתיקות הושמדו, וכבר השער נסדק וכמעט נפרץ.

"שלפו חרבות, הטעינו קשתות!" נשמעה שאגתו של דורדום מעל לשאון המלחמה, "הילחמו בפסלים העתיקים!" שאגת קרב אחידה בקעה מפיותיהם של כל לוחמי הכפר כאשר רצו לעבר היצורים המאיימים על ביתם. אוטומיו סחרר סכין באורך חצי מטר בידו ורץ לעבר הסולם בכוונה לטפס על החומה, אך הופתע כאשר קוף אבן קפץ מהחומה ונחת מולו. הקוף צרח, ואוטומיו הניף את הסכין. למשך שניות אחדות הקוף הניד בראשו בסקרנות ואז הוא זינק ונעץ שיני אבן מחודדות ברגלו של אוטומיו. אוטומיו צעק בכאב והחדיר את הסכין לתוך ראשו של הקוף, שהתפורר בין ידיו יחד עם שיניו. כעת רץ אוטומיו בצליעה למרכז הפצועים במרכז הכפר מחשש שהפצע הזדהם מהחול שהיה עד לפני רגע שיני אבן קשיחות. 

בצד השני של הכפר, הוביל דורדום קבוצה של ארבעה לוחמים גדולי גוף וחזקים שהחזיקו חרבות רחבות וכבדות. "הילחמו על ביתכם!" שאג דורדום. החרבות שיספו שלושה נשרים אבן שצנחו מהשמיים ברגליים מכוונות לעברם, וענן עפר נחת על החמישה. קופי אבן שראו מה קרה לנשרים ניסו להימלט מביניהם, אך נכשלו. החרבות קרעו את האוויר והרסו כל מה שנקרה בדרכם. עד מהרה יצורי האבן התרחקו מהאזור הזה, והלוחמים רדפו אחריהם אל הצד השני של הכפר.

בינתיים, הפיל הענק מבין עשרת פילי האבן שהיו בצבא העתיקות רץ לעבר השער והתנגש בו. השער התעקם ונאנק, והפיל התכונן להתנגשות נוספת. מעליו, בחומה, רץ ג'איינו בין קופי האבן, נמלט מפניהם ונאבק להגיע לסלע הגדול שננטש ממש מעל השער. הקופים צווחו לעומתו, ושלושה מהם קפצו עליו וריתקו אותו לרצפת החומה. אחד מגופי האבן צווח וניסה לנשוף אותו, אבל לפתע הוא התפורר לאבק. שני הקופים האחרים הרימו מבט, ובקושי הספיקו להבחין בחרב שהסתחררה וקטעה את ראשי שניהם. הם צווחו רפות לפני שהתפוררו גם הם, ושאר הקופים נמלטו או לתוך הכפר או מחוצה לו. הפיל רץ קדימה וג'איינו זינק על הסלע. בקפיצה נוספת הוא קפץ הצידה באלכסון וגלגל את הסלע… שנפל היישר על הפיל ומעך אותו על יד השער. ענן אבק עצום היתמר קרוב לשער כאשר הפיל התפורר.

"עבודה יפה, בן," אמר האיש שהציל את ג'איינו מהקופים.

"תודה, אבא," ג'איינו חייך אל דורדום, "נראה לי כדאי שנישאר פה, שהקופים לא יעזו לחזור לחומ – " ווש. חץ אבן עבר ממש בין שניהם ופספס את ראשו של דורדום במילימטרים ספורים. "רד, עכשיו!" צעק דורדום וזינק זינוק מרשים מהחומה ישר עד לקרקע, בעוד שבנו יורד בזריזות בסולם. כאשר היה ג'איינו בחצי הדרך למטה הופיע נשר אבן עצום, גדול פי שניים מקודמיו, ואחז בקצהו העליון של הסולם.

ג'איינו צעק בבהלה כאשר הנשר הרים את הסולם באוויר מטר… שניים… שלושה… ועזב בגובה ששל ארבעה מטרים כאשר נעשה הסולם כבד מדי בשביל. הסולם נחת על הקרקע, נטה לעבר מרכז הכפר… והתרסק יחד עם ג'איינו על גג של בית. מעוצמת הנפילה, ג'איינו שבר את תקרת הבית וצנח על שולחן האוכל שלהם. השולחן נשבר לשניים וג'איינו המשיך ונפל על הרצפה הקרה, חסר הכרה ופצוע.

דורדום סחב את בנו אל מרכז הפצועים והתכוון לחזר לקרב, בדיוק כאשר נשמע קול נפץ ברחבי הכפר וכולם הפנו מבט אל השער. שער העץ הכבד הועף מציריו, מרוסק לחתיכות, ושני פילי אבן דהרו אל תוך הכפר ועצרו. מאחוריהם נראה צבא האבן הממתין. לרגע אחד הייתה דממה, בשעה ששני לוחמים רדפו אחרי שני קופי האבן האחרונים שנותרו והשמידו אותם. נשר האבן האחרון שנותר, הנשר הענק, צווח צווחה מוטרפת, והבלגן התחיל.  

בעוד שחיילי האבן מנסים לזרום דרך הפתח בחומה, הלוחמים ניצבו בפתח וקטלו כל לוחם שניסה לחדור אל הכפר. עד מהרה נוצר צוואר בקבוק, שבקצהו המתינו לוחמי הכפר וקטלו את היוצאים מתוך הצבא ונכנסים אל הכפר. איש לא שם לב לנשר האבן הגדול, שלקח סולם מצידו השני של הכפר ובאיטיות רבה העביר אותו אל הצד השני. ברגע שהוא יביא את הסולם את צבא העתיקות, כל הלוחמים הרגליים יסתערו אל תוך הכפר, והקרב יהיה אבוד. 

בינתיים, אוטומיו הזיז מעט את רגלו, בדק שהיא בסדר וזינק על רגליו. "איפה הסכין שלי?" הוא שאל במהירות.

"הירגע, היא כאן," אמרה לו אימארה, ביתו של דורדום, "אתה חוזר קרב?"

"כן, ג'איינו יהיה בסדר?"

"הוא ישרוד," אמרה אימארה בקצרה.

"תמסרי לו דרישת שלום בשמי כשהוא התעורר!" קרא אוטומיו מעבר לכתפו בעוד מזגזג בין הבתים לעבר השער. מזווית עינו הוא הבחין בנשר האבן גורר סולם בצידה החיצוני של החומה. "נפלא," נבהל אוטומיו, "איך נתנו לו לעשות את זה? דורדום, דורדום! נשר האבן לקח סולם והוא מעביר אותו לחיילים הרגליים!"

מעברה השני של החומה נשמע קול חבטה כאשר הסולם יוצב על הקרקע, ורקיעות רגלי אבן נשמעו עליו. דורדום לא היסס לרגע. הוא נעץ שתי חרבות בחומה החזקה, הניף את עצמו מעלה, הניף את ידו ותקע את החרב במקום גבוה יותר. בזריזות מדהימה טיפס דורדום אל ראה החומה, זינק, התהפך ושלף את החרבות מהחומה תוך נחיתה מושלמת, בדיוק כאשר סייף האבן הראשון זינק גם הוא מראש הסולם אל החומה.

דורדום הניף את חרבו אך לא תקף. הייתה לו תוכנית, אך הוא חייב שסייף האבן לא ימות מייד בשביל שהתוכנית תצליח. דורדום היסס לשבריר שנייה, וסייף האבן תקף. הוא הסתער קדימה והניף את חרב האבן שלו. דורדום התכופף והתגלגל, כך שהסייף החליק אל מעבר לחומה והתרסק על האדמה. במהירות, ולפני שהסייף הבא טיפס, דורדום בעט בסולם והעיף אותו. הסולם התהפך יחד עם עשרת הסייפים שעליו והתרסק לתוך קהל האבן בענן אבק, שהעיד על מותם של יצורי עתיקות רבים.

דורדום סחרר את חרבו, "מי מכם מעז להילחם נגד הכפר שלי? איך אתם מעיזים להתקרב אל – " צעקת בהלה הדהדה ברחבי הכפר כאשר נשר האבן הפתיע את דורדום מאחור והפיל אותו קדימה. לפני שנפל לגמרי מעבר לחומה הצליח דורדום להיאחז בשפת החומה ולנסות לטפס. שני לוחמים תקעו חרבות גם הם בחומה, טיפסו למעלה ועזרו לו. ואז נשמע קולו המצמרר של דורג'אדון פעם נוספת, "ניצחתם במערכה הזו, אנשי הכפר. השמדתם רבים מלוחמי העתיקות שלי. אל דאגה, בפעם הבאה אתם לא תנצחו אותי…" ויצורי האבן נסוגו. הם ברחו ונמלטו מפני זעמם של לוחמי הכפר ודהרו בחזרה אל הטורמארלה, עוזבים את תושבי הכפר במנוחה.

"הייעוד שלי…" מלמל אוטומיו, "הייעוד שלי…"

"אוטומיו," נשמע קול מאחוריו, ודורדום נכנס לחדר. הוא התיישב על כיסא פנוי לידו, בחדר הפצועים. ג'איינו כבר התעורר, אך עדיין היה חלש וגופו היה מלא בשריטות וחבלות. "אוטומיו, רציתי לדבר איתך," אמר דורדום, "ולהגיד לך תודה בשמו של הכפר. שמעתי שבכל הקרב היית מלא מרץ על אף שלא ראיתי אותך… רציתי רק להגיד לך שרוחך סוחפת את כולנו לניצחון, ושכל הכפר עומד מאחוריך ומייחל שתגשים את גורלך ותיפטר מדורג'אדון. אה, וג'אלק אמר לי למסור לך, שמה שאמרתי לך עכשיו עשוי לעזור."

לפתע הרגיש אוטומיו כאילו ים גועש באוזניו, והוא ידע… סוף-כל-סוף הוא הבין… הייעוד שלו הוא לא להרוג את דורג'אדון, אלא להביא שלום ושלווה לכפר. הייעוד של הוא לשמור על הכפר מפני העולם. הייעוד שלו הוא למלא את תפקידו כקוסם האחרון בנאמנות, זה מה שעליו לעשות! וכעת הוא הרגיש את כוחות הקסם האדירים שניטעו בו מבעבעים בתוכו. בתוך מוחו הופיע משהו… מעין זיכרון… זיכרון של ליל הולדתו. הוא הצליח, באופן בלתי מוסבר, להיזכר במגע ידם של שלושת האדירים.

הוא זינק ממקומו, "דורדום, אני יודע," הוא לחש, "אני יודע איך לנצח את דורג'אדון, אבל אני צריך שתחפה עליי בלי לשאול שאלות."  

דורדום הנהן, "מה שתגיד, אני מאחוריך."

"תודה, דורדום," אמר אוטומיו, "קודם כל, אם תוכל לדאוג לי לשאיבת דם ולהביא לי את השיקוי המשמיד קסמים, אני אשמח מאוד…"

"תזכרו – עלינו להביא את אוטומיו ממש לתוך הטורמארלה, אחרת התוכנית לא תצליח," לחש דורדום לשלושים לוחמי העילית של הכפר שיצאו איתם למשימה האחרונה, המשימה שלדעתו של אוטומיו אמורה לנצח את הקרב בדורג'אדון. אחד מהלוחמים היה ג'אלק, שהצליח לעשות מספיק קסמים כדי לצאת לקרב מול דורג'אדון.

אחרי חצי שעה של הליכה מהוססת, הם הגיעו לשערי הטורמארלה, ושמעו המולה של רגליים וקולת חורקניים מבפנים. לפתע נשמעה שאגה, "שקט!" והקולות דממו. דורג'אדון השתתק, הקשיב וחש את סביבתו, ולבסוף הרים מבט משועשע אל הדלת הסגורה, "נו, הנער אוטומיו, החלטת לבוא אליי בעצמך…"

הדלתות נפתחו, והלוחמים נחשפו לעיניהם של מאות זוגות עיני אבן, ולזוג עיניים אנושי אחד מרושע. "ובכן," לחשש דורג'אדון, "מדוע באת לכאן, אוטומיו? הגעת כדי להוריד בפניי את כובעך?"

"את דמי, יותר נכון," אוטומיו חשף בקבוק עם דם, דמו שלו. "נמאס לי שאתה טובח בחבריי, והגעתי כדי לשים קץ לקרב. אני לא מסוגל עוד."

דורג'אדון עצם את עיניו, "ידעתי שרוחו של נער צעיר לא תעמוד בפניי…" הקוסם האפל פשט את ידו, ובקבוק הדם של אוטומיו התעופף מידו של הנער ונחת בידו הפתוחה של דורג'אדון. כל לוחמי הכפר, כולל ג'אלק ודורדום, הביטו בעיניים נדהמות וכועסות באוטומיו. עד אותו רגע הוא לא סיפר לאיש על התוכנית המליאה שלו, וכעת הם ידעו…

דורג'אדון פתח את בקבוק הדם ורחרח, "זה אכן דם, ילד, ויש לו גם ריח של קסם…  כעת הגים הזמן שהקסם השחור יטעם את הדם הזה, ויוכל, בעזרת השרביט, להעביר לשירותי את שלושת האדירים שמבין צבא העתיקות הנשגב. סוף-סוף, אחרי כל-כך הרבה שנים של המתנה וציפיות…"

לפתע קימט ג'אלק את מצחו, כאשר הבחין שהבקבוק שבו נמצא דמו של אוטומיו הוא הבקבוק שבו הביא ג'אלק עצמו לאוטומיו את השיקוי משמיד הקסם, מה שאומר ש… חיוך רחב פשט על פניו של ג'אלק כאשר הבין את התוכנית של אוטומיו. 'גאוני,' הוא חשב, 'מעולם לא הייתי חושב על זה.'

דורג'אדון הוריד מצווארו את הקסם השחור ופתח את הקמע, כך שצידו הפנימי נחשף. הוא פתח את בקבוק הדם, ומרוב להיטות שפך את כל עשרת המיליליטרים שהיו בבקבוקון אל תוך הקמע וסגר אותו. דורג'אדון הניף את הקסם השחור ופתח את פיו כדי לבצע את הקסם, אך אז קרה הדבר המוזר. הקסם השחור רעד בפראות וסק הופיע לאורכו. הוא העלה עשן והשמיע קולות פיצוח. דורג'אדון צרח מכאב, כאילו היה זה ליבו שלו שנסק והעלה עשן. "מה עשית לי?" הוא צרח, "מה עשית לקסם השחור?"

"מה עשיתי? כלום," היתמם אוטומיו, "בסכך הכל הוספתי שיקוי מכלה קסם לדם שלי. להתראות, דורג'אדון, חייך מגיעים לקיצם." הקסם השחור התפרק לחתיכות, דורג'אדון צרח… ונגוז. ענן עשן עכור התפזר באוויר, וכאשר נעלם גם הוא התאבנו פסלי העתיקות במקומם. אור הירח הראשון של השנה נפל על שלושת האדירים ובישר על בוא יום הולדתו הארבע-עשרה של אוטומיו. הדרקון הרכין את ראשו, "טיפלת בקסם השחור בחוזק מדהים."

האריה הנהן לאיטו, "מעולם לא ראיתי אומץ לב כמו שלך."

כעת הרכין את ראשו האייל ואמר בקול רך, "ועם זאת, לא התגאית בכוחותיך. אני מאחל לך שהמשך חייך יהיו מושלמים וללא בעיות."

הירח נסוג ושלושת האדירים חזרו לכנים שלהם. הלוחמים החלו להריע ולהניף את אוטומיו על הידיים, להניף את הנער שניצח את הקוסם האפל הנורא, והביא לתבוסתו האחרונה של הקסם השחור, ולהבאתה של השלווה אל הכפר, וגם אל העולם כולו…