"משעמם," שמעתי את טריסטה אומרת בפעם העשירית, בערך, מאז שהחלטנו לעבור ללמוד ביער מהחדר שלי, שערה הסגול הארוך מפוזר על הטחב הרך באופן שהראה רק את קצות אוזניה (המחודדות כמו אלה של כל אחד כמעט בעיירה בה גרנו), משום שכבר מזמן נשכבה בייאוש נראה לעין, עם הספר זרוק ופתוח על פניה, בזמן שאני עוד ניסיתי לענות על השאלות שקיבלנו לשיעור למחרת. אבל זה היה חסר תקווה: הן היו בלתי אפשריות, וכמו שטריסטה כבר אמרה, משעממות. איך הם מסוגלים להפוך את הנושאים הכי מצמררים למשעממים כל כך? הייתה התהייה העיקרית במוחי בזמן קריאת הקטע שכותרתו פטיש המכשפות וסיפר כיצד הצליח ספר אחד פשוט שנכתב על ידי לא-כלום בעל אגו שברירי ביותר, להגביר למידות הרסניות את התופעה שכבר החלה לשגשג אז, הנקראת "ציד מכשפות", שבסופו של דבר גרמה לירידת כל הזנים(למעט בני האדם) למחתרת (אני וטריסטה, למשל, גרנו בכפר מוסווה באמצעות קסם) ולניתוק הקשר עם בני האדם שנתגלו (וחלקם עדיין כאלה בימינו) כעיוורים מרוב שנאה וחשד כלפי כל דבר שונה מהם אפילו במעט. איך שנאתם ונכונותם לרדוף, לענות ולהרוג למען המטרה הנוראה של טיהור החברה מכישוף נבעה, למעשה, מכישוף קטלני מאוד שפשט דרך הספר "פטיש המכשפות" עצמו בצורת צל שהרעיל את מוחם של האנשים ומחק כל מחשבה הגיונית או רגש, לאחר שנוצר בלי משים מהשנאה היוקדת שבעיקר הסוותה את חוסר הביטחון ונחיתותו של המטומטם עגול-האוזניים שכתב אותו. איך הצל העמיק את אחיזתו במוחם של בני האדם והופץ כמו רעל על ידי הפצת השנאה בשלל דרכים, מהוצאת צווים שעודדו את התופעה ועד העברת המידע מפה לאוזן. משם, דרך אגב, צמח הביטוי "לפזר רעל". בקיצור, בני האדם של אותה התקופה נשלטו על ידי אותו הדבר שניסו למחוק בצורה נואשת כל כך. האירוניה.
אובדת עצות, נאנחתי ונשכבתי ליד טריסטה באותה התנוחה בדיוק, כולל הספר על הראש.
לא עברה דקה מאז שנשכבתי, ויכולתי לשמוע אותה קמה, בדיוק שלוש שניות לפני שהספר הוסר מהפרצוף שלי ובמקומו הופיעו פניה המחייכות של טריסטה, בעיניה הירוקות הבורקות כלהבה שכל כך אהבתי, עמד מבט שובב שאהבתי אפילו יותר, משום שבדרך כלל רמז על כך שהיא מתכננת משהו.
"את כל כך חמודה כשאת מיואשת," היא גיחכה, ידה הימנית חומקת אל העשב, בעוד שהשמאלית מונחת על לחיי. בידיעה ברורה שזה לא משאיר לי שום ברירה אלא לחייך, זה מה שעשיתי.
"אבל את עוד יותר חמודה כשאת שמחה." יכולתי להרגיש את החיוך מתרחב בזמן שידה הימנית חזרה מהעשב עם פרח שנקרא "סיגלית אפריקאית" בפי בני האדם, ממה שזכרתי. חיוכה לא מש משפתיה בזמן שידה השנייה לקחה בעדינות את שלי על מנת שזו המחזיקה את הפרח הסגול-כחול תוכל למקם אותו בידי, לסגור אותה על הגבעול ולהניח אותה בחזרה בחיקי באופן מלכותי כל כך, שאני צנצנת אם לא הסמקתי כאילו רק סיימתי לרוץ את מרתון 80 הקילומטרים השנתי הבין-זני.
לאחר כמה שניות שמתי לב שמבטה נדד וחזר מהעיניים שלי אל המקום ששיערתי שהיה שפתיי, שנייה לפני שהסיטה מהן תלתל כחול. העברתי את מבטי מעיניה הבורקות, דרך אפה החד הקטן אל שפתיה ובחזרה על מנת להראות שהבנתי את הרמז. הן היו ורודות-אדמדמות ובצורה של לב.
ואז זה קרה: טריסטה הרכינה את ראשה לעברי, הצמידה את שפתיה לשפתיי, עצמתי את עיניי… ההרגשה הייתה כמו עוף חול המתעורר בבת אחת בתוכי, מתעופף, גדל, מתפשט לכל מקום… אבל בצורה נעימה, אפילו ממכרת. לא רציתי להפסיק לעולם. רק לחיות את הרגע הזה לנצח… אבל בסופו של דבר, חייבים לנשום מתישהו. זו, לדעתי, הייתה הסיבה היחידה לכך שעברו רק שלושים שניות בערך עד שנפרדנו זו מזו.
במשך דקה שלמה לא הייתי מסוגלת לדבר או לחשוב, רק לחייך כמו מטומטמת. מעולם לא התנשקתי לפני כן. נראה שגם טריסטה הייתה באותו המצב, כולל החיוך.
"מה דעתך על הפסקה קטנה מהשיעמום הזה? אולי… לרוץ קצת?" טריסטה החוותה במבטה בכיוון התיקים, הספרים, המחברות והעטים הנטושים. "אני מוצאת שזה תמיד עוזר לי לחשוב."
בזמנו זה נשמע כמו רעיון נהדר, אז החלטנו להשאיר את התיקים המלאים על ספסל שגולף מגזע עץ שנפל בקרבת מקום, ואת השעה הבאה בילינו בריצה ביער, חולפות בין עצים עבי-גזע בעלי עלים ורודים וזוהרים, כחולים ומיסטיים או סגולים, פרחים זוהרים ולא-זוהרים בכל צורה וגודל, חלקם צומחים על הקרקע, אחרים על עצים או מטפסים, חלקם זוהרים בצבעי פסטל, אחרים בצבעים עמוקים כמו סגול או כחול, נהרות שוצפים שזוהר המים הזורמים בהם היה כמעט מהפנט, שכן הם ניחנו בסגולות עוצמתיות ביותר, מריפוי כל מחלה או פצע ועד הגברת כוחות הקסם וצלילות המחשבה, דגים יפהפיים בכל הגדלים והצבעים ששחו בחינניות בנהרות, פיות זוהרות מהסוג הקטן, בכל צבע שתוכלו לדמיין, שיערותיהן מסודרות בכל צורה אפשרית ולא אפשרית וכנפיהן השקופות לא מפסיקות לרפרף לשנייה, חלקן מנסות לחסום את דרכנו או מציקות לדגים, אחרות רק מציצות בסקרנות מבין עלי הצמחים המטפסים…
במהרה איבדנו תחושת זמן, אולי עברה שעה לפני שנעצרנו מול מבנה שנראה ישן מאוד, אפילו עתיק. קירות האבן היו מכוסים צמחים מטפסים, דלתות העץ הענקיות רקובות ונעולות במנעול ענק מכוסה חלודה. היה ברור שהמקום נשאר נטוש במשך שנים רבות מאז שנסגר וננעל על מנת שלא לאפשר כניסה.
"את רואה מה שאני רואה?" שאלתי והפניתי את מבטי אל טריסטה, בידיעה ברורה מה תהיה תשובתה.
"תעלומה." היא חייכה. "מוכנה?" היא שאלה ואני הינהנתי. "בשלוש, שתיים, אחת…" הנחתי אצבע על חור המנעול תוך ריכוז רב במחשבה עליו נפתח, אולם לא הייתי מופתעת כשהתפורר לחלוטין כשנייה לאחר שהחל לזהור בירוק כתוצאה מכישוף הפתיחה הפשוט יחסית. רוב המנעולים היו מכושפים בכישוף נגד, אולם הוא היה מסוג הכישופים שהלכו ודעכו עם הזמן, והחלודה הרבה שכיסתה את המנעול העידה כי אף אחד לא ביקר פה לאחרונה על מנת לחדש את הנעילה.
"וואו. איזו אבטחה מרשימה." גיחכה טריסטה בציניות. שתינו צחקנו והזזנו בידינו את הדלתות הכבדות, שדרשו יותר מאמץ מהמנעול החלוד.
החדר הענק אליו נכנסנו היה מוזנח באופן נוראי. הרצפה הקשה הייתה מכוסה שכבה עבה של אבק. גם הקירות הפנימיים היו מכוסים צמחים מטפסים. החושך, שהופר רק על ידי אור השמש המועט שהצליח להיכנס מבעד לחלונות קטנים ומטונפים, מסורגים בסורגים חלודים, הסתיר את גובה התקרה.
"תראי!" שמעתי את קולה של טריסטה קורא והפניתי את מבטי לכיוון שאליו הצביעה.
במרכז החדר, על כן מתכת (שגם הוא, כן, ניחשתם נכון, חלוד), שמור בתוך קופסת קריסטל מעורפל למחצה, עמד חפץ שלא הצלחנו לראות מהו.
"רגע!" קראתי, רגע לפני שעמדנו להזיז משם את הקריסטל. טריסטה הביטה בי בתימהון. איך יכולנו לשכוח את הדבר הכי חשוב?
"איך ידעו בעתיד שהיינו פה?" שאלתי.
"נכון!" היא ענתה. מצאנו פיסת קיר חשופה. היא הדליקה את אצבעה בזוהר אדום-כתום על ידי ניעור קל שלה, וכעבור דקה המילים "טריסטה + אל" כבר היו חרוכות על הקיר עם לב מסביבן.
הלוואי שלעולם לא היינו מוצאות את מה שמצאנו אחר כך. לאחר ששתינו ביחד השתמשנו בכוח הטלקינטי שלנו על מנת להרים משם את הקריסטל ולהניח אותו בעדינות על הרצפה (זה הותיר את הידיים שלנו כואבות כמעט כאילו ניסינו לעשות זאת ללא עזרת קסמים) פנינו להתמקד בחפץ המוסתר.
מתחת לקריסטל נח ספר עתיק ומכוסה אבק. ייתכן שכריכת העור המתקלפת הייתה אדומה פעם, אך כעת כבר אי אפשר היה לדעת זאת. הכותרת על הכריכה דהתה מזמן. הספר היה סגור באמצעות מנעול קטן ומעוטר שהיה חלוד כמו כל דבר מתכתי אחר במבנה הזה. אבל למה שמישהו יטרח לבנות מבנה בגודל הזה רק כדי להחביא בו ספר, ולאחר מכן לא יחזור אפילו כדי לתחזק את המקום? יכולתי להישבע שרק קסם מחזיק את המבנה הזה שלם, עובדה שלא הייתי צריכה להתאמץ על מנת לפתוח את המנעול.
הלוואי שלא הייתי פותחת את הספר, אבל כנראה שלא הייתה אפשרות אחרת, בהתחשב בעובדה ששתינו לא יכולנו לעמוד בפני תעלומות. פוררתי את מנעול הספר, והרמתי בעדינות את הכריכה המתפוררת.
העמוד הפותח היה מלא בכיתובים בשפה זרה, אבל הצלחנו לקרוא רק את הכותרת, Mallevs Maleficarvm, לפני שהספר החל לרעוד ללא שליטה. ברגע ששמטתי בהפתעה את הספר, הגיח ממנו מה שנראה כמו שד מקורנן עשוי עשן שחור. למרבה המזל, הצלחתי להתעשת ברגע שטריסטה צעקה "מהר!" הרמנו שוב את הקריסטל(והפעם גם את הספר) באותה הדרך ויחד הצלחנו להחזיר אותו למקומו.
במשך פרק זמן שנדמה כמו נצח לא אני ולא טריסטה הצלחנו להסיר את מבטנו מהיצור המתחבט בדפנות הקריסטל, וזו מזו. פניה של טריסטה הביעו הלם טהור, וידעתי שכך גם פני שלי. רק צליל נשימותינו המבוהלות הפרו את הדממה. מה שקרה הרגע… מעולם לא חווינו דבר כזה. מה קרה הרגע?
"נ-נחזור?" הצלחתי לגמגם ברגע שיכולתי לדבר שוב, וטריסטה הינהנה. מיהרנו לצאת, ורק כשאספנו את התיקים שלנו מספסל העץ היינו מסוגלות לדבר.
"מה זה היה?" שאלתי לבסוף.
"מי שומר דבר כזה במבנה נטוש שכל כך קל להיכנס אליו? ועוד ביער, במקום שכל אחד כמעט יכול להגיע אליו?" הוסיפה טריסטה.
אלה היו שאלות טובות מאוד, טובות עד כדי כך שלאף אחת מאיתנו לא היו את התשובות עליהן. נפרדנו בשתיקה ופנינו כל אחת לביתה. נכנסתי הביתה תוך שאני לא מצליחה להתנער מהתחושה שמשהו פה… מסריח. וזה לא גללי הגריפון בחצר של השכנים.
"היי! איך הלך? הצלחתן לסיים את השיעורים?" הקול הקפיץ אותי בבת אחת, אבל זו הייתה רק אמא שלי. היא עמדה באמצע הסלון המרוהט כולו בעץ וחייכה אלי חיוך מרגיע, עיניה הירוקות-כהות חמימות ומרגיעות, והסיטה לאחור באצבעה קווצה משערה הבלונדיני-לבן אל מאחורי אוזנה המחודדת.
"הלך… בסדר." הצלחתי לגמגם.
"ברור שהלך בסדר. היא הלכה לשם עם טריסטה, נכון?" הצטרפה האמא השנייה שלי, שבמהלך השנים נדבק לה הכינוי "מאמא", מאז שפעם אחת, כשהייתי ממש קטנה, התחלתי לקרוא לה כך על מנת להבדיל ביניהן. מאז, יש לי אמא ומאמא. הן אהבו לספר לי את הסיפור הזה אפילו יותר משאהבו להגיד שלקחתי משהו מכל אחת: החוכמה והסקרנות של אמא, יצר ההרפתקנות של מאמא (בהתחשב בעובדה שהן אהבו מאוד את המשפט הקבוע הזה, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם כמה אהבו לספר על איך מאמא קיבלה את הכינוי שלה). את השיער והעיניים, כחולים שניהם, קיבלתי כמובן ממאמא.
"אלת'יאה? מתוקה? את בסדר?" שאלה מאמא והבעת פניה נעשתה מודאגת, כך גם זו של אמא. לא ידעתי מה לענות להן, לא יכולתי להתחיל לדבר על מה שקרה. לא רציתי להסתיר מהן כלום, אבל זה פשוט היה… יותר מדי. הרבה יותר מדי. עניתי שהיה מצויין עם טריסטה ועליתי מיד לחדר לפני שיוכלו לשאול עוד שאלות. לא העזתי להביט לאחור במדרגות, כי ידעתי שהן בוודאי מחליפות מבטים מודאגים. שנאתי לשקר לאמא ומאמא.
כמו תמיד, ריחו של שטיח הפרחים הלבן קידם את פניי כשנכנסתי לחדר. זה היה אחד הריחות האהובים עליי, שני רק לחליטת הלבנדר שהייתה המצאתה המבריקה ביותר של אמא עד כה, אז העובדה שאפילו זה לא שיפר לי את מצב הרוח יכולה להעיד עד כמה גרוע הוא היה. הנוף מהחלון שהשתרע על פני כל הקיר הנגדי לדלת, כמו תמיד, היה יפהפה: הזכוכית כושפה כך שלא רק שתהיה בלתי ניתנת לשבירה, אלא גם שתשקף נוף כאילו החלון בו הוצבה נמצא בקומה גבוהה בהרבה מקומתו האמיתית, כך שיכולתי להביט על כל מקום בכפר, עד היער. כרגע היה חשוך בחוץ, הירח זרח מלא, וכמעט כל סנטימטר של השמיים היה מכוסה בכוכבים.
באמצע הדרך למיטה הגדולה המוצעת במצעים כחולים-כהים, נעצרתי מול המראה שבשידת האיפור המגולפת מגזע עץ. פניי היו חיוורות ומבוהלות, אולם מראן בקושי השתווה לפאניקה שעדיין חשתי. מה הפלא שאמא ומאמא היו מודאגות כל כך.
צנחתי על המיטה. עדיף שלפחות אנסה להשלים את המשימה למחר. פתחתי את הספר בעמוד שבו טריסטה ואני עצרנו.
כל כך הרבה פרטים לגבי מה שקרה טרדו את מנוחתי. ,Mallevs Maleficarvm Mallevs Maleficarvm, Mallevs Maleficarvm… איפה קראתי את השם הזה? הוא היה מוכר לי, אני ידעתי את זה. אבל מאיפה?
התשובה חיכתה לי באותו העמוד שבו הופיעה השאלה הבלתי אפשרית.
הספר ביער…
לא פלא שאף אחד לא העז לחזור למקום ההוא.
כי Mallevs Maleficarvm, בתרגום מלטינית, הוא… פטיש המכשפות.
עם המידע החדש הזה, יכולתי לשכוח מלהתרכז במשימה. עדיף בהרבה ללכת לישון, ואולי לנסות להשלים מחר לפני שיעור היסטוריה.
בלילה חלמתי על היער. אני וטריסטה נפגשנו שם שוב, אלא שבאמצע השיחה, בדיוק כשעמדה לנשק אותי שוב, היא החלה לצחוק. לא צחוק שמח, אלא צחוק מצמרר שנשמע כמו חריקת ציפורניים על לוח, הצליל השנוא עלי ביותר בעולם. בעודה צוחקת, עיניה הירוקות היפהפיות השתנו לנגד עיני למשהו פשוט מזעזע. הן היו שחורות כולן, ללא טיפת צבע או רגש. הרגשתי שהקרקע מתחתי נופלת, הסתכלתי למטה ולא הצלחתי לתת שם לדבר שראיתי. שנייה אחת לאחר מכן הבנתי שמדובר ביד. יד ענקית עשויה צל. היד תפסה בי, לכדה אותי בתוכה, ובין רגע כבר לא היינו ביער שוב. במקום זאת, היינו במרחב חשוך לחלוטין, ללא טיפת אור. לפני שהבנתי מה קורה, אצבעותיה היו מונחות על רקותיי, עיניה השחורות הסתכלו ישר על שלי. ברגע שעשו זאת, הרגשתי כאב שלא יתואר. כאילו נדקרתי בסכינים מלובנות בכל סנטימטר בגוף. בקושי שמעתי את צרחותי שלי… זה היה הרגע שבו התעוררתי בבת אחת, מכוסה מזיעה קרה ומתנשפת בכבדות.
לאחר מכן לא הצלחתי יותר לעצום עין. איך יכולתי, בידיעה שרק היום אני וטריסטה נגענו באחד מרבי-המכר האנושיים הקטלניים בהיסטוריה, אם לא הקטלני ביותר? ועוד יותר מזה, שראינו את הצל שהופץ באמצעותו, שנותר בלתי נראה לעיני בני האדם במשך מי-יודע-כמה זמן? וכל זה, בזמן שאני לא מצליחה להרגיע את הפאניקה המוחלטת מהסיוט שהרגע חוויתי? לא יכולתי.
ולחשוב שהדבר הזה לא רק שעדיין בחיים, אלא גם מסתתר ביער ממש ליד הכפר? כן, יכולתי לשכוח לחלוטין משינה באותו הלילה. בהיתי בפרחים המצויירים על הקירות והתקרה, את רובם זיהיתי מהיער, אבל היו גם כאלה שלא הכרתי.
הייתי כל כך שקועה במחשבות, שכמעט ולא שמתי לב לדמות הקטנה שנגלתה מהחלון. היא רצה בין הרחובות ולקח לי שנייה לזהותה, גם לאחר שיצרתי צורת משקפת בידיי על מנת להפעיל את כישוף המשקפת שלמדנו בשבוע שעבר. מה היא עושה שם בחוץ בשעה הזאת?
קמתי במהירות מהמיטה, התלבשתי וירדתי בשקט ככל האפשר במדרגות. יצאתי וסגרתי מאחורי את דלת העץ הכבדה תוך שאני שורקת ללא קול על מנת להשתיק את הרעש בקסם, והתחלתי לרוץ מהר ככל שיכולתי למקום שבו ראיתי את טריסטה בפעם האחרונה. פחדתי שאיבדתי אותה, אולי לנצח, כשהבחנתי בדמות סגולת שיער חומקת בין בית משפחת סרה לפלורנס. מיהרתי לרוץ אחריה, האדרנלין מספק לי אנרגיה. הייתה לי השערה בקשר למקום שאליו היא הולכת, אבל סירבתי להאמין.
שיערה של טריסטה בהק באור הירח, כך שלא היה קשה כל כך לעקוב אחריה. להסיק מהו היעד שלה או למה החליטה להגיע לשם באמצע הלילה, לעומת זאת, הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט. היא יצאה מהכפר, משם ליער, שבשעה הזו כבר היה חשוך כמעט לחלוטין וריק מפיות, אף על פי שידעתי שהן ישנות בתוך העצים. משם לאזור שאותו לא הכרנו… האפשרויות למקום שאליו התכוונה להגיע הצטמצמו יותר ויותר… היא לא חוזרת לשם, נכון? זה יהיה מעשה טירוף! אבל ככל שהתקדמנו, כך הייתי פחות ופחות משוכנעת בכך. מה בשם שמים היא עושה? אין ברירה. אני חייבת להתעמת איתה.
"טריסטה!" קראתי, עדיין לא מסוגלת להאמין. למה שהיא תרצה לחזור לשם? זה כל כך לא מתאים לה… תחושת הבהלה שלי הלכה וגברה. היא הסתובבה אלי במבט נרגז.
"מה את עושה כאן?" היא העזה לשאול אותי כאילו לא זכרה בכלל את התאונה הנוראית שכמעט קרתה בפעם שעברה, בעודי מתחילה לרעוד רק לנוכח הזיכרון… מה היא חושבת לעצמה?
"מה אני עושה כאן?" השבתי על שאלתה בשאלה, וקולי נשבר. "מה את עושה כאן אחרי כל מה שקרה?! זה מה שאת רוצה, טריסטה? עוד תאונה, הפעם להפוך לאיזה צל שינסה להשמיד את כל העולם שלנו?"
טריסטה היססה לרגע, כאילו מהרהרת בהחלטה האם זה באמת שווה את הסיכון. נתתי לה את מבט "לטובתך, כדאי שתקבלי את ההחלטה הנכונה" הכי טוב שלי וחיכיתי לתשובתה.
"לא… אני מצטערת. זה באמת לא מה שאני רוצה. פשוט חשבתי…"
"מה?"
"לא, באמת אין תירוצים. את צודקת. זה לא שווה את זה, ולטובת כולם כדאי שפשוט אעזוב את זה. וזה מה שאני אעשה, מעכשיו. אני מבטיחה."
"באמת הפעם?"
"הכי אמיתי הפעם."
הרגשתי הקלה, אבל משהו בכל זאת לא היה כשורה. המשפט שאמרה לפני כן… היא נשמעה… כאילו היא מדקלמת רק כדי שאעזוב אותה בשקט, מה שממש לא התאים לטריסטה.
דחפתי מעלי את המחשבה. אני בטח מגזימה, כרגיל.
חייכתי בהקלה והתחלתי להתקרב אל המקום שבו עמדה, מאושרת מכך שהצלחתי להחדיר בה קצת היגיון. החיבוק שהחזירה לי כשכרכתי סביבה את זרועותי רק אישש את העובדה שאני פשוט פרנואידית ועייפה.
חייכנו זו אל זו, החיוך האחרון שאחייך בשעות הקרובות, ומאז והכול קרה כאילו בהילוך איטי: אני רוכנת לעברה באיטיות, מצמידה את שפתיי לשפתיה בציפייה לגל המוכר המדהים מכדי לתארו במילים, אנחנו נשארות באותו המצב למשך שניות אחדות…
רק בשביל לא להרגיש כלום.
פשוט שום דבר.
לא, לא כלום.
חושך.
חושך חונק, מכביד שסוגר עלי אט אט…
אני מרפה ומתנערת מהנערה שמולי, מתרחקת חמישה צעדים לאחור, מבוהלת ונבגדת. זו לא טריסטה שלי.
אבל איך זה יכול להיות? הרי לכדנו את הצל…
או את מה שחשבנו שהיה הצל.
הייתכן שהשד הקטן שימש רק כהסחת דעת, בזמן שהדבר האמיתי הסתנן לתוכה בשקט?
במשך שניות אחדות לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. פיה של "טריסטה" נמתח לאיטו לחיוך שרק לאחר כמה שניות הבנתי שהיה מצמרר, חסר רגש ובהחלט לא היה יכול להיות של טריסטה. כעבור מה שנדמה כמו נצח, הצלחתי סוף סוף להוציא מפי לא אחת, לא שתיים, אלא חמש מילים שלמות.
"טריסטה… מה זה עשה לך?"
"השם הוא סיירה. היה נעים מאוד להכיר, משום שההיכרות הזאת הולכת להעמיק בקרוב מאוד. אני מאמינה שיש לי כמה… עניינים לסדר עם בני מינך. אבל לפני שאגיע אליהם, הייתי שמחה מאוד להתחיל איתך… בת זוג." סיירה צחקה, צחוק מתגלגל ומצמרר שנשמע יותר כמו חריקת ציפורניים מאשר צליל שאמור להביע שמחה, בעוד עיניה הירוקות היפהפיות הופכות לשחורות לחלוטין, מתרוקנות מכל רגש ואנושיות. עיני צל.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שתפסה בי יד ענקית עשויה חושך, ואיבדתי
את ההכרה.
כשהתעוררתי, כל מה שידעתי הוא שאני נמצאת בלב החושך. מרחב שאינו עשוי מאף חומר כלשהו, אלא מצל, צל נורא כל כך, שמסוגל לתפקד גם כמוצק, ולכלוא כל דבר בתוכו.
בזמן שההכרה חזרה אלי באיטיות, משום שהחושך המוחלט שמסביב לא איפשר לי לדעת מתי העיניים שלי עצומות ומתי הן פקוחות, חלחלו אט-אט למוחי גם כל אירוע ואירוע, כל שנייה ושנייה שהובילו אותי למצב הזה: הנשיקה הראשונה שלי עם טריסטה, יחד עם המפגש עם ה"צל", או לפחות מה שחשבתי שהיה הצל; הבחילה הנוראה לאחר ההבנה שהכול השתבש, וטריסטה היא זו ששילמה על כך את המחיר; הצל שאליו הפכה, שדיבר על ה"עניינים" שיש לו לסדר עם העולם שלי ושל טריסטה, צחוקו הנוראי… הזיכרון עצמו הספיק כדי לכסות אותי בזיעה קרה. ולבסוף, ממש לבסוף, יד החושך שתפסה בי, ממש לפני שאיבדתי את ההכרה.
מה באמת קרה מאז שטריסטה לכדה אותי? איפה אני? מה היא עשתה מאז שתפסה בי? כמה זמן עבר בכלל מאז שאיבדתי את ההכרה? שעות? ימים? שבועות? אם עברו יותר מכמה שעות, הבוקר בטח הגיע. אמא ומאמא שמו לב שנעלמתי. הן בטח משתגעות מדאגה. הכאיב לי לחשוב על זה, אז התאמצתי להפסיק. אבל במקום להתרוקן, המוח שלי התמקד במחשבה חדשה, אפילו מכאיבה יותר. ההורים של טריסטה. לא הכרתי אותם כל כך טוב, אבל הם היו נחמדים מאוד כשנפגשנו אצלה, שבוע בערך לפני מה שקרה. התהפכה לי הבטן מהמחשבה שאצטרך לספר להם מה שקרה לבת שלהם, אם אצא מפה בחיים. לא, אני לא יוצאת בלי טריסטה. אני חייבת להחזיר אותה. חייבת.
ובינתיים, איפה היא בכלל? היה קשה להאמין שהיא פשוט ישבה בחיבוק ידיים וחיכתה בסבלנות שאתעורר. במיוחד אחרי כל הדיבורים שלה על "עניינים" לא סדורים עם כל העולם שלנו, לא רק איתי. מצד שני, היא אמרה שתתחיל איתי. נראה לי שאם הייתה מתכננת משהו בשביל המשפחה שלי או שאר הכפר, היא הייתה טורחת להדאיג אותי לגבי זה. היא בהחלט לא הייתה נותנת לי את שמץ התקווה הזה. לא, אם היא אמרה שתתחיל איתי, סימן שזו האמת.
יהיו תוכניותיה של "טריסטה" אשר יהיו, חוט המחשבה שלי לגביהן נקטע כשמולי הופיעה דמות נערה מוכרת עד כאב. רציתי לבכות. הייתי מזהה בכל מצב את השיער הסגול הכהה והקסום, שהייתי רגילה כל כך לראותו בצירוף העיניים הירוקות הבורקות שתמיד עמד בהן מבט שובב שאמר "אני הולכת לגרור אותך למשהו מסוכן וחסר אחריות שמיד תתחרטי עליו".
אבל הפעם, העיניים כבר לא היו ירוקות, שובבות או משועשעות. הן היו שחורות כולן, בדיוק כמו שהיו בסיוט שלי ולאחר מכן ביער, חסרות כל חמלה או אכפתיות.
זו לא הייתה טריסטה. לא טריסטה שהכרתי ואהבתי כל כך, טריסטה שרק אתמול נישקתי בפעם הראשונה.
אבל לא התכוונתי לוותר. ידעתי שהיא בוודאי עדיין שם, מסתתרת ונאבקת לחזור אלי.
"טריסטה," התחלתי להגיד, "אני לא יודעת אם את שומעת את זה, או כמה נשאר ממך, אבל אני יודעת שאת עדיין שם איפשהו, אולי אפילו נאבקת לחזור."
ברגע ששמעה את כל זה, הנערה שמולי פרצה בצחוק אדיר ונורא, חסר כל שמחה או חיים, בדיוק כמו צחוקו של הצל בסיוט וביער. הצטמררתי עוד לפני שמבטה נהפך למטורף אפילו יותר, אלוהים יודע מה תיכננה לעשות לי, אבל לא היה שום מצב שאני מוותרת על טריסטה שלי.
"אני לא מתכוונת לוותר עלייך, אז אם את שומעת אותי-" שארית המשפט נחסמה ברגע ש"טריסטה" הקישה באצבעותיה, והרגשתי מחסום בלתי נראה נכרך סביב פי ומונע ממני כל יכולת דיבור.
"דיבורים דיבורים," השתיקה אותי הצל בהבעה מרוגזת מעט, "אך מתחת לכל זה…" החיוך המצמרר חזר לפניה, "מישהי נשמעת מפוחדת." היא החלה להתקרב אלי באיטיות.
"אבל את יודעת מה אני לא אוהבת?" היא המשיכה ללכת בכיווני. ניסיתי לזוז לפני שתגיע אלי, אך גיליתי שאני מרותקת לקיר הצל, כאילו כוח בלתי נראה כובל אותי ומונע ממני כל תזוזה. פשוט נפלא.
"את השם שבו את מתעקשת להמשיך לקרוא לי. 'טריסטה'. אחרי שכבר ביקשתי ממך לקרוא לי סיירה. זה די מעצבן, למען האמת. מאוד מפחית את הסיכוי שלך להישאר בחיים אחרי השיחה הזאת."
אז אני עדיין בחיים. לעכשיו. הייתי מוסיפה "טוב לדעת", אבל אני לא יודעת עד כמה זה טוב. מצד אחד, אני עדיין בחיים. יש תקווה להחזיר את טריסטה. אבל איך?
חוט המחשבה שלי נקטע שוב ברגע ששמעתי שוב את הצחוק הנורא של סיירה שכבר אז נמאס עלי, וקלטתי שהיא הניחה את אצבעותיה על רקותיי. עצמתי עיניים, מוכנה ככל האפשר לעינוי מהחלום…
וכלום לא מגיע.
פשוט… כלום.
פקחתי את עיני בבלבול.
סיירה כבר לא חייכה. אצבעותיה כבר לא נחו על רקותיי. במקום זאת, היא הייתה מקופלת על הקרקע, באי יכולת לזוז, הבעת פניה משתנה ללא הרף.
"טריסטה?" קראתי, התקווה שחשתי ניכרת היטב בקולי.
לפתע נעלם חדר הצל. חזרנו ליער. הפעם הצלחתי לרוץ אל סיירה\טריסטה ולגרום לה להסתכל בעיני. עיניה השתנו במהירות וללא הפסקה, שחורות, ירוקות ושוב שחורות. צרחת הגיהינום שנשמעה מצד הצל שהלך ואיבד אחיזה בגופה של טריסטה שלי הייתה הסימן לכך שכל זה הולך להיגמר בקרוב מאוד.
"טריסטה!" צעקתי, "טריסטה, תמשיכי! אני חושבת שאת הורגת את זה!"
לאחר עשר שניות, צרחות הצל חדלו. עיניה של טריסטה חדלו להשתנות ללא הרף מירוקות לשחורות, והפעם התקבעו על הירוק. עזרתי לה לקום בזמן שהתנשמה בכבדות. לבסוף היא אמרה, "אף אחד לא חושב אפילו על לפגוע בך ונשאר בחיים. לא כל עוד אני קיימת." היא לא הפסיקה לשאול אם אני בסדר ואם הדבר הזה הספיק לעשות לי משהו. מצחיקה. אני זו שאמורה לשאול אותה את השאלות הללו.
"היי, היי, אני בסדר," חיבקתי אותה בעוד נשימתה מתייצבת, "חזרת בדיוק בזמן. השאלה היא אם את בסדר."
"אני בסדר." היא החלה לחייך קלושות. "אני רק שמחה שגם את."
צחקתי. היא כזאת מתוקה. גם ידעתי בדיוק מה אוכל לעשות כדי ליצור זיכרון אחד טוב מהלילה ההזוי שעבר עלינו. אם באמת היה רק לילה אחד. אבל… השמיים עדיין לא היו מוארים באור יום. למעשה, האור היה די קלוש. השמיים היו שמי לפנות בוקר, בדיוק כפי שהיו אמורים להיות אם כל הסיוט הזה נמשך לילה אחד בלבד. לא, אני לא חושבת שהייתי מעולפת יותר משעה-שעתיים. ועכשיו גם טריסטה בסדר. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. היא חיבקה אותי בחזרה. ספרתי שש-עשרה שניות לפני שהתנתקנו זו מזו.
כמה שניות לאחר מכן הנחתי למבטי לנדוד אל שפתיה בדיוק כמו שעשתה היא עצמה לפני יומיים בסך הכול. היא חייכה והיה ברור שהבינה. הרגע בו הצמידה את שפתיה לשפתיי הוא אחד הרגעים שלא אשכח לעולם.