בלילה שבו חכך בדעתו אם להגיח לעולם, אימו לחצה בכל כוחה
והמיילדת משכה אותו בחוזקה. לידה קשה שהותירה בו סימנים. מאז
שהתנתק מחבל הטבור הסתובב עם ראש נטוי הצידה וכתפיים
שמוטות. הוריו נרתעו ממנו. כעבור שנתיים השתחררו מנוכחותו המעיקה.
דודה רחוקה קיבלה אותו במתנה וקראה לו שמשון על שמו של
הגיבור הידוע. שניהם גרו יחד בבית פרטי, עם נגיעות כפריות. בשולי הגינה ניצב דחליל מקושט בכובע קש עם קצוות פרומים. עשבים שוטים גדלו פרא בין פרחי בר שנבלו מהזנחה.
אצל הדודה למד הכול וידע מעט מאוד. הדמיון והפנטזיות
שיחקו תפקיד מרכזי בעולמו. כדורסל אמריקאי
ושינה בריאה על בטן מלאה נתנו לו סיבה לרקום חלומות מתחת
לשמיים זרועי כוכבים. בגיל 15 התאהב בלברון ג'יימס, אפילו אימץ
לעצמו את שמו הפרטי של הסמול פורוורד מליגת החלומות. פוסטר
של האיש הגדול הודבק על הקיר עם הסיד המתקלף בחדרו העלוב.
לברון חייך אליו מתחת לזקנו, כאילו הזמין אותו למשחק על כל
הקופה.
באחד מפסקי הזמן הדודה נפלה ברחוב ולא קמה. באו
מההוצאה לפועל ועיקלו את הבית. שמשון גירד בעדינות את הפוסטר של לברון מהקיר, עטף בנייר מתנות צבעוני וטמן בתרמיל גב מרופט, לצד שימורי תירס ודגי טונה הטובלים בשמן סויה, כיכר לחם ומברשת שיניים בלויה שסיביה התפזרו לכל כיוון. חסר פרוטה, חסר בית ומובטל עבר לגור ברחוב. היו לילות שהעביר בקרטון לאריזת מקרר, יד ראשונה מאלטע זאכן. הרגיש כמו חיה נרדפת עד שפלש למבנה נטוש בפרדס, קירותיו מצולקים.
חומר גבישי בעל מעטפת זכוכית סדוקה קרץ אליו מהחצר. הוא
גרר את עצמו החוצה. מבעד לסדקים השתקפה דמותו המבהילה של
יצור משונה. שמשון סובב את ראשו לאחור, אולי מישהו מכוכב אחר, קיווה בליבו, מכוער יותר ממנו, קפץ לביקור. שעה ארוכה חיפש לשווא את החוצן הדמיוני, נואש למצוא הוכחות שהוא לא לבד.
המאמץ הפתאומי עורר בו תשוקה לשבור את רעבונו. אכל ככל
יכולתו ולא נודע כי בא אל קרבו. באותו ערב כילה את שאריות הטונה, שתה נוזל צהבהב מקופסת התירס, והלך לישון על בטן חצי ריקה. המיית המעיים העירה אותו. התלבש בחיפזון, הידק את השרוכים והלך לחפש פרנסה, תרמילו תלוי על כתפו. כיוון את פעמיו למושב שיתופי שנשק לפרדס. מאחד הבתים סחב טלוויזיית כיס בגודל 5 אינץ'. התחדש גם באבני חן נדירות, ובטלפון כשר, לא הכי חכם. ביקוריו במושב הרדום נעשו תכופים, ובשלב מסוים התעורר חשדו של הקב"ט. מהר מאוד כיכב במדורי הפלילים של המקומונים. קצינות המבחן התייאשו ממנו. מהצבא קיבל פטור.
בזמנו החופשי קפץ למתנ"ס המקומי, התגבר על מנעולי האפסנאות
ופינק את עצמו בכדורסל איכותי, עשוי עור סינתטי ומתאים לכל
משטח. רק נגע בו ומיד נוצר ביניהם קליק.
ערב אחד יצא לסיבוב דאווין, כדורו הכתום מסתובב על האצבע
המורה במסלול עגול, נגד כיוון השעון. ״אני לברון מרחובות; מחוץ
לקשת, רק רשת!״, צעק בהתלהבות בעודו משליך את הכדור הקשיח
על ניידת משטרה ברחוב הראשי. שמשת הניידת התנפצה לרסיסים
ברעש גדול. מיד עצרו אותו בעוון שוטטות ופגיעה ברכוש ציבורי.
השופט, אוהד מושבע של הלוס אנג׳לס לייקרס, קרא אותו כמו ספר
פתוח. מתהדר בגלימתו השחורה תלה מבטים בצעיר הגמלוני
שהתפתל מולו בזמן שהסיר את הפקק מבקבוק המים. היה בוקר חם
והמיזוג בבית המשפט פעל על אוורור. "גם אם אתה קורא לעצמך
לברון מרחובות, עליך לכבד את החוק. מי זה זורק כדורסל על ניידת
משטרה?", השתומם השופט. "רק על הטמטום מגיע לך מאסר
בפועל".
בראש מורכן עלה שמשון על דוכן הנאשמים ולימד על עצמו
סניגוריה: "טעות שלנו, כבודו. בצעד וחצי הכדור ברחה לנו מהיד, מה נעשה שהניידת נתקעה לנו באמצע הדרך". השפה העברית הקשתה עליו את החיים עד שהרים ידיים והתעלם מחוקי הדקדוק.
בדל חיוך הופיע על פניו של השופט. בנסיבות אחרות אולי היו
יושבים על כוס בירה במועדון המעריצים של לברון בראשון לציון;
מלווים בקריאות התפעלות את כוחו המתפרץ של הוד מעלתו ואת
יכולתו לשהות באוויר יותר מכל אדם אחר. דקות ארוכות הרהר
השופט באפשרויות, ואז פלט אנחה עמוקה. "לברון מרחובות, אני
גוזר עליך מאסר על תנאי וחינוך מחדש במוסד לעבריינים צעירים".
יחד איתו הגיעה למוסד השיקומי חונכת חדשה, מאירה מגדרה,
בוגרת אולפנה ביבנה, בעלת תשובה עם התמחות בספרי נבואה.
״אצלי אין מבצעים והנחות״, אמרה בעודה מנפנפת לעברו אצבע
זקורה. "תלמד להיות בנאדם ואלמד אותך כמה מילים באנגלית.
תתרכז בחומר ואולי תגיע רחוק", התנבאה. לפני שהווריד בצווארו התנפח מרוב עצבים, הספיקה להעביר לו שיעורי אנגלית לגילאי 4-6.
"תלמיד אידיוט כמוך עוד לא היה לי", התגרתה בו.
״תתרחקי ממני, את לא יודעת עם מי יש לך עסק״, הגיב בנימה מאיימת. ״חבל עלייך״.
הפעם פתחו לו תיק על איומים. השופט התורן, אוהד של
השיקגו בולס, לא התרשם מהכיפה השחורה שסמוכה הידק לראשו
לפתע פתאום. העונש היה כבד.
בכלא הכיר את זליג סמוכה, עבריין צעצוע שהתקדם למועדון
עברייני הצווארון הלבן. ביום שקיבל בירושה מפעל זעיר לניפוח
זכוכיות, על שטח אדמה בין רחובות וגבעת ברנר, האמין שהחיים
מחייכים אליו.
בימים הזוגיים נשף בעוצמה לתוך גלילי זכוכית חלולים,
ובאי זוגיים הציג לראווה את יצירותיו – כדורי בדולח מקושטים,
ברבורים דקורטיביים ובאנגים עם אביזרים נלווים. כשהמוזה באה
לביקור הצליח לייצר באנג זוהר בחושך, יחיד במינו, מתאים בול
לעישון קנאביס רפואי וקוק פרסי. זליג זרח מאושר; משפלת החוף
והשפלה הפנימית באו אליו סטלנים, אישוניהם מורחבים והם אוחזים בידיהם קופסאות אחסון לטבק צרפתי, מסונן בקפידה. באווירה כיפית ישבו על כיסא נדנדה בחצר המפעל ועישנו נרגילה. מהרדיו של המפעל בקעו צלילים משירי הבי.ג'יס.
יום אחד הפסיק לייצר באנגים. בבת אחת התרחק מסלסולי
העשן וחיפש ריגושים חדשים. התחיל לנפח חשבוניות פיקטיביות עד
שהסתבך עם מס הכנסה.
זליג ושמשון חלקו תא משותף בכלא. ספרו את השעות עד השחרור. דיברו על היום שהיה ועל היום שאחרי, עד שזליג זרק מילה לא במקום.
בדרך לשירותי הבול פגיעה, שמשון לפת את צווארו מאחור והטיח
את ראשו בקיר; הפיל אותו על הרצפה והתיישב עליו. מודה
בתבוסתו, זליג נכנע ללא תנאי. "מה ששלנו – שלך, רק שחרר
אותנו", התחנן על חייו. "בית, פרנסה, פיצוחים לשבת – טפטים
משטרות של 200 שקל נסדר לך. הכול עלינו". בחודשים הבאים
שמשון חי כמו מלך. זליג כיבס את בגדיו. סיפק מוצרי קנטינה. ניקה
לבדו את השירותים. קילל את יומו עד שיצא לחופשי, מנופח ממכות
וחדור תאוות נקם. שמשון השתחרר כעבור חצי שנה. איש לא חיכה
לו מחוץ לשערי הכלא. מונית חאפר הורידה אותו באמצע הדרך,
ואת המרחק עד למפעל הזכוכית עבר בהליכה מסורבלת, גורר אחריו קיטבג ועבר עשיר.
זליג סמוכה היה רווק לא מבוקש. בסביבתו הקרובה קפאו על
מקומם ברבורים דקורטיביים עד שמישהי בת גילו, אישה קשת יום,
פניה חרושות קמטים, ניסתה לשנות את גורלו ואת גורלה. "מוכר?",
שאלה אותו בקול צרוד מסיגריות והצביעה על כדור בדולח נורדי
שהוצב על סטנד בכניסה למשרדו.
"מה לך ולבדולח?", השיב לה בעודו סוקר אותה במבטו.
"אחותי הייתה מכשפה, הסתובבה בבתי קברות ונעצה סיכות
בבובות וודו לפי הזמנה. כל מיני מניאקים מתו בזכותה, ואז עברה
מקריית מלאכי לנס ציונה והתחילה לקרוא בכדורי הזכוכית האלה.
נבואות חורבן היו לה, כל נבואה בינגו. הכדור האחרון שקנתה אצלך
נפל על הרצפה ונשבר כמו ביצה. בגללך היא שוב מכשפה. איפה
האחריות שלך, איפה?".
"וואלה, לא יודע", ענה במשיכת כתפיים, מתעלם מהערת
האזהרה המרומזת שהופנתה אליו. מבטו התעכב לרגע נוסף על
גופה המגושם. עיניו זיהו גוון בלונד הנוטה ללבן בשיערה השמנוני
שגלש לעורפה. תסרוקת כזאת, מעוצבת בחוסר טעם, כיסתה את
הקרקפת של סבתא שלו בשבתות וחגים.
"מה לא יודע, כן כן, לא לא. תחליט כבר", אמרה בטון נוזף,
מבטה המאיים ננעץ בו.
הוא כחכח בגרונו. מחט את אפו ונתן בה מבט חלול. "בכדור
הבלונדיני הזה רואים הכי טוב מה יילד יום. אין לו מחיר".
"תמכור לי ואזמין אותך לדרינק. יש עליך לוק של סינגל. מה
אתה אוהב לשתות?", חדרה לפתע לפרטיותו.
"שתיתי כבר, אולי בהזדמנות אחרת", שידר את הקשה
להשגה.
ככה המשיכו בשיחתם הבטלה עד ששמע קול מוכר, מחוספס,
קורא לו מהחצר. "סמוכה, יא זבל, צא בחוץ. זה אני, שמשון. לברון
שמשון".
קולות מן העבר תמיד שיתקו אותו, והפעם היה זה קול צורמני
שאוזנו זיהתה מיד. זליג התנצל לפני אחותה של המכשפה מנס ציונה, סובב את גבו אליה ויצא החוצה ברגליים כושלות. נעליו טפחו על רצפת האספלט בחצר והדהדו באוזניו של שמשון. לרגע נפגשו מבטיהם, ועל פניהם הופיעה הבעת מיאוס הדדית.
זליג קידם את פניו בברכת "ברוך מתיר אסורים" ונתקל בתגובה
עוינת: "יש לנו חשבון פתוח איתך. כמה זמן עוד נחכה לשטרות עם
הפרצוף של נתן?".
"המנפח" חשק את שפתיו וברר את מילותיו בקפידה. ואז ניסה
לבנות אמון: "חכה קצת עם נתן. בתחת של העסק שלנו יש איזה
בית, פי אלף יותר טוב מהחור שהיה לך בפרדס. עומד לבד, מתחבא
מהדשא, מחכה שיכנס אליו דייר מוגן. הבאנו מיטה. שמנו מזרון בן
זונה. יש ארגז קירור, טונה בקופסאות ומים מינרלים בבקבוקים של
פלסטיק. סתמנו חורים בבטון. ניקינו ועשינו פוליש. חיברנו טלוויזיה
לכבלים. הכול פיראטי וחוקי. תנוח, קח אוויר. כשיבוא לך, תבוא
אלינו. יש לנו בובה של הצעה בשבילך".
מחטי הדשא נכתשו מתחת לנעליו של שמשון בדרכו לתחנה הבאה של חייו. סדר יומו היה גמיש: בשעות היום והלילה רבץ בסלון הבית שעמד לו נטוש בין רחובות וגבעת ברנר, ראשו מונח על כרית נוצות ועיניו ממוקדות במסך הקטן. עוד הוא מתרווח על הספה ריצדו על גבי המרקע כותרות בשפה זרה. מאירה מגדרה בכל זאת לימדה אותו
לקרוא ולהבין מילים פשוטות באנגלית, והנה הגיע הרגע לעלות
מהשוליים ולהשתלב בתנועה. הצופים הוזמנו לערב שאלות ותשובות עם לברון. בתחתית המסך הופיע טקסט בצירוף מספר טלפון מאזור חיוג לוס אנג'לס. "חייגו אלינו ואולי תזכו להיפגש עם האיש הגדול", נכתב שם.
דוק של לחלוחית נקווה בעיניו. בחוץ שרקה הרוח וצמרמורת
הרעידה את גופו. "כמה חיכינו ליום הזה", אמר לעצמו בדרכו לארון
התרופות. בתנועה מהירה בלע כדור הרגעה ושטף את הפנים. "היינו
שנתיים בכיתה ג', יודעים חמש מילים של אינגליש. איך נתפוס
אמריקה?", שאל את האיש המוזר, עם הכרס התפוחה וצמיגי
המישלן במותניים, שניבט אליו מהראי.
במוצאי הושענא רבה דפק הופעה, ובצעדים מהירים גמע את
המרחק לבית הזכוכית שכבר ידע ימים יפים יותר. הפלסטיק השתלט
מזמן על העולם, סטלנים הפסיקו להגיע. קוסם אחד, קיבוצניק
מגברעם, הזמין מדי שבוע ברבורים מקריסטל וסומן כלקוח אסטרטגי
עד שניתק מגע, כמו מגדת עתידות אחת מנס ציונה ששמה עליו
איקס. זליג חיפש מוצא. בעיני רוחו ראה חלון הזדמנויות בצורת
חלונות ראווה ומאחוריהם בובות תצוגה דמויות אדם.
קבלן הביצוע המיועד עמד מולו בזרועות שלובות. הוא לא ידע
מה עומד ליפול עליו.
"כפרה עליך, מה תרצה לשתות?", פנה לאורחו בקולו המלטף.
"כל הלילה ראינו כדורסל מאמריקה ורק עכשיו פתחנו עיניים.
נוריד לבטן איזה טורקי קטן עם הל", השיב לו בקול מנומנם.
"יש לך מזל, נשמה. נשארה לנו כפית אחרונה של קפה אסלי.
תיכף מרתיח מים".
מפינג'ן חלוד בתחתיתו נמזג הנוזל השחור לתוך שני ספלים.
המארח משך לגימה קצרה מהקפה, עצם עיניים ומצמץ בהנאה. "בוא
תהיה שותף שלנו, נקרא לעסק 'שמשון וסמוכה, יש על מי לסמוך'".
"לא סומך עליך בשיט, וחוץ מזה חסכנו בשביל לדסקס
באינגליש. הזמינו אותנו לדיבור צפוף עם הקינג. לברון מחכה לנו".
באותה נשימה שלף פתק מקומט מארנקו והעביר אותו לידי זליג. "הנה, תראה, זה מספר הטלפון שלו".
"סחתיין עליך. תמיד ידענו שתגיע רחוק". זליג תחב ביראת
כבוד את הפתק לכיסו והצמיד את הפיתיון לקרס. "רק מה, מאיפה
תביא כסף למטוס? יקר החרא הזה".
"אז מה הקטע שלך?", פדחתו של שמשון שוב הצדיקה גירוד.
"עכשיו אתה מדבר!", צהל סמוכה. בזמן ששמשון עמד לבלוע
את הפיתיון, הוצגה לפניו התוכנית העסקית: "יש חלונות ראווה
בצומת ביל"ו, בלוד וברמלה, שמזמן לא שיפצו להם את הצורה. רק
צריך לנפץ את 'האם אימא שלהם', ובזמן שהבובות בחלונות יבכו שקר להם, נבוא עם הטנדר-פשע שלנו ונשים ויטרינות חדשות, מהניילונים, ישר מהנמל. נעשה בוכטות. חצי אני, חצי אתה".
אחרי החגים שמשון מילא כיסיו באבנים, עלה בשעת בוקר
מוקדמת על הטנדר היפני המשומש של זליג והתיישב לצידו.
הכול עבד לפי התוכנית. "איך קלענו לבובות בול בפוני", התמוגגו השניים. בעלותם על שביל הבריחה אפילו החליקו כאפות. שיכורי
ניצחון לא שמו לב ששמשון שכח ללבוש כפפות.
כשהוא מתחזה לזגג חזר סמוכה לזירת הפשע. איש לא חשד בו כשקיבל הזמנות להתקנת ויטרינות חדשות לאורכה ולרוחבה של השפלה הפנימית. "אצלי יש רק קבלת שבת", התלוצץ על חשבונה של בעלת חנות צעצועים שביקשה קבלה. על הפרויקט שלא התכוון לבצע שלשל לכיסו עשרות אלפי שקלים, "מקדמות על החשבון".
המשטרה פענחה את התיק בצ'יק. טביעות אצבעות נדגמו
מהאבנים שהיו פזורות בשטח והושגה התאמה מלאה לטביעות
אצבעותיו של שמשון. בשעת בוקר מוקדמת לכדו אותו בבית שעמד
לו נטוש בין רחובות לגבעת ברנר. הדייר שכבר לא היה מוגן שכב על הגב, גופו מכווץ, עיניו עצומות למחצה. ידיו המגוידות מונחות על חזהו השעיר. החוקרים כיבו את מכשיר הטלוויזיה והעירו אותו
בשיטת הטלטולים. מול עיניו המפוחדות חיטטו בכיסי מכנסיו ושלפו מתוכם אבנים בגודל של כדורי טניס.
בתחנה כיבדו אותו בקפה מחוזק בהל, כמו שהוא אוהב, והגישו לו
עוגיות פריכות ממולאות תמרים. אפילו אירגנו למענו כדור כתום
וקופצני. שמשון החליק את העוגיות במורד הגרון, ואז זינק לעבר
הכדור שהונח בפינת החדר והשתלט עליו, מתח את אצבעותיו
ושחרר זריקה. הכדור התרומם בקשת וצלל לתוך פח אשפה עשוי
מעץ במבוק. השוטרים מחאו כפיים. שמשון לקח אוויר והתחיל לזמר.
הטלפון הנייח במפעל הזכוכית טרטר לחינם בזמן שזליג דחס
מזומנים לחגורת הכסף. קצין החקירות חייג אליו מהטלפון הלא כל כך חכם של שמשון. מהתא הקולי בקע קול מתכתי, "אנחנו עסוקים,
תיכף נחזור אליכם". בחוץ חיכה הטנדר היפני המשומש, אחרי
מתיחת פנים. הפגושים והגריל עוצבו מחדש. ספרות חדשות הוטבעו
על לוחיות הזיהוי המתחלפות. כרטיס הטיסה ללוס אנג'לס הוצג
בעמדות הבידוק בנתב"ג. הטיסה לצידו השני של האוקיינוס הייתה
נעימה והנחיתה בבירת הבידור של העולם הייתה חלקה. זליג היה
בעננים. הוא השקיף ממרומי האוטובוס הפתוח לעבר בתי
המפורסמים בהוליווד, ובדרך לסוויטה במלון התעכב בשדרת
הכוכבים. לברון חיכה בלובי. ברגע שהבין במי מדובר, ניגש אליו
והציג את עצמו. הוא כרך את זרועו השרירית סביב מותניו העבות של הברנש עם הלוק המזרח תיכוני והוביל אותו למפגש המעריצים.
באותה עת, בנס ציונה, ישבה מכשפה על כורסת פוך והפיחה רוח
קרב בחמש בובות וודו. אחת מהן, נקמנית במיוחד, שכבה פעורת
עיניים על שולחן קטן, ובזמן שננעצו סיכות בפלג גופה העליון, זליג
חש בליבו וקרס מצדו השני של האוקיינוס, מתחת לאפו של לברון.
רופא שהיה באולם כנסים סמוך קבע את מותו של מנפח הזכוכיות
ששבר את ליבה של אישה לא צעירה בארץ רחוקה. אילו רק ידע שאסור להסתבך עם מכשפות, ייתכן שהיה נענה לחיזוריה.
בתאו המעופש שכב שמשון, עיניו עצומות למחצה, ורצה למות בדיוק כשרובין ומוריס גיב קמו לתחייה. מתחת לרשת חצר הטיולים בכלא התקיים מופע מחווה ללהקת הבי.ג'יס בביצוע סטלנים שהתבלבלו בין קנאביס רפואי לקוק פרסי. ברקע התנגן הלהיט "להישאר בחיים". הפעם לברון מרחובות לא ממש התחבר למילים.