התעוררתי בתוך בית זר, שכובה על הספה, ברגע הראשון לא זכרתי איך הגעתי למצב הצבירה הזה? האם מישהו טפטף לי סם אונס לתוך המשקה? אותות אזהרה הבהבו בתודעתי. הסתכלתי מסביבי, ספרייה גדולה, ובחזית אחד המדפים המאובקים, תמונת החתונה של קלרה ופריץ האבר. בחדר הסמוך שמעתי ריקודים וצהלות שמחה. קלרה אימרוואהר נכנסה לתוך החדר. היא הייתה יפה כפי שדמיינתי אותה, אצילה ולבבית; לבושה בשמלת תחרה לבנה שנסגרה בצווארון מעוטר בחוטי משי סגלגל. הצווארון היה חתום בסיכת כוכב שנהבית מוקפת מתכת מוזהבת. עיניה הכחולות בהקו והפנטנו. שיערה משוך למרכז ראשה, כשתלתלים קטנים נופלים בצדי עיניה. היא נבהלה קצת כשראתה אותי שכובה על הספה. היום, אני חושבת, שהיו אלו הבגדים שלי, שהיא לא ראתה ולא דמיינה מעולם. ואילו אני הייתי מוקסמת ומפוחדת ממה שקרה. אבל לא היה לי זמן לחשוב על עצמי ולעכל את החרדה של אובדן הזמן, כשהיא לפתע פנתה אלי.
*
לפני מספר שנים הוזמנתי לפסטיבל שירה בינלאומי בבאזל. הגעתי ברכבת מברמן בבוקר של יום שישי. אחרי שסיימתי להתמקם במלון "שלושת האמגושים", יצאתי לטייל קצת בעיר ולהביט בנהר הריין הגועש, שראה כל כך הרבה דם ועצב; פרידות שפרחו מחדש ואהבות שהתפרדו. תיירים הצטלמו על רקע גשר האמצע (mittlere brucke) בעל ששת הפתחים שנראו כמו ששת עיניים הפתוחות לרווחה מאיזה היפופוטמית שכל גופה העצום נמצא מתחת למים. התקרבתי ללוח המכשפות וקראתי את הכיתוב: "באזל מנציחה את האנשים שהואשמו בכישוף, נרדפו, עונו ונהרגו במאות הקודמות. היום, המקום הזה מזכיר לנו את החשיבות לפגוש אנשים אחרים ללא דעות קדומות ומבלי להדיר אותם." הלכתי רגע הצידה, הראש שלי הסתחרר ממבט גבוה בזרם המים.
אחת התיירות צחקקה לה על הגשר בקול רם וחברתה הייתה קצת נבוכה. לתיירת בעלת הצחוק הקולני היה שיער מגולח וצבוע בבלונד; סרבל מנופח בצבע כתום. היא הוציאה ממנו מנעול אדום. היא נעלה אותו סביב חוט ברזל, (שמישהו אחר קשר סביב ערבסקות הבטון) מתחת לשלט הזיכרון. התיירת הקולנית הביטה בחברתה, עם פרצוף טום-בוי, ששיערה התחבא מתחת כובע צמר צבעוני. היא חיבקה ונישקה אותה ארוכות. ואז היא הביטה בה שוב, הראתה לה את המפתח הקטן וזרקה אותו בתנועה קשתית לתוך המים. מעולם לא הבנתי את הטקס הזה. הרי שום דבר לא נשאר לנצח, המנעולים מחלידים, או נשברים על ידי עובדי העירייה, בכדי שהגשר יחזור לקדמותו; כל האמונה הזאת בנצח מסמלת דווקא את חוסר היכולת שלנו לאחוז במה שיש; אנחנו נועלות את המנעול על הגשר, ומתנשקות, דווקא בגלל שהמנעול נשאר פתוח ואין לנו דרך לסגור אותו. ובכל זאת, הגעתי לעיר של הָארִי, שאיתו חלקתי זמן משמעותי מחיי וידעתי שניפגש במאוחר או במוקדם.
ערפל התיישב על המקום. איזה כוח יש לאקלים הזה לבלוע פתאום את גגות הבתים, את קצות הרחובות ולגרום לנו לחוש כאילו אנחנו הולכות בתוך חלום; הרגשתי שהכול אפשרי, שהרי אין אופק שיחליט 'פה זה למעלה ופה זה למטה'. פחדתי שהָארִי תופיע מולי עם אהבה אחרת שמחזיקה את ידה ואתעמעם ואתפוגג לי לתוך מסך הטיפות הערפיליות. חנויות שונות עברו לפניי, הכול היה כל כך מסודר ומאורגן. אין חנות אחת שלא נמצאת במקומה. כל אחת מהן השתמשה במעצבת אחרת לסידור חנות הראווה. בית העירייה של באזל ובו קישוטי האבנים הצבועות נראה כמו נבנה מקוביות שוקולד של ילדים; עוד רגע עמי ותמי ייכנסו לתוכו והמכשף יתחיל לתכנן את ארוחתו.
הגעתי לבניין של הליטרטורהאוז, שבו הפסטיבל עמד להתרחש. המבנה של ליטרטורהאוז היה קופסה מלבנית עם שיפוע שירד מטה; הצורה הארכיטקטונית הזכירה לי איזה צעצוע כתום משומש, ששכנה שלי פעם נתנה לי במתנה. הקופסא הקטנה של השקופיות המתחלפות, הייתה גם מלבנית עם שיפוע זאת הסיבה שנזכרתי בה. יכולתי ללחוץ עליו ולהחליף שקופיות, בכדי ליצור סרט קצר של בובה שֶׁקָּמָה מתוך שינה ורוקדת על המיטה. אימי לקחה לי את הצעצוע וזרקה אותו לפח. כשאחי שאל אותה מדוע היא זורקת את הצעצוע לפח, היא אמרה שהוא מלוכלך, ושמי שמשחק בו ידבק במחלות. אבל אחר כך הוא הוציא לי אותו ונתן לי אותו בהסתר וכשאימי גילתה, שנינו נשארנו מחוץ לבית, עד שאבי לבסוף באמצע הלילה הכניס אותנו פנימה.
השעה הייתה עדיין מוקדמת בבוקר והשומר המשופם והמזוקן בכניסה הסתכל עלי, ושאל ברשמיות "מי אתם?" הוא הביט עלי בצורה מוזרה. הרגשתי שמתחת לשפה הרשמית, הוא חפש לדעת את המגדר שלי. אבל לא רציתי לתת לו שום דבר. אני לא כזאת ולא כזה. היה לי שיער קצר שמציץ מכיסוי הראש של הטרנינג השחור עם להבות האש, מעיל תָּפוּחַ קַל ואַוְרִירִי בצבע שחור עם כתמי צבע ורודים, נעלי ספורט אדומות-שחורות ופנים חסרי איפור. החבאתי את עיניי מתחת לברדס (הרגשתי שבדרך כזאת הָארִי לא תמצא אותי). פניתי אליו ברשמיות, לשון רבים.
"אתם מכירים את סטפני?"
"איזו סטפני?"
"המפיקה של הפסטיבל."
"מה שם המשפחה שלה?"
לא זכרתי.
הוא ביקש ממני תעודת זהות, וקולו התעבה ויכולתי לשמוע את חוסר השקט שלו. לא הייתה לי שום תעודה שכזאת, כי שכחתי אותה בחדר המלון. "בלי תעודה, אתם לא נכנסים!" הוא קבע בהחלטיות. הדרך בה הוא הביט בי גרמה לי לחשוב שמשהו בצורת החיים הקווירית שלי דחתה אותו. הצעתי לו שיתקשר אליה וישאל אותה.
"סטפני, יכולה להיות כל אחת בגרמניה, אולי אתם יודעים מהו שם המשפחה שלה?". הוא חיכה רגע אחד או שניים והתקשר אליה. והוסיף, "הפגישה שלכם היא רק בשעה שלוש, אבל אתם יכולים כבר עכשיו להיכנס." ומיד קיבלתי גם הודעת טקסט מסטפני שהתנצלה ושלחה סמיילי של יד דופקת על הראש. הסמיילי גרם לי לחייך.
החלטתי לרחרח קצת בתוך הבניין, להרגיש איפה תהיה ההופעה ומהו הווייב. הסתובבתי קצת אבודה בין מכונות הבמה הגדולות, מתרשמת מההיכל העצום והתקרה הגבוהה, עד שמצאתי מישהי שהסבירה לי היכן חדר האומנים. ירדתי אל המרתף ששכן מתחת לבמה הגדולה ושם מצאתי את המקום שבו היינו אמורות להסתדר ולהתארגן לפני ההופעה. רציתי להרגיש את השקט שלפני הסערה; להלך לבדי בתוך הדממה, שהיא חלק בלתי נפרד מהרעש. מסביבי היו תלויים פוסטרים של מופעים ופסטיבלים שונים, וברושורים צבעוניים. חלק מהתמונות שעל הקיר כבר דהו. אך הפוסטר של דגל אוקראינה בהק. התיישבתי משועממת על הספה הירוקה וכמעט שהתקשרתי להָארִי.
ואז סטפני הגיעה עם העיניים הירוקות והגדולות, שיער שטני, לבושה במעיל אנגלי ארוך בצבע בז' וצעיף הודי מהמם בצבע סגול ומגפי-חצי-אדומות. הייתה לי הרגשה שהכרנו איפה שהוא. היא התנצלה, והכינה לנו מיד קפה, והציעה שנצא החוצה. היא רצתה לעשן ואני הפסקתי. בחוץ השמים היו אפורים והשמש התחבאה מאחורי מערבולת לבנה שנראתה לי לרגע כמו הדפס של דרקון. להקת עורבים חצתה את הרקיעים מצד לצד. היא גלגלה סיגריה, בזמן שהחזיקה את הפילטר בקצה פיה. בדרך למעלה, הקפה שלי נשפך כמה פעמים וסטפני צחקה. היא העירה, שמלצרית כבר לא אהיה. ישבנו על ספסלים לצד שולחן אבן על גבי משטח חצץ לבן. אני לא זוכרת על מה דיברנו. אבל מהר מאוד, השיחה עברה לנושאים אישיים. היא דיברה אלי ברבים, ואמרתי לה מיד שהיא יכולה לקרוא לי "בִּי" ולדבר בלי כל הרשמיות. מצאתי את עצמי מברברת כל כך הרבה, דבר שלא ציפיתי שיקרה, כי בד"כ אני די סגורה ומופנמת.
דיברנו ודיברנו ושתינו עוד קפה, והזמן עבר וחלף לו. והיא כבר עישנה אולי ארבע או חמש סיגריות. ואני לא יכולה להניח את האצבע על הרגע המסוים שבו הבנתי, שהמילים שעזבו את חלל פינו היו רק התפרצות געשית כמו זרם של תשוקה שעלה וגעש בתוכנו. וכשירדנו להחזיר את הכלים למטבח, היא הסתכלה עלי בעיני חורשות-הָעַד שלה, התחככה בי ומצאתי את עצמי נוגעת באצבע שלה. וברגע שהיא נגעה בי בחזרה. זה קרה. כמו התפוצצות בלי קול, התקרבנו לריקוד כזה, טבעת של אש, שהרעיד אותנו. לא יכולנו להתנגד לעוצמה של הנגיעה בינינו. במקום זה התמסרנו כמו שהצמחים מסורים לבוא האביב, ושולחים את עלעליהם אל כל עבר. היא סגרה את הדלת וסימנה לנו להיות בשקט. פחדתי שישמעו אותנו, אך באופן מוזר, הסכנה גרמה לי ליהנות יותר. ולפתע, הפכנו עירומות וקרובות, ובן רגע רק רצינו לענג אחת את השנייה, ללחוץ על כל הכפתורים של הגוף, לשכוח מכל שיושב לו בראש ולהתמסר; והגניחות שהחבאנו, לא פעם בקעו החוצה במוזיקה מתוקה, שאין לה שם; מצאנו את עצמנו שוקעות במקום אחד והתעוררנו במקום אחר, חדשות ורעננות. ותחושות שלא הכרנו אחזו בגופינו. צבע גופה היה בהיר ממה שחשבתי, שנהבית, חסרת שיער-גוף שכמוה, ואני כהה ושעירה, ירושת הגוף של אבי. נשכבנו על הספה, נאחזנו בארונות, אפילו לרגע היינו על השולחן. מרחנו את הנוזלים שלנו בחדר, מי יכול היה לדעת? מי יכולה הייתה לדמיין את שקרה? רק הקירות שמעו וראו ושמרו בתוך הלבנים שלהם את סודנו. כשהתלבשנו יכולתי לרגע לעצור ולהביט בחתכים, הגלדים שכמו צמידים נצמדו לזרועה; לא שאלתי, כי ראיתי שהיא רק רוצה להתלבש.
היא פתחה את הטלפון, הרצינה ואמרה שהיא חייבת ללכת. "גם אני צריכה ללכת." הרגשתי צורך להגיד. "תני לנחש את רוצה ללכת לקבר של קלרה אימרוואהר…" זה היה מובן מאליו. כל הפסטיבל הוקדש ליצירת נשים ראויות לציון בתרבות הגרמנית וקלרה הייתה אחת מהן, אך מהצד היהודי. היא התנצלה שוב שהפסטיבל מתחיל ממש עוד מספר שעות ויש לה הרבה עבודה. כשיצאנו, נפרדנו בחיבוק קל. אולי היא לא רצתה שיתחילו לשונות לרכל. מיהרתי לחדר המלון, כי לא רציתי להסתובב, מרוחה בריחות גוף של מישהי. אני לא יכולה לומר שזה לא קרה לי אף פעם. ובפעמים שזה קרה, זה לא נמשך; אבל הכרתי את התפרצויות התשוקה האלו. כנראה שהיינו בודדות מדי? ויותר קל לייצר אינטימיות בין זרות.
*
ניקיתי מעלי את כל הסימנים של מה שאירע בחדר האמנים במקלחת ארוכה וחמה, שפתחה את כל נקבוביות העור שלי. תפסתי את האוטובוס הכסוף שהוביל מבית המלון לבית הקברות. האוטובוס נראה כמו איזה כלוב של קופים, שהיו אמורים לקפוץ על כל המוטות הצהובים שפוזרו להם במרחב המלבני. הייתי לבדי באוטובוס ובכל זת הכרוז האוטומטי, כרז את שם התחנה האחרונה. ירדתי בקפיצה מטה, אך שום אבק לא יצא מהאדמה הרטובה. לא הבנתי מה אני עושה שם? ולאן אני הולכת? ומה אני אמורה למצוא? הרי קבר הוא רק אבן שמסמלת משהו שאבד מן העולם ולא יחזור. ובכל זאת, כתבתי ספר שירים אחד על החיים המוחמצים של קלרה אימרוואהר ובזכותו הוזמנתי לפסטיבלי שירה שונים. שירים חדשים לא באו, והרגשתי שזהו הפסטיבל האחרון ואחריו כבר לא אוזמן עוד. תכננתי להישאר רק לילה אחד, למרות שהציעו לי שלושה לילות. לא היה לי סבלנות ורציתי כבר לחזור לפינה שלי, אחרי שאעשה את העבודה ואקרא את שיריי. ידעתי שזה לא נהוג, ושהמארגנות יחשבו, שאני לא בסדר. אבל אם הן רצו שאישאר, אז הן יכלו לתת לי עוד קריאה גם במופע הסיום.
אף אחד לא עמד בכניסה של בית הקברות, למה ציפיתי? לקהל של אבלים ואבלות? יש משהו מוזר בדלת הפתוחה לתוך בית הקברות; מצד אחד, יש משהו מאוד מזמין להיכנס לתוכו; ומצד שני, עולה השאלה כיצד משאירים את המקום היקר הזה, שמכיל כל כך הרבה זיכרונות אינטימיים, בלי שמירה או מצלמות? פחד קמאי אחז בי, כשנכנסתי למקום שאין ממנו חזרה.
טיפסתי לבדי אל הגבעה הירוקה במדרגות רחבות. מהצד ימין של הכניסה למקום עמד בית-הספדים גדול, בסגנון ספרדי עם פתחים מקושתים. ומהצד השמאלי, נפרש מולי שטיח של דשא ובמרכזו עמד פסל מוזר, — שולחן אבן שכל אחת מרגליו הייתה חיה אחרת שמחוברת בגופה לחיות האחרות, כמו תאומות סיאמיות. עברו מספר רגעים עד שפענחתי את הסוד שעמד בתוך הפסל של החיות: היה בו איזה רצון לייצג סיפור בתוך סיפור; רגע שבו כל החיות כמו הנשים והאנשים הקבורים במקום – השתייכו לנשמה גדולה, – ששלל קולותיה, מתלכדים לתוך עלילה מאובנת אחת ויחידה, כזאת שלא תשתנה, — גם אם אדרוך עליה.
חציתי משטח דשא גדול ועליתי מעלה ומעלה, טיפסתי במדרגות, חציתי מפל מים שזרמו בתוך תעלת מים רגועה, עם ברווזי עצים שהתחבאו בינות קני הסוף הגבוהים, עד שהגעתי לקצה בית העלמין; היכן שהיה ניתן לראות את בנייני העיר באזל צומחים מעלה, כמו עשבים שוטים; קו הבניינים חתך את האופק כמו חיתוך הזיגזג שעל מפתח ביתי. הבטתי על העיר של הָארִי וחשבתי כיצד שנינו היינו יותר מדי עקשניות ולא הצלחנו לייצר לנו בית; האם זה בגלל שלא רצינו להיות כמו הורינו? או שלא התאמנו מספיק? מדוע לא תחזקנו את מערכת היחסים? דבר אחד ברור, מתי שהוא הפסקנו להתעקש על הושטת היד והסתגרנו בערים השונות שלנו ונפגשנו פחות ופחות.
האויר היה שקוף וקר, השמים היו תכולים בהירים והשמש בערה ממרחק. עמדתי קפואה, לבדי. באמצאות מנוע חיפוש אינטרנטי באתר של בית הקברות מצאתי במהירות את הקבר: פריץ האבר וקלרה אימרוואהר נחו להם במנוחת עולם תחת מצבה מספר 7676 בסקציה 20. הבטתי בשם של קלרה שנחרט על האבן הסגולה כהה ואפורה. ומתחת השם של בעלה לשעבר, פריץ. מתוך השיחים הירוקים של פרחי המרגנית פרצו עלים משוננים של שָׁרָכים והצלו על המקום. מחטי אורן יבשים נזרקו על ריצפת הבטון שהכילה בתוכה גם אבנים בוהקות, כמו מאובנים.
"קרע, קרע" קרא איזה עקעק זנבתן עם גוף שחור ובטן לבנה. מבטי הוסט הצידה אליו. הוא ישב על גזע עץ אורן עם נִבְלַת זיקית כהה עם נקודות צהובות. התקרבתי אליו והוא קפץ עם טרפו והתעופף לעץ סמוך. הייתה לי תחושה שמישהו צופה בי ממרחק וחרדה התפשטה בגופי. הסתובבתי וראיתי במרחק של כמאתיים מטרים, אישה מבוגרת ויפה עם פס של שיער לבן שזור בשיער הפחמי שלה. פניה היו מוסתרות מאחורי הינומת תחרה של אבל. היא הייתה לבושה בשמלה מיוחדת של קטיפה כהה. לפתע, הרגשתי יד מונחת על כתפי. פחדתי שזה איזה סוטה, שמחכה לנשים בבתי קברות, וקופץ עליהן כשהן מביטות בפיתיון. וכבר הוצאתי את גז הפלפל מתוך התיק שלי.
הבטתי אחורה ואותה אישה מסתורית קפצה באופן לא מובן מאחוריי. נבהלתי. לא הכרתי אותה. זאת לא הייתה האישה עם בקבוק הוודקה, שראתה אותי מדברת עם המשוררת הכורדית ברחובות ברמן והחלה לצחוק בקול רם במיוחד. היא גידפה אותנו והכריזה, "אנחנו העם!" (Wir sind ein Volk!) ודרשה שנחזור למקום ממנו באנו. הבושה התפשטה בגופינו; שתינו נולדנו בגרמניה, ובכל זאת, ירשנו את תווי פנינו ממדינות לא אירופאיות וזה היה עונשינו. לא יכולנו להפוך לגרמניות בעיניה, גם אם רצינו; עינינו לא היו כחולות כמי האגמים ושיערנו לא היה זהוב כשדות החיטה.
לא ידעתי מדוע המסתורית נגעה בי. מי היא הייתה? הרי המרחק הזה כאן בין אנשים הוא כמעט קדוש ואסור לחצות אותו. אבל זה לא היה סתפ מגע אנושי; הנגיעה הייתה קלה כמו נוצה, ועדינה כמו כנף של עש המתעופף לו בחשכת הארון. משב קור אחז בגופי כשקמתי לעמוד מולה. ניסיתי להיות קולית, אך דפיקות הלב שלי בישרו לי שהייתי מבוהלת ומאוימת. ובכל זאת הייתה לי אנרגיה אחרת. שאולי נבעה מכזב ההורמונים ושקר הכימיקלים שונים שעדיין התרוצצו לי בדם, כתוצאה מהמגע המזדמן בסטפני. הגוף ושקריו. נו, באמת, מתי יכולתי כבר לחזור לעצמי; להיות מכונסת כמו ענן אפור כהה שעובר מעל עיר; שְׁחָק שכזה שלא מתחשק לו מיד להוריד את הגשם, אלא פשוט תלוי לו מעל לעיר כשהוא מכהה את חיי אזרחיה.
המסתורית החזיקה ספר בכף ידה. רק היום, כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שלא היה לה מעיל וזה היה כבר נובמבר. היא ניגשה אלי בחוסר מנוחה והגישה לי את הספר. הסתכלתי סביב אולי מישהו רדף אחריה; ואולי בגלל זה היא הייתה צריכה להיפטר ממנו. אבל לא לקחתי אותו ממנה. לא יודעת למה, אבל ברחתי, בריצה מפותלת של זיג-זג, בכדי להתחמק, עד שהתחבאתי מאחורי איזה עץ אורן ענק. ושוב, במהירות שיא, היא נעמדה לפניי ודחפה את הספר לידיי. אך לא רציתי לקחת ממנה אותו. קשה לי להסביר איך, אבל היא הכריחה אותי לקחת אותו, מבלי להשתמש בכוח. הדבר הראשון שתפס את עיניי בספר המוזר הזה היו הדפים שלו. הם היו חתוכים בצורה גסה ולא שווה. היא המשיכה לעמוד מולי. אולי ביקשה לשוחח עימי עליו. הסתכלתי ובחנתי אותה; תפסתי זיק מתוך עיניה השחורות; משהו הפחיד, או אפילו רדף אותה; הייתה לי תחושה שהיא רוצה להפטר ממשהו אסור. אני לא זוכרת שהיה לה ריח גוף, או אפילו ריח פה. ואני מצאתי את עצמי שותקת. זאת הייתה תקופה קשה בשבילי. הייתי בסוג של משבר זהות. כי השתניתי. סוף סוף, הגדרתי את עצמי כ*-*ג'נדרקוויר*-*, אבל מולי עמדו מבנים עצומים של ג'נדר שקשה היה לשנותם.
השמים התקדרו. עננים, כמטבעות של כסף שנמרחו על הרקיע בידי סכין לא ידועה. הבחנתי שעל עטיפת הספר לא הייתה כותרת כלשהי. רק בשִׁדְרָה שלו גיליתי את הכותרת המטושטשת: "קלרה ופריץ האבר" הבנתי ששום דבר לא קרה במקרה. גשם של טיפות גדולות החל לרדת, מסוג הממטרים שמתחילים חזק וממשיכים אחרי זמן קצר הלאה. לפתע, המסתורית נעלמה ברגע אחד. נותרתי עם כתב-היד וחששתי שהוא יתרטב. נצמדתי ליד דלת פלדה חומה, מְקֹרָה ומבנה מסתורי התחום בקירות בטון; וכל זאת, ליד אגם דלוח, קני סוף, ברווזי עצים שכמוני חיפשו מסתור להסתתר מהסוּפה הכהה ששדדה לרגע את הכחול מהשמיים. האוויר היה מעורפל, מְאֻפָּל וקהה. פחדתי מכל הסיטואציה המוזרה. לא היה לי מה לעשות, אז פשוט פתחתי את הספר.