אני מאפרת אל תוך החור הורוד במאפרה הזו שקניתי בחנות הירוקה של העישוּנים, והאפר הזה, ככה, כולו; עולה למעלה ומשתבלל עם השמים; הם מאוד כהים. הוא מתחלף בנצנצים בנאליים ברמות שגורות עד חינניות כי מה-קשור-עכשיו-מדע-בדיוני? אני שונאת מדע בדיוני. אני לא זזה או משהו כזה, הלב שלי לא פועם חזק יותר או מהר יותר. כלום. אדישות מוחלטת של כל ענייני הגוף. מה זה זה? אני לא מפחדת. זה אולי עניין קצת מפחיד; שאני לא מפחדת. הנצנצים עולים למעלה נגד כל העובדות שאספתי בחיי במין מערבולת מרשימה, תפוחה, אוורירית ונהדרת. הם מסתובבים שם מעליי רגעים מאוד ארוכים. מצד ימין נשמע קול צרוד-חנוק-זכרי שיוצא כמו מהראש שלי, וככה קורא לי להריח אותם, את הנצנצים; להריח חזק. צורח לי במרווחי האוזן שאני צריכה רק להסניף אותם ככה, באחת, והכל ייפתר. הכל ייפתר. בבת-אחת ייפתר. ופאף! כאילו שלא הייתה בעיה בכלל, מעולם. הנצנצים משתטחים על שולחן הזכוכית השחור לאט, במקצב הקאנון ברה מז׳ור של פכלבל. נשבעת. זה יפה. בטח שהוא שחור, השולחן, בטח. בטח שהוא זכוכית, בטוח שהנצנצים מסתדרים בשורות ונופלת גם קשית רוז-גולד ישרה ומהודרת, כזו שבטח וכבר וארצה לדחוף לאף מבלי לפחד. בכלל. אז אני דוחפת. דוחפת-דוחפת. מה יקרה. אני הפסקתי לשאול שאלות מיותרת בעולם הזה.
כולן באחת, בום אחד ארוך. בוווווםםםם בהילוך איטי עם ווליום גבוה. לא לחשוב. מיותר לחשוב-מיותר לחשוב. סחיבה ארוכה במיוחד, הנחיר המשומש שורף. שורף העניין הזה. מבקשת להיכנס לחרדה כי מה חשבתי לעזאזל? אבל אני לא. וזה עוד שורף. בקצוות טווח הראייה יש עננים מאוד ורודים, במרכז עמומות הבלחות של עשן לילכי מנצנץ; צבעים של מוות. מוות. סיגריה. פארלמנט לייט ארוכה. אני אוהבת אותן. הן מזכירות לי כמה אני שווה כשהעיניים שלי נתקלות באחת מהן בתוך האצבעות שלי. שווה כזו. עם אצבעות ארוכות. אשליה מצוינת; ברצינות: עוצמה-כזו-מעורפלת ודרמטית מאוד, אני מתה על זה. הפריווילגיה מנצנצת ממני והאצבעות שלי מתארכות. זה יפה. אבל זהו. מכבה את הסיגריה ומרימה עיניים אל השעון במעלה הפאלפון. הדקות נמתחו על עשר. ומהר כבר לא שורף. הורוד נסוג מזוויות העיניים. הקשית הישרה נעלמה מהשולחן וגם שאריות הנצנצים. כולן. אולי דמיינתי. אולי פשוט דמיינתי. הכל דמיינתי. בטח. אולי אני ישנה בכלל. אולי פשוט אני אלך לישון בתוך הלישון.
בוקר. הפלאפון מלא התרעות וממרחק יש קולות של זעקות שבר. ממש כאילו אנשים בוכים בבתים פה, כולם. אני מדמיינת? יוצאת לסיגריה. אני מסבירה לי שוב שזה ממש בסדר ואפילו עדיף לעשן קודם. ברצינות. מה שזה לא יהיה, לא יכול לדחות ענייני ניקוטין. לעשן. ורק אז לצחצח. שום פומו לא יהיה כאן. מסבירה לי שזה סבבה, שאשחרר. אז סיגריה. ואז פותחת את הפלאפון ומיליון הודעות מאנשים שונים שהולכות כולן בערך ככה: ״מה עשית יא גזורה?״ הרגשת האדישות הזו שנבלעה בי אתמול ממש קשה. לא מרפה. מה הסרטים עכשיו? עכשיו-מה עוד? מה עשיתי כבר? נשבעת שלא יצאתי מעצמי כבר שנה. להתמודד עם החרא הזה? כי כן מה, בא לי להסתקרן. לא בא לי להסתקרן. איפה זה שמעניין אותי משהו? זה לא ישנה כלום. אני מניחה את הפלאפון הפוך ומדליקה את הג׳וינט. עדיף להדליק ג׳וינט.
ועכשיו כבר בטוח שאפשר לצחצח, ומי-פה ורודים, וקרם הגנה והכל. להכין עוד קססה, כי נגמר וקפה קר-קר מכל הקרח בעולם, והפקאנים המתוקים האלו שנגרסים ככה ברעש מר. מכבה את הבלנדר ושופכת את הסמיך אל כוס שמנה ממש וארוכה בקטע לא מאיים ודוחפת קשית. מנסה שתיגע בדיוק באמצע העיגול. זה תמיד עובד ומשמח לי את הלב. הקשית צהובה מאוד, שמנה. ככה שתכיל גם את שברי הפקאן המעוותים. קולות השבר מבחוץ כאילו התרחקו והתקרבו בינינו צעקות חזקות מאוד במגאפון והרבה גיבוי מקהלתי. זה הרבה קולות מהבחוץ הזה. אני מתעלמת, כדאי. לפני עשרים דקות גג הייתי בחוץ והכל היה כחול רגיל עם עננים והכל. מדליקה מוזיקה. עדיף מוזיקה מתהיות, מוזיקה זה טוב. אני כן נועלת את הדלת, בכל-זאת, אי אפשר לדעת. חייב ביטחון. רוקדת שעתיים מוזיקה כזו שבדרך-כלל אני מבקרת בראש ורוקדת בתחת. זה טוב. מכינה עוד ג׳וינט. יוצאת לעשן אותו, נזכרת במגאפון. מה יקרה כשאכבה את המוזיקה? אני לא מפחדת. מה זה כבר מגאפון? אולי השכנים משחקים משהו, או משהו כלשהו, אולי מתרגלים עם מישהו? ימות העולם ואני לא אדליק את הג׳וינט בבית. מה אני בת שש עשרה? למה אין לי ערכים? אני כבר לפני שש וחצי שנים החלטתי שבבית הזה לא יהיו עישונים. על הבחוץ לא דיברתי יותר מדי. אז מותר. ימות העולם והמילה שלי אליי לא תוּפר כי אחרי זה אני חודש שלם ככה מתעצבנת עליי, אני יודעת. בטח אצא, בטח שאצא, זה שלי פה. צעקות זה לא קאסמים או משהו. למה מה קרה?
וואלק הפגנת עולם מחוץ לבית שלי. טוב, ״עולם״, תגזימי; אבל זו הפגנה אמיתית כאן עם מגאפון אפור או לבן ואיזה שלושים נשים שצועקות ״את בושה״. והן עם פנים מאוד מכוונות ככה על הפרצוף שלי, ״את בושה״. מה? רוצה לשמוע את הלסת שלי נשמטת אבל היא מקבלת את העניין בשוויון נפש. זה חלק מהנצנצים? אני בטוח מדמיינת את זה. להתעלם ולשבת לעשן. מה? מה יקרה? אלוהים, גם לי יש מעט מהפרופורציה, מה התפאורה המוגזמת הזו באמצע החיים? אני מדליקה אותו. מתיישבת עם הגב אליהן. שאכטה. ועוד ואין חשיבה. אולי אני אלך בכל זאת? מה יגידו אחר כך אם לא? בושה. מה עשיתי? זה בגלל התמונות שלי? הקולות מצטברים בי. אני קמה. מה, לא אקום? אקום כוס-אמק. מסתובבת. שאכטה. אני אלך לשם. מה יקרה? אני אלך, כן, עם השאכטה בפנים שלהן. למה מה שאתחשב בהן או משהו? הן בטח רוצות שאשחק אותה טובה ככה. אני לא טובה ממי. לא אני. אני טובה. לי. טובה. אני לא אעשה להן חשבון, למה מה קרה? מחוץ לבית שלי! שלי.
מדליקה את הג׳וינט כי הוא מהר מדי כבה, ומתחילה לזוז לקראתן. יאללה, מה. כן, שיצעקו, נו אז מה? אולי זה הכל כי הן לא רוצות שאעשן יותר בשכונה? אולי כי הוילונות שלי שקופים והבנים באים להציץ עליי ומצלמים ומאוננים עליי בשירותים במקום לזיין אותן ועכשיו אני אשמה. מה-מה? אולי זה עניין או משהו של פעם? אולי בגלל ההוא שמת ועכשיו גילו שבדיוק יום לפני חיפשתי בגוגל איך מתסיסים רעל. אולי משהו שכתבו עליי אולי? ביקורת של איזו בן בטח שהוא פתאום קורבן כי משהו. אולי אני פשוט אענה לאחת מכל ההודעות ואשאל מה קרה? שלושת המטרים ממני אליהן מרגישים לי רחוקים כל-כך. זה לגמרי עדיף להתמודד עם זרוֹת נשים אם זה עניין ככה ענייני, ושאלוהים יעזור לי. ההליכה מתארכת עוד ובאמת שהיא מאוד קצרה כשאני יוצאת לזרוק זבל, מאוד-מאוד. הפנים שלי נגלות מולן ברור יותר וחד כשאני מתקרבת אל החומה האפורה. הצעקות מתגברות. מתגברות! אני מסננת אותן כבר בפתח האוזניים. אני לא שומעת כלום. למה לי? משאירה בי רק המהום צעקות וגוונים של בכי בכמה זוויות. שלא יוסיפו ״תימהונית, תימהונית זאת״. אבל אני לא יוצאת מהחומה. למה מה קרה? לא יוצאת. לא חשוב מה. שידברו איתי מהבין לבין, מה הבעיה?
אישה בלונדינית גבוהה מאוד ושזופה או אדומה, לא ממצמצת בכלל. לא ממצמצת אותי, לא אותה וגם לא את הריסים הכחולים המאוד ספציפיים שלה. היא רוצה להוציא לי את כל הגרון רק עם העיניים. זה בטוח מעניין. להוציא לי את הגרון רק בעזרת העיניים. מה יש לה זאתי, אמאל׳ה, מה יש לה? ״את!!!! זה הכל בגללך!!! נרקומנית! בושה!!״ וכל הנשים מאחוריה מצטרפות אליה בריפיט ממונטר כזה; עוד שניה אני בעצמי מאמינה. סתם. אני ריקה. מה יש להן? ״הי-י-י-י-י נ-נ-סיכה! תעצרי, ממי. דברי אליי עם מילות קישור, כי אני לא מבינה. מה הבעיה? איתי יש בעיה? מה הבעיה?״ אני אומרת. זה לא שהן מקשיבות; אבל אני אומרת. שיתנו לי תשובות החיות בסרט. אתן צועקות על הבית שלי נשמות. היא לא עונה, הן לא עונות. הן עוד בעניין ה״בושה-בושה-בושה״ סב-סבא שלהן בושה. מה לעזאזל, מה?
אישה צעירה, בטח בת 23 או משהו, עם קארה ישר וחום שמגיע בדיוק לסנטר ונעצר, עם עיניים כל-כך אדומות שלא רלוונטי הצבע שבפנים. נפוחות. רק היא מתקרבת אלי, אולי רואה אותי, היא. נעמדת ביני לבין החוֹמה לבין ההיא הבלונדינית. היא מושיטה לי את האייפון שלה ביד שמאל, אולי היא שמאלית? שמאליים הם אנשים יפים-כריזמטית, נכון? שמעתי שככה אומרים. השקט נמתח מאוד לצרכי הדרמה הביזארית שיש בי בעיניים וההיא פותחת את הפה ומאחוריה הן משתתקות. רק נשים, רק נשים הן ככה מבינות. היא אומרת יפה, ברטט נוזלי וכמעט בלחש עמוק: ״ראו אותך. הראו אותך בכל האינטרנט מסניפה את הנצנצים הורודים. כולם בתגובות כתבו שהביאו לך פתק שאמר במפורש שאם תסניפי אותם, אז כל הבנים ייעלמו ברגע מהעולם. ואת פשוט,
תראי אותך,
את פשוט
הסכמת״
טוב, יפה היא לא.
״תגידי את סתומה?״ שאלתי אותה, כדי שאדע. ואז נזכרתי שאני לא מדברת ככה לבנות, שאסור לי לדבר ככה לבנות, אז נשמתי שלוש וניסיתי לתקן עם חיוך שמן-שמן: ״לא סתומה, אחותי, אבל בואי, בושה? מה עכשיו בושה? אתן מדברות עליי?״ היא אומרת ״נו תראי, תראי.״ אני מרימה מולי את האייפון שלה, הוא כבר ננעל, אז היא לוקחת, פותחת במבט ומפעילה את הסרטון. כוסאומו. זו ליטרלי אני. כוסאמק. בואנה זו אני מאתמול מסניפה שם נצנצים משולחן הזכוכית השחור וכל העניין הזה. אוקיי וואלק, זה פדיחה זה. כן, פדיחה זה. אמא שלי בטח רוצה למות. טוב זה מצחיק. איך לא תרצה למות זאת, היא לא יודעת שהילדה שלה מעשנת סיגריות ופתאום היא בכל מקום מסניפה לה מול העיניים עב״מים. היא התקשרה כבר שמונה פעמים מהבוקר עד עכשיו. ביום רגיל היא מתקשרת ארבעים. אולי הפעם היא ויתרה? אולי כן היה שם מכתב כזה? לא-לא-לא היה מכתב. ״ומאז אין בנים״ הקארה מוסיפה שם ״ושמאוד, שידעת. ועכשיו אין בנים יותר. את מבינה? חבר שלי ליטרלי נעלם באמצע ניגוב קקי, את מבינה? הנייר נשאר תלוי שם באוויר איזה חצי שעה עד שהוא נפל אחריו למטה. ככה, נעלם.״
מה? מה קקי עכשיו? אני מדמיינת את זה? אני שואלת עכשיו את כולן במה שעלול בתוך ההמולה להתפרש כצעקה: ״מה? חברות, מה? איפה כל הבנים? לא הבנתי״ אני ברצינות שואלת, רק קצת מחייכת, כי בכל זאת; נשמע קצת כמו התגשמות פנטזיה. אבל; מה? וכולן התחילו שוב לזעוק בדרמטיות דרמטית כזו שנמתחת לכל הדעות וכזה להגזים לאללה ולהשתטח על הרצפה ולצרוח ״רוצחת! רוצחת! רוצחת!״ מה יש להן אלה? זה קצת מעצבן אותי או מרגיז או משהו. זה חוקי בכלל לצעוק לי כאן ככה קבל עם רוצחת? כאן? כשהדף הכל והקול ליטרלי בתוך החצר שלי? זה לא אמיתי זה. אני מדמיינת. איך זה אמיתי זה?
אני כזה רוצה לומר: ״טוב איפה יגאל שילון״ אבל זה ישן מדי ואני פאקינג אישה בטריינינג שאוהבת ביום טוב במקסימום לראות טריוויה על קוק. למי זה איכפת אלוהים? את מי זה יעניין? למי זה איכפת? אני מרימה את הקול, מנסה להתגבר על הקריאות, ״טוב, חברות יקרות שלי, נראה לי שקצת שיגעו אתכם, ואני לגמרי מבינה למה אתן כאן עכשיו, אבל שתדעו לכן שברצינות-אני-לא, אני ממש לא קיבלתי שום מכתב, וגם לא רואים מכתב בסרטון שלכן, כמו שאתן מאוד רואות שם. רק האבקה הייתה שם, ואני לא מתכוונת להסביר את עצמי מעבר, ממי, אוקיי? אוהבת, ביי-ביי״. מסתובבת להן בפני-פנים ולוקחת שאיפה רצינית מהג׳וינט. לתדמית ככה או לנפש, זה לא משנה (או ידוע לי). אוויר חסום נכנס לי לריאות. הוא שוב כבוי. אני שוב מדליקה. אוצרת את העשן בי. שיתקבע, שישאר, שיבואו לראות אותו מכל העולם. עשן זה בן, אז איך הוא כאן? יש, בטח שיש בנים בעולם.
אני מתיישבת מחוץ לבית, אני לא אעשן בפנים. זה לא הבית של סבתא שלי פה בתחילת שנות התשעים. למה מה קרה? שיפגינו עד מחר ומחרתיים ומה שהן רוצות שיעשו בכלל. אני אקרא ספר, ככה, על הצעקות שלהן. מול הפרצופים העייפים שלהן. זה לא מזיז לי. גם הקקי המרוח על הנייר התלוי הנעלם ההוא לא. לא מעניין. מה זה איכפת לי. אני אפילו לא חושבת על שום בן. שום בן שבא לי להתעניין ולבדוק אם הוא מת או חי או באיזה עולם או משהו. אף אחד. ומה אני אמורה לעשות עכשיו אה? לבכות או משהו, לפחד? בפּנים שלהן אני אקרא להן ספר. למה מה קרה? ספר טוב אמור להשמיד את העולם החיצוני תוך רק שתי דקות. אני יודעת את זה טוב. אז אני לוקחת משהו טוב-טוב. מה הבעיה? הן משתגעות לגמרי ככה לראות אותי יוצאת מהבית מחזיקה ספר שבע מטר מקסימום ממקום ההמולה. מגבירות קולות. נראה שהן עפות על התגלגלות המילה נרקומנית על הלשון. ככל שהתקדמה השעה הן המשיכו ליילל אותה, אולי אפילו יותר מ״בושה״. אהבלות לגמרי אלה. אהבלות לאללה. או שאפשר להבין אותן? אולי ככה עם הסרטון המוזר הזה שרץ להן בפלאפונים, כן? אפשר. להבין, בטח שאפשר להבין. זה בכל זאת מוזר. אבל זה לא אומר שזה קשור אליי כל זה; כן? אסור לי להתקפל כאן. זה לא קשור אליי. איך יהיה קשור? נכון? אם זה היה אז כבר מזמן הייתה פה משטרה אמיתית עם מדים וצ׳קלקה ולא החרא הבינוני הזה. בטח שעדיף החרא בינוני כזה.
והן אלה ככה ממשיכות להפגין ימים וחודשים ואני יוצאת לעשן את הג׳וינטים ששייכים לי בעולם הזה רק שבע מטר מהן, עם הגב. שיראו את העצמות שלי ושיסננו עם דיקציה מושלמת ״נרקומנית זאת, רוצחת גברים נרקומנית זאת״.
הבנים לא חזרו או משהו, פשוט אין אותם ודי; אין אותם. וזה לא כזה לא נחמד. אפשר פתאום לקרוא איזה 20 ספרים ביום אפילו ככה כאן, עם הצעקות התשוקתיות שלהן; ככה. פתאום ממש אפשר. והנה שוב מישהי מתחרפנת שם מעבר לחומה מבכי וגעגועים לא אליי, ואומרת שידעתי הכל, שהרי הביאו לי מכתב. איזה מכתב? שחררו מהמכתב! ותכלס-תכלס, זה לא שאם הייתי רואה מכתב כזה שאומר שאם רק אסניף לא יהיו יותר בנים בעולם אז בטוח שלא הייתי מסניפה. לא הייתי מאמינה בטח שזה יקרה, אבל אולי הייתי מסניפה עם כוונה. אבל לא הייתי מאמינה. עכשיו אני מאמינה? אולי הייתי חושבת שזה רעל או משהו כזה; אם היה מכתב. ואז לא הייתי לוקחת. כן, יש מצב. הייתי בטוחה שזו חייבת להיות איזו דרך של איזה ממורמר אינסלי למשוך אותי למותי דרך כל הנצנצים ומטרות העל שנועדו רק להדליק אותי. כן, הייתי מקווה. למה לא. למה לא בעצם. מה כבר יקרה? אבל לא היה, לא היה מכתב, לא היה.
אחרי עוד חודשים, כשהתקשורת ככה חזרה לעמוד על הרגליים וכבר היה ממש כדאי שיתחילו לדבר על עוד כמה דברים חוץ מהזכרים האבודים, כי זה כבר היה ברור ממש לכולם: אין יותר בנים בעולם. התחילו לפנות אליי לראיונות על הלילה ההוא. בהתחלה לא הסכמתי, כי הם הפיצו שזה בגללי וכל התקשורת בעולם ככה נתנה לזה ידיים ולא הפסיקו לשדר אותי מסניפה נצנצים בכל פינה. והם עדיין לא מתנצלים על זה או משהו. הם אפילו לא אומרים למהבּוּלוֹת שעוד כאן שזה בלתי אפשרי. וזה הרי בלתי אפשרי. בטח שזה בלתי אפשרי. אבל בסוף הסכמתי. אני הסכמתי בתנאי שרק רינה מצליח תדבר איתי. וזה עניין, כי היא רק בשבילי חזרה לעולם החדשות. היא ככה וויתרה על כל חלום השחקנית המאוחרת שלה. בשבילי. היא תבין אותי זאתי. נראה לי. מישהי צריכה לומר את מה שכולן כבר מחייכות, אז אמרתי. בטח אמרתי. אמרתי בסוף כל השאלות הפורנוגרפיות על הסרטון שלי עם הנצנצים וההפגנות האלו מחוץ לבית שלי, שכבר קורות רק פעם בשבוע, אחרי כל זה אמרתי ככה את האמת גם, כדי שאוכל אולי לישון: ״ובואו. לא חייב להכחיש שכולנו פתאום מסתובבות עם חיוך ממש זוהר על הפנים. גם אם נניח זה הכל בגללי. איך קשור לשנוא אותי? הרי לנשק לי אצבעות בכפות הרגליים היה בטח צריך, צריך-צריך. אבל אל תתקרבו אליי, נראה לי, אל תתקרבו; אבל לפחות תודו שצריך.״ רינה ככה צוחקת, משתגעת ממני לגמרי; איך לא? מה? ״סדר עולמי חדש הנצנצים שלך עשו כאן״ אמרה לי אחרי סיומת הצחוק ואמרתי לה כזה ״ממי זו לא אני אומרים לך״ והיא כזה ״שיהיה״.
אחרי עוד חצי שנה בלי שום הפגנה, אפילו לא מקללים אותי ברחוב יותר. זה מחלחל-עמוק-מחלחל. עוד חודשים וזו כבר שנה בדיוק ליום היעלמות המסתורית של כל זכרי העולם המבוית; נחתו בכמה ״מרכזי חלוקה באהבה״ (מה שנקרא עד לא מזמן ״מפקדה״) בכל רחבי הגלובוס העגול חבילות עם זרע שמור בתנאי הקפאה מוקפדים ביותר. ככה, בהפתעה גמורה. חמש שעות לאחר מכן, מאות אלפי רופאות מתרגשות ועומדות בתורים המרכזים השונים רק כדי להחדיר לכל מבקשת עוברים. עוברים תשעה חודשים ובנגלה הראשונה יצאו בנים. ורבות שילדו בעולם של פעם ופתאום חוו הריון שלם ללא גבר לצידן, חשו בעננים וכמובן מיד הפכו לקיצוניות ורצו לשמר את המצב הקיים. שכחו ממני לגמרי. הן אמרו: ״אולי לַיְּאוֹר? לַיְּאוֹר, כמו שאלוהים אמר״ ואז כבר התערבתי אני, כי ״יאללה תרגיעו נשמות, אלוהים זה כל-כך עניין של בנים. תשאירו אותם כאן, הכל יהיה בסדר, בואו נסמוך על התהליך״. והקשיבו לי. אשכרה. סתם. רק איזה עשר סה״כ אמרו ״לַיְּאוֹר״, אבל היה דחוף לי להישמע. וכבר עשר שנים עוברות ופתאום עוד עשרים ותנו לי לספר לכם שהבנים החדשים שנולדים כאן הם משהו-משהו; טובים-טובים.