מה שמעיק עליי זה שאני חייזר. אני אומר שאני חייזר ולא מאמינים לי. אני באמת חייזר. הגעתי לפני עשר שנות אדם מהכוכב "אסטראגוסטהטרררר" שזה בתרגום לעברית "בית". מדענים מכנים את הכוכב K2-18b וטוענים שהוא מרוחק 111 שנות אור מכדור הארץ. כשאמרתי בעבודה שאני לא מכדור הארץ במקור, פיטרו אותי. למעשה בכל פעם שסיפרתי לבני אדם שהכרתי את האמת התרחקו ממני. בסוף הגיעו מהרווחה. שלחו אותי לפסיכיאטר גם הוא לא האמין לי. אמר שלקחתי את האינפורמציה על הכוכב מכתבה בעיתון. אישפזו אותי במחלקה סגורה. אמרו שאני לא חייזר, שמדובר בהזיות. טענו שיש לי דיכאון, אבל זאת פשוט הבעת הפנים שקיבלתי מהמנהיג לפני ששלחו אותי לכדור הארץ. אבחנו שיש לי חרדות אבל אצלנו לפחד זה טוב ומי שמאושר יותר מחצי שעה רצוף מתמוסס. הסברתי שאני מורכב אחרת, אפילו אין החומרים שמהם אני מורכב בכדור הארץ. לא האמינו לי. נתנו לי תרופות פסיכיאטריות והן לא השפיעו. כימיה שונה. ניסיתי להסביר שאני חייזר אבל אמרו לי שאני בהכחשה, שיש לי מחשבות גַדְלות, שיש לי פנטזיית הצלה ואני מחזיק באמונה שנשלחתי לכדור הארץ בגלל הקשר הלקוי שהיה לי עם אמא שלי. עניתי להם שהמנהיג דווקא שלח אותי על מנת לרגל כדי שיוכלו לכבוש את כדור הארץ ב-17 שניות ולא ב- 15 דקות שזה הממוצע שלנו ללא ריגול. הם כל כך טיפשים שגם לומר את האמת לא ייסכן את המשימה שלי.
הצוות במחלקה צחק עליי מאחורי גבי. חשבו שאני לא שומע אבל אני מזן "ארבסססשי" והשמיעה שלנו מיועדת לריגול. כן אצלנו יש זנים לתושבים כמו שאצלכם יש זנים לכלבים. כמו שיש כלבים לתקיפה יש אצלנו זנים לתקיפה. תפגשו אותם בקרוב אבל רק לזמן קצר- 17 שניות אם אעשה עבודה טובה. בסוף נמאסתי על המחלקה הסגורה, אמרו לי שהטיפול מתקדם ושאעבור למחלקה פתוחה. ממנה יצאתי לכל מיני פעילויות מרתקות כמו להזיז ספרים ממגירה לארגז ומארגז למדף.
במחלקה הפסיכיאטרית ניסו עליי טיפול באמנות, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, העבירו אותי סדנאות, אמרו לי לכתוב מטרות. כתבתי שהמטרה היא לרַגל אחר תושבי כדור הארץולסייע למנהיג לכבוש את העולם. בסוף התייאשו ממני גם במחלקה הפתוחה. הם לא אמרו את זה בפניי אבל שמעתי מרחוק "הוא שרוט לגמרי, יאללה שיעוף מפה כבר, נמאס ממנו, מקרה אבוד".
העבירו אותי לעמותה. הרבה מסמכים וקיבלתי סל שיקום. הצמידו לי מתאם טיפול ומדריך שיקום. כל אחד מהם נפגש איתי פעם בשבוע. זה היה משעשע. ידעתי כבר לא להגיד להם שאני חייזר. החבר'ה שלי בדרך וגם סוף העולם שלכם. המנהיג אמר לי שבני האדם הם כמו הקליפה של הגזר, צריך לקלף, להיפטר ולזרוק. דווקא פה ושם אני פוגש אנשים נחמדים וטובי לב. אני שומע מה הם אומרים עליי גם מרחוק וזה בהתאמה למה שהם אומרים בפניי. המדריך שיקום שלי הוא בחור צעיר. רק בן 23. לא למד עבודה סוציאלית ולא טיפול באמנות ולא פסיכולוגיה ולא פסיכיאטריה. דווקא הוא שאמור לא לדעת כלום הכי עוזר לי. נראה לי שזה בגלל שהוא סקפטי לגבי כל התיאוריות האלה של פרויד וויניקוט וכל המשוגעים שסילקנו מהכוכב שלנו. הוא מקשיב ושואל שאלות ולא מסכים לכל דבר שאני אומר ולא חוזר על המילים שלי כמו מתאם הטיפול. אם אמרתי אז אני יודע שאמרתי אני לא צריך לשמוע שוב. המדריך שיקום גם לא מהנהן בראש כל הזמן. קוראים למדריך שיקום משה. זה שם חשוב בדת של תושבי כדור הארץ. משה אומר לי שהוא לא אוהב את השם הזה. שזה שם מיושן, של מנהיג תנ"כי. הוא חילוני בכלל המשה הזה, גם ההורים שלו. משה אומר שהוא לא מאמין באלוהים, אבל שזה לא עוזר לו כי יש אנשים ששונאים אותו בגלל שכתוב לו בתעודת זהות, שהוא יהודי. פעם נפלט לי שבכוכב שלנו לא מתעניינים בדתות המומצאות של הכוכבים שאנחנו כובשים ושאת כל בני האדם נגרד כמו גזר כדי להשתמש בכוכב עצמו.
בניגוד לכל שאר "המטפלים" שהצמידו לי משה התעניין ושאל מה נעשה עם החיות. עניתי לו שמבחינת ההתפתחות שלנו ההבדל בין בני האדם לתולעת כל כך מזערי שאין לנו אפילו מילים שונות ולכול ממלכת החי יש רק שם אחד – פומניסססט". משה שאל מה התרגום לעברית ועניתי ש"פסולת זזה". משה שאל אם גם מכוניות הן עבורנו פסולת זזה. עניתי לו שהטכנולוגיה של המטוסים והמכוניות שלכם כל כך עלובה ביחס לשלנו שאפילו לא מתייחסים אליה. משה התעניין לגבי נשקים, הוא שאל "ומה ביחס לפצצות אטום, זה די רציני אם נפיל את זה על החלליות שלכם". זה ממש הצחיק אותי הרי אלברט איינשטיין "הגאון" הוא סך הכל עוד פליט מגורש, שקיבל ציונים נמוכים מידי אצלנו וזרקנו אותו אליכם. הסברתי למשה שפצצות אטום נמכרות אצלנו כמשחק לילדים בני חמש.
משה לא מרוצה מהמתאם טיפול שלו ובצדק. הוא לא אומר לו את זה אבל בשיחות עם החברַה שלו אני שומע אותו מתלונן. משה גם מתוסכל מהישיבות בעמותה. אני מקשיב לישיבות האלה וגם לדעתי יש סיבה להיות מתוסכל. זה כל כך חסר כיוון שבדרך כלל אני נרדם. לפעמים משה מבקש מהמנחים של הישיבות "כלים", אומר שרוצה לעזור יותר עם התסמינים, שהמתמודדים ישנו טוב יותר, יהיו פחות בדיכאון, פחות בפראנויות. אין ממש תשובות שמספקות אותו. הוא קורא לבד. הוא מתייעץ עם הפסיכולוגית שלו, ועם אחיו הגדול שהוא פסיכולוג תעסוקתי. משה לא יודע שאני יודע, הוא לא מודע ליכולות השמיעה שלי. טווח השמיעה שלי הוא עד 17 קילומטר. ולאחר שאני נוגע אפילו רק פעם אחת באדם, טווח השמיעה הספציפי שלי לשיחות של האדם שנגעתי בו עולה ל- 35 ק"מ. אגב אם אנחנו מקיימים יחסי מין אז אנחנו שומעים למשך 5 שנים עד 500 קילומטר. בינתיים, לא ניסיתי עם תושבות כדור הארץ, מדובר בכל זאת על יצורות שאין טעם להיקשר אליהן ושלא ממש ברצוני לשמוע את הצרחות שלהן כשנכבוש את כדור הארץ. אני שומע את השיחה של משה עם המנהלת של העמותה, הוא אומר לה שהוא מרגיש שהישיבות וגם ההדרכה לא מספיק מקצועיות או יסודיות. הוא מצטער שהוא אומר לה את זה. היא נראית בעיניו כבר שחוקה ומותשת. היא יודעת שהמתאם טיפול שציוותה אל משה אינו מוצלח במיוחד. משה מחכה שלושה שבועות לאחר השיחה עם המנהלת לראות אם יש שיפור בהתנהלות אבל כלום בריבוע. הוא כבר מתוסכל. בפגישות עימי הוא לא מדבר על זה אבל אני מרגיש את זה בחוש שקשה לי לתאר לכם כי אין לכם אותו. אולי זה בערך כמו "להריח מחשבות" אבל זה מבוסס על תדרים שעוד לא גילתם (ושלא תספיקו לגלות). בכל מקרה משה מחליט לעזוב את העבודה כמדריך שיקום. הוא אומר לעובד הסוציאלי שהנחה אותו בחודשים האחרונים שהוא לא מרגיש שיש "שיקום" אלא רק ליווי. העובד הסוציאלי אומר שהוא מסכים, שהעמותה היא מקום לא טוב ושיש מקומות אחרים יותר יסודיים אבל שאין הבדל משמעותי. "הכל מצוקמק" העובד הסוציאלי אומר למשה. אני קולט שמשה חושב שגם העובד הסוציאלי מתנהל בחוסר יסודיות ומקצועיות. משה מבקש כלים והעובד הסוציאלי נותן למשה מספר דפים מודפסים. פגישה אחר כך העובד הסוציאלי שואל את משה איך היה המאמר וכשמשה מציין נקודות מרכזיות מהמאמר, העובד הסוציאלי אומר שלא זוכר את המאמר אבל ש"ויניקוט זה טוב, אני אוהב את ויניקוט". משה מספר לאישתו על הפגישה "המצ'וקמקת".
לאחר מספר ימים משה מבשר לי שהוא עוזב את העמותה ושנותרו לנו ארבעה מפגשים. הוא לא יודע שנותרו לנו שניים עד שהחבר'ה מהכוכב שלי יגיעו. אני מנסה להזהיר את משה. אני מספר לו הכל ומפציר בו שיינצל את השבועיים הקרובים לחיות באופן הכי מלא שהוא יכול. הוא לא מאמין לי שאני חייזר. הוא מדווח בעמותה שמצבי החמיר, שהוא נורא מודאג ושאין לו כלים. הוא פונה למדריכים הותיקים, הוא כבר לא סומך על העובד הסוציאלי שאמור להדריך אותו ולא על הישיבות הקבוצתיות. אומרים למשה לבוא מהרגש ושהעיקר זה לבנות קשר. הוא אומר שיש קשר ושיש רגש אבל שיש גם מצוקה וסבל ושהוא לא מרגיש שלם עם עצמו. הוא אמר לחברה שלו שהוא לא אופטימי לגביי, שעם איך שהעמותה הזאת מתנהלת הוא לא רואה עתיד טוב עבורי. העובד הסוציאלי אמר למשה ש"מי שצריך לקחת אחריות זה המתמודד עצמו ועד שזה לא יקרה לא יהיה שינוי ושזה לוקח שנים ולפעמים זה לא קורה בכלל, אבל שזאת לא אחריות שלנו". האחראית בישיבות מדריכים אמרה "אולי יש לך משה נטייה לקחת אחריות על עצמך ומי שצריך לקחת אחריות זה המתמודד נפש". משה הגיע למסקנה שכל התחום של בריאות הנפש זה לא בשבילו, "אולי אין לי מספיק סבלנות" הוא חושב. נראה לו שכולם משלימים עם הייאוש, מחכים לנס, מאמינים בקשר כקסם שפותר הכל ברמה עמוקה. משה פשוט לא רואה את זה ככה. הוא עוזב.
ביקשתי ממשה שיהיו רק עוד 2 פגישות לסיום במקום ה- 4 שהציע והיום היתה פגישת-הפרידה. מסתבר שאנחנו מכירים, הוא למד עם אחותי. הוא גם מחכה שכבר יכבשו את הכוכב המצ'קמק הזה. הוא שיתף שחיפש עבודה בבריאות הנפש על מנת לאתר חייזרים מכוכבים אחרים. השתכרנו. זה אסור לפי חוקי העמותה אבל לא שתינו אלכוהול אלא מיץ פטל. כן, לפטל יש השפעה כזו עלינו. איך צחקנו על כל הטיפשים האלה שסילקנו מכוכב "בית" ובכדור הארץ הכתירו אותם כגאונים. משה התלוצץ שקיבל משכורת כל כך נמוכה בעמותה של בריאות הנפש, שכשעבד בתור מוכר גלידה בתיכון הרוויח יותר. כנראה יש לזה השלכות, מעטים רוצים לבוא, לכן לא מסלקים אף אחד, לא בודקים את רמת העבודה, לא קוראים את הדו"חות, לא מתאמצים. משה הסתייג שהוא רק יכול להעיד על החמישה שעבד איתם במישרין, הוא מקווה שיש כאלו שעובדים אחרת. "פסולת זזה" אמרנו יחד. הנה אני מריח את החבר'ה שלי. הם 22.4 ק"מ מכדור הארץ והם יגיעו תוך חצי שניה. אני רץ למקום העבודה ממנו פיטרו אותי וצועק "אני חייזר, אני חייזר". הצי של הכוכב שלי מופיע על המסכים בטלוויזיות וברשת. הם מאמינים לי. אני מתעופף אל המחלקה הפסיכיאטרית. כן, אין טעם עוד להסתיר את יכולות התעופה שלי. אני משחרר מהמחלקות הסגורות חייזרים מכוכבים סמוכים. עם חלקם אני משיק כוס פטל. אני מספר בפעם המליון לאותם אנשי טיפול שאני חייזר. אני מראה להם את הגוף שלי מתחת למעטפת. הם נגעלים מהצבע הסגול, מהמוח שמפוזר בכל האיברים. "עכשיו אתם מאמינים לי?" אני שואל.
אני בחללית, משה לצידי. לפי חוקי העמותה אסור לשמור על קשר לאחר פגישת הפרידה. אני נותן לו דחיפה קטנה. הוא נופל לקרקע של הכוכב האבוד. מבטו מביע הוקרה. הוא מתגעגע לחברה שלו. הם ימותו בחיבוק. הוא מתעופף לכיוונה. יש להם 1.3 שניות של זוגיות מאושרת.
אתם בני האדם, עיטוש בהיסטוריה הכוכבית. פסולת זזה על כוכב ששימש כחומר גלם לחללית שלנו. לפעמים, אני נזכר בכם בני האדם, על הטכנולוגיה העלובה שלכם והטיפולים הנפשיים המסורבלים שלכם. האמת, אני מתגעגע לחוסר המושלמות הזה שכולכם חולקים, שמאלץ אתכם להיעזר, להיות תלויים זה בזה. ביקשתי מהמנהיג לשנות את המילה שמתארת בני אדם ל"קרטבכככם" שמשמעותה "חולשה יפה".