לינה בקושי הספיקה להגיב לפני שפיצוץ הרעיד את המקדש העתיק, ושלח גל הלם דרך קירות האבן. היא מעדה, ניסתה לאחוז בעמוד סמוך לתמיכה, ושמעה את הלב שלה דופק דרך האוזניים. האוויר היה סמיך מאבק ומריח חריף של שריפת קטורת.
"לינה, לכאן!" צעק רג'ו.
היא בקושי שמעה אותו בתוך הכאוס. הוא משך אותה בחולצה לעבר מסדרון מאחורי פסל ענק ומוזהב של בודהה שכפות ידיו הונחו על ברכיו ונפתחו כלפי השמיים. לפני כמה דקות עוד היו בתוך כפות ידיו ציפורים קטנות ושחורות מגולפות בעץ, אבל עכשיו הן נעלמו.
רג'ו ולינה רצו דרך מסדרון ארוך ודילגו מעל מאות נרות בגבהים שונים שהיו פזורים והאירו אותו. האדמה רעדה שוב.
"לפעמים להרים יש דרך מוזרה להראות לך לאן ללכת" רג'ו נשף
"ולחשוף את הסודות שלהם" הוא נשם שוב
"בצורה דרמטית".
רג'ו והתנשף מהאבק והריצה במשפטים מקוטעים.
הם נפלטו לתוך חדר עץ קטן וחשוך עם תקרה נמוכה. הדלת נטרקה מאחוריהם.
"ברוכה הבאה לינה" נשמע בחדר קול רגוע.
לקח ללינה ורג'ו זמן להתרגל לחושך. הם מצאו את עצמם עומדים מול קבוצה של 20 או 30 נשים. כל אחת החזיקה בידה הימנית כלוב ציפורים עשוי קש ובידה השמאלית נר חמאה כבוי. בין הנשים היתה אמארה, שומרת המקדש. עיניה זרחו:
"הנבואה מדברת עליך" אמארה המשיכה בקול הרגוע למרות הכאוס מסביב.
האדמה רעדה שוב. בבת אחת נדלקו כל נרות החמאה בידיהן של הנשים והחדר הואר.
"עליך למצוא את הקריסטל של ויאנה ולבקע את כוחו. אבל תיזהרי. המסע יהיה מסוכן" אמרה אמארה
לפני שלינה הספיקה להגיב, האדמה רעדה שוב. אבק נכנס מהמסדרון מתחת לדלת ועכשיו גם עשן. לא היה להם זמן לבזבז. הנשים פתחו את כלובי הציפורים השחורות הקטנות ושיחררו אותן. הציפורים החלו לעוף בחדר ויצאו דרך פתח בקיר. קבוצת הנשים מיהרה עמוק יותר לתוך מעברי המבוך של המקדש בעקבות הציפורים. הקירות רעדו עם כל פיצוץ רחוק.
עכשיו אמארה הייתה זו שמלמלה משפטים מקוטעים. לינה קלטה קטעים מהנבואה של אמארה. היא דיברה על זר שיגיע ויגלה את הסוד החבוי בהרים. הקריסטל של ויאנה הוא המפתח אבל המטרה והכח האמיתיים שלו היו אפופי מסתורין וגם אמארה לא ידעה את הנבואה עד סופה.
"אבל למה אני?" שאלה לינה בקול מפוחד ומתרגש.
"אני סתם אשה רגילה מהצד השני של העולם"
"אנשים רגילים עושים לעיתים קרובות דברים יוצאי דופן" ענתה אמארה
"ולהרים יש דרך לבחור בעצמם" אמר רג'ו
הפיצוצים והרעידות חשפו פתח בתוך מבוך הקירות של המקדש. הציפורים הקטנות נמלטו לתוכו בצווחות והנשים אחריהן. מעבר לפתח נפתחה מערה עצומה. לינה הספיקה לראות את הציפורים מתערבלות במרכז המערה והופכות לקרן אור. מתחתם פעם הקריסטל של ויאנה. סביבו הוצבו חמישה פסלים של אריות מאבן שהבעותיהם התרככו על ידי מאות שנים של בלאי.
הקריסטל פעם ובכל פעימה הטיל אדוות אור צבעוניות על קירות המערה.
לינה התקרבה והושיטה יד רועדת לגעת בו. בדיוק כשאצבעותיה החליקו על פני הקריסטל הגיחה דמות מפתח המערה ממנה הגיעה גם היא לפני רגע.
"עצרי מיד!" הוא ציווה עליה ועוצמת הקול שלו הדהד בחלל המערה ופורר את קרני האור של הקריסטל חזרה לציפורים קטנות ושחורות.
"את לא מבינה איזה כח את הולכת לשחרר"
לינה קפאה במקום. הנשים נעמדו סביבה להגן ואמארה הציתה את עיניה בכחול:
"מי אתה?!" היא דרשה לדעת
"אני קיראן, שומר הקריסטל" ענה
"השבועה שלי היא להבטיח שהכח העצום לא יפול לידיים לא נכונות"
רג'ו צעד ונעמד במרכז בין אמארה, קיראן ומעגל הנשים שבמרכזו לינה: "היא הנבחרת. הנבואה הובילה אותה אליך" אמר רג'ו.
"היא נועדה לפתוח את הגביש ולהציל את כולנו" אמרה אמארה
עיניו של קיראן הצטמצמו והאש מהן הפכה לפס צר וכתום: "הנבואה לא פשוטה כמו שהיא נראת. הקריסטל מחזיק בכח גדול וגם נושא נטל נוראי"
רג'ו הביט בקיראן "חשבתי שאני מכיר אותך"
קיראן התעלם מדברין של רג'ו, פנה אל מעגל הנשים ועבר בניהן. עכשיו הוא דיבר אל לינה כמעט בלחישה: "את מוכנה להתמודד עם ההשלכות?"
לינה הביטה ברג'ו, בקיראן, בנשים. המחשבות שלה התרוצצו. היא עדיין הרגישה את המגע של הקריסטל באצבעותיה והוא היה חם ופועם כמו לב.
היא הרגישה שהיא חייבת לסמוך על האינסטינקטים שלה, והאינסטינקטים שלה לחשו בראשה – שאין לה ברירה.
"עוד לא החלטתי" התשובה שיצאה לה מהפה הפתיעה גם אותה.
קיראן בחן אותה לרגע "טוב מאד להטיל ספק. כי ברגע שתחליטי לקחת על עצמך את החלק השני של הנבואה – לא תהיה דרך חזרה. את תהיי חייבת להתמודד עם החושך שמצפה לך".
לינה חשבה על הטיסה מנפאל חזרה הביתה בעוד שבוע וקיוותה שהכל יגמר עד אז. איך בכלל היא התגלגלה לסיטואציה? בנשימה עמוקה היא אחזה בקריסטל. ברגע שהרימה אותו בידה גל של אנרגיה עבר בה ומילא אותה בתחושה בהירה של עוצמה. הציפורים החזיקו בחולצתה כדי שלא תתמוטט. הנשים החלו להמהם תפילות בקול מתגבר.
חזיונות הבזיקו מול עיניה. היא ראתה את ההיסטוריה העתיקה של ההרים: קרבות בין אנשים, בין אלוהים שונים בצורת בעלי חיים, עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות ומאבקים בין אמת ושקר שעיצבו את העולם כמו שהוא. כשהחזיונות שככו, לינה הביטה ברג'ו. קיראן ואמארה נעלמו.
"אני יודעת מה אני צריכה לעשות" לינה אמרה בנחישות
"אנחנו צריכים לאחד את נשים ולהתכונן"
"הנבואה הראתה שהמאבק בין האמת לשקר עדיין לא נגמר. עדיין לא התייצב קו האופק בין האור לחושך ואנחנו צריכים למצוא את המקום שבו …"
"ובכן, נראה שהגורל שלנו נגזר" אמר רג'ו
המהום הנשים התגבר והקירות הדהדו ורעדו. לינה נעצה את הקריסטל בקיר המערה. הקיר התפורר והם יצאו מהמערה אל השעה האחרונה של הלילה. אד דק וכחול של אור החל לעלות מעבר להרים. היה קר מאד אבל לינה הרגישה את החום של הקריסטל של ויאנה בוער בידיה.
הנשים שליוו אותה נעמדו עכשיו מול העמק עם הפנים להרים והמשיכו בשירת תפילות קולנית. לינה ורג'ו יצאו מיד לדרך ועקבו אחרי הד קולן של הנשים כדי לדעת לאן ללכת. קולן התפזר בעמקים כמו ענן מים סמיך.
שלושה ימים הם לא עצרו לנוח. לא היה צריך. הקריסטל גונן על כוחם וקולות הנשים הנחו את דרכם. לאחר שלושה ימים דעך קולן של הנשים והפך לנחל. רג'ו ולינה חנו לצידו.
"עשית כברת דרך, לינה" אמר רג'ו והגיש ללינה קערת מרק מלאת ירקות מבושלים שהדיפה ריח עז של קארי קינמון וציפורן.
"אני חייב להודות, כשראיתי אותך לראשונה, לא חשבתי שתגיעי עד לכאן"
"לא יכולתי לעשות את זה בלעדיך" ענתה, ושקעה באכילת התבשיל המנחם והמשביע.
רג'ו משך בכתפיו "מישהו היה צריך להרחיק אותך מהצרות"
"או יותר נכון, לזרוק אותי ישר לתוכם" ענתה בפה מלא. ריח התבלינים החזיר אותה למערה. גם שם נידף ריח ציפורן וקינמון.
בזמן שהם אכלו, לינה לא יכלה להשתחרר מהתחושה שמישהו צופה בהם. אולי אפילו יותר ממישהו אחד. היא הסתכלה מסביב אבל לא ראתה שום דבר חריג: מהנהר ועד האופק נמתחו פסים ארוכים וירוקים של שדות תחומים בטרסות אבן ומנוקדים בחקלאים עבדו בשמש ובקור חסרי רחמים. תרנגולות ניקרו את האדמה הקשה וילדים שיחקו בצל עצי האלנוס הנפאלי.
בימים הבאים, ככל שטיפסו גבוה יותר הנוף השתנה. מרחבי העשב והשדות גבהו והפכו ליערות. התחושה שמישהו עוקב אחריהם הלכה והתחזקה. גם הריח של הקינמון והציפורן מהתרמיל של רג'ו נהייה דומיננטי ושהה בנחיריים בעוצמה הולכת וגדלה. היא שאלה את רג'ו וגם הוא הרגיש את הריח מתעצם ואת אותה התחושה של העיניים בגב. גם הקריסטל החל לפעום בקצב גבוה יותר.
הם הלכו לאורך עורקי נחלים ונפלטו מכל הירוק והשוצף אל נוף שנעשה חשוף, טרשי ומחוספס והגיעו ל"עמק ההדים הגבוה"; המקום שמהדהד את האמת למי שמקשיב. הנוף היה קשוח. סלעי צור משוננים חדרו דרך הנעלים והקשו על ההליכה. בגובה כזה, הנשימות שלהם הפכו להיות היו רדודות וכובד הנבואה לחץ להם על החזה. הקריסטל של ויאנה פעם עכשיו כל כך חזק שלינה פחדה שהוא ישמט לה מהיד. למרות שהנבואה הורתה לה להחזיק אותו רק ביד ימין כל הדרך, היא הושיטה גם את ידה השמאלית ואחזה אותו בשתי הידיים.
היא ידעה שלמעשה שלה יהיה מחיר. לינה ורג'ו התקרבו למשטח אבן לבן.
"זה המקום שההדים יחשפו את הנבואה" אמר רג'ו
אבל לינה הרגישה תחושה חמוצה בהלה עולה לה בגרון. היא זכרה שהנבואה הראתה לה משטח אבן אדום ולא לבן. היא רצתה לקרוא לרג'ו לעצור. התחושה שמישהו עוקב אחריהם הפכה לפחד איום. הקריסטל השתולל לה בידיים.
"תקשיבי," אמר רג'ו
"עצמי את העיניים ותני להדים להדריך אותך"
הקריסטל החל לזהור באור מסנוור, החליק מידיה והתנפץ.
רג'ו צעק באיימה וקפץ ממקומו.
"לאאאאאא!" לינה צנחה על ברכיה כדי לאסוף את החלקים, אבל לב הקריסטל הפועם הפך לנהרות דם וצבע את הסלע באדום ונספג באדמה.
"הנבואה נשברה!" היא קראה בבהלה
"האיזון התנפץ!" לינה הרגישה תחושת מחנק שהלכה והתגברה. לינה הרגישה שהיא הולכת לאיבוד בתוך עצמה ונאבקת לנשום אבל ריח קינמון וציפורן חוסם לה את האוויר והאיימה לוחצת בגרון
רג'ו צעד קדימה, פניו השתנו ועיניו בהקו באור מרושע וכתום:
"זה היה אמור להישבר. מישהו היה צריך לבקע את כוחו של הקריסטל" הוא אמר בקול קר ומרוחק.
"לינה, שירת את מטרתך."
לפני שלינה הספיקה להגיב, רג'ו אחז בזרועה, בלפיתת ברזל מכאיבה וקרה. האוויר סביבם התכהה. הצללים התארכו וזחלו לעברה.
"השתמשת בי," לחשה לינה, בקול רועד, סדוק וחסר אונים
"השתמשת בכוח שלי כדי להשיג את הקריסטל ואת הכח של הנבואה."
"כן," ענה רג'ו, בקול נטול רגשות.
"ועכשיו, כשהגביש מנופץ, הכוח האמיתי שלו משתחרר והנבואה האמיתית תוכל להתגשם."
לינה הביטה ברג'ו; האדם שסמכה עליו כל הזמן הזה היה שקר. נחנקת מריח קינמון וציפורן היא הבינה שזה אותו הריח שמילא את חלל המערה ברגע שקיראן הופיע. זה היכה בה: רג'ו הוא השתקפות של קיראן. שלווה מטרידה שיתקה אותה בבת אחת. קיראן, שומר הקריסטל של ויאנה שניסה להניע אותה מלהגשים את הנבואה. הצללים סביבם התלכדו לאפלה מבשרת רעות. לינה הבינה באימה שרג'ו הוא "הצל" שנרמז בנבואה והצל הוא קיראן וקיראן הוא רג'ו. אבל בנבואה נאמר לה לסמוך על הצל. לינה כבר לא ידעה למי להאמין ומה לעשות
"לינה רוצי!!" קולה של אמארה צעק לפתע בתוך ראשה וצווחות הציפורים הקטנות ניערו אותה מהאימה שאחזה בה.
לינה משכה את זרועה בבת אחת מנעילת אחיזתו של רג'ו. היא יכלה לשמוע את צחוקו המלגלג מאחוריה. היא רצה ודרכה בתוך שלולית הדם כשברחה במעלה ההר.
לינה רצה והחלה להיזכר בחלקים מקוטעים של הנבואה ובדברים שהשמיעו לה הדי ההר: "חפשו את לב ההר… עקבו אחר נהר הדם… היזהרו מהצל…"
ההדים אמרו לה לעקוב אחרי הדם ולהיזהר מהצל, הנבואה סימנה לה בדיוק הפוך – לסמוך על הצל ולהיזהר מהדם. היא לא ידעה מה לעשות. הקריסטל התנפץ אולי בגלל שהיא החזיקה אותו בשתי הידיים. ההשפעה שלו עליה החלה לפוג. הנבואה משכה אותה לכיוון אחד, ההדים לכיוון שני. לינה הבינה שהדם קושר אותה ושהוא חלק מהנבואה. כדי להשתחרר, היא צריכה ליצור את קו האופק בין אמת לשקר. היא רצה במעלה ההר וראתה שהדם על הסוליות הפך לחוטים דקים שנכרכו סביב הקרסוליים שלה, והחוטים החלו לגבש לעצמם חיים משלהם ולפעום. היא ידעה מה עליה לעשות.
לינה עצרה, מתנשפת והתמקדה בדם. אמארה שומרת המקדש דיברה אליה עכשיו בקול ברור מתוך ראשה והורתה לה לשזור את חוטי הדם יחד למשהו חדש. לינה קשרה את החוטים. פיתלה אותם וליפפה אותם לפקעת וסרגה את הגביש בחזרה. אך הוא עדיין לא חזר לפעום.
כשהקריסטל שוחזר חלקית, היא חשה לפתע גל של כוח. לינה הסתובבה בחזרה לכיוון שבו נפרדה מרג'ו, הנבואה נראתה עכשיו ברורה מתמיד – היא צריכה לעצור את רג'ו.
רג'ו לא המתין על ההר. כשלינה רצה וברחה במעלה – הוא הסתובב ומיהר לרדת אל העמק. בעמק הוא נע כמו צל. הקווים הברורים של תווי פניו התעוותו, ועיניו זהרו באש. מראהו המכושף יצר לו קהילת מאמינים. בדרכו נאספו סביבו יצורים שנולדו מהאדמה. צרחות ונהמות הדהדו מסביבו ודירבנו אותו להמשיך הלאה.
"הנבואה היא שלי," הוא מלמל לעצמו. "אני אביא עידן חדש."
בעזרת הקריסטל המשוחזר חלקית, לינה מצאה את דרכה בעמק. רג'ו, שהיה השתקפותו של קיראן, שומר הקריסטל, ניסה למשוך ממנו את כוחו והקריסטל זהר יותר ויותר ככל שהיא הלכה והתקרבה לרג'ו. הקול של אמארה בראשה הנחה את צעדיה.
היא נתקלה בתופעות מוזרות בדרך – "אנשי כימרה", יצורים המורכבים מבעלי חיים ובני אדם, השתלבו בדרכים לא טבעיות. נראה היה שהעולם מתפצל והתפרים המאזנים בין אמת לשקר נפרמים.
הכפר הראשון בו עברה היה שקט להחריד. לינה לא ראתה אף אחד ברחוב. לפתע היא שמעה שאגה אדירה. היא מצאה את עצמה בתוך קהל מהופנט ומבועת. לפניו עמד על גבי ארגז אדם עם ראש של אריה, ונאם בקול גדול. לפתע הוא החל לטרוף אותם. לינה ידעה שהיא חייבת לפעול במהירות ולהשתמש בכוחו של הקריסטל. היא קיוותה שהכוח לא יגמר עד תום המסע. היא יצרה הסחת דעת ואור מסנוור והבריחה את האנשים מהכפר ליער.
בכפר הבא לינה מצאה את עצמה מוקפת בעצים עם חיים משלהם. שורשיהם השתרעו לאורך הרחובות, חסמו שבילים ואת כל מי שניסה לעבור. העצים לחשו זה לזה. לינה השתמשה בקסמי הקריסטל כדי להשמיע זמזום ששיבש את התקשורת שלהם וגרם לשורשים לסגת, מה שאיפשר לה להמשיך במסע.
בכפר אחר, לינה נתקלה בישות שנראתה כמעט מלאכית – אשה עם כנפיים מנוצות מתכת והבעה שלווה. עם זאת, עיניה הסגירו טירוף עמוק. היא הטיפה לשלום ואהבה אבל טבעה את דרישותיה במעשי אלימות בלתי מוסברים. לינה השתמשה בקריסטל כדי לכשף את כוונותיה ומעשיה ולהפוך אותה לפסל אבן.
לינה השיגה לבסוף את רג'ו סמוך לקצה שדה אורז מוצף מים. שם העמק נפתח לתהום והמים נשרו דרכו במפל גבוה. האוויר היה סמיך מרוב לחות. האדמה מתחתיהם הייתה בוצית. הנבואה הדהדה וכל אחד מהם שמע סוף אחר של הנבואה בראשו.
"רג'ו, תפסיק!"
לינה הייתה נחושה לדבוק בחזיונות כפי שהיא ראתה אותן, והחזיקה את הקריסטל של ויאנה אל מול פנוי של רג'ו.
"זו לא הדרך להגשים את הנבואה!"
רג'ו פנה אליה, "איחרת לינה. הנבואה האמיתית תתגשם דרכי" הוא נהם
"היא כבר החלה להתגשם" פניו היו מעוותות בנחישות ועוצמה
"אנשי השקר נטרפו על ידי האריה, הדרכים המקוללות נחסמו על ידי העצים" אמר רג'ו
"אנשי הכימרה שאני בורא מהאדמה יהיו אלה שיגשימו את הצד הנכון והאמיתי של הנבואה"
ליבה של לינה פעם בחוזקה וכך גם הקריסטל בידה. היא ידעה שרק אחד מהם יכול להגשים את הנבואה, וגורל העולם תלוי בזה:
"מלאכית הברזל שלך" היא אמרה לרג'ו "רצחה בשם השלום והאהבה ועוד תהרוס את העולם. זה ישאב את האנושות למעגל בתי נגמר של אלימות וצדקנות מזויפת"
לינה הרימה את הקריסטל של ויאנה גבוה מעל הראש. חוטי הדם זהרו.
"קו האופק בין אמת לשקר," אמארה לחשה בראשה
רג'ו נהם וזינק לעברה
"את לא יכולה לעצור אותי!" הוא צעק "הנבואה צריכה להתגשם דרכי"
הנבואה אמרה לה לסמוך על הצל, הדי ההרים אמרו לה להיזהר מהצל. רג'ו הוא הצל. לינה מיקדה את האנרגיה של הנבואה בקריסטל.
"האמת והשקר חייבים להיות מאוזנים," היא אמרה לרג'ו
"רק כך נוכל אתה ואני להציל את העולם"
רג'ו הביט בקריסטל ושלח אליו את היצורים שלו.
"להפך, חייבים להציל את העולם מהנבואה!" הוא אמר
לינה גייסה את כוחה של אמארה וקולותיהן של הנשים שהחלו להמהם שוב סביבה.
היצורים של רג'ו ניסו להתקרב לאור של הקריסטל ונמסו
הקולות של הנשים התמוססו גם הן באור החזק
לינה דחפה קדימה. רג'ו צרח. הקולות. הנשים. היצורים. הכל הסתחרר סביב. הנבואה התרוצצה במוחה של לינה וקראה לה להגביר את האור. הנבואה התרוצצה גם במוחו של רג'ו וקראה לו לכבות את האור שהורג את כל היצורים. לא היה ברור אם האור הוא הטוב או הרע שבוהק ומסנוור.
בעיצומה של המהומה, רג'ו ולינה מצאו את עצמם פנים אל פנים, מבטיהם ננעלו. הנבואה הסתחררה סביבם, הקולות והמילים הדהדו במוחם.
"חפשו את לב ההר… עקבו אחר נהר האור… היזהרו מהצל…"
"זה לא חייב להיות ככה" אמרה לינה
"אני מאמינה שנוכל לשנות את הנבואה יחד"
רג'ו היסס. הכח של הנבואה בראשו היה חזק וצודק
"לא!" הוא צעק והתרחק
עוצמת הנבואה קרעה את אדמת העמק לשניים. לינה ורג'ו הושלכו לכיוונים מנוגדים. שקט השתרר. רג'ו היה מוטל על הקרקע. לינה הרגישה את כובד הנבואה כובל את רגליה לאדמה. קו האופק בין השקר לאמת נוצר. הנבואה התגשמה אבל המשמעות האמיתית שלה עדיין נותרה בגדר תעלומה.
לינה הבינה בלב כבד שהמאבק בין אמת לשקר אינו קרב עם סוף מוחלט אחד אלא מסע לכל החיים. הנבואה הובילה אותה לדרך הזו, אבל כדי להבין באמת מה מטרתה היא צריכה למצוא את ויאנה, זו ניבאה לראשונה את הנבואה ויצרה את הקריסטל. רק אז, לינה ידעה, שהיא תוכל לגלות אם הנבואה נועדה להביא אור ואם האור הוא הישועה או החורבן.
שעתיים מאוחר יותר לינה טיפסה על סולם חלוד שהיה נעוץ בצידו של אוטובוס כמו כנף שמוטה של יתוש זקן. הגג היה עמוס במקומיים צרובי שמש, שקי תבואה, ציפורים בכלובי קש וריח עז של זיעה ועופות. היא הספיקה להתיישב בין שק תבואה לארגז עץ בדיוק ברגע שבו האוטובוס זינק קדימה. לינה ניגבה את הזיעה ממצחה והביטה אל הדרך המאובקת ואל הכפר שעמד ונאפה בשמש כמוה. האוטובוס איחר בשעתיים. היא פתחה את התרמיל, ופרמה את השרוכים והרצועות שלו כדי להוציא בקבוק מים. הדרך טילטלה את הנוף וערבבה את הטרסות עם פסגות ההרים. האוטובוס פצע את השביל בהררי אבק.
המנוע התאמץ לטפס בהרים. שאר הנוסעים על הגג דיברו בניהם בשקט. אחד מהם, נער עם ניצוץ שובב בעיניים שאל אותה באנגלית:
"פעם ראשונה בנפאל?"
לינה הנהנה בחיוך
"אני רג'ו. לאן את נוסעת?"