נוצרתי ממילים, מרוח ומקסם. נתפרתי מחוטי העבר, ההווה והעתיד.
נוצרתי כשנולד הילד שלי, "הנבחר" שלי. אבל לא הייתי אז אלא ניצוץ. מילים שנלחשו מעל ראשו הפעוט, שאמרו שהוא נראה מיוחד, שהוא בטח נועד לגדולות. ניחוח קלוש של עלי דפנה נישא באוויר ונמוג, משאיר רק גבות מכווצות, תוהות.
שלוש שנים לאחר מכן, כשפקחתי את עיני לראשונה, הייתי חצי גמורה. רק החצי הראשון שלי הוכן, וגם הוא עדיין לא היה מסובך ואניגמטי מספיק. חוטים פרומים השתלשלו ממני, מבולבלים. הייתי רוח עוועים, ננשבת ומפזרת מילים ללא פשר.
"עַד גִּיל שֶׁבַע יִהְיוּ חַיֶּיךָ רְגִילִים
מִיּוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַשְּׁבִיעִי עַד אַחַת וְעֶשְׂרִים
תֶּאֱסֹף חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים…"
הייתי חלקית. מה יהיה ההמשך שלי? מה יהיה גורלו של הנבחר שלי? הייתי פשוטה מידי. הסתכלתי על עצמי ולא ראיתי שום תחכום.
ישבתי על השולחן בסדנת הנבואות של הנביאה הרמה. לצידי היתה מונחת תמונה של הילד שלי. הוא היה עולל חייכן בן שלוש, ראשו עטור תלתלים שחורים. מתחת לתמונה היו רשומות התכונות שלו, שאותן יצטרך לרכוש ולהשחיז כדי להצליח במשימת חייו. אומץ, נחישות, חברות, נאמנות, קצת פזיזות. בינתיים רק הפזיזות היתה מסומנת.
בשולחנות נוספים ראיתי תמונות של ילדים וילדות בגילאים שונים, מכל קצוות הארץ, והנבואות שלהם, ברמות שונות של מוכנות. הן היו עשויות מחוטים שקופים מסודרים סביב כפיסי עץ, או מסובכים בתוך עצמם בעירבובייה לא ניתנת להתרה. הן היו עשויות ממילים נחרזות, זוהרות באור נגוהות או אפלות כחצות הליל. הן היו עשוית מקסם. שהיה אגור בתוך כסתות, מטפטף מעטים נובעים. הן היו עשויות מרוח קדים או רוח פרצים, נושבות ומסבכות את החוטים בסדנה או גורמות לקסם לנזול לשלוליות מלוכלכות ומטפטפות. הן היו כמוני.
רק נבואה אחת קטנה ישבה על השולחן שלה, ללא תמונה. היא היתה קטנה מהאחרות, מבויישת, בודדה. לא היו לה ילד או ילדה להתגאות בהם. היא נראתה כמו סבך של קשרים. יפה. אבל ללא תכלית.
ככל שהיינו מסובכות יותר, היינו טובות יותר. הרגשתי את זה בתוכי. שיחקתי עם חוט עבר שקוף שהשתלשל מהמותן שלי. קשרתי בו קשרים וסיבכתי אותו בחצאי מילים שאספתי מהשולחן. ניפחתי את עצמי בנשיפה וראיתי איך אני מתמלאת.
"שֶׁבַע שָׁנִים חָיוֹ תִּחְיֶה,
שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים כָּךְ תִּהְיֶה.
שֶׁבַע וְעוֹד שֶׁבַע יַעַבְרוּ,
עֵת אֵלֶיךָ חֲבֵרִים יַחַבְרוּ…"
קצת יותר טוב. חייכתי לעצמי.
כשאחת מאיתנו הנבואות מוכנה, הנביאה מלבישה אותה בשמלת קרעים לבנה. מתוכה מבצבצות מילים, רגשות, חוטי עתיד מפוחדים, משבי רוח וטפטופי קסם. היא יוצאת מהסדנה עם עלי דפנה וקוצים לשערה, והולכת עם הנביאה אל הנבחר או הנבחרת שלה, כדי להינתן להם, לקשור את גורלה בגורלם. הנביאה מנבאת אותה, ומתמודדת עם התגובות של הילד, הילדה, המשפחה. הם כמובן לא יכולים לראות את הנבואה שלהם, אבל הם מרגישים אותה. מאותו רגע ואילך היא תלווה אותם לכל אשר יילכו, וכל פעם שחלק ממנה יתממש, היא תלחש סודות באוזן, בריח פרחי דפנה או עשן דרקונים.
שנתיים חלפו מאז שפקחתי עיניים. הנביאה עבדה עלי וגם אני קשרתי ופרמתי את עצמי לפי הצורך. הייתי שלמה.
"שֶׁבַע שָׁנִים חָיוֹ תִּחְיֶה,
שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים כָּךְ תִּהְיֶה.
שֶׁבַע וְעוֹד שֶׁבַע יַעַבְרוּ,
עֵת אֵלֶיךָ חֲבֵרִים יַחַבְרוּ.
יַחַד תֵּצְאוּ לִמְאוּרַת הַדְּרָקוֹן,
גּוֹרָלְךָ שָׁם בְּזָהֳרוֹ יִשְׁכֹּן.
הַבָּס תְּבִיסוֹ בִּתְנַאי אֶחָד –
עַל כְּבוֹדְךָ תְּוַתֵּר לְלֹא פַּחַד."
כבר היו לי רגליי רוח קלילות. מילים תפורות יחדיו בחוטים חזקים ושקופים כחוט דייגים. ריחפתי בסדנה ובהרים מסביבה. נשמתי עמוק את האוויר בחוץ במקום להיות דחוסה בסדנה עם ריחה המתוק-חריף, ריח של קסם.
אבל עדיין הייתי פשוטה מידי. מובנת מידי. רציתי לבלבל. רציתי שיָחוּדוּ אותי. רציתי שהמילים שלי יינשאו מפה לפה, מכווצות גבות ומעלות שאלות.
כל כך ציפיתי כבר להיות מוכנה. לצאת לעולם וללוות את הילד שלי. הסתכלתי על התמונה שלו. הוא התבגר קמעה, כבר בן חמש, לחייו העגולות התארכו, שיערו צמח. קצת אומץ כבר היה לו, וגם חברות. הוא מתקדם, חייכתי אליו. כמה רציתי כבר לפגוש אותו.
השנתיים האחרונות שלי בסדנה חלפו. המשכתי להסתבך, בצורה אלגנטית. אניגמטית. הייתי סתומה בצורה הכי טובה שיש. חוטים הסתלסלו לי בשיער כמו פקעת קשרים יפיפיה. המילים שלי נחרזו, התערבבו, סודרו מחדש. הרוח שבי יכלה למלא מפרשים. הקסם שלי היה חזק ויציב, זוהר ומטפטף.
"שִׁבְעָה עִדָּנִים בֵּין שָׁוִים,
יִסְתַּיְּמוּ מְכֻפָּלִים בֵּין רָעִים.
בְּמַלְתְּעוֹת שֶׁל אֵשׁ יִהְיֶה גָּדְךָ,
נֶצַח לְלֹא תְּהִלָּה תִּמְצָא."
הילד שלי גדל. היום הוא בן שבע. הייתי מוכנה. וגם הוא. היו לו אומץ, נחישות, חברות ופזיזות בדיוק במידה. הוא כבר נאמן לחלוטין. לחברים שלו, למשפחתו, לעם שלו. הסתכלתי בחיוך על התמונה שלו. היום אנחנו סוף סוף ניפגש. התעוררתי מוקדם בבוקר. זה יהיה היום המאושר בחיי. סוף סוף אתחיל את דרכי בעולם. אלווה אותו לכל אשר יילך, אראה איך אני מתגשמת. לא יכולתי לחכות.
הנביאה הרמה הסתכלה עלי בחיוך שהיה קצת גאה וקצת מאיים. היא הניחה עלי את זר הדפנה והקוצים. היה לו ריח ניחוח והוא הכאיב לראשי. היא הלבישה אותי בשמלת הקרעים הלבנה. מתוכה בצבצו המילים שלי, נגלות ונסתרות בין חוטי הבד השקופים. הסיפור שלי מתחיל. נראיתי יפיפיה. הרחתי כמו קטורת פרחים.
יצאנו לדרכנו. המילים בתוכי, קשורות זו לזו בחוטי קסם, הטלטלו ברוח, רצו לצאת. הן הסתדרו מחדש כשפיזזתי לי במורד הגבעה וכשנכנסנו לעולם רצתי קדימה מרוב התרגשות. הנביאה הלכה אחרי בצעדים כבדים.
הגענו לשוק. בני אדם דיברו בכל מקום ללא הפסק. ריח פירות מתוקים וצחנת גללי צאן נישאו באוויר. הסתחררתי סביב עצמי וגרמתי לכמה אנשים להביט מעבר לכתפם, מבולבלים.
הנביאה הרמה התיישבה באמצע הכיכר, על ספסל ליד המזרקה. בני האדם הביטו בה והמשיכו הלאה, או התעלמו ממנה כליל.
חיכינו שם כל הבוקר עד שהשמש עמדה במרום השמיים. מתיחות ירדה על השוק כשהאנשים הרימו מבטם אל על בדיוק בחצות היום. הסתכלתי איתם וראיתי צורה רחוקה חגה מעל השוק, פעם, פעמיים, וממשיכה הלאה משם.
"הדרקון…" הם מלמלו, ונרגעו רק כשהצורה נעלמה באופק.
ואז, הרגשתי אותו. הילד שלי. הוא נכנס לשוק עם המשפחה שלו. גם הוא התרגש. זו היתה הפעם הראשונה שלו בשוק, כמוני. הוא רץ מדוכן לדוכן, גומע בעיניו את הצבעוניות, לוגם את ריחות המושק. היינו כל כך דומים.
הם התקרבו לאיטם למרכז הכיכר, עד שעמדו קרוב אלינו.
ואז הנביאה התחילה לדבר –
"עֲבוּר שֶׁבַע וּמַכְפַּלְתּוֹ יַגִּיעוּ עֲמִיתִים אִתְּךָ לְרַהַב,
לָקוּם עָלָיו יָכוֹל תּוּכַל – אִם תַּגִּיעוֹ לְלֹא רַהַב."
הסתחררתי סביב הילד שלי, מסתורית ומרתקת, מרגשת ומסוכנת. הוא הרגיש רק רוח חמה וקלילה כנשיפת דרקון, אבל מעכשיו היינו בלתי נפרדים. חוטי עבר, הווה, עתיד נפרמו ממני ונקלעו מחדש, מחברים ביננו.
הילד ומשפחתו בהו בנביאה הרמה ללא מילים, ואני הרגשתי קלה כמו אוויר. העברתי אצבעות בשערותיו המתולתלות. הן היו רכות כמשי. כמו החוטים הדקיקים שחיברו ביננו. עשן קטורת עלה מראשו, בלתי נראה ובעל ריח חריף, והעלה דמעות בעיניו.
הם עוד ניסו לדבר עם הנביאה, אבל היא רק חזרה עלי, אומרת שוב ושוב את המילים המסובכות שלי, נותנת לקסם שבי להמשיך ולהיכרך סביב הילד ולקשור ביננו עד שאתגשם.
"עֲבוּר שֶׁבַע וּמַכְפַּלְתּוֹ יַגִּיעוּ עֲמִיתִים אִתְּךָ לְרַהַב,
לָקוּם עָלָיו יָכוֹל תּוּכַל – אִם תַּגִּיעוֹ לְלֹא רַהַב."
היא קמה והתחילה לצאת מהשוק, בחזרה לסדנה. ניגשתי אליה פעם אחרונה לפני שניפרד לנצח. רציתי לחבק אותה. רציתי לצעוק משמחה.
היא הסתכלה עלי במבט אירוני ועצוב. "את לא צריכה לשמוח כל כך, נבואה צעירה וטיפשונת. החל מרגע זה ימייך נספרים לאחור. ברגע שתתגשמי, תתפוגגי ולא תתקיימי יותר בעולם."
נעצרתי על מקומי.
את זה היא מעולם לא סיפרה לנו. גם שאר הנבואות לא אמרו על זה כלום. אף אחת לא ידעה?
"רגע!" צעקתי אליה, מתקרבת כמה צעדים.
אבל כל צעד היה קשה שבעתיים. הילד שלי התרחק לכיוון השני, ואני לא יכולתי לשאת להיות רחוקה ממנו.
"רגע! אני לא רוצה להתפוגג!"
היא נעצרה אבל לא הסתובבה אלי, "אין לך מה לעשות בנדון. זו טבעה של נבואה. היא נקשרת כל כך חזק לילד או לילדה שלה, עד שכשהיא מתגשמת, אין בה יותר ממשות." והיא המשיכה ללכת, למעלה אל הגבעה, מחוץ לעולם.
הרגשתי משיכה חזקה. הילד שלי התחיל לרוץ בחזרה הביתה עם המשפחה שלו. הם היו מבולבלים. הם היו גאים אך מפוחדים. בדיוק כמו שרציתי שירגישו.
אבל אני…
אני לא הרגשתי כפי שחשבתי שארגיש.
לא הייתי מאושרת. לא הייתי גאה.
הסתובבתי והלכתי בעקבותיו. זה היה קל כל כך. כמו לצוף על מים. להתקרב אליו היה הדבר הקל והטוב ביותר שהרגשתי.
אבל המחיר שאני אצטרך לשלם יהיה גבוה כל כך.
חלפו כמעט עוד שבע שנים. הלכתי לאשר הנער שלי הלך. כבר לא ילד. קמתי איתו בבוקר, התרוצצתי איתו ועם חבריו וחברותיו בשדות, שכבתי לישון כשהוא נרדם בלילה. המשכנו להיקשר ולהתחבר. הסתכלתי על עצמי. התמלאתי. גדלתי יחד איתו. התכונות שלו היו שלי. המילים שלי היו שלו. לא הצלחתי להבחין מתי אני מסתיימת והוא מתחיל. החוטים השקופים שלי הפכו לבנים זוהרים, מטפטפים טיפות של קסם, נמשכו ביננו, שומרים עלינו קרובים. אני לא יכולתי ולא רציתי להתרחק ממנו. הוא לא ראה אותי אבל הרגיש אותי תמיד איתו. כמו גורל, המצפה לו ואף פעם לא עוזב.
היה כל כך טוב להיות איתו. וכל כך רע. הרגשתי חזקה כל כך, אמיצה כל כך. אבל ידעתי שכל זה ייעלם ברגע שהוא יגשים אותי. אני אתפוגג.
היינו כמו שני חצאים של שעון חול. אחד מתמלא והשני מתרוקן. מחוברים זה לזה לנצח, מלאים באותו החול, האוזל מצד אחד ועובר לצד השני.
ואז, ביום הולדתו הארבע-עשרה, פגשנו בפעם הראשונה את הדרקון.
הנער שלי התאמן בשדה בתרגילי קרב עם חבריו וחברותיו. ריח מעושן אפף אותנו וגרם לנו להסתכל למרום. בהתחלה ראינו רק נקודה זעירה מעל, אבל ידענו כולנו מה זה.
הם לא ברחו בצרחות. הם לא קפאו באימה. הם היו אמיצים, הם היו ביחד. הם היו החבורה שנועדה להיות. הייתי גאה בהם. הם עמדו מוכנים כולם. עם החרב מונפת ביד, עם החץ מוכן במיתר, עם האבן בקלע.
הדרקון היה חלק ממני. הוא קירב את התגשמותי. הרגשתי את הרוח שבי מחברת בין החוטים, אורגת אותם ואני נעשית ממשית יותר, מוצקה יותר. הרגשתי טוב לראות את הדרקון, זה היה קל, זה נועד לקרות. אבל הוא גם קירב את סופי. לחשתי באוזנו של הנער שלי סודות על גורלו המתקרב, מוסיפה ניחוח פרחי דפנה לעשן הדרקונים.
הדרקון חג במעגלים מעל השדה, עד שהתקרב לנחיתה.
אבל הוא לא נחת מולנו. הוא נחת על ראש הגבעה הצופה על השדה. התבונן בנו מתבוננים בו.
הם היו דרוכים, אבל לא מבוהלים. הם החלו לדבר. מוסרים זה לזו שברי מידע ושמועות, שקפצו כמו גחלים לוהטות מאחד לשניה.
נשארתי איתם, שומעת את המילים, לוקחת כמה מהן וקושרת אותן אלי, מעניקה להם מילים משלי. הקסם נבע ושצף ביננו. הרגשתי מוצקה עוד יותר. ראיתי חוטים לבנים עבים כחבלים מחברים ביננו. הם היו גמישים, רכים, וחזקים. הרגשתי את עצמי נארגת עוד. חוטים מתחברים בתבניות סריגה, חלקי בדים נוצרים.
הסתכלתי על הדרקון. הוא נראה כמו צללית משוננת על רקע השמיים המאדימים. הוא הריח מעשן ומקסם. חלק ממני הגיע לידי מימוש. הנער שלי התקרב להגשים את גורלו. אני התקרבתי אל סופי. נבואה חייבת להתגשם.
החלטתי להתקרב אל הדרקון. הוא הביט בי מתקדמת, עיניו מצטמצמות. הקסם שלו פעם סביבו, גורם גם לקסם שבי לפעום. יכולתי להתרחק קצת מהנער שלי. נשארתי מחוברת אליו, הלכתי לעבר הדרקון.
"הנה את כאן." הוא אמר כשהגעתי לראש הגבעה, ופלט נשיפת עשן מסתלסלת.
"אני כאן. וגם אתה." ראיתי את החוטים שלי מתעבים, מתחזקים, נארגים.
"את. לא אתה."
"אה, סליחה, את דרקונית."
"נכון." היא אמרה. "שתינו כאן, כפי שצריך לקרות. את מתקרבת לכדי מימוש, את יודעת?" היא הכתירה חישוק עשן על ראשי.
נאנחתי. היא מכירה את טבעי. היא רואה אותי ואת החוטים, המילים, הקסם המרכיבים אותי. "אני לא רוצה להתממש."
"זו לא החלטה שלך, את יודעת? זו טבעה של נבואה." היא נשפה סליל עשן שהקיף אותי. הרגשתי לכודה, עד שנופפתי אותו והוא התפוגג.
"אני יודעת." שיחקתי עם חוט שהשתלשל מהמרפק שלי. "למה אני חייבת להתגשם?"
"זו לא השאלה הנכונה."
הסתכלתי עליה, מופתעת. הרגשתי את הקסם שלה מסתחרר סביב שתינו, נכרך כסרט סביב החוטים שלי. הפכתי בדברים במוחי, פעם אחת, פעם שניה. הרגשתי שהייתי צריכה להיות מדויקת. לא אניגמטית כטבעי. "למה הנער שלי לא יכול להגשים אותי מבלי שאתפוגג?"
היא לא ענתה, אלא חייכה חיוך דרקוני, הכתה בכנפייה פעם, פעמיים, והמריאה למרום.
עקבתי אחריה במבטי דקה ארוכה וכשהורדתי את המבט, הפניתי אותו לנער שלי, לחבריו וחברותיו, שעוד המשיכו להסתכל לכיוון הדרקונית המעופפת.
בשנים הבאות בחנתי את עצמי ואת החוטים שחיברו ביני לבין הנער שלי. היו חוטים עדינים כחוטי רקמה, חוטים דקיקים כחוטי תפירה, חוטים רכים כחוטי צמר, וחוטים עבים כחבלים.
ידעתי איך לתפור ולפרום, לקשור ולהתיר. שיחקתי עם החוטים. סיבכתי אותם, שפשפתי אותם ומוללתי אותם בין האצבעות.
הנער שלי, עם חבריו וחברותיו, המשיכו לדון בדרקונית. הם קראו לה 'הדרקון שלנו'. הם לא ידעו שזו דרקונית. הם תכננו, התאמנו, והתווכחו. איך להגן על בני עמם ממנה.
אני המשכתי להתגשם, להתקדם לקראת התממשות. כבר לא הייתי קלילה כאורך רוח. החוטים שלי נארגו. התמצקי. הסתובבתי עם הנער שלי ורגלי כבר לא ריחפו מעל האדמה, אלא התהלכו עליה. לא השארתי טביעות רגל, אבל הרגשתי את החול, הדשא, האבנים בין בהונותיי.
יום אחד, כשהנער שלי כתש בובת דרקון מקש, ישבתי ומוללתי חוט דקיק בין אצבעותי. המשכתי כך כל זמן האימונים, וכשהם סייימו הוא התבלה כל כך, עד שנקרע. זה כאב כמו צביטה שמשאירה סימן כחול. החוט התדלדל ממני, מתנופף ברוח, חלקי, חצוי. גם הנער שלי נעצר לרגע כאילו חטף מכה. החוט מהצד שלו קרוע ומתנופף. אבל אז הוא המשיך בשלו. ואני בשלי.
התבוננתי בחוט, שלא הוביל לשום מקום. הרגשתי במקום הזה חוסר. אי-שלמות. הרגשתי קטנה יותר, פחותה ממה שהייתי. אבל עדיין הייתי עצמי.
ולכן המשכתי.
מוללתי ושפשפתי, משכתי וצבטתי עד שקרעתי חוטים נוספים. כולם היו דקיקים. לא יותר מקורי עכביש. למדתי לצפות לצביטות, לכאבים. וידעתי שאני מכאיבה גם לו. החוטים הקרועים שלנו נשרכו מאחורינו, נראים עלובים לעומת החוטים החזקים שעוד נמשכו ביננו. אבל יכולנו להתהלך כך. הצלחנו להמשיך.
ולכן המשכתי בשלי.
והוא בשלו.
הוא התקדם לקראת הגשמתי. הימים, החודשים והשנים נשפכו כחול מבין אצבעותי וקירבו אותו לגורלו ואותי לסופי. נבואה חייבת להתגשם. ידעתי זאת בכל מהותי. אבל אולי יש לי סיכוי להתגשם מבלי להיעלם?
ביום הולדתו העשרים ואחת הוא יצא עם חבריו וחברותיו אל מערת הדרקונית. הם תכננו הכל, התאמנו, למדו והתכוננו. הם היו מוכנים. וגם אני. הוא הלך בראשם, והם בעקבותיו. ואני מלווה אותו ואותם. החוטים שלי נארגו כמעט כולם, אבל היו פרומים בקצוות. הייתי כבדה כאישה אמיתית וקלילה כסיפור. הייתי שלו והוא שלי. אבל לא כל כולי. לא כל כולו. חוט אחד עבה כחבל עוד חיבר ביננו. החוט האדים במהלך השנים, והפך מלבן לאדום זוהר. הוא נצץ מקסם. הוא היה שזור מילים. לא נפרדנו. לא יכולנו להיפרד.
הם עמדו בפתח המערה. מסתכלים אל החשכה שבתוכה. סלילי עשן דק יצאו ממנה מידי פעם בפעם. הוא עמד להיכנס עם חרב שלופה. הוא הסביר להם שעליהם לחכות לו, להיות מוכנים לכשיקרא להם. אבל ידעתי שהוא לא יעשה את זה. זו לא הדרך. אלה לא המילים שהצעתי לו, אז בגיל שבע.
הוא נכנס למערה ואני איתו. ריח מעושן עם הבטחה לאש אפף אותנו. הנער שלי, כבר איש צעיר, הגיע למדף אבן הצופה למטה אל קן הדרקונית. היא ישנה, פולטת נחירות עשן. הוא הרים את החרב. עכשיו או לעולם לא.
אבל אז הוא ראה את קליפות הביצים הענקיות שהיו פזורות סביבה. זה היה הקן שלה. האבקועים שלה בקעו מהקן והתעופפו. הוא עצר, ואני הרגשתי את החלק הכמעט אחרון בי מתגשם. החוטים האחרונים שלי נארגו והייתי כמעט שלמה. רק חוט דק אחד עוד השתלשל ממני. ועוד חוט אחד עבה חיבר ביני לבין הנער שלי. הוא יצא מהמערה לדבר עם חבריו וחברותיו. ואני נשארתי בפנים. הדרקונית פקחה עין אחת משועשעת והסתכלה בי.
"את נראית שונה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו." היא אמרה, ופלטה טבעות עשן קטנות שהסתובבו סביבי במעגל.
"את לא חוששת?" שאלתי אותה.
"את ואני יודעות שתינו איך הסיפור שלי ייגמר." היא אמרה. "ומה איתך? מה עם הסיפור שלך?"
"אני עוד לא יודעת," אמרתי לה. "התחלתי להתיר ולקרוע, אבל אני לא חושבת שאספיק. ואני מפחדת."
"ממה?"
"אני מפחדת שזה יכאב ושזה לא יעזור. אני מפחדת שזה היה לחינם. אני מפחדת להתפוגג ושלא יהיה דבר שאוכל לעשות כדי למנוע זאת."
היא עצמה את העין ופלטה נחרה ארוכה. "אם לא תנסי…"
הנער שלי חזר למערה עם חבריו וחברותיו. הם עמדו על מדף האבן, צופים בדרקונית המעמידה פני ישנה. הם התווכחו בלחש, הוא ניסה לשכנע אותם לא להילחם בה, להוריד את כלי נשקם, לחוס עליה ועל עצמם. הם שאלו אותו שוב ושוב אם הוא לא רוצה להפוך לגיבור שהוא נועד להיות.
לא. הוא אמר להם. הוא לא רוצה להפוך לגיבור. לא במחיר חייה של הדרקונית. לא במחיר האפשרי של חייהם.
הדרקונית הרימה את ראשה, למעלה למעלה, מתרוממת מעל מדף האבן שלהם. הוא התכופף על רגל אחת כמשתחווה, והניח את חרבו על הקרקע. שניות ארוכות חלפו, עד שגם הם, כל אחד ואחת מהם, התכופפו והניחו את נשקם.
הדרקונית צחקה. "להתראות נבואה אחרונה שלי. אני עוזבת את הארץ הזו. אני מתעופפת בעקבות ילדיי. אני מתירה את עצמי מהעם הזה. בהצלחה לך. בהצלחה לכם."
הם רק שמעו נהמה עמוקה, אבל הוא סימן להם להמשיך לכרוע ברך.
היא הכתה בכנפייה פעם, פעמיים, והמריאה מעליהם אל מחוץ למערה ולמעלה למרום, פולטת נשיפת אש ומתרחקת עוד ועוד.
הרגשתי את זה קורה. הרגשתי את החלק האחרון בי מתגשם. את החוט האחרון נארג. כפות רגליי יצרו טביעות רגל על אדמת המערה, בפעם הראשונה והאחרונה. לפני שזה יהיה מאוחר מידי, החזקתי בשתי ידי את החוט האחרון ביננו. משכתי, שרטתי ונשכתי אותו. אבל הוא היה עבה מידי. חזק מידי. ואני הייתי פרומה, חלשה, כואבת.
אבל לא ויתרתי. המשכתי לקרוע, עם הציפורניים והשיניים, עם הקוצים והקסם שבי. והוא החל להיפרם. אני התחלתי להבהב. התגשמתי. הילד שלי, הנער שלי, האיש הצעיר שלי, הגשים את ייעודו.
"עֲבוּר שֶׁבַע וּמַכְפַּלְתּוֹ יַגִּיעוּ עֲמִיתִים אִתְּךָ לְרַהַב,
לָקוּם עָלָיו יָכוֹל תּוּכַל – אִם תַּגִּיעוֹ לְלֹא רַהַב."
זה קרה. זה התממש. היום הוא היום.
"שִׁבְעָה עִדָּנִים בֵּין שָׁוִים
יִסְתַּיְּמוּ מְכֻפָּלִים בֵּין רָעִים
בְּמַלְתְּעוֹת שֶׁל אֵשׁ יִהְיֶה גָּדְךָ
נֶצַח לְלֹא תְּהִלָּה תִּמְצָא."
זו הייתי אני. זה היה הוא. הוא נכנס למאורת הדרקונית, ויכל לה.
"שֶׁבַע שָׁנִים חָיוֹ תִּחְיֶה
שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים כָּךְ תִּהְיֶה
שֶׁבַע וְעוֹד שֶׁבַע יַעַבְרוּ
עֵת אֵלֶיךָ חֲבֵרִים יַחַבְרוּ,
יַחַד תֵּצְאוּ לִמְאוּרַת הַדְּרָקוֹן
גּוֹרָלְךָ שָׁם בְּזָהֳרוֹ יִשְׁכֹּן
הַבָּס תְּבִיסוֹ בִּתְנַאי אֶחָד –
עַל כְּבוֹדְךָ תְּוַתֵּר לְלֹא פַּחַד."
לא משנה איך יספרו אותי, הנבואה התגשמה. אני התגשמתי. לא היה בי יותר צורך. הייתי מיותרת. נבואה שהתגשמה היא כבר לא נבואה. היא מיתוס. היא סיפור. אבל לא רציתי שהסיפור שלי ייגמר.
משכתי משיכה אחרונה עם כל הכוח שהיה לי. לא השארתי לעצמי עוד שום דבר. לא היה לי דבר לתת. לא היה לי דבר לשמור.
והחוט נקרע. החבל נפרם. הקשר הותר.
זה כאב כאילו חלק ממני נכרת ולא יחזור לעולם.
הייתי חלקית. הייתי קרועה, פרומה, חצויה ומיותרת. הייתי אריג קרוע לשני חצאים. הייתי מוצקה. הייתי שבורה.
אבל הייתי עצמי.
גם הוא התנשף בכאב. חבריו וחברותיו תמכו בו, סייעו לו לצאת איתם מהמערה. לחזור לביתם, למשפחתם, לעמם. לספר להם שהדרקונית נעלמה, ולא תשוב.
ואני לא יצאתי איתו. נשארתי שם.
בפעם הראשונה בחיי, לבד.
ואז שמעתי נשימות רדודות מעומק המערה.
"מי שם?" לחשתי.
הדרקונית עזבה. המערה היתה ריקה.
הייתי לבד. אבל הייתי קיימת. הייתי עצמי.
רועדת נכנסתי פנימה.
לא ידעתי מול מה אני עומדת. לא ידעתי מי אני בלי הילד שלי.
הרחתי עשן, אבל לא של הדרקונית. זה היה ריח עלי דפנה שרופים.
ואז ראיתי אותה.
זו היתה הנבואה הקטנה מהסדנה. היה לה זר דפנה וקוצים על הראש. היא לבשה שמלת קרעים לבנה. והיא הסתכלה עלי.
"מי את?" שאלתי אותה. "מה את עושה פה? איפה הילד או הילדה שלך?"
"אין לי ילד או ילדה," היא חייכה אלי בעצב, "אני הנבואה שלך. והיום אני מתגשמת. אני נוצרתי כשאת נוצרת. אבל לא יכולת לדעת שאני שלך. לא יכולת לראות שהתמונה שלך עמדה על השולחן שלי. אני קשורה אליך בחוט בל ינותק," היא התחילה להבהב, "ואני עומדת להיעלם."
"לא!" קראתי אליה. "את לא חייבת. בואי נקרע אותו ביחד. זה יכאב, אבל זה אפשרי. תראי, אני עוד כאן."
ואז ראיתי אותו. את החוט ביננו. הוא היה נוצץ וחזק ויפה. משכתי אותו. קרעתי אותו. נעצתי בו שיניים, ציפורניים וקוצים.
היא נראתה תמהה וכואבת, אבל לבסוף הצטרפה אלי. משכנו, קרענו, חתכנו ופרמנו, עד שהוא ניתק, פרוע ומתדלדל.
התנשפנו שתינו בכאב. החזקנו כל אחת בקצה שלה. היינו שתינו מוצקות, חצויות. כאבנו, אבל נשארנו. התקיימנו. לא נעלמנו. היינו יחד.
"זה הצליח," היא אמרה בפליאה.
"כן," חייכתי אליה חיוך עייף. "אבל מה הן המילים שלך? מה המשמעות של הנבואה שלי?"
היא חייכה ונתנה לי את עצמה,
מְשֻׁחְרֶרֶת וּמְשַׁחְרֶרֶת יִהְיֶה סוֹפְךָ,
אַךְ לְכָל מָקוֹם תִּשְׁאִי אֶת כְּאֵבְךָ.
תִּהְיִי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁתָּבִיא לָאַחֲרוֹנָה,
נַמְשִׁיךְ לְהִתְקַיֵּם אַךְ בְּלִי הַנְּבִיאָה."
חיבקתי אותה. "זה כואב, נכון?"
היא הנהנה.
"אבל זה שווה את זה?"
היא הנהנה שוב.
נתתי לה יד ויצאנו שתינו מהמערה. ידעתי מה עלי לעשות. אני אחפש את הנבואות הפזורות ברחבי הארץ. אני אספר להן. אני אסביר להן איך להשתחרר.
נבואה חייבת להתגשם.
אבל היא לא חייבת להיעלם.
אנחנו יכולות להמשיך לחיות.
והנביאה הרמה שלנו? היא תמשיך ליצור את הנבואות בסדנה. אבל היא לא תצא איתן משם. היא לא תמסור אותן. הן יצאו משם לבד, מרחפות על פני הקרקע, וימצאו את הנבחר או הנבחרת שלהן. הן ילחשו להם סודות באוזן, בריח דפנה או עשן דרקונים, אבל הן ידעו שהם ביחד רק באופן זמני. כשיגיע זמנן להתממש, הן יקרעו את עצמן ויצאו לחופשי.
וכשייוולדו תינוק או תינוקת שנראים מיוחדים, שנועדו לגדולות, האנשים של הארץ הזו כבר לא ידעו. ניחוח של עלי דפנה לא יינשא מעל ראשיהם. התינוקות יגדלו. יהפרו לגיבורים וגיבורות. אבל אף אחד לא יצפה לזה, גם לא הם. הם פשוט יחיו את חייהם ללא הציפייה.
ואנחנו הנבואות נחיה את חיינו. אולי תמיד נרגיש חלקיות, כאובות, פרומות.
אבל נחיה.