משום מה, איילה ציפתה לפקוח עיניים לחושך. במקומו שטף אותה אור עז. מצמוץ נוסף הבהיר שזאת לא השמש, רק מנורות חזקות מדי, משובצות בתקרה לבנה וסטרילית.
משום מה היא ציפתה לחושך.
האוויר היה קר והיא שכבה על מיטה קשה. הצצה מהירה מטה גילתה שהיא לבושה בחלוק לבן. הצצה מהירה לצדדים גילתה עשרות מיטות זהות, כולן מלאות באנשים. היא לא ממש הייתה יכולה לראות את קצה החדר העצום, אבל נראה שבכל החלל הזה היא הייתה היחידה שהתעוררה.
איילה לא התיישבה. היא לא זזה. במקום היא סרקה את המקום בתנועות עיניים מהירות, מנסה לפענח איפה היא. המיטה הלבנה והחלוק הלבן והאורות הלבנים רמזו על בית חולים, אלא שהיו יותר מדי מיטות סביבה. בתי חולים לא נראו ככה. היא החלימה במספיק מהם אחרי קרבות כדי לדעת. באף אחד מהם לא היו חדרים בגודל הזה או כמות כזאת של מיטות. אלא אם כן קרה משהו. משהו שהיא פספסה.
כמה זמן היא פספסה?
הטבעת שלה, פס כסף דק סביב האצבע האמצעית, הבהבה, מסמנת שהודעה מחכה לה. בתנועה זהירה איילה לחצה עליה פעמיים.
אני תוהה אם את זוכרת אותי, הקול אמר ישירות לאוזנה, מוכר במעורפל. לא כאילו שמעה אותו באמת אי פעם, אלא רק ככה, מתפצח בהקלטה.
כנראה שלא. הוא המשיך, נשי במובהק. וגם אם כן, את כנראה שונאת אותי. אחרי הכל, אני זו שהרגה אותך.
יש לציין שאת התכוונת להרוג אותי קודם. וכמעט הצלחת. היית הקרובה ביותר להצליח בזה מכולם. אני לא יודעת מה אני עושה דווקא על יד המיטה שלך. יש כאן לפחות עוד שלושה אנשים שהרגתי במו ידיי. הייתי צריכה לשבת על יד המיטות שלהם ולצפות בהם מתהווים, במקום כאן.
ייתכן שהייתי צריכה לשבת על יד המיטה של ג'ון שלך. אחרי הכל, הוא האדם האחרון שהוספתי במו ידיי למאגר. ריסקתי את ראשו על לוח הבקרה של הרחפת שלי ועכשיו הוא כאן, איפשהו בין מאות הקומות האלה. דרוש הרבה חלל כדי להחיות מיליארדי בני אדם. אם תרצי, כשנסיים, אתן לך את המיקום המדויק, אחרת לא יהיה לך סיכוי למצוא אותו.
מיליארדי בני אדם, כבר אמרתי?
זה מרגיש מוזר, לשבת פה ולהביט עלייך, ולא רק כי אני זו שהרגה אותך – הקואליציה שלך קראה לזה רצח, למרות שזו הייתה הגנה עצמית – אלא כי אתם כאן. כולכם. בחיים, סוף סוף. האם עכשיו תקראו לעצמכם תועבה, כמו שאהבתם כל כך לקרוא למעשי ידי בעבר? האם עכשיו, כשאתם בעצמכם שיבוטים, תשנאו את עצמכם?
לפחות תהיה לכם ההזדמנות לעשות את זה.
את לא זוכרת את המוות שלך, נכון? זה כמעט בלתי אפשרי לזכור אותו. הרי איך תגבי אותו? זה עדיין זיכרון שנוצר. אבל את יכולה להתנחם בזה שהמוות שלך לא כאב. זו הייתה רק דקירה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, ואז חום. אחזתי בך בזרועותיי כשגססת ובכיתי מעל גופתך. כשליבך הפסיק לפעום אספתי במו ידיי את הזיכרונות שלך ואת הגנטיקה שלך והוספתי אותם למאגר.
אבל את לא תזכרי את זה. דווקא חשבתי שזו ברכה, שלא תאלצו לזכור את המוות שלכם…
עכשיו אני תוהה אם יתכן שפשוט לא רציתי שתשנאו אותי. יצרתי אתכם מחדש – לא בצלמי ובדמותי, למרות הטענות, אלא בצלמו ובדמותו של אלוהים, כדי שתוכלו לבחור האם להמשיך לחזור. הרי מה הטעם לגרום לתחיית המתים אם כולכם רק תמותו שוב? לא, אתם תמשיכו לקום, עד שתחליטו שלא.
לא שזה משנה, חלקכם תשנאו אותי בכל מקרה. אני יודעת שאת תשנאי אותי, איילה. ג'ון שלך אפילו פסק שתעדיפי להישאר במתים. עכשיו לפחות אתם יכולים להתווכח על זה. ואם כן תרצי להאשים אותי, כל מה שתצטרכי לעשות זה לעלות הכי למעלה שאפשר. אם כי אני חושדת שזה משהו שהיה מתאים יותר לג'ון שלך לעשות, לא? הוא הרי תמיד היה עז רגשות יותר ממך. הרבה יותר סביר שהוא זה שהיה מסתער למעלה בחמת זעם וללא תוכנית ברורה כדי להאשים אותי בכל פשעי האנושות, נכון?
כלומר, זה בדיוק מה שהוא עשה. ג'ון שלך פרץ לרחפת שלי לפני שנה בניסיון לנקום את מותך, מכל הדברים שביקום. תהיתי גם אז, איילה, מה יש בך שגרם לו לעשות דברים כאלה בשמך…
הייתי מוסחת כל כך שהוא כמעט הצליח. הקואליציה שלך, בצעד אחרון ונואש, פוצצה את המטה שלי בניסיון למנוע ממני לעשות, ובכן, את זה. ואז הם העלו אותו באש, ירו בכל אדם שהצליח להימלט והשליכו אותם חזרה ללהבות. אחר כך גיליתי, בעיקר באדיבותו של ג'ון שלך, שהם עשו את זה לא רק למטה הראשי, אלא גם לכל בית ומעבדה ומאגר שהם ידעו עליהם. הם חשבו שזה מה שימנע ממני לצלוח את תחיית המתים, ובדרך שרפו כמה ערים קטנות.
מעל לארבעת אלפים שנה של היסטוריה כתובה, והאנושות עדיין מעלה דברים באש כשהיא רוצה להרוס אותם. לא שזה עזר להם עם המאגרים שלי. אלא אם הם התכוונו להעלות באש כל בית מרפא או בית אבל על פני כל כוכב, לא היה להם סיכוי.
לא הייתי שם כשהם עשו את זה למטה הראשי שלי. בדיוק חזרתי. האם זו הייתה ידו המכוונת של האל, כמו שהמאמינים שלי כל כך אוהבים להגיד, או סתם מזל?
האם זה באמת משנה?
הייתי ברחפת שלי, שקועה בניסיון למצוא דרך להציל את אנשיי, באבל על מותם, כך שג'ון שלך הצליח להתגנב פנימה בלי ששמתי לב. זה היה יכול להסתיים שם – כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לנקב את ראשי עם כדור. אבל במקום, אולי כדי לדחות את מימוש המשימה שלקח על עצמו, הוא היה נחוש בדעתו להגיד לי משפט הרואי. אני חושבת שזה היה משהו בסגנון של 'אלו יהיו האנשים האחרונים שימותו בגלל האמונות שלך', או משהו כזה.
לא טרחתי להסביר לו שהסיבה בגללה את איבדת את חייך, ולבסוף גם הוא, לא הייתה בגלל האמונות שלי, אלא בגלל שלכם.
באמת, המשפט הזה היה כל כך מיותר. הרגע בו הודיע לי על כוונותיו היה כל מה שנדרש כדי שאפרוק אותו מנשקו ואקשור אותו לכיסא. הוא נאבק בי בדרך, כמובן, כך שחבורות קישטו את פניו. התכוונתי לשחרר אותו ברגע הראשון בו זה כבר לא יסגיר את מיקומי. לא הייתה לי כל כוונה להרוג אותו – הוא לא היה איום ממשי. לא כמוך. וכשהכוכבים כולם בעקבותייך את לומדת לא לקחת אישית אנשים שמנסים להרוג אותך.
כלומר, אם הייתי הורגת כל אדם שאי פעם כיוון אלי כלי נשק הם לבדם היו תופסים אזור תחייה שלם.
לא, ג'ון שלך היה אמור להישאר בחיים, ולו רק כדי לחסוך לי עבודה. לא שהוא האמין לזה. שמי יצא כרוצחת, ולזה הוא ציפה. הוא לא הפסיק לנשוך את השפה התחתונה שלו בחשש. הוא ילד די יפה, לא? עם השיער הבהיר הזה והעיניים הכחולות. אני מקווה שהחלק הגנטי הזה התעתק נכון. עיניים הם אחד החלקים הכי עדינים. תמיד יש אפשרות לסיבוך שם. בעיקרון הצלחנו לפתור את זה, אבל עדיין נשאר סיכוי של אחד למיליארד. אני מקווה שזה לא יהיה הוא. העיניים שלו באמת יפות מאוד…
איפה הייתי? אה. הוא דרש לדעת למה אני עושה את זה, מכל הדברים שבעולם. נועז כל כך. נועז בצורה מיותרת, ומלא שנאה למטרה שעוותה כדי שתשמע לו מרושעת. אבל הוא היה הראשון ששאל אותי למה אני עושה את זה, ולא רק למה לעשות את זה. שישים שנה, ואף אחד מלבדו מעולם לא תהה מה גרם לי להביא לתחיית המתים.
ג'ון שלך היה בטוח שמסתתרים זיכרונות טראומטים בעברי. אני אגזים אם אניח שזו נקודת המוצא של רובכם? אולי מוות אכזרי של אדם אהוב או אובדן בטרם עת של משפחתי?
אתם לא טועים, לא לגמרי. זה אמנם היה מוות, אבל לא של משפחתי או אהוביי, אלא פשוט המוות עצמו. שמעת על המגפה הגדולה שהייתה לפני שישים שנה? אני יודעת שזה היה הרבה לפני זמנך, אבל בטח שמעת את הסיפורים. את הזיכרונות… היא שטפה את הכוכבים כמו הייתה גאות ותבעה את קורבנותיה בכל מקום אליו הגיעה. הייתי בת עשרים אז, ועבדתי כמנחמת בבית חולים, אוחזת בידיים רועדות ברגעים אחרונים.
ליוויתי כל כך הרבה אנשים אל הסוף, וכל אחד ואחד מהם גרם לי לבכות. איך אפשר לא לבכות נוכח פני המוות? כולם אמרו לי שאני צריכה לפתח עמידות, שהכהות תבוא עם הזמן. כשזה לא קרה, גם לא אחרי חודשים, זה הפך להיות נושא לצחוק, הדמעות שלא פסקו לעולם.
באמת שהייתי שמחה להגיד לך שהפכתי למי שאני בגלל אדם אהוב שמת, ידו בידי, או כל סיבה אחרת שתשמע טוב יותר לאוזנייך ולאוזניי ההיסטוריה. אבל אין אחת כזו, רק את האמת המרה והקרה של המוות.
כי המוות הוא תמיד טרגדיה מיותרת, לא משנה למי הוא קורה. ביום בו הבנתי את זה החזקתי ביד של ילדה בת שש ואב בן חמישים וקשישה שכל משפחתה כבר מתה. כשעזבתי את בית החולים באותו הלילה, דמעות מתייבשות על לחיי, פשוט נמאס לי. הבנתי את האמת – מוות הוא חסר תוחלת. הוא עניין מיותר. אבל הוא היה הנחת יסוד ברורה כל כך בקיום האנושי שמעולם אפילו לא חשבנו לשקול את זה. אבל מה אם פשוט… לא?
לא שהיה לי מה לעשות עם המסקנה הזו. המשכתי ללכת לבית החולים. אבל חלומות רדפו אותי. זה היה אותו החלום, שוב ושוב: מדבר מלוא האופק, אבל לא של קרח, אלא של חול. ועל האדמה הבוערת שכבו עצמות עד לקצה הראייה. העצמות הבהירות של אלו שמתו רק היום, עצמות ישנות יותר בגוון חיוור של שנהב. עצמות כהות כמו החול עצמו, כאילו היו שם עוד לפני שהכוכבים פרחו ברקיע.
עצמות ירך. גולגולות. מפרקים. ידיים ואצבעות וצלעות, פרושות עד אינסוף. לאן שמבטי השיג לראות זה כל מה שהיה – חול ועצמות, חול ועצמות, עד לנקודה בה השמיים הלוהטים פגשו באופק לוהט לא פחות. זה היה כל המוות מראשית הזמן.
כל המתים אי פעם פזורים לפני על החול.
כמו כולם, בהתחלה חשבתי שהתשובה תמצא במדע. כלומר, בשביל מה פיתחנו את כל הטכנולוגיה הזו אם לא כדי למצוא דרך לחיות לנצח? היא אמנם עזרה בסוף, אבל אז היא רק נראתה כמו עוד דרך ללא מוצא.
וניסיתי, באמת שניסיתי. לא הייתה לי הכשרה מקצועית בזה. לא הייתי מדענית. אבל היה לי זמן, כוח סבל וחלומות שרדפו אותי. ואז, בדיוק כמו כל השאר, גיליתי שזה לא מספיק. שחיי אלמוות הם תמיד מבוי סתום. את יודעת את זה בדיוק כמוני. אי אפשר לתת לגוף יותר זמן מכפי שהוא יכול לשאת. חשבתי להתייאש שם כמו שרבים לפני עשו. להמשיך את המסורת המפוארת של מדענים מטורפים שלא הצליחו להשיג דבר פרט לתסכול ובידוד חברתי.
זה באמת כמעט נגמר שם. הייתי יכולה להמשיך ללכת לבית החולים ולבכות עם כל יד שאחזתי בה והפסיקה לפעום, להמשיך לכאוב כל מוות כאילו פיסה ממני נעלמה אל האפלה. אבל המקרה, או האל, תלוי את מי תשאלי, שלחו אלי משפט וחצי ששמעתי מפי אחד הכמרים המנחמים בבית החולים. עדיין לא הצלחתי לגלות מי זה היה, לא משנה כמה פעמים בדקתי את זה. בסופו של דבר נאלצתי להודות שאולי זה אפילו לא היה כומר, רק מאמין.
הייתה אז יד בידי, לוהטת מחום המגפה. אני לא זוכרת למי היא הייתה שייכת – זה האדם היחיד שליוויתי אל המוות שפניו לא צרובות במוחי. כל מה שיש לי מהרגע הזה זו לחישה חנוקה מהחדר הסמוך. "כִּי בְּאָדָם הַמָּוֶת, כֵּן בְּאָדָם הַתְּחִיָּה. כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם מֵתִים כֻּלָּם, כֵּן בַּמָּשִׁיחַ יְחֻיּוּ כֻּלָּם. מִי שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם הַפָּנוּי."
הכרתי את הציטוט הזה. הוא היה תלוי בבית המנחמים של בית החולים – ההבטחה של הכנסייה למאמיניה שיום יבוא והם יתאחדו מחדש עם המתים שישובו. זו הפעם הראשונה בה באמת שמעתי את הפסוק שאחר כך יהפוך לטיעון עיקרי באידיאולוגיה שלי. כי מה אם העניין מעולם לא היה על לחיות לנצח, אלא על לחזור מהמוות?
בשלב הזה עברתי מלחקור את קרביי המדע ללפענח את כתבי הדת. בדיוק כמוך גדלתי בכוכב שסגד למדע, ולכן החקירה הזו הייתה ההתנגשות הראשונה שלי עם האל. ומה שגיליתי הפעים אותי.
ידעת שכל דת אי פעם הבטיחה לנו אותו הדבר, את השיבה מהמוות? העתיקים הבינו עוד לפנינו שהציווי האלוהי הוא לא על קבלת המוות, אלא על שיבה לחיים. היית חושבת שזה יהיה מובן מאליו, אבל מרבית האנושות אפילו לא הצליחה להעלות דבר כזה על דעתה. ג'ון שלך בהחלט לא הבין למה אני מתכוונת כשאמרתי לו את זה.
לא שהוא יזכור בכלל את דבריי. אבל רק אותם. אני חושדת שבאופן כלשהו הוא ידע שהוא עומד למות. הוא הרי גיבה את הזיכרונות שלו בבוקר בו הקואליציה שלך יצאה להשמיד אותי.
הבוקר בו הוא יצא אחרי.
אבל הוא לא יזכור דבר מהתשובות שהוא דרש ממני. לכן אני כאן, כנראה. זו הזדמנות לעשות את זה כמו שצריך הפעם, לא רק בבליל מהיר שנועד לספק מענה לא מתוכנן.
אולי כדי שתוכלי לשפוט.
אולי רק כדי שתהיה מישהי פרט לי שיודעת הכל. או לפחות איך זה התחיל.
כשאני הייתי ילדה גיבוי זיכרונות היה טקס שעושים ביום ההולדת, יותר מכל דבר אחר, ואחרי שאדם מת הזיכרונות שלו היו נשמרים בבית אבל. היית פעם באחד כזה? אין דבר יותר שובר לב. עשרות אנשים שמדברים עם הולוגרמות שמבוססות על הזיכרונות של האהובים שלהם. זו הייתה הדרך שלנו להתמודד עם המוות – להעמיד פנים שהמתים עדיין בחיים.
והיה נדמה שהמצב יישאר ככה לנצח. כי נראה שלא משנה על מה חשבתי, מה ניסיתי לעשות, לא הצלחתי להתקדם הרבה מאז אותו היום בו הבנתי שזה לא לחיות לנצח, אלא לחזור לחיים. מה לעשות היה החלק הקל. החלק הקשה היה איך לבצע את זה. ואז שמעתי על הילד ההוא, שאיבד את הזיכרון שלו בתאונת חשמל. ובמקום לנסות לרפא את החלק הפגום במוחו, הם פשוט החדירו חזרה את הזיכרונות שלו. הוא גיבה אותם כל שנה, כך שכל מה שהיה חסר לו זה כמה חודשים. את נולדת לתוך המציאות הזו, כך שעבורך זה נראה מובן מאליו. אבל אז לעשות את זה היה חדשני. לא רק לאגור זיכרונות, אלא ממש להחזיר אותם אל המוח בו הם נוצרו.
גם כיום אני לא יודעת מי היה הילד הזה. סביר שהוא נמצא כאן איפשהו, מתהווה לחיים, בדיוק כמו כולכם. לא שזה משנה. כי כשגיליתי עליו, על התהליך שהוא עבר… דברים התנפצו במוח שלי. היה ברור לי מה אני צריכה לעשות. שיבוטים היו קיימים זה שנים, ומה זה שיבוט אם לא גוף ריק חסר זיכרונות? אנשים גיבו את הזיכרונות שלהם כל הזמן, ובדיוק גיליתי שזה אפשרי לחבר בין שניהם.
בהתחלה חשבתי שכל האבלים האלה יתמכו בי. הרי כל מי שאיבד אדם אהוב רוצה להחזיר אותו, לא? וכולנו איבדנו אנשים במגפה, ככה שלא חשבתי שמישהו באמת יתנגד לזה. קו המחשבה הזה הוביל אותי לפנות לקואליציה שלך, מכל המקומות ביקום, בניסיון לקבל את תמיכתם ועזרתם. באתי אליהם עם ידיים מלאות תקווה וראש עמוס תוכניות, וכל מה שקיבלתי בתמורה הייתה אזהרה חריפה ואיום שקט שלא אעז לעשות דבר ממה שתכננתי.
אני חושבת שאז הייתה הפעם הראשונה בה קראו לי תועבה.
אני זוכרת שעמדתי שם, על מדרגות הקואליציה – היית שם פעם? המדרגות שם עדיין בוהקות כמו אבני חן בבוקר? – וכל הגוף שלי רעד. איך משהו הרסני ואפל ודוחה כמו המוות התקבל כנורמלי כל כך, עד שרק הניסיון להתגבר עליו הפך אותי בדיוק למה שהוא?
העיר להטה כמו גן עדן בציורים, אבל כל מה שאני ראיתי זה מדבר חולי מכוסה עצמות. ידעתי שאם לא אעשה דבר, העיר המרהיבה הזו תדעך לבסוף, אנשיה יהפכו לעפר והריסות יהיו כל מה שיוותר ממנה. אבל הייתה דרך להימנע מזה. העיר אולי תקרוס יום אחד, אבל יהיו אנשים שיזכרו בדיוק איך היא הייתה ויוכלו לבנות אותה מחדש. כי הם לא ייעלמו, אלא ישובו, בדיוק כמו שהאל הורה לנו.
אני יודעת, אני יודעת. את תשלפי לי את סיפורו של ליונל בן ארץ, בדיוק כמו שהם עשו. הרי הוא אמר בדיוק אותן מילים, וכמעט הביא להשמדת האנושות בעזרתן.
זה אותו הטיעון שג'ון שלך זרק כנגדי. את באמת חושבת שלא השוו ביננו בפניי? הקואליציה שלך אוהבת כל כך להשוות אותי אליו. להרס המוחלט שהוא גרר. הם פוצצו את ארץ בגללו רק כי הם לא הצליחו להתמודד עם אחרית הימים שלו – הוא הרי טען שכל מי שלא גר בארץ שהאל יעד לנו כופר וגורלו מוות. הוא התכוון לפוצץ את כל הכוכבים. או לפחות את אלה שהיו מיושבים. לא היה לו שום דבר נגד השאר. אחרי הכל, הם היו יצירי כפיו של האל שלו.
לא באמת מספרים לכם כמה קרוב להצלחה הוא היה. כלומר… אם הקואליציה שלך לא הייתה מפוצצת את ארץ, כנראה שהוא היה מצליח להשיג את מטרתו. וכוכב אחד לעומת האנושות כולה אמור להיות חשבון הוגן, לא?
בכל זאת… האם זו לא הייתה אחריותם למצוא דרך שתאפשר לכל האנשים שבמקרה היו על ארץ באותו הבוקר לשרוד, במקום פשוט לשלוח את כולם לאבדון כי גם הוא היה שם? הם מטיחים בי את ההרס של ארץ כהוכחה לרוע אליו הדת יכולה להגיע, אבל שוכחים שהם אלו שהורו על הפיצוץ. שהאופן בו הם פתרו את הבעיה מעיד עליהם לא פחות מאשר על מי שיצר את הבעיה מלכתחילה.
ולמרות כל זה, ליונל עצמו מרתק. ידעת שהוא גיבה את הזיכרונות שלו בבוקר בו פוצצו את ארץ? וצפיתי בכולם, קטנים וגדולים. כדי ללמוד. כדי להחליט.
כדי לא להיות הוא.
אני יודעת, אני יודעת, אני לא אמורה לעשות את זה. אל דאגה, לא עשיתי את לך. לא עשיתי את זה לאף אחד אחר. זו הפרה גדולה כל כך של הפרטיות שבאותה המידה הייתי יכולה לזחול לעורך ולחיות את חייך.
אם כי שקלתי לעשות את זה, כלומר, לצפות בזיכרונות שלך, לא לחיות את חייך. ניסיתי להבין אם את האדם המתאים למה שאני צריכה… ולפענח מה בדיוק ג'ון שלך מצא בך, שהוא היה מוכן לעשות מעשים כאלה בשמך. שמעתי את המילה אהבה, ועדיין…
לא שעשיתי את זה. זה היה רק ליונל. רק הזיכרונות שלו. רק בשביל לדעת אם אני יכולה להחזיר גם אותו, או שהוא יסכן שוב את כולנו.
אם את תוהה על התוצאה – הוא לא יחזור. ולא בגלל שצפיתי בזיכרונותיו והבנתי כמה הוא מסוכן, אלא כי זו מעולם לא הייתה ההחלטה שלי. הקואליציה שלך הוציאה את ליונל להורג. טוב, אותו, ואת כל מי שבמקרה גר בארץ באותה התקופה. אבל גזר דינו היה מוות ולכן הוא לא חזר לחיים, יחד עם כל שאר האנשים שהוצאו להורג על ידי בתי משפט של הקואליציה שלך. כי למרות כל מה שהיא עשתה, היא החוק. הצדק, בחלקו, שוכן אצלם. ולאנשים שלקחו חיים, ובכן, אין להם זכות קיום.
ומי אני שאתנגד להחלטה של הקואליציה? בניגוד אליהם, מעולם לא רציתי לשחק את אלוהים.
אני כמעט שומעת את המחשבות שלך – כל מה שעשיתי בחיי הוא להתנגד לקואליציה. זה פשוט… זה היה רק בנוגע לדברים הגדולים. בנוגע לעקרונות המרכזיים. אבל רצח הוא רצח ומוות הוא מוות. ואני לא אחזיר לחיים אנשים רק כדי שהם יהרגו אנשים אחרים.
אני שומעת את המילים שאני אומרת, איילה. אני שומעת את המילים שאת כנראה היית אומרת אם היית ערה. זה בטח היה משהו בסגנון של 'את בכל מקרה שיחקת את האל, בין אם התכוונת ובין אם לא'.
אלוהים, למה אתם הגיבורים חייבים להיות כל כך דרמטיים?
האם זה יעזור שאם מסתכלים על זה מצידו, אני רק מילאתי הוראות? נבואות, אם תרצי לקרוא להן ככה. יש לזה צליל טוב יותר, לא? למה כל דת מספרת לנו על תחיית המתים, אם הם מעולם לא התכוונו שנעשה עם זה משהו? אלו ממש הוראות הרכבה.
הגשמתי את כל הנבואות האלה בכוונה מלאה ועיניים פקוחות, ואני לא מצטערת על זה. תחיית המתים הזו… היא הייתה שווה הכל. את כל הקורבנות בדרך, את כל ההרס. כולכם בחיים, אחרי הכל, לא?
איך היהודים סיפרו את זה? חזון העצמות היבשות. יכול להיות ששמעת עליו, אם אי פעם צפית בי נואמת. יחזקאל, אחד הנביאים שלהם, חזה את תחיית המתים בדיוק כמו יוחנן בנצרות או מוחמד באסלאם. קראתי את כולם וחקרתי את כולם. לא רק כדי לדעת מה להגיד למי, אלא גם כדי לפענח את הדרך הנכונה ביותר להחזיר אתכם.
הנצרות הורתה לנו להביס את המוות, אבל היהודים נתנו את ההוראה היעילה ביותר: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּח וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם".
כמעט בכיתי כשקראתי את יחזקאל בפעם הראשונה. כי כמו החלומות שלי, הוא חזה במדבר מכוסה עצמות. אבל אצלו… אצלו הן חוזרות לחיים – הן נעטפות בבשר וקמות לתחייה. הוא פתר את הבעיה המרכזית שלי, אחרי איך לאסוף את כל הזיכרונות שלכם. את מבינה, המשאבים הדרושים כדי לשבט כל כך הרבה אנשים קטנים משמעותית כאשר משתמשים במבנה העצמות שהאדם נולד איתו.
ג'ון שלך צחק בפרצופי כשסיפרתי לו את כל זה. הוא גדל בתור נוצרי, נכון? ובתור נוצרי טוב הוא הוקיע אותי ככופרת, אפילו שהאל שלו עצמו מספר לנו על תחיית המתים, פשוט כי הכנסייה היקרה שלו קבעה ששיבוטים הם תועבות.
אני חושבת שהוא באמת האמין באל שלו, מה שמגוחך לחלוטין ובו בזמן מקסים. הוא האמין בו בצורה שגרמה לו לרדוף אותי, אפילו שפעלתי בשם אותו האל. זו הייתה השאלה האחרונה שלו אלי, את יודעת? הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה, או סתם משתמשת בזה בתור תירוץ.
זו הייתה שאלה טובה. היא הסיחה את דעתי מספיק זמן כדי שהוא יצליח להשתחרר מכבליו. אם כי אני חושבת שמה שבאמת שבר אותו הייתה ההבנה שזה באמת הולך לקרות. שאין שום דרך למנוע את זה. שלא רק כולם הולכים לחזור, אלא גם את והוא. למרות שהייתם אויבי.
למרות שאני זו שהרגה אתכם.
וזה הספיק כדי שהוא יחליט לא לברוח, אלא לקחת סיכון אחרון. בתקווה נואשת שאולי הוא יצליח לעצור את תחיית המתים הוא הצמיד את האקדח שלו למצח שלי.
כנראה אף אחד מעולם לא טרח להגיד לו שצריך לכוון את האקדח לעורף. כולם יודעים שהרבה יותר קל להרוג מישהו כשאתה לא מסתכל לו ישירות בפנים. יתכן שהוא אפילו היה מצליח ללחוץ על ההדק אם זה היה המצב. אבל במקום הוא היסס לרגע, וזה כל מה שנזקקתי לו כדי להעיף אותו מעלי ולרסק את ראשו על לוח הבקרה. הדם שלו כיסה את כל הגוף שלי – אני עדיין יכולה להרגיש אותו על פניי, כבד וחם. את ראשו החלקלק ושיערו המתולתל תחת אצבעותיי, קרים כמעט כמו המתכת של לוח הבקרה.
לא היה מוות שלו או רעל עדין עבורו. לא ענדתי את הטבעת שלי באותו הרגע, לצערי. שני סיבובים לשמאל היה כל מה שנדרש כדי לשלוח אותו לשינה רגועה. במקום הוא זכה בסוף האלים הזה, שאני אסירת תודה שהוא לא יזכור.
למרות זאת, הוא לא היה קרוב כמו שאת היית. אצלו כל מה שמנע ממנו להרוג אותי היה טוב ליבו. כעס ואבל ידחפו אותך רק עד גבול מסוים – ג'ון לא הצליח לעבור את שלו. ויש סיבות גרועות יותר למות מאשר כי אינך יכול להרוג אדם.
ואילו אצלך זה היה רק מזל עיוור. אם לא היית עוצרת לרגע בגלל קולות האנשים שחלפו במסדרון, הסכין שלך הייתה מפלחת את עורק הצוואר שלי. הייתי גוססת למוות בזרועותייך במקום להפך, למרות שאני בספק אם היית מזילה עליי דמעות.
ראיתי את הפנים שלך. כבר עשית את זה בעבר, נכון? לא היה בך את ההיסוס של אלה שמרימים נשק בפעם הראשונה. היית גם מיומנת בהרבה מכדי להיות רק אדם רדוף נקמה שהחליט לפטור את העולם מעונשי. לא הייתה לך שום בעיה להביט ישר בעיניים שלי כשהיית מקיזה ממני את חיי, כשהלב שלי היה מפרפר תחת ידייך ודמי היה ניתז על אצבעותיך.
אני עדיין נושאת את צלקת קטנה מהסכין שלך על בסיס צווארי. אני ממששת אותה כשאני מתעוררת בלילות חשוכים מחלומות על פס מתכת חד דיו לפלח את הריק בין הכוכבים. אני מתעוררת בהתנשפות מהחלומות האלה, כמו שפעם הייתי מתעוררת מחלומות על מדבר חול מלא עצמות עד לקצה האופק, חדורה באותה תחושת ייעוד.
כי ברור לי שזה מה שעתיד לקרות. שזה מה שהיה אמור לקרות, ופשוט הקדמת קצת את זמנך. את מבינה, אם היית מסתערת עכשיו למשרד שלי, דבר לא היה עוצר בעדך מלקבל את מבוקשך. גם לא אני עצמי. בניגוד לקואליציה שלך, אני לא מחריגה את עצמי מהכללים שלי. אמרתי לך, אין זכות קיום לאנשים שגזלו חיים, ואת הראשונה שיכולה להעיד על זה.
כלומר, הייתי יכולה להפקיר את עצמי לרחמיי הקואליציה שלך ולתת להם לקבוע את גורלי. אבל אלה אותם אנשים שפסקו נגדי בלי לשמוע אותי בכלל, אותם אנשים שהכריזו עליי כאויבת האנושות עוד לפני שביצעתי פשע אחד.
זה לא ביני לבינם. לא. זה אישי. זה ביני ובינך.
ביני ובין ג'ון שלך, שבהחלט לא יכול לעשות את זה בעצמו.
הוא נמצא באזור הכחול, אגב, בערך שלושה אזורים תחתיך. למען הסר ספק את באזור הירוק. זה בערך חצי שעה לרדת לשם. חדר מספר שלוש מאות ושש עשרה, בשורה התשיעית. זה הכי ספציפי שאני יכולה להציע לך. ייקח לך זמן למצוא אותו, אבל זה לא יהיה בלתי אפשרי כמו שזה היה לפני כן.
או שאת יכולה לעשות את דרכך למעלה. המסלול ישיר יותר – אפילו תוכלי לקחת את המעלית.
אני בקומה הכי גבוהה. למצוא אותי לא יהיה מסובך. ואסרתי עליהם לעצור אותך אם תסתערי למשרד שלי. אם את עדיין שונאת אותי, אם את עדיין חושבת שאת וג'ון וכל האנשים שנמצאים איתך עכשיו בחדר הם תועבות שצריכות למות, את יכולה סוף סוף לגרום לי לשלם על חטאיי.
ואם תעשי את מה שאת צריכה לעשות, אם תמהרי למעלה במקום ללכת למצוא את ג'ון שלך, אתם תזכו לשמור את הבחירה שלכם. תהיו חופשיים לבחור לא להמשיך לקום לתחייה.
זו הייתה הזכות הקשה ביותר שנאלצתי לתת לכם, הזכות לבחור להפסיק. ועם כל רגע שעובר, עם כל אדם ששב לחיים, היא נראית לי יותר ויותר שגויה. הרי זה מה שנלחמתי עבורו, לא? מה שבשמו הרגתי אותך ובשמו אני מוכנה למות. המחשבה שאתן למישהו פשוט להפסיק להתקיים נראית לי מזעזעת.
אני מקווה שתגיעי לפני שאני אשנה את דעתי. כל מה שנדרש זה כמה הוראות פשוטות למחשב וכולכם תדונו לשוב לנצח, בלי שום יכולת לעצור את זה.
אולי זו עוד סיבה בשלה עלי ללכת. אולי, כמו האל, אני חייבת להיעלם כדי שתהיו חופשיים לבחור את השבילים הפתלתלים שלכם בעצמכם. כדי שתהיו חופשיים לשנוא אותי או להעריץ אותי. אני חייבת להסב את מבטי לפני שאקח מכם את הזכות לבחור, פשוט כי אני יודעת טוב יותר.
אבל אם תיקחי את חיי, זו כבר לא תהיה בחירה עבורך. כי כמו שאני לא מחריגה את עצמי מהכללים, גם אותך אני לא. בעולם החדש הזה, את לא תחזרי לחיים אחרי שלקחת את חיים. הם לא יהרגו אותך, אל דאגה. את פשוט תחיי את חייך עד תומם, אבל לא תשובי.
שזה אולי מה שרצית מלכתחילה, לא?
דאגתי שתתעוררי לפני כולם כדי שתוכלי לשמוע את זה בשקט. את מתחילה כבר לזוז עכשיו, בזמן שהתוכנה מנקה את רעשי הרקע – דמעותיי והשתיקות שלי ואלף אנשים נושמים בו זמנית. אם החישוב שלי נכון, הם כבר מתחילים להתעורר סביבך עכשיו. עוד כמה דקות המסדרונות היו עמוסים כל כך שבקושי יהיה אפשר לזוז בהם. עליך להחליט לאן לפנות.
אני מקווה שזה אומר שתכבדי אותי בנוכחותך, איילה.
אני מצפה לך.