זה היה יום אפור.
אני זוכרת שהשמיים התכתשו ביניהם ורעמו עלינו, ההולכים והשבים. אני נלחמתי עם המכונית שלי בעדר מכוניות אחרות איפשהו בכבישי ירושלים. זה היה החורף המדכא בחיי. אני לא יודעת אם זו חרדת המלחמה שנכרכה סביבי כמו פיתון סביב הטרף, החורף הירושלמי השחור או אולי העובדה שלראשונה לא הייתי ילדה, ומדי בוקר נאלצתי להקים את עצמי לעבודה שבה –
צלצול טלפון הקפיץ אותי ממחשבותיי.
"איפה את, נועם?!", נשמע קולו הרועם של אילן, הבוס שלי. בחור לחוץ למדי שהקרין על סביבותיו תחושה שהכל הולך להתפרק בכל רגע.
"ה-הודעתי לך שאני מאחרת", תמרנתי בין מכונית שנעצרה בנתיב הימני – סתם ככה כי היא יכולה – לבין אוטובוס שאיים לא לתת לי לעבור. הנהג זקר לעברי מחווה קטנה.
"אהה, נכון", הוא התרצה, אבל רק לרגע. "את יודעת שאנחנו לחוצים פה, תעשי את זה מהר, בחייך. אני – שלום! תעצור את זה מיד!", שמעתי אותו ממטיר קיתונות מן הצד השני של הטלפון. מכונית נוספת צפרה לי בעוד מגבי השמשה נחנקו בספרינט נגד הגשם.
"אני -", עוד עקיפה, הכבישים הירושלמים מעולם לא הרגישו עוינים כל כך. "יודעת. אני צריכה לעבור אצל הסוכן שלי -"
"נועם, אני לא שומע אותך! פשוט תגידי לכאן הכי מהר שאת יכולה, בסדר?" ובזאת הוא ניתק, בוס עצבן ועקשן שסבלתי רק כי רציתי רזומה במערכת חדשותית, ובתקופה האחרונה גם לגבי זה לא הייתי בטוחה.
כרזות עם פרצופים מחויכים של חטופים הביטו בי באשמה מבעד לרחובות האפורים, ולרגע השתוקקתי לצאת מהרכב, להתפשט עד לשד עצמותיי ולרוץ ברחובות בצרחות. נקודה קטנה וגולמית של טרלול, אולי זה יוציא לי את זה מהסיסטם אולי שיגעון הוא כמו זיעה, מתנדף כשצורחים אותו.
בום!!!!
במסגרת הגשם הקודח וההרהורים שלי נכנסתי ברכב מלפניי. נאגחה קלה, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל מבט מיואש בשעון הבהיר לי שאם ממילא הייתי אמורה לאחר לעבודה – איחור קטן אך נוח כמו סיכה בישבן – יש לצפות שהאיחור יתפח לממדים לא אלגנטיים בעליל.
בלית ברירה יצאתי והחלפתי פרטים עם הנהגת – אישה זועפת בבלונד מהוה, ולאחר מכן נכנסתי לרכב ועשיתי את שארית דרכי אל החניון ההוא, מותשת. בניין רם במרכז העיר, לא מקום שמגיעים אליו עם הרכב, אבל אני הייתי צריכה להמשיך אחר כך לעבודה, ולכו תתחילו להיסחב באוטובוסים עד גוש דן, אפשר למות. דוממתי את המנוע ונאנחתי את אחת מאותן אנחות. אלו אנחות שפעם לא היו בי. למעשה רק בשנים האחרונות, בחודשים האחרונים במיוחד, התחלתי להכיר אותן. אנחות של מבוגרים, כאלו שנושאות בתוכן את העולם. שנאתי לשמוע את עצמי ככה, אבל עושה רושם שזה נהיה הצליל שלי לאחרונה, כמו רינגטון המסמל על בואי. ייאוש עמוק, ארוך, חורך.
מתוך הרגל האצבעות שלי עשו את דרכן אל אפליקציית האהבה. שוב מסך ריק, אין התראות מיוחדות. שממה אחת גדולה שקניתי בכסף קר ובלב כמה, ושוב כבר לא ידעתי למה אני עושה זאת. ואז, אחרי עוד המתנה קצרה – בכל זאת, הייתי כבר צריכה לקום ולצאת ולעשות עם עצמי מיליון פעולות קטנות – פתחתי את תא הכפפות ליד הנהג.
בוודאי יש מתחם ביניים כלשהו בין המודע ללא-מודע, מעין אי-מתים, ובאי-המתים שלי הרשיתי לעצמי לאגור ערימות על גבי ערימות של תרופות במרשם. בשביל צדדי כלשהו במוח אגרתי אותן – חבילות שנזרקו כלאחר-יד לאחר ביקור בבית המרקחת. לא ידעתי בעצם למה אני לא מכניסה אותן הביתה. כמו היה זה חלק מהראש שלי שהסכמתי עם עצמי שלא לחשוב עליו. במקום זאת נתתי למפלצת הקטנה לתפוח והשתעשעתי מלהביט בה. לא. 'השתעשעתי' זו לא מילה נכונה. יותר כמו שאצילים של פעם 'השתעשעו' מלהביט בעבדים מכסחים זה את זה ומתים. זה יצר המוות שנהנה.
התגעגעתי לימים בהם הייתי קטנה. חופשים שלמים שנמתחו מקצה לקצה, ימים אבודים של אי-זיכרון מתוק. איך פעם הזמן עמד לרשותי כמו ים? ואיך נעשיתי נוחה עד כדי קהות? פועלת מוכנית, חיה מתוכנית לתוכנית? זה בוודאי החורף שחיסל אותי לגמרי, ניוון את כל התחושות שלי שהיו ממילא בתהליכי-ניוון. מתי נהייתי כזאת? אני רק זוכרת שזה דבר שהתהווה, שעם השנים התאוויתי לא-לחיות.
מסדרון ארוך נפרש לפניי והוביל אותי אל המשרד של סוכן הביטוח שלי, שמפאת קוצר-זיכרון אקרא לו 'הסוכן'.
"יבוא", הוא ענה לנקישתי.
זה היה משרד קטן יחסית, מואר מאד. החלון היחיד שבו היה פתוח לרווחה, ולא עברו שנייה וחצי שנייה לפני ששמעתי: "אל תיבהלי מהדלת".
הדלת מאחוריי נטרקה בעוז מעוצמת הרוח, אבל אני, למרות האזהרה הנדיבה שקיבלתי בדיוק חצי שנייה לפני, נבהלתי כהוגן. מולי, מאחורי שולחן קטן, ישב סוכן ביטוח משמים למראה. הוא היה נראה – וזה מוזר לומר – חסר גיל. לא צעיר מדי וגם לא מבוגר. עיניים ושיער חומים, מראה ממוצע שבממוצעים.
"נעים מאד", הוא הושיט את ידו ללחיצה. "שבי בבקשה"
לא עבר זמן רב מרגע שישבני נגע בכיסא ועד שהוא הציע: "תשתי משהו?", וכבר נעמד על רגליו ונהה אל פינת הקפה. ""אחד וחצי קפה, אחד סוכר. אין לי חלב אלטרנטיבי, תשתי על מים?"
הבעתי בו בתימהון. תמיד ידעתי שהממשלה עוקבת אחרינו במידת-מה ושיש לה גישה למידע מסוים… אבל לדעת איך אני שותה את הקפה שלי?! זו כבר שערורייה בקנה מידה רציני, ואני אחת שיש לה הבנה בסנסציות תקשורתיות. הנהנתי בשקט כשהוא הכין לי אחד וחצי קפה על אחד סוכר. על מים.
"כן, איך אני יכול לעזור?", מרגע שהקפה היה מוכן הוא התיישב מולי בקורקטיות ונעץ בי מבט משמים. לקח לי רגע להתאפס על תקרית-הקפה, אבל מכיוון שלא היה לי זמן לבזבז (השעון הגדול מאחורי הראש שלו בישר לי שהאיחור לעבודה עומד כבר על עשרים דקות), דחקתי את המאורע המוזר לירכתי המוח ואמרתי: "טוב, שמתי לב שבחודשים האחרונים הפרמיה של הביטוחים –"
"עלתה?", השלים אותי הסוכן.
"אהה, כן", המשכתי, מבולבלת. "בייחוד הביטוח –"
"חיים, כן", הוא המשיך בשעמום. "את רוצה להביא לי את מה שהדפסת?"
איך הוא ראה? נאלמתי לרגע. אולי הטפסים הציצו לי מהתיק? הייתי אחת מאותם טיפוסים אנלוגיים שהדפיסו הכל מראש, לא משנה כמה העולם נעשה רחב ודיגיטלי ומה לא. הגשתי לו את הטופס שהדפסתי בשקט. "הביטוח חיים קפץ מאד", הדגשתי. "ניסיתי לשאול את אבנר על זה, אבל הוא… טוב…"
"כן, בטח. זה חלק מהרפורמה החדשה שלנו", הסוכן סקר את הטופס מבלי למצמץ. "כל המספרים תקינים"
"רפורמה חדשה?", שאלתי. הוא הביט בי לרגע אחד ארוך.
"אני מבין שאבנר לא אמר לך כלום"
נדתי בראשי. אבנר היה הסוכן הקודם שהתפטר במפתיע, וזמן קצר לאחר מכן הפרמיה שלי טיפסה באופן מבהיל. להפתעתי, הסוכן שמולי פלט אנחה ארוכה ומחץ את שתי עיניו בכפתו.
"תראי", הוא פתח, עיניו החומות חסרות רגש. "איך להגיד את זה…? הפוליסה שלך לא תימשך עוד הרבה זמן"
מצמצתי לעברו.
"הכוונה… שלא יהיה בה צורך בקרוב", הוא הטעים. עדיין לא עניתי.
"את מבינה -", הוא המשיך. "יש אנשים, את יכולה לקרוא להם 'חשבי-על', אם את רוצה. עד עכשיו החברה לא עבדה עם כאלה, אבל הם קיימים בחברות אחרות. תביני, אנחנו יודעים להגיד בדיוק סטטיסטי כמה זמן אדם, אה… עומד להשתמש בפוליסה שלו"
הבטתי סביב. שום מצלמות נסתרות. מוזר.
"הבנתי, אתם בעצם כמו נביאים"
"נביאים, כן!", הוא הניף את ידיו בעייפות. "אם זה עושה לך שכל לקרוא לזה ככה. למרות שלדעתי זה שם די מיושן, ופומפוזי. אני מעדיף לקרוא לזה 'רואים', או אולי 'חשבי-על'. כמו שאמרתי –", הוא גירד את אוזנו בעצבנות קלה. "אנחנו בגדול מחשבים מתי אדם הולך… אל אבותיו. לפי זה אנחנו בונים את הפוליסה, גוזרים פרמיות, כל זה"
עדיין שום זכר למצלמות.
"אז איך זה שלא שמעתי על זה בתקשורת?"
עכשיו האיש המרוט שמולי פלט נחרה קלה, כאומר 'זה כל כך מתוק מצידך'.
"לחברות ביטוח יש מספיק כסף כדי לשחד את מי שצריך כדי לא לפרסם את המהלך הזה. זה דבר ידוע. חוץ מזה –", הוא גיחך. "רוב האנשים ממילא לא עוקבים אחרי הפוליסות שלהם, או שהם עוקבים אבל אין להם שום הבנה"
טוב. נעשיתי עייפה מהבדיחה הזאת.
"אתה עושה ממני צחוק, נכון?"
הסוכן הניד בראשו. "הלוואי". הוא הביט בי למשך רגע ארוך ואז אמר: "לבריאות"
"מה -", לא הספקתי להתעכב על מה שהוא אמר לפני שעיטוש עוצמתי נפלט ממני, מאלו שלוקחים לך דקה או שתיים להתאושש אחריהם. "תודה", פלטתי כלאחר יד, ופתאום עיכלתי. "רגע, רגע, זה עוד לא מוכיח כלום. החלון פה היה פתוח -"
"אמא שלך"
מצמצתי.
"מה?"
"תעני לה", באומרו את המשפט הזה החל הנייד שלי לרטוט. 'אמא', בישר המרקע. לא היתה לו אפילו דרך לשמוע את זה כי הייתי על שקט. ניתקתי בלחץ.
"זה עו-עוד ל-לא אומר כלום", הקול שלי כבר החל לטייל. "ה-הרבה אנשים יכולים לעשות טריקים כאלה –"
"למה ניתקת לה? היא רצתה להזכיר לך לגבי היומולדת של אבא בשישי קרוב", אמר הסוכן ונראה משועמם למדי מהסאגה הזאת. "לא שזה משנה, כי אתן שוב תריבו בזמן הארוחה. מה שכן, הוא יאהב את החולצה שקנית לו". לא מזמן קניתי לו בשוק את אחת מאותן חולצות מן הסוג של הבדיחות-אבא שהוא כל כך אוהב, חולצה בסגנון "איך אני מתנהג? צלצלו 052-4658976 (המספר של אשתי)". הייתי בתקופה דחוקה כלכלית ולא רציתי להשקיע יותר מדי. חששתי שהוא ירגיש שזה עלוב. לא הצלחתי לעכל מה הסוכן אומר לי.
"אני לא מאמינה", הודעתי. הרגליים שלי התחילו לרעוד. רעד חזק ולא רצוני ומביש. ידעתי שאם אכנע לו זה יהיה הסוף, אסור שהדבר יחדור אליי בכלל. פתאום הבנתי למה אנשים סוטרים לעצמם כשבמצוקה, אבל הובכתי לעשות כן. "אתה לא באמת נביא"
נביא היה משהו שלומדים עליו בשיעורי תנ"ך. משהו עם גלבייה שיושב וזורק תוכחות על עם ישראל. נביא בוודאי לא יושב בחליפה מחויטת מאחורי שולחן של חברת ביטוח, נכון? אבל דווקא מכיוון שהוא היה שם, מחויט כולו מאחורי שולחן של חברה רצינית, הייתי מוכרחה – רק קצת – להאמין.
הסוכן משך בכתפיו. "זה בסדר, את לא חייבת להאמין. על כל פנים, זה לא משנה את… תנאי הפוליסה"
גוש גדול מאד עמד בגרוני. כמו תחושה רעה מאד שמנסים להתכחש לה.
"כמה זמן יש ל… פוליסה שלי להמשך?"
למען האמת לא רציתי לדעת את התשובה. מיד כשיריתי את המילים התחרטתי עליהן וכבר רציתי להגיד לו שלא יעז לענות אבל –
"אסור לי להגיד לך", הוא אמר, מבטו כן לרגע. "עניינים משפטים, את יודעת. כדי שלא יבואו אלינו אחר כך בטענות, אנחנו מחויבים להשאיר מקום לספק. ביטחון של תשעים ותשעה אחוזים, כל זה", הוא שתק קלות. "אני מתנצל", אמר לבסוף, ולרגע אחד איתרתי כנות בקולו.
ישבנו שם בשתיקה עד שהבנתי שזה תורי לקום וללכת. באיזשהו מקום, בעודי יושבת שם, חיכיתי לתפנית ההוליוודית של 'אהה לא, סליחה! חלה כאן טעות נוראה. מדובר בכלל בקארין, אחותך התאומה', וזה לא משנה בכלל שאין לי אחות תאומה. ומשהרגע הזה לא קרה ולא קרה, נעשה יותר ויותר מפחיד לשבת שם. מבט אחד בשעון וזינקתי על רגליי.
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שבקרוב מאד, לא בטוח מאד אבל בהחלט בזמן הקרוב – אם למדוד לפי הפרמיה – החיים שלכם הולכים להילקח מכם?
הייתם הולכים לאהבת חייכם ומתוודים על הכל, נכון? קופצים לים. טסים להודו. בולסים גלידה עד שייבשו הדמעות. מתנשקים. מתפללים. הייתם זורקים כל נכס חומרי ומוותרים על החיים האלה לפני שיוותרו עליכם, מתענגים על כל ביס, נכון? לפחות ככה הייתם רוצים לחשוב. אני יכולה לספר לכם מה אני עשיתי באותם רגעים.
אני הלכתי לעבודה.
פשוט מאד. פעלתי על אוטומט, והאוטומט הזה אמר – מחלף גבעת שאול. אני זוכרת שהייתי מודעת מאד לגוף שלי ולכמה שאני כלואה בו. אני זוכרת שפתאום לא שמעתי יותר את הצפירות של הכביש כשיצאתי מירושלים, או ששמעתי ולא הטרידו אותי, נהגתי בנתיב הימני ונתתי לכולם כולל כולם לעקוף אותי. נסעתי לעבודה כי הרגשתי שאם אני אתעלם ממה ששמעתי כרגע אז זה לא קרה. או לא יקרה.
הגעתי למשרדי החדשות והחניתי את האוטו. תל אביב היתה פחות גשומה אך סגרירית במידה שווה לירושלים. אני זוכרת שהשמיים פתאום נראו לי ענקיים ולא הבנתי איך מעולם לא הבחנתי בזה. נכנסתי למשרד ההומה וניגשתי אל עמדת המבזקנית שלי. ככה זה כשאת מערבבת חלומות כתיבה גדולים עם מציאות. זה מה שאת מקבלת.
"מזל שהגעת", התנשף עליי אילן. "יש מלא עבודה, וגם אסנת חולה היום וזה משגע אותי, אני צריך שתבדקי שלוש מהדורות ותעני למיילים מיפה ושלומי ואחר כך תגידי לי כשסיימת, אני מוכרח אותך למבזקים של הצהריים, כי אסנת הזאת… טוב, אני מתחיל לחזור על עצמי"
מן הצד, פזלה אליי שיראל. שותפתי למחלקה ישבה שם עוד מיום שהתקבלתי, לא חודלת לתת מבטים ביקורתיים והערות-שיפור בפאסיב-אגרסיב רצחני, זוללת ממעדני הצ'יה שלה בהתנשאות של ותיקים. היחסים בינינו רוו תמיד אותה רחישה פאסיב-אגרסיבית המיתממת להיות סקרנות. חוץ מזה, מעולם לא סמכתי על אנשים שאוכלים בריא.
"אין שום בעיה", עניתי בכנות גמורה. אילן ושיראל הביטו בי, מופתעים מהשלווה בה לקחתי את הדברים. "אני רק אעשה לי קפה קודם. להכין לכם?", הבטתי לעבר שיראל. "את שותה עם שיבולת שועל, נכון?"
האדיבות שלי גרמה להם לפעור עיניים, אבל אילן מיהר להסב את פניו למחשב. משום מה הרגשתי משועשעת למול הקדחתנות והלחץ שלו, כאילו קיבלתי כוחות על – מבט על החיים ממעוף הציפור. לא יכולתי שלא לצחוק (בליבי) ולרחם עליו.
שיראל מצידה רק הביטה בי. ופתאום, כשהבטתי בה חזרה, בשיער החום העדין, בפנים שלה שהיו בנות-גילי, תהיתי למה אנחנו לא חברות.
"אהה, אוקיי. תודה", היא אמרה.
צפתי במסדרונות, עדיין ממסוגרת בהלם מכדי להיות מסוגלת להרגיש. כשחזרתי עם שתי כוסות הקפה, שיראל שאלה אם אני בסדר.
"בסדר גמור", עניתי, ועכשיו אני אספר את הדבר המופרך מכולם – אני חייכתי אליה. חיוך של ממש, כשהבנתי כמה מרחפת ומשונה ומצחיקה אני בוודאי נראית. פתאום נכנס בי ביטחון שקט ולחשתי לה: "הוא בטח שיגע אותך עד שהגעתי"
אתם מבינים, עד אותו רגע היה בינינו הסכם שבשתיקה, כל אחת מתחרה על מעמדה בעיני הבוס – וביתר פירוט על מי יותר יעילה, רצינית ומקצועית מבינינו. דאחקות מאחורי גבו לא באו בחשבון. פתאום זה היה כל כך שולי ומצחיק ורחוק. כמו להפטר ממשקל עודף של אבנים בילקוט.
קלטתי את שיראל מחניקה צחקוק. "לא יותר מהרגיל", השיבה.
ואני לא יודעת להסביר את זה, כי מערכת חדשות זה מקום רווי לחצים וכל הזמן קטסטרופות חדשות מתגבשות לך מול העיניים, אבל אחזתי בשלווה סטואית. עבדתי, והייתי נעימה לכולם, והעברתי את היום על מעין ספק-אוטומט ספק-שלווה. בשלב מסוים אילן קיבל טלפון מהבת הקטנה שלו שהתעקשה לחטוף וירוס באמצע יום לימודים, והוא נכנס לפאניקה – אשתו לא יכולה לאסוף אותה, אבל איך הוא יעזוב פה בעבודה? יש כל כך הרבה לעשות… והמורות מלחיצות אותו מהצד השני של הטלפון ש'ילדה במצבה לא צריכה להשאר כאן', וזה לא עוזר שאילן מטבעו טיפוס לחוץ.
פתאום עשיתי את הדבר הלא אופייני הבא והנחתי יד על כתפו.
"לך למיקה", אמרתי. "שיראל ואני נטפל פה בכל המיילים. אם צריך ניעזר בסרג'יו"
ואני לא יודעת מה זה שגרם לי להתנהג בצורה כל כך אצילית עם מישהו שהוא – אהה, טוב, הבוס שלי, אבל הוא פשוט החזיר לי מבט משתאה, ובתוך כל הטירוף הניד בראשו פעם אחת לאות אישור. "אוקיי", הוא אמר, אבל אני ידעתי שמה שהוא אומר זה 'תודה'.
תודה שאת לא נלחצת. תודה שאת שם. ב'אוקיי' הזה הוא התנדף משם והשאיר אותי עם שיראל (שהציעה לי בחמימותה מעדן צ'יה וסירבתי. המצב לא עד כדי כך נואש).
ככה שהצלחתי לנהל איזשהו בלון של איסוף-עצמי. או במילים אחרות – הדחקה. הכל התנקז והתפוצץ ברגע ההוא, רגע סתמי מאד, שבו האצבעות שלי עשו על-דעתן את מה שהן רגילות אליו.
הן גלשו לאפליקציות האהבה.
כשהסוכן ההוא אמר לי את מה שאמר, לא יכולתי שלא לחשוב על לילות על גבי לילות שבהן התעניתי בבדידות, תוהה: האם ככה אסיים את חיי? ככה? באמת?
ופתאום זה התפקע בי: אני לא יכולה למות בלי אהבה!!! תתעורר, עולם, תתעורר!!!! פיק הברכיים שהכנעתי מהצהריים בהצלחה רבה התפרץ כשהאמת המרה היכתה בי.
"אני צריכה ללכת", מלמלתי בפיזור הדעת וחטפתי את התיק שלי. מלמלתי התנצלות לא ברורה אל עבר שיראל שנראתה מבולבלת למדי ולא היה לי אכפת. דהרתי אל הרכב שלי, מרגיהש אני מוכרחה להאחז במשהו, לא יודעת איך אסבול עוד רגע אחד בתוך… בתוך… בתוך העור של עצמי. העור השברירי והזמני והנורא הזה, אני לא רוצה את זה בכלל! מעולם לא ביקשתי להיוולד! להיות יצור אנושי, חסר-אונים בצורה אנושה, אנושה עד כדי כאב עד כדי צרחות… חתכתי את הכבישים של תל אביב וירושלים בעוד העננים הכהים מפילים לי את הלב. כשהחניתי את האוטו בחריקה בחניון התת קרקעי בירושלים, העפתי מבט חד לעבר תא הכפפות שלי. פתאום, באקט של זעם מטורף, פתחתי אותה ולקחתי מלוא החופן מהחפיסות ההן. צעדתי לעבר הפח הקרוב והשלכתי אותן פנימה כאומרת אתם לא תחליטו עליי, חיים!!! אני אתרחק מהדבר החצוף והבלתי אפשרי הזה שנקרא מוות! אתרחק ככל האפשר ושלא ייעז להתקרב אליי!
הדמעות דקרו בעיניי כשרעמתי על דלתו של סוכן הביטוח. הוא פתח לי את הדלת וברגע הראשון לא זיהיתי אותו.
"מה את…", בחולצה מחוץ למכנסיים וסיגריה תחובה בפיו הוא היה קצת יותר משוחרר, עומד מול החלון הירושלמי הפתוח ומעשן עצמו לדעת. בקצרה, הוא נראה שונה, לא כמו סוכן ביטוח אלא יותר כמו… בן אדם.
"אני צריכה לדעת!", התנשפתי, מרגישה שבעוד רגע קט יתמוטטו ברכיי. "אתה לא יכול לזרוק את זה עליי ככה כאילו כלום! מה יהיה איתי? לפחות תגיד משהו. אני…", נעצרתי מעט לפני החלק הזה, ואז הזכרתי לעצמי שהחיים הקצרים מכדי לחוס על הרגשות האישיים שלי. "אני אצליח להוציא את הספר ההוא? אני… אמצא אהבה? אני אהיה אי פעם מאושרת?"
לקח לי כמה רגעים לקלוט שאני בוכה – לא על מותי הקרב, אם כי במובן מסוים דווקא עליו בכיתי מאד. בכיתי כי לא ידעתי אם בזמן המועט פה אצליח לשבור את מעגל השיממון שלי. בכיתי כי רציתי במשך שנים להוציא רומן פנטזיה על בחורה ש – זה לא משנה עכשיו! שום דבר לא משנה עכשין! רציתי לאהוב ורציתי לחיות. הכי חשוב – האם אהיה שוב פעם ילדה? האם איישר את ההדורים עם העולם וכל מה שיש בו?
למשך כמה רגעים בהם הסוכן הביט בי, עשן הסיגריה מסתלסל ונמזג ברוח שנשבה מן החלון. הוא בסך הכל בן אנוש, הבנתי, את תולה בו יותר מדי תקוות.
באצבעות מחושבות וארוכות הוא הידק את הסיגריה אל המאפרה שלו, ואז הרים אליי זוג עיניים כנות.
"אני… לא יכול להגיד", עמדתי להפריע לו כשהוא היסה אותי בעדינות. "הכוונה היא לא שאני לא רוצה, אלא שאני לא יודע להגיד, מבינה?"
לא הבנתי.
"טוב, לגבי הספר וכל זה… אני לא יכול להגיד לך את זה מאותה סיבה שאני לא יכול להגיד לך מתי בדיוק הפוליסה, אהמ… תסתיים. אסור לנו למסור שום סוג של מידע מדויק. וזה גם לא יהיה נכון מצידי. אבל לגבי היתר – אהבה, אושר…", הוא החווה בידו אל החלל, כאילו שם טמון האושר שלי. "אני לא יכול לנבא רגשות"
הבטתי בו רגע ארוך.
הבן-אדם הזה, שעד עכשיו הייתי בטוחה ששרוי בדכאון קליני לא-מודע, שידע כל פסיק בחיים האלה אבל לא היה יכול לצפות את רגשותיו שלו או של אף אחד אחר, הביט בי ואמר בלי מילים: 'שאלת אותי על אהבה ועל אושר, אבל אני לא יכול לנבא רגשות, כך ש…יכול מאד להיות שזה יקרה'
עמדתי שם, וכנגד כל הסיכויים הברכיים שלי לא פקו, והדמעות לא הכריעו אותי לגמרי. אני לא אגיד שהכל היה מושלם. נידונתי לעוד שבועות ארוכים של בכי ומחאה וחמשת שלבי האבל וכל מה שקובלר-רוס יכולה לחשוב עליו, אבל באותו רגע פשוט הבטתי בו וקלטתי – הוא בן תמותה נוסף, כלוא איתי באותו הגורל. ויותר מזה – הבנתי שהוא מסכן ממני, כי הוא יודע את הגורל הזה מראש, ועדיין הוא צריך לקום כל בוקר לעבודה ולשלם מס הכנסה וכל הג'אז הזה.
"למה החלון שלך פתוח כל הזמן?", שאלתי בלחש. הסוכן פער את עיניו.
"אני אסגור אותו", הוא אמר, קצות פיו מורמות קצת. "אומרים שאוויר צח טוב לבריאות"
רציתי לציין שדלקת ריאות היא הדבר האחרון שטוב לבריאות, אבל במקום זה – תאמינו או לא – התחלתי לצחוק. הרי האדם הזה יודע בדיוק מתי הוא הולך למות או לחלות, והנה הוא מתאמץ על אמצעי ההגנה המשונים האלה!
פתאום עלתה בראשי הכרה מסוימת.
"תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה?", שאלתי.
הוא הנהן אליי בסקרנות. "תשאלי"
"למה אתה עובד בחברת ביטוח? בתור, אהה… מנבא עתידות", המילה 'נביא' עדיין נשמעה לי מגוחכת. "הייתי מצפה שתלך לבורסה, לפוקר. לא לפה"
עכשיו היה תורו של הסוכן לצחוק לי. כן, האיש המשמים, האפור והמיובש הזה התפרץ בצחוק עד שרעדו לו העיניים.
"שאלה טובה. האמת, התפלאתי שלא שאלת עוד קודם, אבל, טוב… היית נסערת. בגדול, זה רוב מה שהקולגות שלי עשו – הלכו לעשות הון במניות או בכאלה", הוא הישיר אליי מבט חם. "אבל רוב הקולגות שלי גם התפגרו בגיל מוקדם מאד, משיגעון או מסמים… או שניהם יחד", כנגד כל הסיכויים, מצאתי שאני מרחמת למדי על האיש הזה. הוא נאלץ לשאת עליו את נטל העתיד. כאילו העבר הוא לא מטען מספיק נורא. "ואני… טוב, קודם כל, לא רציתי להשתמש ב… כשרון שלי כדי לרמות. אבל חוץ מזה רציתי חיים פשוטים, את מבינה? עבודה יציבה, גינת תבלינים, אני גם מכין בירות"
והאיש הזה, שבבוקר חשבתי ליצור הכי קר ומעומלן בעולם, חייך אליי עכשיו בגאון.
"רוצה בירה?", הוא שאל משום מקום. לא היה לי מושג מה בדיוק קורה כאן כשהוא שלף ממקרר קטן בקבוק תוצרת בית. הוא החווה על הכיסא שמולו והתיישב, מחייה עוד סיגריה בין אצבעותיו ומביט בי בפרצוף של 'לא חייבים לדבר עכשיו'.
הבטתי בו. הוא היה נראה שפוי למדי. השתוקקתי לשאול אותו לגילו, והשתוקקתי גם לשאול אותו אם כל הבחורות שמגיעות אליו ומתבשרות על סופן הקרב רוצות לנשק אותו כמו שאני רוצה עכשיו. הרגשתי שאני מסוחררת מאירועי היום הזה ואולי מהחיים. ותאמינו או לא, אני עשיתי את הדבר הבלתי אפשרי הבא וחייכתי, חייכתי ממש.
אמרתי לו: "אתה ממילא יודע את התשובה"