שכבתי במערה, וחיכיתי לבני שישוב מבית לחם. מחוץ למערה, קולות החיים נשמעו. ציפורים צייצו והרוח ילל. הקשבתי לנחש הזוחל בינות העשבים, ולזמזום הדבורים הרוחשות על הפרחים. ובתוך המערה – דממה. לעת ערב, האוויר במערה זע, וקול צעדיו הגיע לאוזני. התיישבתי ממקום משכבי על האבן, וליקקתי את שפתיי הצבות.
"הא לך מים, אבי."
"תודה לך, יְהוֹנָקָם," אמרתי וגמעתי מים מן הצפחת שהושמה בידי. "אילו חדשות נושא אתה?"
"צבא הפלישתים צועד לאיטו. מעזה, מאשדוד ואשקלון, צועדים הם בסך, הַגַּתָּה."
"בקרוב מלחמה עלינו. ומה עם שָׁאוּל?"
"אוסף את צבאו כעת בְּגִבְעָה."
"זמני קרב," אמרתי. "אני חש זאת בעצמותי הזקנות."
יהונקם שָׁקַט, והחל לבשל נזיד בסיר.
"עת הקציר קרבה," יהונקם אמר, ברומזו ליום המתקרב.
"חמש ועשרים שנה חלפו," נאנחתי, ומיששתי את ארובות עיני הריקות. " אך זוכר אני זאת כתמול שלשום. 'תמות נפשי' זעקתי וגל אבנים נפל עלי. חשבתי שמַתִּי. אך בֶּכְיְךָ משך את גופי החבול מהריסות מקדש דָּגוֹן."
"ילד קטון הייתי," אמר בני המאומץ.
"האכלתני והשקיתני, ובמסענו בחיפוש אחר בית, לימדתני אהבת אב לבנו מהי, ואִחִיתָ את נפשי."
יהונקם הניח יד רכה על כתפי, והגיש לי מנת בשר. "אכול, אבי," אמר.
"זוכר אתה את הדוב?" שאלתי.
"זיכרון טפריו טבוע בגבי, ואת ניצחונך עליו סיפרת ריבוא פעמים," אמר.
"באשר רוצצתי גֻּלְגָּלְתּוֹ באגרופי, חשתי שזהו ניסיון של האל; ששב כוחי ואוסיף להילחם בפלישתים. אך שנים רבות חלפו והפלישתים כובשים את הארץ."
"בטוחני שיומך יגיע, אבי. הבא ונלך לישון, כי יגע אני ממסעי היום."
נשיפות התנשמת ויללות התן נשמעו מחוץ למערה. הלילה ירד. יהונקם יָשֵן היה במיטתו. כיסיתיו בעור הדוב, ושבתי למיטת האבן. פתע פסקו הקולות מן החוץ ורק קול צעדים רך נשמע מחוץ למערה, כמו צעדי נמר המשחר לטרף. והנה אדם זר מתקרב לפתח המערה.
"צא, אדוני, בחייך." הוא אמר, ושלף חרב ברזל.
קמתי ממקומי ויצאתי את פתח המערה. לא נשאתי עמי כל נשק.
"יפה הלבנה הלילה," הוא אמר. לא ראיתי את הלבנה, אך זכרתי את יופייה בלילות.
"מי אתה?" שאלתי. "ומדוע מאיים אתה עלי בחרב ברזל."
"לא חרב היא זו," אמר, "כי אם להב המזבח. הלא תזהה אותה?" הכרתי את קולו, אך זכרוני בגד בי ואת שמו לא ידעתי.
"כיצד אזהה, ואיני רואה?" עניתי.
"היזכר!" אמר הזר, ושם את הלהב בידי.
היה זה שדה ליד צָּרְעָה, ואבי ואימי הקימו מזבח ועליו גדי עיזים. צעירים היו כפי שלא הכרתים לפני כן, וידעתי כי בבטן אימי הייתי. ואיש אחד עמד לצידם, וניבא לאימי, ואת קולו שמעתי מתוך בִּטְנָהּ.
"הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן.
וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא.
כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן.
וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִישְׁתִּים."*
"אתה!" אמרתי, ובקולי פליאה. ירדתי על ברכיי ובכיתי למלאך האלוהים. "חמש ועשרים שנים חלפו מאז חגגו במקדש דגון את נפילתי, ואתה באת לעזרי. נפשי מתה אך גופי נותר חי. ובכיו של ילד עברי הקים אותי. סומא צעדתי, נופל וקם, עד אספתיו. היה לי הוא לעיניים, והוביל אותי בינות אבנים וגופות עד צאתנו מהעיר הארורה. ימים רבים תעינו בנחלות יהודה ודן, גבר שבור ועיוור וילד קטון. קראתי שמו יהונקם, כי נקמת בסרני פלישתים שהשפילו את עבדך. ובי נשבעתי שנזיר אהיה, כפי שלא הייתי כל חיי, ולא נגעתי עוד באישה, לא שתיתי יין ולא אכלתי כל דבר טמא, ובני נזיר גם כן. ואתה, אַיֶּכָּה כל אותן שנים? עתה זקן אני, ומה תרצה מֵעִמָּדִי?"
"קום, בני, כי הגיעה שעתך. לך לעמק האלה, והתחבא שם עד יעמדו צבאות ישראל ופלישתים זה מול זה. וכשיעמוד שאול וצבאו בחִיל ורעדה מול איש הביניים, בחר לך נער מבני ישראל לנושא כליך, והובל אותו במורד הגיא. ובאבן תושיע את ישראל מידי הפלישתים, לדורי דורות."
"ומה על בני?" שאלתי את האיש.
"שמו יישכח, אך יחיה הוא, ויזכה להקים בית בישראל."
האיש נגע במצחי, ולרגע נשגב אחד ראיתיו בעיני הריקות, ניצב בוהק באור הלבנה. ונעלם.
שבתי למערה, והערתי את יהונקם. סיפרתי לו את דברי מלאך האלוהים והוא הקשיב ברוב קשב.
"הלא חלום חלמת, אבי?" אמר, ודאגה נשמעה בקולו.
"אין זה חלום," אמרתי, והבאתי לו את להב המזבח, ויד המלאך טבועה בו בברזל.
"אם כן, מחר נצא לדרך," אמר ולא יסף.
השכם בבוקר, יצאנו מהמערה. יהונקם ארז לנו לחם וגבינה ודבש, צידה לדרך, ואני נשאתי על גבי קנקן מים גדול, גודלו כגודל גופי. יהונקם חגר חרב ברזל על מתניו ומגן מעץ אלון על יד ימינו. יחף הלכתי, כדי לחוש את האדמה שמתחתי, זרדים מתנפצים תחת עקבי, ואבנים קטנות נדחקות בין בהונות רגלי. צעדנו דרך השדות, פן נפגוש זרים בדרכינו. מרחוק שמעתי עדר כבשים, צועדות על דרך עפר ופועות לקול חלילו של הרועה. זה שנים שלא יצאתי את המערה. חשתי את חום השמש על פני, ונשאתי עיני הריקות למרום, סופג את אורה על עורי. אימי קראה לי על שמה, אך שנים רבות שלא השתמשתי בשם זה. חשתי את השמש נוסכת בי חיים חדשים.
עד הצהריים, הגענו לעמק האלה. חנינו תחת עץ חרוב ויהונקם בנה אוהל לשנינו. כיסינו האוהל בענפים על מנת להסתירו משני הצבאות. מקץ שלושה ימים, והארץ החלה לרעוד. משני צידי הגיא, החלו להיאסף הצבאות. רעם התגלגל על העמק עת נשמעה צעדתם של הפלישתים. שמעתיהם צועדים בסך, פלוגה, פלוגה. קרקוש שריון הקשקשים, ונקישות החניתות המכות זו בזו נישאו למרחקים. הרוח הנושב ממערב הביא איתו את האבק המועף ממגפי החיילים, יחד עם ריחות הזיעה של רבבות פלישתים על סוסיהם, מעורבב בריחות בשר חזיר וכלב. "צבא הפלישתים נפרש על הגבעות, מעֲזֵקָה ועד שֹוֹכֹה," אמר יהונקם.
*שופטים י"ג, ג-ה
מצידו השני של העמק, צבאו של שאול נאסף בערבוביה. השבטים צעדו בקבוצות נפרדות, קולם של גברים בסנדלי עור מובלים בידי מפקדים במגפי נחושת וביניהם, נערים יחפים מובילים חמורים ופרדות. הקהל הישראלי חנה על הגבעות בקול צעקות ושירה. "חלקם נושאים חרב וחלקם כלי עבודה," התפעל יהונקם. "מי במעדר ומי במחרשה, מי בקרדום ומי בקילשון". שופרות תקעו בקול, והכרוזים הכריזו על ראשי השבטים הנאספים עם שאול, מלך ישראל, בשעריים.
כך עמדו הצבאות משני עברי הגיא, ממתינים לסימן למתקפה. בערוב היום, קול תופים נשמע ממחנה הפלישתים, וצעדים כבדים נשמעו יורדים מעזקה אל הגיא. קשקשי נחושת צלצלו וקולה של חרב כבדה נשמע, מכה כֹה וכֹה על שריון הקשקשים. "מיהו זה?" שאלתי את יהונקם.
"ענק ירד אל הגיא," ענה בלחישה. "נישא הוא לגובה רב. רק אם אעמוד על כתפיך אביט ישר בעיניו. לבוש הוא שריון קשקשים נחושת מצופה זהב מעקביו ועד לראשו, העטוי כובע נחושת. נושא הוא על מתניו חרב ברזל כבדה למראה, אורכה שלוש אמות. ביד ימינו נושא הוא חנית, ארוכה כגובהו, ולהב ברזל בקצה."
הקשבתי לצעדיו הקרבים, עד כי נעמד מרחק שלושים אמות מאיתנו. הוא פנה לצבא ישראל וקרא בקול חזק, כשופרו של יהוֹשֻע אשר הפיל את חומות יריחו: "צבא ישראל! למה תצאו למלחמה? ראו את הצבא הפלישתי, ואתם עבדים לְשָׁאוּל אדונכם. בְּרוּ לכם איש גיבור-חיל, וירד אלי. אם יוכל להילחם איתי וְהִכָּנִי, והיינו לכם לעבדים. ואם אני היכיתיו, ועבדתם אותנו."
שקט השתרר במחנה הישראלי. איש לא פצה פה. גברים עטויי שריון התרחקו לאחור וגיבור לא יצא מהעם. פרץ הענק בצחוק עמוק, ולאחריו הצבא הפלישתי כולו. חמת זעם עלתה בי לשמע הצחוק, אותו זכרתי היטב מרגעי מותי בין עמודי המקדש. התרוממתי על רגלי, אך יהונקם תפס בידי ולחש לי "זכור את אשר אמר לך המלאך. טרם הגיע זמנך. עתה הרגע למצוא את הנער." התיישבתי. הענק שב למחנה הפלישתים.
עם רדת החשיכה, צעדנו במעלה הגבעה אל מחנה הישראלים. חלפנו בדממה על פני הזקיפים שעל המחנה והתערינו בקרב האנשים. השיחה בין החיילים נסובה על הענק הפלישתי. מי יוכל לו ויגבור עליו? שאלו האנשים. המלך, כך סופר, מתייעץ עם הנביא. ואם לנביא אין פתרון, סיפרו האנשים, ייתכן ויתגלה אליו האל בחלום. כך או כך, התשובה, כך נאמר, תגיע עם אור ראשון של בוקר.
הקצתי השכם בבוקר, בתחושת אור השמש על פני. המחנה אף הוא התעורר והתרגשות אחזה באנשים. אולם המלך נותר באוהלו ולא יצא. שוב ירד הענק אל הגיא וקרא לגיבור שיילחם בו, אך לא נענה. "בוא," אמרתי ליהונקם, "עלינו למצוא את הנער עליו דיבר המלאך." הלכנו בינות האנשים. היו הם חיילים במשמר המלך ואנשי כפר שגויסו למערכה, אך לא מצאנו נער שיצטרף לזקן עיוור במלחמה. עם רדת הערב, חזר הענק על קריאתו. הוסיף הוא קריאות גנאי למלך. גידף הוא את אלוהי ישראל ואת שמואל נביאו, אך שוב לא נענה. כך חלפו ארבעה ימים, בוקר וערב, ונער לא נמצא לנו. הקהל החל מאבד סבלנותו. באו הם למלחמה, אך המלך מסרב לצאת מאוהלו והפלישתים עוד מעט יוכלו להם. מפקדי הצבא השליטו סדר בצעקות ובשוטים, אך הם לא יוכלו להמשיך בכך עוד ימים רבים.
בבוקר המחרת, יצאנו עוד לשוחח עם האנשים ולמצוא את הנער. "יהונקם!" נשמעה קריאה מאי שם, ויהונקם פנה לכיוונה. "אליאב!" יהונקם קרא ופנה בצעדים מהירים, מושך אותי בעקבותיו. נעצרנו, ויהונקם אמר "אדוני, זהו אליאב בן ישי מבית-לחם. פגשתיו בכיכר בעת ביקורי בעיר."
"לכבוד הוא לי לפגוש את אבי חברי," אמר אליאב, "אך את שמך לא אמר."
"שמו הוא שִׁמְ…" יהונקם החל לומר, אך אמרתי אני "שמי הוא אלחנן בן יערי. לכבוד הוא לי לפגוש חבר של בני."
"מה מעשיך כאן, אלחנן? אנא סלח לי, אך מלחמה אינה מקום לזקן סומא."
"עוזר אני לבני לחפש נושא כלים. שמא מכיר אתה נער המעוניין בתפקיד מסוכן זה?"
צחק אליאב ואמר "מכיר אני נער אחד, אחי הצעיר. אך רועה צאן הוא, ולא נושא כלים. הִנֵּהוּ שם עם אֶחָיו האחרים. בא הוא בשליחות אבי לדרוש בשלומנו," אמר.
קולו של נער צעיר בקרבת מקום עלה באוזני. "מי הפלישתי הערל הזה, המגדף את אלוהי ישראל? האין איש גיבור ישראל שיכהו ויסיר חרפה מעל העם?" אמר. "האנשי חַיִל הם בני ישראל או אנשי חִיל ורעדה?"
"דָּוִד!" קרא אליאב, "גש הלום. מה לך לדבר סרה בחיילי ישראל? הלא רועה צאן הנך."
הנער קרב אלינו. ריח הכבשים נידף מעל בגדיו. דִלֵּג הנער כאַיָּל, ובעזות מצח ענה לאחיו הגדול "מה עשיתי? מדוע תכעס? הסבור אתה כי פחדן אנוכי? הנה אלך אני להילחם בענק."
"שאון הצבא חיזק לבבך," אמר אליאב. "בְּרָם אינך אלא נער והוא איש מלחמה, ענק שבע קרבות."
אולם ניכר כי הנער שש אלי קרב. "איני פוחד מן הענק," כך אמר. "הנה, לפני זמן מה רעיתי צאן אבי, ובא כפיר אריות ונשא שֶֹה מן העדר. יצאתי אחריו והיכיתי אותו באבן עד שעזב את השה מפיו וברח, והשה ניצל."
"אך לשון שקר בפיך," אמר אליאב. "חזור לאבינו ולעדר מרעיתך והנח לאחיך ללחום." ובבעיטה בישבנו, שילח את הנער לדרכו.
הנער פנה מאיתנו והחל להתרחק.
"ובאבן תושיע את ישראל" אמר המלאך, והנער סיפר כיצד ניצח ארי באבן.
"הוא הנער." לחשתי ליהונקם. "לך אחר הנער והביאו מלפני."
בשעת ערב, ישבנו יהונקם ואנוכי באחד מאוהלי הלוחמים, והנער איתנו. השקנו אותו חלב והאכלנו אותו לחם עם דבש.
"נערי, יוצאים אנו, בני ואנוכי, לקרב עם הענק. התצטרף אלינו כנושא כלים?" שאלתי.
"התתן לי ללחום עימך?" שאל הנער.
ובלב כבד אמרתי "אתן." כי סמכתי על מלאך האלוהים.
טרם עלה השחר, ירדנו ממחנה ישראל אל העמק: זקן עיוור, גבר צעיר ונער. עצרנו על גדת הנחל לרוות את צימאוננו. הנער פשפש באבנים, ושמעתי קולות חלוקי נחל הנזרקים למרחק. "הנער אסף חלוקי אבן לכיס חולצתו," כך אמר לי יהונקם. "בחגורתו תולה קלע המשמש לציד ציפורים." המשכנו לצעוד, וחיכינו בחורשת עצים. ציפורי שיר קמו לראות הזריחה, אך האוויר היה עבה ולח.
"אין רואים את השמש," אמר יהונקם. שמעתי את ליבו פועם במהירות. שלף הוא את חרבו ביד רועדת.
"ערפל ירד על העמק!" קרא הנער וחשש מעורב בהתרגשות נשמע בקולו.
ממערב, שמעתי את צעדיו של הענק קרבים אלינו.
"הננו!" קרא הנער לענק.
עתה היה הענק קרוב אלינו מרחק שבע אמות. ריחו באוש, וזבובים חגו סביבו. מרום גובהו אמר ליהונקם "הכלב אנוכי, שבא אתה בליווי זקן עיוור ונער רועה צאן? הן אמחץ אותם כרמש השדה, עוד טרם תכה חרבך."
בטרם ענה יהונקם, זינקתי ממקומי, והכיתי בחזהו באגרופי בכל כוחי. מכה שכזו תְּשַׁבֵּר חומה בצורה, אך הענק רק מעד מספר צעדים לאחור, ולא נפל. שלף הוא את חרבו וכרת בעזרתה עץ אלון באבחה אחת. הנער, שעמד סמוך לעץ, צעק בבהלה ונפל ארצה. רצתי ותפסתי את העץ טרם התנפץ עליו. הרמתי את העץ בגזעו והשלכתיו על הענק. נפל הענק אל הקרקע תחת העץ ואני רצתי להכות בפניו. אולם כושרי לא עמד לי והענק רוצץ את העץ ותפס את מותני בלפיתה חזקה.
"מי אתה?" שאלתיו בעודי נאבק להשתחרר.
הוא צחק ואמר "גוֹלְיָת שמי. יֻלַּדְתִּי להָרָפָה מארץ הרפאים, נצר לעוֹג מלך הבשן. ומי אתה? ספר נא לי בטרם אמחצך."
"שמשון." עניתי בפשטות. שמעתי את נשימתו נעתקת, ובאותו רגע אחיזתו נחלשה. נחלצתי מידיו והתרוממתי בעוד הוא אומר "אין זה ייתכן. הרי נפלת תחת מקדש דגון."
"עודני חי" עניתי.
הענק התרומם במהירות גדולה משציפיתי. שמעתי את יהונקם מתקרב ואת הענק מרים את חרבו ומניף אותה למעלה. ידעתי שחרבו של גולית תכרות את יהונקם כמו אותו עץ אלון. זינקתי בזעקה ודחפתי את יהונקם מדרכו. חרבו של גולית הכתה באוויר היכן שיהונקם עמד ואז פגעה בקודקודי. חשתי את החרב מפלחת את פדחתי ושיערי, שתער לא עבר בו מזה חצי יובל, נפל אל הקרקע. קמתי מסוחרר, מרגיש את כוחי אוזל. היעזוב אותי אלוהי?
ברגע ההוא, שמעתי אבן מפלחת את האוויר ופוגעת בכובע הנחושת לראשו של הענק. הנער! הוא יידה אבן נוספת בדייקנות רבה ופגע שוב בכובע הנחושת. תנופת האבנים גרמה לענק לצעוד לאחור. שמעתי את חרב הברזל של יהונקם פוגעת בקרסולו של הענק וחודרת דרך השריון. הענק צעק בכאב. רגלו מעדה על שברי האלון הכרות והוא נפל אפיים ארצה. גיששתי דרכי לעבר פניו. הוא עדיין חי ונושם. האבן שקועה היתה קלות בכובע הנחושת.
הענק שב להילחם וניסה להדפני מעליו. יהונקם והנער תפסו בזרועו ובשארית כוחי לחצתי על האבן. האבן עשתה דרכה פנימה לגולגולתו, ודם פרץ מתחת לכובע הנחושת. קולו נדם וגופו נרפה. קראתי לנער שיביא לי את חרבו של הענק. בכוחות משותפים, הנפנו שלושתנו את החרב וכרתנו את ראשו.
חשתי את חום השמש מפוגג את הערפל, ורוח קלה הביאה את ריחות העמק.
"קח את ראשו של הענק," אמרתי לנער, "והצג אותו בפני מחנה הפלישתים וינוסו על נפשם. ספר על גבורתנו לאחיך ולמלכך ולכל בית ישראל, וירדפו את הפלישתים עד סופם. ודע שהושעתי את ישראל מיד פלישתים."
"ואתה, יהונקם," אמרתי טרם התעלפתי, "שא אותי לביתי, למערה, שם תוכל לקבור את עצמותיי."
התעוררתי במערה שהיתה בית לי וליהונקם. ראשי היה חבוש, וגופי השתוקק יותר מכל למים. יהונקם הגיש את הצפחת לפי ושתיתי לרוויה. "עודני חי," אמרתי.
"כן."
"ומה עם הפלישתים?"
"הנער עשה כדבריך. הציג את ראשו של הענק והפלישתים נסו, וצבאו של שאול בעקבותם, מפיל בהם חללים רבים."
"הנה כי כן, באו על סופם הפלישתים." תחושה של הקלה פשטה בגופי. ראשי דאב אך נפשי נרגעה.
"בַּקְּרָב ניצחנו, אך הפלישתים עודם רבים הם ועריהם שלמות. חוששני שעוד נכונו לישראל מלחמות נוספות עמם."
"אם כן, לא נתמלאה הנבואה? האם עלי להמשיך להושיע את ישראל מיד פלישתים לנצח נצחים? תש כוחי."
"אבי היקר, לא סיפרתי את כל האמת."
"וכי מה האמת? ספר נא."
"הנער הציג את ראש הענק כבקשתך, אך הציג הוא את האבן בגולגולתו כמעשה ידיו בלבד. הערפל הסתיר את גבורתך, ואיש לא יודע מלבדנו. שאול המלך ביקש את הנער אליו ונתן לו כסף וזהב ואת בתו לאישה. והנער זוכה לכבוד ויקר מכל בני ישראל ולא אמר דבר על גבורת שמשון."
"וגבורתך, בני?"
"גבורתי אינה מִמַּעְיָנַי. בבית-לחם פגשתי את אליאב, אחיו הגדול של הנער. סיפר הוא לי על ביקור של שמואל בביתם. הנביא ביקש לראות את הנער ובצאתו מביתם, משוח היה הנער בשמן. הנה כי כן, התנבא שמואל ששאול ימות ודוד ימלוך תחתיו לדורי דורות."
נזכרתי בדברי המלאך לאימי ובנבואתו בפתח המערה, ולבסוף נפלה עלי ההבנה. 'וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ'. לא בלחי חמור, ולא בשועלים, אף המקדש שהפלתי על יושביו לא הביאו את הישועה מיד פלישתים. גם תבוסת הענק לא תביאהּ. כי באבן החלה הישועה; באבן קטנה הפכתי את דוד למלך על ישראל. בְּכַחַשׁ ימלוך, אך הוא ובניו ובני בניו ירדפו את הפלישתים וישמידום, ובכך תתמלא הנבואה.
שיערי לא יצמח שוב מפדחתי השסועה. בן שלוש ושבעים הנני, וכוחי כשל אדם זקן. עתה אוכל לחיות ולמות בקרב בני האדם כאחד האדם, ובני יזכה להקים משפחה ובית בישראל.
"בוא," אמרתי וקמתי ממקומי, "הגיעה העת לצאת מהמערה, ולא לשוב אליה עוד."