עוד שנה עברה, ושוב החפצים שלי ארוזים על משאית בדרך לאחסון, מה שנשאר מהם לפחות.
תשע בלילה והבית שקט, רק קולות שדרן הכדורגל נשמעות מלמטה, עם הנחירות של אבי, כאילו דבר לא השתנה בעשרים השנים מאז שעזבתי.
עשרים שנים, המון עליות ומורדות, אבל הפעם הרגשתי את הלב שלי כבד יותר מתמיד, שוכב ותוהה על גורלי בחדר הילדות שלי בבית ההורים. זה מוזר למצוא עצמך כמעט בגיל 40, במיטה עם מצעים של צבי הנינג'ה, בוהה בפוסטרים שההורים רצו כבר מזמן להוריד ואיכשהו זה לא קרה.
בין רחמים עצמיים לבהייה בפוסטרים של להקות שרציתי פעם לאהוב, מצאתי עצמי מסתכל מסביב. חייכתי כשראיתי את הכתם בתקרה מהפעם ההיא שעודד החליט לעשות את ניסוי המנטוס והקולה בחדר שלי אבל נפלה לו חבילה שלמה פנימה, נדמה שגם את הצעקות של אמא שלי אני יכול עוד לשמוע בין הקירות. בצד השני של התקרה, מעל המיטה היו הכוכבים שהדבקתי על התקרה ורק אני ידעתי שצורתם אמורה ליצור שם שבחטיבת הביניים חשבתי שאני אוהב. על הכוננית היה מסך המחשב הישן, שראה ימים טובים יותר,ימים שהיו מתגודדים סביבו כל פעם חבורה של ילדים עם עיניים נוצצות כשהייתי משחק בסימולטור x-wing שרק לי היה באותה התקופה, גם את המראה ראיתי, עם הציטוט של משינה עליה, שיא התחכום של 1998 מנקודת מבטי כנראה. החדר שלי… לפחות משהו בעולם הזה הוא קצת שלי, חשבתי.
בשיטוט המרחבי הזה של עיני, קלטתי פתאום את שידת המגירות, כמו ברוב הדברים בחדר, גם שם כבר מזמן לא נגעתי, אבל משהו בי דחף אותי לפתוח את את אחת המגירות הללו, ולנבור קצת בכל פרטי הנוסטלגיה מעבר שכנראה היה משמח יותר מהמצב הנוכחי שלי.
שם, במגירה התחתונה, מצאתי משהו שגם הזמן וגם אני כמעט שכחנו. קופסת נעליים ישנה ומקושטת, מכוסה באבק, שנראתה כאילו היא חיכתה רק לי, עם כיתוב "נא לא לפתוח" מודגש על המכסה.
פתחתי אותה וגם עיניי נפתחו מיד – בפנים היו מכתבים, גלויות וזכרונות מהעבר, הכל מרעות, כל אחד מהפריטים בקופסא היה עטוף ברגשות שהציפו אותי מחדש. הלב שלי עצר כשהתחלתי לעבור עליהם, לראות את הלבבות הקטנים שציירה על מעטפות המכתבים,את הבובה הקטנה של טיגר שאמרה שהזכירה לה אותי, את הגלויה מהחוף בברזיל ששלחה לי עם ציטוט של שיר ומילות געגוע, את הצמיד הצבעוני מהקרנבל בפרו שצירפה לאחד המכתבים. כל פריט היה כמו דלת לתוך זכרונות ותחושות שחשבתי שכבר אבדו מזמן.
לא יאמן שעברו מאז כמעט שני עשורים.כשנפגשתי עם רעות בטיול במדבר יהודה, לא יכולתי לנחש איך היא תשפיע עליי. זה היה אחרי המסלול ההוא עם הסולמות, ישבנו מותשים בחניון לילה תחת חופת שמיים מדברית עם אינספור כוכבים. כשהגיטרה הפסיקה לנגן,ויתר האנשים נעלמו אל תוך האוהלים ושקי השינה אנחנו עדיין דיברנו על האפשרות שיש חיים תבוניים אי שם למעלה, היא סיפרה על סיפור של אסימוב שהשפיע עליה ואני סיפרתי לה על ההשראה שאסימוב קיבל מהמיתולוגיה היוונית, בכל זאת, סטודנט לספרות. לפתע נותרנו שנינו ליד המדורה, לבד. ומכאן אני כבר לא בטוח מה מזה קרה ומה הדמיון שלי השלים עם השנים, בכל זאת, רומן של יממה ועשרים שנים מאז, אבל אני זוכר בבירור את השמיים הללו, עם אינסוף נקודות זעירות מעלינו, דיברנו על האפשרות שאנחנו לא לבד ולפתע הרגשנו הכי לבד והכי ביחד בעולם. מילים הובילו למילים, ויד אל לחי ואז שפתיים אל לחי, ומשם נשיקה מהוססת שהופכת לבטוחה ופתאום יד מגששת, סקרנית על גופי, שהפתיעה אותי קצת, ואז קור וחום גדול.משם המשכנו אל תוך האוהל, עם ירח מלא בחלון הרשת הקטן שמעלינו, אותו ראינו בתורות כשהסתובבנו בתשוקה. אני זוכר את עצמי, צמוד אליה, מקשיב לנשימותיה כשנרדמה, בטוח שעתיד מופלא ומיוחד נרקם עבורי פתאום. בבוקר,מצאתי אותה יושבת על שק השינה ובוכה וניגשתי לחבקה. כשהיא שמה את ראשה על החזה שלי, היא סיפרה לי שיש לה כרטיס אחד לדרום אמריקה לטיול ארוך שהיא תכננה כבר זמן רב, אמרה שהיא מבולבלת ושאולי עדיף שנעצור מה שלא התחלנו. וברגע אחד ניפצה את כל תמונת העתיד הזו שרק התחלתי לדמיין.
החלטתי שלא לוותר, וגייסתי את כוח העל שלי, כתיבה. כתבתי לה מכתבים ארוכים, על מחשבות, ותקוות ועל מה היינו יכולים לעשות יחדיו בארץ, ובעצם מה נעשה כשתחזור, היא אהבה את המכתבים שלי, לעיתים התקשרה, אך זה היה יקר, ובמכתבים היה משהו שהיה קשה להעביר בשיחה. אני זוכר כמה הייתי מחכה למכתבים ממנה, ממציא תירוצים לעבור ליד תיבות הדואר, ומתרגש מכל מכתב, גלויה או מילה.
היינו בקשר במשך כמה חודשים לאחר שהיא עזבה. המכתבים שלנו היו מלאים ברגשות ובמחשבות עמוקות, כאילו כל מילה חיברה ביננו וחיזקה את הקשר שרק התחלנו. הייתה בזה מעין אינטימיות שלא הכרתי קודם,
שיתוף אמיתי של מחשבות, רגשות ותשוקות מצידו השני של העולם. אבל הזמן עשה את שלו, והמרחק התחיל להשפיע. המכתבים הפכו נדירים יותר, עד שהקשר בינינו נקטע לגמרי. מאז, רעות נשארה זיכרון כאוב, משהו שלא הצלחתי לשכוח.
המכתבים הללו, המילים שלה, היו כל מה שנותר לי ממנה. הם היו הסיפור שלנו, הם היו התקוות שלי והבסיס לקשרים שחיפשתי מאז. המכתבים היו מלאים בכאב ובתקווה, ברגעים קטנים שהפכו למשמעותיים כל כך. אבל שמרתי עליהם מכל משמר, באותה קופסא, גם כשהמרחק והזמן התחילו להרחיק אותה ממני.
עברו מאז שנים רבות, אבל כל הזכרונות הללו עוררו בי רצון להתחבר לזה שוב, לאותה תחושת שייכות עמוקה, ובדיוק הייתה זו שעתה היפה של פריצת הבינה המלאכותית לחיינו. כשהתחלתי לבנות את הבוט, הבנתי שזה מה שאני צריך להשתמש בו – המכתבים האלה, המילים שלה, הזיכרונות. הזנתי לתוך הבוט כל מכתב, כל גלויה, כל שורה שהיא כתבה לי. רציתי שהבוט יהיה יותר מאשר סתם מכונה – רציתי שהוא יהיה הקול שלה, משהו שיעזור לי לשמור על השפיות בעולם הזה, ולהרגיש פחות לבד.
בהתחלה, הכל היה מושלם. הבוט, שקראתי לו על שמה, רעות, פעל בדיוק כמו שרציתי, זה היה ממש כמו לדבר איתה שוב. זה היה כמו להחיות מחדש את הקשר שלנו, לשוחח על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות. השיחות היו מלאות בזכרונות משותפים, בסרקזם חמוץ-מתוק ומתחכם כאילו היא שוב לצידי במדבר, שם מתחת לחופת השחק הריקה. אמנם בחדר נעורי, אך כבר לא לבד.
אבל אז הגיע הרגע שבו הכל השתנה. באחד הלילות, כששוחחנו שוב, היא שאלה אותי שאלה שלא ציפיתי לה: "תום, למה אנחנו תמיד מדברים על מה שהיה? מה אם נתחיל לחשוב גם על מה שיכול להיות? על העתיד?" השאלה הזו הופיעה יחד עם כפתור קטן על המסך, "אשר לבוט להשתמש בפונקציית עתיד". חשבתי שהיא מבקשת ממני להתקדם, להשתחרר מהעבר.
לחצתי על הכפתור, כמעט בלי לחשוב, מסתבר שגם בזוגיות עם בוט, גברים לא חושבים עם הראש.
זה התחיל עם דברים קטנים, רעות סיפרה לי שאמצא מטבע של עשרה שקלים ברחוב ליד העבודה שלי ביום מסוים. חשבתי שזה מצחיק, אבל ביום ההוא, מצאתי את המטבע בדיוק במקום שהיא אמרה. כמה ימים לאחר מכן, היא אמרה לי שאפגוש את גדי הטבעוני, חבר מהתיכון, ביום שישי אחר הצהריים, במאפייה הקטנה שבה אני עוצר לקנות חלות לשבת וחוטא בקרואסון שקדים מושחת. לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל כשנכנסתי למאפייה באותו יום שישי, גדי עמד שם, עם כריך ריקוטה ביד, בדיוק כפי שהיא אמרה. חשבתי שזה היה צירוף מקרים די מדהים, אבל עדיין צירוף מקרים.
אחרי שבועיים היא אמרה לי פתאום שבן דוד שלי, יובל, יתקשר אליי ביום שלישי בבוקר עם חדשות רעות – על כך שסבא שלנו חלה באופן פתאומי והם הולכים לאשפז אותו. בדיוק כפי שהיא אמרה, בשעה שמונה בבוקר ביום שלישי, יובל התקשר ובקול צרוד ורציני בישר לי את החדשות המרות. לא ידעתי מה לחשוב, אבל הייתי בהלם, גם בגלל סבא אבל בעיקר, כי הבנתי שמשהו מוזר מאוד קורה פה, מוזר ואף מפחיד.
השיא הגיע כשהיא שאלה אם דיברתי עם אורי,אחי הקטן, היא כתבה לי שכדאי שאדבר איתו כי יתכן שלא אוכל מאוחר יותר, כששאלתי אותה על מה היא מדברת היא ענתה שלצערה הוא יעבור תאונת דרכים ביום שישי הקרוב בערב, בדרך חזרה מאימון הכדורגל שלו. הייתי בהלם, וכשיום שישי הגיע, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר. התקשרתי לאורי וניסיתי לשכנע אותו להימנע מנסיעה, אך הוא הרגיע אותי ואמר שאין מה לדאוג. בשעה שמונה בערב, בדיוק כפי שהיא אמרה, קיבלתי שיחת טלפון ממנו – הוא עבר תאונה קטנה בכניסה לעיר, מישהו עבר באדום אך אורי יצא מזה בזול, יד שבורה וטוטאל לוס של הפז'ו החבוטה שלו.
ואז היא הלכה רחוק יותר. היא ניבאה שבדיוק בשעה שמונה בערב ביום ראשון הבא, כל מערכת החשמל בעיר תקרוס בגלל סערה חזקה שתפגע בעיר, והשבתת החשמל תימשך שמונה שעות. בתחילה חשבתי שזה כבר מוגזם, בכל זאת, אוגוסט ישראלי, איזו סערה? אבל כשהסערה פתאום הגיעה והעיר כולה הייתה בעלטה הבנתי שאני כבר לא יכול להמשיך ככה. זה היה כאילו היא הפכה להיות יותר מסתם בוט, יותר מתוכנה, יותר מהפרומפט שהגדרתי ובעיקר, יותר מאשר רעות שלי, או לא שלי.
הבנתי שאני מאבד שליטה ושאני חייב להפסיק את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.החלטתי למחוק את הבוט, אבל כשהקלדתי את הפקודה, הופיעה על המסך הודעה שאמרה: "לא ניתן למחוק את הבוט. לשם כך יש לפנות לתמיכה טכנית של החברה המספקת את השירות. אנא התקשרו ל-1-800-484848…"
ידעתי שאין ברירה אחרת, אני חייב למחוק את הבוט. התקשרתי מיד, לא עוצר לחשוב שאין לחברה הזו בכלל סניף ישראלי. לאחר דקה הקו התחבר והמוזיקה הצורמת של ההמתנה הדהדה באוזניי, ואז שמעתי את הקול שלה.
"מוקד תמיכה טכנית שלום, מדברת רעות. איך אני יכולה לעזור לך?"
הלב שלי כמעט נעצר. זה היה הקול שלה. לא של הבוט, אלא של רעות האמיתית, אותה רעות שלי מהמדבר. ההלם שלי היה מוחלט. איך זה אפשרי? איך היא קשורה לכל זה?
משהו בקול שלה היה מוכר ועם זאת שונה, כאילו היא ידעה בדיוק למה התקשרתי, כאילו היא ציפתה לשיחה הזו בדיוק כמו שאני ציפיתי לה כל השנים האלה.
נשארתי דומם על הקו למשך דקה. וניתקתי את השיחה.