נעמה מיהרה ללכת על המדרכה, התיק החליק שוב מכתפה והיא השאירה אותו כך, שמוט על זרועה. היא ניסתה שוב ושוב להאט את קצב נשימותיה, אבל החשש שתמיד היה מגיע, התייצב גם הפעם. מה יהיה אם היא לא תכיר אף אחד? מה יהיה אם היא לא תמצא עם מי לדבר? היא תמיד כל כך נבוכה במפגשים האלה.
אבל הפעם היא החליטה מראש שהיא חייבת לבוא, רק כך אנשים יכירו אותה. היא תצטרך להתגבר על הנטייה הטבעית שלה לשתוק, ותנסה לפתוח בשיחה. אחד. שניים. היא התווכחה עם עצמה. טוב. שני נסיונות ואם זה לא יצליח, אני אלך.
היא הגיעה לאולם, ונכנסה בין הדלתות. השלט האדום שהכריז על המפגש שלהם נראה לעיניה מרחוק. היא התקרבה ושיננה. רק שניים. רק שניים. מתחת לשלט עמדו כמה אנשים ושוחחו. היא התקרבה, ונעמדה לידם. אחת מהנשים נפנתה לעברה. "היי" היא חייכה "את מצטרפת אלינו?"
"כן" ענתה נעמה בהקלה "אני רוצה להצטרף."
"אז ברוכה הבאה" ענתה האישה וזזה אחורה, לאפשר לנעמה להכנס למעגל "אני נטלי, ואת?"
"נעמה, אני אוהבת בעיקר מדע בדיוני, זה יתקבל פה בהבנה?"
"ברור" חייכה נטלי. "הקבוצה שלנו היא גם מדע בדיוני, אבל אולי תגלי שהרוב פה מעדיפים פנטזיה."
"נראה לי שאתמודד עם זה." חייכה שוב נעמה, ופנתה להביט באנשים שעמדו לידה.
מבטה הצטלב עם אחד מהם והיא חשבה על כך שמשהו בו נראה לה מוכר. היא לא הצליחה להזכר מהיכן, ולכן הניחה לדעתה להסחף מיד אל השיחה הקולחת.
בין השמות שהוזכרו שם היו סנדרסון, טרי פראצ'ט ואסימוב. את אסימוב היא הכירה, אז זה גרם לה להרגיש קצת יותר בעניינים.
כשהמבט שלה הצטלב בפעם השניה עם אותו אדם, היא היתה בטוחה שהיא מכירה אותו. ושהוא מכיר אותה. היה בעיניים שלו ניצוץ של זיהוי. אבל היא עדיין לא הצליחה להזכר מי הוא.
כשהמעגל התפזר היא התקרבה אליו "אתה מוכר לי." אמרה.
"גם את" הוא הודיע בחיוך. "הכרנו פעם במסגרת של מפגש אחר, עם קבוצה אחרת. את זוכרת?"
"איזו קבוצה?" היא לא זכרה.
"קבוצה שבה לכל אחד היה שם בדוי, שלי היה מופסה, ושלך, אני חושב, היה נמו?"
"כן!" היא נזכרה "קראתי לעצמי נמו כי זה דומה לנעמה. וואו. עברו עשר שנים מאז!"
"נכון" הוא אמר "אבל נפגשנו בעוד הזדמנות. היית בחתונה של בת דודה שלי, זיהיתי אותך בצד של הנשים."
"אורית?" היא שאלה "נכון, אתה היית שם. אבל עד היום אין לי מושג איך קוראים לך."
"אני נועם" הוא אמר וחייך.
הם פנו להסתובב בין דוכני הספרים, מחליפים מדי פעם הערות שהצחיקו את שניהם, ובדיחות פנימיות שכנראה רק הם היו יכולים להחליף. מהמפגש הקודם עד המפגש הזה עברו הרבה מים בנהר, אבל שניהם מצאו בקלות על מה לדבר. נעמה ציינה לעצמה בראש שהיא מרגישה נינוחה מאד, וכל הלחץ מקודם נעלם כלא היה.
הערב עבר, עם הרצאה של סופר, ועוד כמה אנשים לפגוש ולהכיר. וכשכמעט נפרדו, נועם הסתובב אליה. "אפשר להגיד לך משהו בכנות?" הוא שאל.
"כן" היא ענתה.
"הסיבה שזכרתי אותך כל כך טוב, זה כי מהרגע הראשון שראיתי אותך, את מצאת חן בעיני. הייתי אז בדיוק אחרי קשר הרסני עם מישהי, ולא רציתי להתחיל שום דבר חדש, אז לא עשיתי שום צעד. אבל אחרי כן התחרטתי על זה הרבה זמן. בחתונה של בת דודה שלי כבר הייתי בקשר עם מי שהיום היא אשתי, אבל לראות אותך היום גרם לי להתחיל לחשוב מה היה קורה אם הייתי מתחיל איתך אז. לאן היינו מתגלגלים?"
"אני לא יודעת," היא ענתה "אבל אנחנו יכולים לבדוק את זה."
"מה זאת אומרת?" הוא גיחך.
"זו הסיבה שבאתי לכאן היום. כדי שאוכל לספר לאנשים על הפרצה שמצאתי. פרצה שמאפשרת להכנס לתוך מקום מסוים בזמן העבר ולהתחיל לחיות שם מחדש."
"למה לא אמרת כלום עד עכשיו?" הוא נדהם.
"איך אתה חושב שאנשים יקבלו את זה? הם מדברים על פנטזיה, וקוראים על רובוטים ומכונות, אבל מישהו מהם היה רוצה לחיות את זה באמת? לא נראה לי. כל הערב בחנתי אנשים, ניסיתי לראות מי יהיה מספיק פתוח לקבל את ההצעה הזו, ולצאת איתי לחקור את האפשרות. אתה היחיד שאמר לי את מילות הקוד שחיכיתי להן."
"ומה הן המילים? אם יותר לי לשאול." הוא חייך חצי חיוך.
"מה היה קורה אם?" היא ענתה "בדיוק המילים שאמרת לי לפני רגע."
"אז תני לי להבין" הוא התעקש לברר "את יכולה לקחת אותי כאן ועכשיו אל העבר שלנו? זה כמו הארי פוטר ומחולל הזמן?"
"לא בדיוק." היא ניסתה להסביר "אנחנו לא צריכים לעבור מחדש את כל הזמן מהעבר עד ההווה. אני יכולה לתכנת את זה כך שנגיע ליום מסוים, ובסוף אותו יום אתה ואני נחזור לכאן, אבל השינויים שעשינו ימשיכו להתנהל מעצמם בעבר. נוכל לחזור לבקר את עצמנו גם בהווה מאוחר יותר. בכל ביקור תיווצר מציאות חלופית חדשה, אם נשנה משהו. אם נחליט רק לבקר ולצפות, אני מניחה שלא יהיו עוד מציאויות. לא יודעת, עוד לא הספקתי ממש לחקור את זה. נכנסתי רק פעם אחת לעבר שלי. וזה היה רק בשביל לצפות ולגלות מה קרה לי כשהייתי קטנה. בטעות שיניתי משהו, ואני עד עכשיו לא מעיזה לבדוק מה קרה שם."
נועם נשם עמוק, ונשם שוב, ואז הכריז "יאללה. הולכים על זה."
הם קבעו להפגש למחרת, והיא במקום לישון, ישבה כל הלילה לתכנת את השעה המדויקת, המיקום המדויק שאליו היא רוצה להגיע, והכי חשוב- את הדרך חזרה.
לעצמה היא נתנה ID בשם NEMO402 כמו המייל שלה, ולנועם היא נתנה BLUE31. כי היו לו עיניים כחולות והוא היה בן שלושים ואחד.
בבוקר, אחרי שתי כוסות קפה היא יצאה מהבית והלכה לתחנה המרכזית הישנה. הוא הגיע חמש דקות לפני הזמן של השיגור. הם הביטו זה בזה, נרגשים וחוששים.
"מה את חושבת שיקרה?" הוא ניסה להסתיר את הרעד בקולו.
"אתה בעיקר תרגיש כאילו רוח דוחפת אותך למקום אחר. ובאותה מידה תרגיש כאילו נשארת במקום. וזה באמת יקרה, אנחנו נישאר פה עד שנחזור מהעבר. בגלל זה רציתי להפגש פה. אף אחד לא ישים לב לשני אנשים שיושבים ומדברים בפינה שכוחת אל כזו."
הרגע הגיע. הם שתקו כשרוח התחילה לסחוף את שניהם. נעמה לא הצליחה לראות, אבל דמיינה שהיא צופה בתל אביב ממבט הציפור, בכביש 1, בכניסה לירושלים ובבית הספר הישן שלה. שם היה המפגש הראשון שלהם.
היא התמתחה, מרגישה קלילה וצעירה, ונזכרה שבעצם זה נכון. היא צעירה עכשיו בעשר שנים. היא רצה למראה בשירותים וחייכה אל עצמה. הייתי נראית מדהים! קול פנימי אמר לה לחזור לחדר שבו שהתה קודם, ולהגיד דברים שכנראה היו מאד מוצלחים בעיניה אז, בגיל עשרים.
היא ידעה שכדי לשנות את העבר היא תצטרך להתנגד לדחף הפנימי שהורה לה מה לעשות, ולהתחיל לדבר עם נועם. היא הסתכלה עליו. הוא נראה המום. מדי פעם השחיל משפט לשיחה, אבל עשה זאת כלאחר יד. היא סימנה לו עם היד, בוא. הוא בא, והם יצאו מהחדר.
"זה השלב שבו אתה אמור להתחיל איתי." היא חייכה.
הוא התעשת. "כן. היי. אני נועם. ואממ את מאד מוצאת חן בעיני. את פנויה לקשר, במקרה?"
"וואו." היא צחקה "בחיים לא הייתי מסכימה לזה, אם ככה היית מתחיל איתי. תחשוב על משהו קצת יותר מוצלח, אה?"
"את יודעת מה? אין בעיה." הוא פנה לחדר שבו ישבו כולם, ואז הסתובב חזרה.
"נעמה?" הוא פנה אליה.
"כן?"
"אהלן. אני נועם. אנחנו לא מכירים כל כך, אבל ממה שהספקתי לראות, את בחורה יוצאת דופן. את אולי לא יודעת את זה עדיין, אבל יום אחד את תגלי בעצמך משהו שיכול לשנות את העולם. את תשתמשי בו כדי לחזור לכאן ולוודא שהחיים שלך ושלי הולכים לכיוון טוב יותר. ואני רוצה להיות איתך לאורך הזמן הזה. תרשי לי?"
"זה נשמע הרבה יותר טוב" היא הנהנה "אני ארשה לך. תיקח את הפלאפון שלי, ונדבר מחר."
"בעבר או בהווה?" הוא התבלבל.
"במחר של העבר." היא גיחכה, זה נשמע מטופש.
באותו רגע הרוח נשאה אותם חזרה אל זמן ההווה. נעמה סגרה את המחשב הנייד והתבוננה בנועם. הוא ישב וחייך לעצמו.
"מה בעצם עשיתי הרגע?" הוא נבהל לפתע "יש לי אישה, וילדה! הן תיעלמנה?"
"לא נראה לי." מיהרה נעמה להרגיע "מעכשיו, שתי המציאויות הללו יתרחשו במקביל. אנחנו יכולים לפתוח כאילו חלון ולצפות בהן."
"מתי? בעוד כמה שנים?"
"לא" הסבירה נעמה. "לפני עשר שנים התחיל התהליך של שנינו ביחד. האני של אז והאתה של אז התחילו קשר, אנחנו יכולים לבדוק ממש עכשיו מה קרה אחרי שלוש שנים, וחמש, ומה קורה עכשיו. אבל רק אם אתה רוצה."
"את רוצה?" הוא שאל.
"אני מתלבטת." היא אמרה "אולי נחשוב על זה קצת לפני שנחליט? לך תדע מה קרה לנו במציאות ההיא."
"בואי ניתן לזה שבוע." הוא החליט. "אני גם חייב לספר לאישתי. אני מקווה שהיא תקבל את זה בהבנה. את בטוחה שזה לא ישפיע על המציאות שלנו עכשיו?"
"בטוחה." היא אמרה "אבל מה יקרה עם הלב שלך זה כבר סיפור אחר."
"למה את מתכוונת? הוא שאל.
"אתה הודית בפני אתמול שאני הייתי מבחינתך אפשרות שלא מוצתה, והיום עשית צעד כדי לנסות לממש אותה. אם לא עניין הזמן, אנשים היו אומרים שזו בגידה."
"אני לא חושב ככה. לא הייתי עושה את זה אם לא היה את עניין הזמן."
"בסדר" היא הרפתה "זה עניין שלך ושל אשתך. בהצלחה עם זה."
"אני אעדכן" הוא הבטיח, והלך.
היא נשארה שם והמשיכה לחשוב, עד כמה זה נורא. או שאולי זה ממש בסדר? או שאולי לא?
השבוע עבר כמו כל שבוע אחר. לאט מדי, ומהר מדי. תעתועי זמן. היום היא כבר לא בטוחה שזה רק עניין של כמה מסתכלים על השעון. אולי מישהו מתכנת לה את הזמן והיא לא הרגישה? אולי מישהו אחר פתר את עניין הרוח הנושבת? היא השתדלה להמנע מהמחשבות האלו. הן גרמו לה לחשוב שהיא משתגעת.
"היי. מה נשמע?" היא ענתה לטלפון.
"סבבה. הכל בסדר." ענה נועם. "מה איתך?"
"שבוע מוזר" היא ענתה. "אבל זה כבר רגיל אצלי. מה החלטת?"
"האמת היא שאני פה עם אישתי. היא כעסה עלי בהתחלה. אבל כשהבטחתי לה שזה לא משפיע עלינו, היא החליטה שהיא סקרנית כמוני לראות את התוצאות של הניסוי."
"אתה קורא לחיים שלנו ניסוי?" היא כמעט נעלבה.
"זה לא שיש פה תוצאה ממשית. נכון? העולם השני הוא פיקציה. סרט."
"זה לא מדויק" היא נאלצה לאכזב "אני יכולה לתכנת לעצמי דרך לשם, להווה האלטרנטיבי, בלי כרטיס חזור."
"וזה משהו שהיית רוצה?" הוא הופתע "לוותר על החיים שלך פה בשביל מציאות דמיונית?"
"היא לא תהיה דמיונית כשאחיה בה." ענתה נעמה "ואולי היא עדיפה על החיים הלא משהו שיש לי פה."
"היי נעמה?" אמר קול חדש.
"היי. את אשתו של נועם?" ניחשה נעמה.
"כן, אני אפרת. אולי נראה קודם מה קורה שם לפני שאתם מתחילים להתדיין על חיים טובים ועדיפים וכולי?"
"אין בעיה." הסכימה נעמה "אני פותחת לנו ZOOM ואשתף איתכם את המסך."
כמה דקות אחר כך, נפתח חלון במסך שלה, והיא ראתה את עצמה, די דומה למי שהיא היום. מאחוריה נפתחה דלת, ונועם נכנס. הוא נראה נורא. רזה מאד, וחיוור.
נעמה שבמסך הסתובבה אליו ושאלה אותו איך הוא מרגיש. הוא אמר שלא כל כך טוב, ואם היא מוכנה ללכת להביא לו מהקופת חולים עוד קופסא של אופטלגין.
נעמה מיהרה לסגור את החלון. פניהם של נועם ואפרת נראו שוב על המסך, מזועזעים.
"מה זה היה?" שאלה נעמה בקול רועד.
"בחיים לא נראיתי ככה" מלמל נועם, מבוהל.
"בטח קרה משהו נורא, אם ככה הוא נראה." מיהרה נעמה לחפש הסבר "אולי הוא חולה. אולי למישהו קרוב אליו קרה משהו."
"זה לא הוא! זה אני." כעס נועם "אני חי את החיים האלה, במציאות האחרת הזו!"
"אמרנו שזה לא משפיע על החיים האלה. נכון?" מיהרה אפרת להתערב "אתה לא יכול להשפיע עליו, אבל גם הוא לא ישפיע עליך."
"עדיין" אמר נועם, נסער "איזה סיוט עובר עלי שם שגורם לי להיראות ככה? כאילו עברו ארבעים שנה, לא עשר."
"אולי אפשר למחוק את זה." אמרה נעמה "מעולם לא ניסיתי. ואולי יהיו לזה תופעות לוואי. אני גם לא יודעת אם כדאי.. זה קצת כמו להרוג מישהו. את עצמנו בעיקר."
"עזבי." אמר נועם בקול עגום. "בואי פשוט נעזוב את זה. זה לא היה שווה את המאמץ."
"והנה הלך כל החשק להביא לעולם את התגלית המדהימה שלי." נאנחה נעמה.
"מה שווה לשנות את העבר, אם אתה לא יודע שתוכל למנוע דברים רעים מהעתיד?" שאלה אפרת.
"אולי זה לא שווה." אמרו נועם ונעמה ביחד.