השחר עדיין הסתתר מתחת לים. החדר היה כחלחל ואפלולי. צללים של חמישה מיטות קומותיים צרות, חריצי עץ ארוכים על הרצפה, נחירות עדינות של נערות ישנות. כְּרִיסִיס התיישבה על מיטתה ושפשפה את עיניה. סדין כיסה את החלון, ובחרך הקטן שבינו לבין המסגרת ראתה צמרת עץ מתנועעת, ושמעה את הרוח לוחשת סודות.
משהו רע עומד לקרות.
כריסיס הנידה בראשה. לא היה זה נדיר עבורה לקום בבוקר ולראות סימנים מבשרי רע. יכול להיות שתריב שוב עם הֵלָנִיקֵה, או שהמורה הנביא פידיאס יכעס עליה בשיעור או שסתם תדפוק את הבוהן הקטנה באיזו אבן. אבל כשראתה את יונה, ואת המבע המבועת של פניה, היא הבינה שהיא צריכה לדאוג.
❈❈❈
המתח המשיך ללוות אותן גם כשנכנסו לחדר האוכל. היה שקט מהרגיל, ואפילו הבנים דיברו ביניהם בלחישות. האווירה הקודרת עמדה בניגוד מוחלט לשמש הנעימה שקרנה בחוץ. בזווית עינה הבחינה כריסיס באלכסנדר, ושנשאר מקום פנוי לידו. בין רגע נמוגו ממנה כל התחושות הרעות.
יונה הביטה בה ונאנחה. "נתראה אחר כך," היא אמרה והלכה להתיישב עם שאר הבנות. כריסיס הנהנה בהיסח דעת, חיוך מטופש על פניה.
היא לקחה את מנת הבוקר שלה – לחם, גבינה, זיתים ותאנה – והרגישה כאילו היא מרחפת לעבר הנער שחור השיער.
אלכסנדר הנהן לעברה. "ראית סימנים בעצים?" הוא שאל אותה בפה מלא בלחם.
כריסיס הנהנה. "מישהו יודע משהו?"
אלכסנדר הניד בראשו ואז החווה לעבר ספסל אחד, מבודד. "הוא קם בצעקות הבוקר, אז כנראה שזה משהו רע."
על הספסל ההוא ישב עוּרִיָהוּ. כולם קראו לו עורי, כשהיו נחמדים אליו, לפחות. הוא נראה חיוור, אפילו חולה, והביט בצלחת שלו בלי תיאבון. ידיו רעדו, הוא פורר את הלחם באצבעותיו ומדי פעם טחב חתיכה קטנה אל פיו. הוא היה מוזר, עוריהו, אבל כריסיס מעולם לא ראתה אותו כך.
לא שהיו חסרים מוזרים שם, בבית הספר לנבואה. "גימנזיום הנביאים", כפי שנקרא בפי העם, או פשוט "הגימנזיום". נערים ונערות מכל רחבי יוון הגיעו לכאן, ברצותם או כנגד, ודי היה בכך כדי לטלטל כל אישיות צעירה. אך אפילו בקרב הנערים הנביאים היה עוריהו חריג במיוחד, וכמנהגם של נערים, הם לא סלחו לו על כך.
כריסיס בחנה את אלכסנדר ונעצבה לראות את תווי פניו המודאגים. גאות ליבה שככה ופתאום היא גילתה שהיא מוקפת בפרצופים מודאגים. "מה כבר יכול לקרות?" היא תהתה, מנסה לעורר אופטימיות.
ארגיוס אמר שאולי תהייה רעידת אדמה, אבל שאר הבנים התנגדו, כי הסימנים לא היו רעים כל כך. מרסיוס הציע שאולי ירד גשם, ומישהו ענה לו שסתם גשם לא יעוות ככה את העננים. בסוף כולם הסכימו שאולי תהייה סופה חזקה שאולי תפיל את איזו בקתה או תבריח את הכבשים.
"בכל מקרה, אם זה יהיה רציני באמת, המורים בטח יגידו משהו." אמר אלכסנדר.
באותו יום, בסוף שיעור האתיקה, אמר להם המורה הנביא מֵסִיטָאס שיש שינוי בתוכניות, ושעליהם להתכנס במקדש אחרי ארוחת הצהריים.
❈❈❈
המקדש היה המבנה העתיק ביותר בגימנזיום. מלבני למראה, היחיד שהתנשא לגובה וגם היחיד שעשוי מאבן. אבני המקדש היו גדולות וכבדות, כהות מטחב ושחוקות מזמן. המבנה היה מוגבה, שלושה מדרגות הובילו לפתחו, ועמודי תווך גדולים החזיקו את הגג מעל המבואה. איש לא ידע מתי נבנה המקדש או לאיזה אל, שכן מעולם לא נמצאו בו אף פסל, כתובת או תשמישי קדושה. במשך שנים הוא עמד מוזנח, שָׁכוּחַ על ידי אל ואדם, עד שהחליטו לבנות סביבו את הגימנזיום.
בתוך המקדש היה קריר ואפלולי. כריסיס הצטנפה אל יונה ולכסנה מבט אל אלכסנדר, שישב עם הבנים בצד השני. היא רעדה, ולא ידעה אם זה מהקור או מהחשש.
ליסידאס, מנהל הגימנזיום ואורקל חשוב באתונה בעברו, ישב מולם על שרפרף עץ פשוט וסקר אותם במבטו המקומט והנוקשה. ידיו היו רזות מאוד והייתה לו כרס קטנה של גברים מבוגרים. זקנו היה אפור ומדובלל, ובגללו תמיד הזכיר לכריסיס אריה זקן ומורעב.
"ובכן, ודאי כבר הבחנתם באותות ובסימנים סביבנו," פתח ואמר, "הטבע חסר מנוחה."
איש לא העז לומר מילה. עיניו השחורות של המנהל עברו ביניהם לפני שהמשיך. "מה ראיתם?"
חלק מהתלמידים ניסו את מזלם. מישהו אמרה שראתה בעלי התה שמשהו רע הולך לקרות. תלמיד אחר אמר שהרוח שורק מנגינה לא נעימה, והבן שישב איתם בבוקר שוב דיבר על העננים.
לכריסיס זה נראה מטופש. כולם ראו את הסימנים, אבל אף אחד לא קיבל נבואה של ממש. מה היא תגיד? שהעלים רועדים בצמרות והענפים זזים כעכברים במלכודת? שאפילו הדשא תחת רגליה היה חד ונוקשה מעצבנות? הרי צריך זמן כדי להתנבא, להתרכז, לשמוע ולראות. זה לא עניין של מה בכך להבין מה האלים רוצים ממך!
ואז, כמובן, דיבר עוריהו.
"חלמתי חלום…" הוא מלמל פתאום בשקט, וכל המבטים נפנו אליו. כריסיס חשה קנאה גואה בה. מכל הסימנים שהאלים יכולים להעניק, חלומות היו המשמעותיים ביותר, למעט פנייה ישירה, כמובן. זכו בהם רק אנשים בדרגה רוחנית גבוהה, שקרבתם לאלים גדולה מאוד. רוב הנביאים צריכים להתחזק שנים לפני שהם מקבלים נבואות בחלום, ויש כאלה שלא זוכים בהן לעולם. כריסיס סקרה את עוריהו בכעס. מה האלים מוצאים ברכיכה הזו?
ליסידאס בחן את פרח הנבואה הצעיר. "ספר לנו," הוא ציווה.
עוריהו בלע את רוקו, הרים מבטו אל המנהל ומיד השפיל את עיניו. "ובכן… אני-"
"לא." קטע אותו ליסידאס, ועוריהו התכווץ, "ככה לא מדברים, עוריהו. אף אחד לא ירצה להקשיב לך. עמוד לידי והתנבא!"
כמי שקפאו השד, קם עוריהו מהספסל והלך לעמוד לצד המנהל. "תזדקף, תרים את הראש," גער בו ליסידאס, "תסתכל בקהל שלך, בשם אפולו!"
כריסיס הביטה בעוריהו בבוז. היא אפילו שמחה קצת שהמנהל נוזף בו כך. אולי עכשיו האלים יבינו שהם מבזבזים את הנבואות שלהם על מי שלא ראוי לכך.
היא התביישה במחשבה הזו מיד, וביקשה מהאלים סליחה בליבה. מי היא בכלל שתפקפק בהם? וחוץ מזה, אולי עוריהו באמת לא רצה את הנבואה הזו. הרבה פרחי נבואה היו מוותרים על הראייה שניתנה להם.
נראה שהגערות של ליסידאס עזרו איכשהו, כי לפתע מצא עוריהו את קולו. "חלמתי חלום הלילה, והוא היה נוראי," הוא אמר, בקול סדוק אך יציב, "ראיתי שבע סירות שטות בנהר. בכל סירה שבעה חותרים, ובין הסירות היה תלוי אפיריון. הנהר היה שוצף, אכזרי. הם ניסו להגיע אל הגדות, אך לא היה להם מקום לעצור. הנהר הלך והֵצַר, ו…"
עוריהו עצר והחל לרעוד.
"איך נגמר החלום?" נבח ליסידאס, "דבר!"
"בסוף הנהר היה מפל גדול," גמגם עוריהו, "גדול כמו הר. הסירות נפלו במפל, נפילה ארוכה ארוכה, ולבסוף התרסקו על הסלעים."
צמרמורת חלפה לאורך גבה של כריסיס. היא אפילו לא הבחינה שהיא ויונה נצמדו זו לזו. היא הביטה באלכסנדר, אך הוא שמר על פנים חתומות.
"ומה פירוש החלום, לדעתך?" שאל ליסידאס.
עוריהו הביט במנהל בחשש ואחר כך בחבריו. "החותרים הם ימים… והסירות שבועות…" ואז לקח הנער נשימה ופשוט ירק את נבואתו. "בעוד שבעה שבועות יחרב הגימנזיום. זה הכל."
"זה מוגזם!" קרא אחד הבנים, אך המנהל היסה אותו במבט. עוריהו נס חזרה למקומו במהירות, בראש מושפל, לפני שליסידאס ידרוש ממנו עוד משהו.
גם כריסיס חשבה שעוריהו מגזים בפרשנות שלו. נכון שהיו סימנים לא נעימים, ונכון שהם העידו על אירוע לא טוב. אבל מכאן ועד חורבן הגימנזיום המרחק רב!
לחרדתה, זה לא מה שליסידאס אמר. "חלום מעניין, עוריהו, ולצערי הפרשנות עלולה להיות נכונה. גם אני והמורים האחרים ראינו חזיונות מבשרי רעות הבוקר, חלקנו אפילו אתמול. האותות אכן מספרים על אסון שיגיע עוד שבעה שבועות."
הוא עצר ונתן לדבריו לשקוע. כריסיס החליפה מבטים חוששים עם חברותיה, והבחינה שגם הבנים עושים כך.
"כינסנו אתכם כדי לבשר לכם זאת, ולהסביר לכם כיצד עליכם לנהוג כעת," המשיך ליסידאס. "נביאים אינם בורחים מבשורה. לא בגימנזיום, לא בקהילות שלהם ולא בכלל. מצופה מכם להמשיך להגיע לשיעורים, להמשיך למלא את המטלות השבועיות ולחיות את חייכם כרגיל. בשבועות הקרובים הסימנים ילכו ויחמירו, ואתם תגלו שזאת לא חוויה נעימה במיוחד."
"אני מזהיר אתכם. מי שיעז לברוח, תישלל ממנו הזכות לנבואה. שום תירוצים לא יתקבלו, שום אגדות יער. מי שיברח לא יוכל לחזור לגימנזיום, ולא יקבל תעודת הכשרה. לעולם."
כריסיס נדהמה. היא לא הופתעה לראות מסביבה עוד פרצופים מבוהלים. בלי תעודת הכשרה, ידעה, אסור לנביא להתנבא. אפילו אם הוא צודק בכל נבואותיו, אפילו אם האלים חננו אותו בחזיונות שלא ניתנו לנביאים אחרים, מדובר בעבירה על החוק שמובילה לקנס או אפילו למאסר. אבל לא זה מה שהטריד אותה.
"אז מה עושים?" שאלה כריסיס לאחר שאף אחד אחר לא שאל.
ליסידאס נעץ בה את עיניו השחורות. "מה שהרגע אמרתי לכם."
"אבל לא אמרת שום דבר," היא אמרה, מבולבלת.
ליסידאס השמיע קול רטינה. "ממשיכים כרגיל. שיעורים, מטלות, חיים, זהו."
"אבל איך מתכוננים לאסון?" כריסיס התעקשה, "לא אמרת לנו מה לעשות!"
ליסידאס עיסה את עיניו, חוסר הסבלנות ניכר בו. "אתם לא צריכים להתכונן לשום דבר," הוא אמר, "מה שיבוא יבוא."
כריסיס פערה את פיה. "אבל… אם נדע מה-"
ליסידאס הניף את ידו והיא השתתקה. הכעס גאה בה.
"כרגע אנחנו יודעים רק מה שאנחנו יודעים. נמשיך לבקש סימנים מהאלים ונקווה לחזיונות בהירים יותר, אבל אין מה להתכונן לאסון שאין לנו מושג לגביו."
כריסיס היססה. היא לא רצתה להתחצף ובטח שלא לחרוג ממעמדה, אך לבסוף החליטה שמדובר בדיני נפשות. "אבל אולי אפשר לעשות משהו! אולי אפשר לעבור למקום אחר! אולי-"
"כריסיס," ליסידאס קטע אותה, "אני מזכיר לך את השיעור הראשון שלמדתם כאן. נבואה סופה תמיד להתממש."
❈❈❈
רוח מלוחה נשבה על המצוק. השמש טבלה בים והשמים והעננים הסמיקו למראה. כריסיס התגנבה מאחורי אלכסנדר והדביקה נשיקה על לחיו.
הנער חייך. "את תפגעי ממני. חבל." הוא אמר, לא מסיט מבטו מהגלים.
כריסיס צבטה את בטנו והוא התפתל. "אתה לא יודע שאסור לנבא דבר שקר?" היא נזפה בו.
אלכסנדר רק צחקק והניד בראשו.
היא צדקה, כמובן. נבואת שקר הייתה החטא החמור ביותר שנביא יכול לעבור, והעונש על עבירה כזו, אם נעשית בזדון, יכול להיות אפילו מוות. היא מעולם לא שכחה את אותו שיעור אתיקה, ובעיקר את קולו החמור של המורה הנביא אלנתן. "המנבא נבואת שקר, כמוהו כמי שמנאץ את שם אלוהים ממש," הוא אמר, "לא מדובר פה רק בניסיון עלוב להתחזות לנביא, או גרוע מכך, ניצול ציני ומרושע של המתנה שלכם. מדובר בשימת כזבים בפי האל!"
הוא עצר לרגע, נותן לדבריו להדהד בחלל הכיתה. "נבואות שקר אינן סתם עוד עבירה. הן פוגעות בעמודי התווך של האמונה בין אלוהים לאדם."
אבל היה ברור לה, לכריסיס, שאלכסנדר לא מנבא דברי שקר, ואף שהיא כבר ניבאה ביער שכאב יבוא לה ממנו, הרי שראתה גם עוד אהבה רבה. היא לא הבינה מדוע הוא מתעקש לחזור שוב ושוב על אותה נבואה, ולבסוף החליטה בליבה שזו לא נבואה בכלל. הוא סתם נהנה להציק לה.
"מה אתה רואה?" היא שאלה אותו. אלכסנדר הגיע מכפרי החוף, וראייתו התעצבה בהתאם.
אלכסנדר הביט בים עוד רגע קט. "עורי צודק, בגדול. עכשיו יותר קל לראות את זה."
כריסיס חיבקה אותו מאחור והציצה מעבר לזרועו. "תלמד אותי לקרוא בגלים," היא ביקשה.
אלכסנדר נאנח בחוסר סבלנות. "את נביאת חורש. את יודעת שאין טעם בזה!"
"מה אכפת לך? תנסה!" היא אמרה ונשקה לו.
אז הוא התחיל להסביר לה, ולא בפעם הראשונה, כיצד מסתכלים על הים. איך צריך להתבונן על שבירת הגלים, אילו צורות לחפש בקצף ואיך הן משתלבות באור המשתבר על המים. הוא הסביר לה איך אפשר ממש לראות משפטים בין הגוונים הכחולים, איך אפשר לשמוע אותם ברוח ולהריח את המילים המלוחות.
כריסיס הבינה מעט, אם בכלל, אבל זה לא הפתיע אותה. היא ידעה שלא תבין, כמו שאלכסנדר לא היה מסוגל להבין את היער. אבל היא נהנתה לשמוע אותו מדבר, אהבה את קולו הרך והעמוק, ובעיקר אהבה לנסות להבין אותו. היא התפללה לאלים שיום אחד, אם הדבר יישא חן בעיניהם, הם יתנו לה במתנה גם את תבונת הים.
"בוא נברח מכאן," היא לחשה לו, "אסור לנו להישאר פה."
הוא נדרך. "לא." הוא אמר.
באותו רגע היא כעסה, כמעט שרקעה ברגלה. היא הקיפה אותו נעמדה בינו לבין הים, עיניה הירוקות רושפות. "גם אתה?!" היא הטיחה בו, "בשביל מה ניתנה לנו הנבואה אם לא בשביל שנעשה איתה משהו?!"
"את שמעת את ליסידאס," הוא אמר, נימת קולו מאופקת. "מי שיברח מפה יסולק לצמיתות. לא נקבל תעודת הכשר."
"למי אכפת מהתעודת הכשר?!" צעקה, "מה תעזור לנו התעודה אם נמות פה?!"
"למה את חושבת שנמות?" שאל אלכסנדר.
כריסיס פתחה את פיה וסגרה אותו. נכון, אף אחד עוד לא ניבא מה יקרה להם. ובכל זאת…
"ראית איך עורי משקשק מפחד," היא אמרה, "ואפילו המורים רואים את הסימנים. הם נביאים אמיתיים. אני פוחדת…"
לפתע ראייתה היטשטשה. אלכסנדר בטש ברגליו, נבוך. "יש לנו שליחות," הוא אמר לבסוף, "בשביל זה קיבלנו את הנבואה, זוכרת? איך נחזור לכפרים שלנו אם לא נוכל לנבא עבורם?"
הייתה זו עוד תזכורת כואבת עבורה לקשיים הצפויים להם. אכן, כל קהילה ציפתה לשובם, ליום שבו יחזרו הביתה ויביאו שגשוג. לא היה מדובר רק בנבואות גשם, עתידות וריטואלים. היה מדובר גם בצדק ומשפט, וכמובן בפרנסה. אנשים עלו לרגל מכל רחבי האזור ליישובים בהם גרו נביאים.
אבל היא ידעה שהם יתגברו על זה. הוא אהב אותה, ואם יהיה צריך היא פשוט תנדוד אחריו, כמו הגלים אל החוף.
"אז אתה תישאר פה, לא משנה מה?" היא שאלה.
"אין ברירה." הוא אמר.
"ומה אם האסון יביא אתו מוות? מה נעשה אז?"
אלכסנדר חייך חיוך מריר. "נבואה סופה להתגשם. את יודעת את זה. אם האלים גזרו עלינו למות, כך יהיה."
היא השעינה ראשה על חזהו והוא עטף אותה בזרועותיו. "אם אני אברח אתה תבוא איתי," היא אמרה, עורו רועד על פיה, "נהייה חקלאים ביחד. אנחנו לא צריכים את הנבואה."
אלכסנדר צחק. "את תיפגעי ממני." הוא אמר שוב.
"סתום כבר." היא השיבה.
❈❈❈
בשבוע שלאחר מכן המורה הנביא מסיטאס נעלם. בהתחלה המורים לא התייחסו לכך, אולם לאחר שהחלו להתרוצץ שמועות כינסו את כולם והודיעו להם שמסיטאס נקרא לשליחות דחופה בתבאי, ושהוא יחזור מיד כשיסיים או שימצאו לו מחליף.
כריסיס לא האמינה להם.
בינתיים החיים המשיכו כרגיל, לכאורה. בכל בוקר קמו הבנים והבנות והתפזרו לשיעוריהם – אתיקה, התנבאות, רוקחות וריטואלים, וכמובן, קרוא וכתוב. אחרי ארוחת הצהריים המשיכו למטלותיהם – מי ללקט ביער, מי לדיר הכבשים, מי לניקיונות ומי לדוג בנהר. אדם מן היישוב, לו היה מגיע לבקר, היה חושב ודאי שהחיים נפלאים בגימנזיום, שאין להם שום דאגות ושלא יכול להיות טוב מזה.
אבל הסימנים סביבם נהיו אפלים יותר ויותר.
וזה אפילו לא היה הדבר הכי גרוע. האלים דיברו איתם בחידות. איש לא ידע מה עומד לקרות, אפילו לא המורים, וחוסר הידיעה הזה עורר בהם את הפחדים הנוראים ביותר. באותם ימים כולם יצאו להתבודד, מי ביער ומי בים, מי בהר ומי במערה, וכולם ניסו להאזין לאלים ולהבין מה רצונם. אפילו היהודאים, עם דתם הנוקשה והאל האחד שלהם, התנסו במרקחות שלרוב לא ניסו, בתקווה להבהיר את חזיונותיהם.
גם כריסיס ניסתה לנבא את עתידה. בכל יום לאחר שסיימה את מטלותיה הייתה משוטטת במעבה היער, מביטה בעלוות העצים ומקשיבה לרוח המנשבת בין העלים. היא פחדה, והעובדה שפחדה הפחידה אותה, כי מעולם לא הרגישה ככה בחורש. העלים זזו חסרי מנוחה, רועדים אנה ואנה, כאילו מנסים למנוע מהשמש להסתנן מבעד לצמרות. הציפורים צייצו בשקט, כאילו פוחדות שישמעו אותן, והרוח שרקה בין הענפים מנגינה עצובה וכואבת. היה זה כאילו היער כולו מתכונן למשהו, מנסה להזהיר את יושביו, וחרד נורא מפני העתיד לבוא.
היא הייתה שוכבת על האדמה המכוסה עלים ורקב, מרגישה את מגעם המחוספס והלח על עורה, מקשיבה ברוב קשב ומחפשת בעיניה סימנים ואותות. שוב ושוב היו נישאות אליה מילים, מילים שאדם רגיל לא מסוגל להבחין בהן, ולו הייתה כריסיס צריכה להסביר לנו כיצד היא רואה אותן, הייתה ודאי אומרת שזה כמו סימני הדיו שאנו רואים על הקלף. בין העלים והענפים, ברוח המנשבת, בריחות השרף והאדמה.
שמיים שחורים שחורים, אדמה אדומה אדומה…
"אנחנו צריכות לברוח מכאן," אמרה כריסיס ליונה כשסיפרה לה את אשר חזתה, "אני מפחדת שנהייה מסוכן. אסור לנו להישאר."
יונה הנידה בראשה. "אני רוצה להיות נביאה, כריסיס. גם אני פוחדת, אבל בכל מקרה אי אפשר לשנות את הגורל. זה כמו לשנות-"
"את רצון האל, אני יודעת," קטעה אותה כריסיס, "אבל אנחנו לא יודעות מה האלים רוצים בכלל! אולי הם רוצים שנעשה משהו?"
"אבל מה אפשר לעשות?" שאלה יונה והביטה בחברתה בעצב.
"כבר אמרתי לך, לברוח!" אמרה כריסיס בכעס.
"ומה עם אלכסנדר?"
כריסיס השתתקה. אלכסנדר לא היה טיפש, וגם לא יונה ולא אף אחד. כולם הבינו שהמצב גרוע. הרי אפילו הנביא מסיטאס ברח משם! אם נביא מוכשר בורח, אז הם ישארו?
אבל אלכסנדר כל כך רוצה להיות נביא. מה אם הוא ימשיך להתעקש? היא תצטרך להשאיר אותו מאחור?
כריסיס טלטלה את ראשה. לא. אין סיכוי שהיא תעזוב בלי אלכסנדר.
"אלכסנדר יבוא," היא אמרה לבסוף, "וגם את וכולם. לא תהייה לנו ברירה."
יונה השפילה מבטה. "אולי המצב ישתפר, את יודעת? לפעמים אלוהים סולח. אולי אם נהייה טובים ונתפלל הוא יסלח לנו."
כריסיס חייכה אליה. זה היה חמוד בעיניה שיונה חושבת שיש רק אל אחד. "אולי באמת," היא ניחמה אותה, "אולי…"
❈❈❈
השבועות חלפו והמצב לא השתפר. הסימנים שראתה כריסיס הלכו ונעשו מפחידים יותר. העלים ביקשו להתנתק מהצמרות ולברוח הרחק עם רוח, אפילו בקרב ירוקי העד. ציפורי השיר לא נשמעו עוד, התגברו צווחות העורבים חורשי הרעה והזאבים ייללו כאבלים. היא אפילו ערכה טקס, אך החיזיון שקיבלה היה נוראי כל כך שלא העזה לעשות את זה שוב. העצים הלכו והחשיכו, מתמזגים עם אפלת השמיים, והאדמה תחתיה נעשתה אדומה וזוהרת. אילולא אלכסנדר היה איתה ודאי הייתה משתגעת.
שמיים שחורים שחורים, אדמה אדומה אדומה…
ואם לא די בכך, אחרי המורה הנביא מסיטאס החלו להיעלם התלמידים. בסופו של דבר הפסיקו לנסות להכחיש מפניהם שפרחי הנבואה בורחים מהגימנזיום.
"נבואה זה לא לכל אחד," אמר המנהל ליסידאס, "צריך לדעת לעמוד בלחצים. מי שלא יכול לשאת נבואות חורבן, שלא יהיה נביא."
באותו הלילה ברחו מהגימנזיום עוד שבעה בנים ובנות.
בכל בוקר הופיעו פחות ופחות תלמידים בחדר האוכל, ואלו שכן הגיעו סיפרו לחבריהם על החזיונות האיומים שפקדו אותם. כולם דיברו על חושך ואדמה אדומה, כולם דיברו על אסון נוראי וחורבן, אבל אף אחד לא ידע מה הולך בדיוק לקרות. היה זה כאילו האלים החליטו להתעלל בהם. כריסיס לא הבינה איך עוריהו עוד לא ברח משם בזעקות. היה ברור שהוא הולך ומשתגע.
ביום האחרון של השבוע השביעי התחננה כריסיס בפני אלכסנדר שיברח איתה. "בבקשה, בבקשה, אלכסנדר, אני לא רוצה להיות כאן!" היא בכתה.
אהובה הביט בה בצער. "אין לי ברירה, כריסיס. אני חייב להישאר כאן. אני מצטער…"
"אתה מטומטם!" היא צעקה עליו וברחה אל היער. היא תראה לו מה זה, חשבה לעצמה, היא תברח ולא תחזור אליו. הוא יתחרט שהוא נשאר שם, וכשירצה ללכת זה יהיה מאוחר מדי. הוא יתחרט על זה לנצח!
היא עצרה לנוח בצל אחד העצים. שריריה דאבו, ליבה הלם בזעם והעלים שרו לה שיר ערש…
היא נרדמה.
כשהתעוררה, פקחה את עיניה הירוקות באימה. הלילה ירד, אפל ונורא. וכריסיס ידעה שהיא חייבת לחזור אליו.
❈❈❈
שמיים שחורים שחורים, אדמה אדומה אדומה…
הלילה היה מעוור, וסֵלֵנֵה לא העניקה לה ממאורה, אך כריסיס כבר הכירה את החורש הזה כמו את כף ידה. היא רצה בסבך היער, מסיטה ענפים מדרכה ומתמרנת בין הגזעים, מדלגת מעל השורשים רגע לפני שרגלה פוגשת בהם וכמעט שמחליקה על העלים, פוחדת, לא מעיזה לעצור. רעם התגלגל מעליה, מבעד לצמרות הגבוהות, וליבה הלם בחוזקה.
אלכסנדר. אני חייבת להגיע לאלכסנדר! היא חשבה.
הרוח נשבה בחוזקה, העלים רשרשו וקראו לה לעצור, אך כריסיס לא שעתה להם. ריח השרף באפה העלה טעם מר בפיה. היא ידעה שעוד לא מאוחר מדי.
היא הגיחה מתוך היער, מוצאת את עצמה בשביל המוביל במעלה ההר, ובמורדו ראתה את צללי הגימנזיום. כתמים אפלים, בקתות העץ, וצל המקדש המתנשא מעל הכל.
"אלכסנדר!!!" היא קראה.
היא רצה במורד השביל, רגליה נפצעות מאבנים בדרך, אך היא לא העזה לעצור. לא היו כוכבים מעליה ופתאום היא הבינה. השמיים היו שחורים מעבים.
"אלכסנדר!!!"
היא הגיע למגורי הבנים, לבקתה שלו, פרצה מתנשפת פנימה, וקפאה מפחד. צל עמד במרכז הבקתה. גבוה ומאיים, מתנשא וקר, קולות זרים עולים ממנו. הצל התנדנד במקומו, ונדמה היה לה שהוא מתקרב אליה.
"אלכסנדר!" היא לחשה בפעם האחרונה.
הצל הסתובב בבהלה, מעד לאחור ונפל. כריסיס התנשפה. עיניה התרגלו לחושך, והיא זיהתה את הדמות השרועה מולה. "עוריהו!" היא קראה בכעס שלא הסגיר את ההקלה שחשה.
"כ-כריסיס!" גמגם עוריהו בזמן שאסף את עצמו, "מה את עושה כאן? אסור-"
"איפה אלכסנדר?!" היא צרחה עליו.
גם בחושך המוחלט ששרר בחדר היה ברור לה שהוא החוויר.
"הוא… הוא ברח…"
באותו רגע לא הרגישה עוד את פניה. עורה נעשה חידודין חידודין, ופתאום החושך שבעיניה הגיע ממחוזות האחרים. "מה?…" שמעה את עצמה אומרת.
"הם ברחו," גמגם היהודאי, נשמע רחוק רחוק, "הם-"
רעם עצום, שאגת אלים. אור לבן, חזק, מלווה בקול עץ שמתרסק לאלפי שבבים. כריסיס צעקה ונפלה על ברכיה, מגוננת על ראשה בידיה ומתפללת לארטמיס שתחוס על חייה. השאגה התמוגגה אל הלילה, ובמקומה עלו רחשים מוכרים וקולות פצפוצים.
"זהו…" היא שמעה את קולו הרך של עוריהו והוא התנשף בהקלה, "זה סוף סוף קרה…"
כריסיס הרימה את ראשה והביטה בו. הוא עמד שם, מוקסם, בוהה החוצה ומואר באור אדמדם. לקח לה רגע לחבר את כל החלקים.
"לא!" היא קראה ורצה להביט מן החלון.
אש גדולה אחזה בבקתה הסמוכה אליהם, מלחששת ומשתוללת. הרוח החזקה ליבתה את ריקוד הלהבות.
"מה אתה עומד כאן?!" היא צרחה עליו ותפסה את אחת השמיכות, "חייבים לכבות את זה!"
עוריהו רעד בתדהמה, כאילו נתנה לו סטירה. ללא אומר הוא תפס שמיכה אחרת ורץ החוצה אחריה.
האש הייתה גדולה ולוהטת. כריסיס חבטה בה נואשות, מנסה להניס את הלהבות עם שמיכת הצמר. בזווית עינה קלטה את עוריהו, מחקה אותה בצורה מגושמת.
"כריסיס! כריסיס!" היא שמעה את יונה צועקת.
"אני כאן!" צרחה כריסיס, החום צורב בעיניה, "בואי תעזרי לי!"
"תברחי משם!" צעקה יונה, "האש חזקה מדי!"
"לא!" כריסיס אמרה, משתעלת, "אנחנו חייבים לכבות אותה! אני-"
יד חזקה תפסה אותה בכתפה ומשכה אותה. היא ניסתה להיאבק, אך האיש זרק אותה בכוח ממנו והלאה והיא נפלה על השביל בין הבקתות. היא השתעלה שוב ושוב, ופתאום הייתה מודעת לטעם האפר בפיה, לרגליה הרועדות, ולחול האדום, האדום. היא הרימה את מבטה, עיניה מלאות בכעס פראי. זה היה ליסידאס, והוא נראה זועם לא פחות ממנה. באורות הלוהטים זקנו הפרוע הפך לרעמה כתומה.
"מה אתה עושה?!" היא צרחה עליו, "צריך לכבות את האש! אנחנו-"
"אי אפשר לכבות את האש," הוא גער בה, "אנחנו צריכים לברוח."
"בטח שאפשר!" היא צעקה, "צריך לרוץ להביא מים מהנהר! עדיין-"
"אין לנו מספיק אנשים להשתלט על השריפה! כולם ברחו!" הוא צעק עליה.
כריסיס נאלמה. הביטה בו בעיניים פעורות. "אבל…"
"כולם ברחו. אף אחד לא נשאר." אמר ליסידאס, נועץ בה את עיניו השחורות, "עכשיו קומי ותברחי להר. לא ראוי שתעלי השמיימה בשביל כמה חתיכות עץ."
❈❈❈
במהלך הלילה ירד גשם חזק וכיבה את השריפה. כשיצאו הנביאים הנותרים מהמערה ראו כי לא נשאר זכר לגימנזיום שלהם. האש לחכה את שולי היער, אך לא התפשטה, והמקדש העתיק היה שחור מפיח, מוקף בשלוליות אפר, נראה כמו משכנו של האדס ולא כמו בית תפילה הראוי לאלים של מעלה.
כריסיס בעטה באבן קטנה וצפתה בה מתגלגלת במדרון. כעת, באור השמש, ראתה עד כמה מלוכלכים היו כולם, וכָּמְהָה לרחוץ בנהר. יונה, עוריהו, עוד שני בנים וליסידאס. רק הם נשארו.
"יכולנו להציל את הגימנזיום," היא אמרה לליסידאס, שנשא עיניו אל הים, "אתה יודע את זה. יכולנו-"
"זו לא את שהפצרת בכולם לברוח כל הזמן?" שאל ליסידאס מבלי להביט בה.
כריסיס חשה דקירת אשמה, ואז כעס. "אין פלא שהעיפו אותך מאתונה," היא הטיחה בו בלי לחשוב, "בשביל מה אתה אורקל?! לא ראית שיהיה ברק?! לא חשבת להכין אותנו לעתיד?!"
פתאום נזכרה עם מי היא מדברת ונבהלה. היא חשבה שהוא יצעק עליה, אבל להפתעתה הוא חייך חיוך מר.
"יש לך עוד הרבה ללמוד, ילדה," הוא אמר לה, "אבל תזכרי את הדברים הבאים. נבואה תמיד מתממשת בסוף… והסיפור הזה היה עלול להסתיים אחרת לגמרי."