כשהייתי בת שתים עשרה בערך, המורה למוזיקה הכריז עלי בשיעור: "טוב, אפשר לסכם שיש לנו פה מישהי עם חוש שישי למוצרט".
זה לא היה סתם. בשיעור המסכם את יצירותיו, הוא עשה לנו משחק: הוא משמיע קטעים קצרים מיצירות שונות, ואנחנו צריכים להרים את היד אם אנחנו מזהים שזו יצירה שלו. נשארתי לבד אחרי כולם. הוא בחן אותי עם עוד כמה יצירות, ותמיד ידעתי לזהות אם הן של מוצרט או לא. הוא שאל אותי איך אני יודעת ועניתי "הוא פשוט גורם לי לבכות".
המורה הזה, אותו מאוד הערכתי, הלך לעולמו לפני כמה שנים. עד היום אני מצטערת שאף פעם לא מצאתי בתוכי את האומץ לתקן אותו. זה לא היה חוש שישי. אני זוכרת את עצמי מרכינה את הראש על הברכיים (ככה זה בשיעור בו יושבים על כסאות במעגל), מצמידה את הידיים לצידי הפנים לנתק את עצמי לחלוטין מהסביבה. ונותנת לצלילים לזרום לתוכי. כשזו היתה יצירה של מוצרט עצב אין סופי התפשט לי בתוך הגוף. גם ביצירות הכי קלילות והכי שמחות שלו זיהיתי, הרגשתי והתחברתי לעצב הזה שלו. עצב שיזהה כל ילד מוכה אם הוא לא אפשר לעצמו לאבד את הרגשות כמו שקורה לרבים אחרים. עצב שלא שמעתי כמותו בשום יצירה של אף אומן אחר.
איך אומרים למורה שמאוד מעריכים דבר כזה?
אני לא יודעת.
אבל אני מאמינה שהוא ידע. שהוא כנראה זיהה את העצב הזה בעצמו. זה לא סתם היה שהוא הפך את עצמו לאדם שלי לדבר איתו בתוך מערכת שאוטמת את כולם מלהרגיש רגשות, מלדבר עליהם. מלאפשר לעצמם לחיות עם רגישות לכל מה שסובב אותם.
במשך כל השנים בהן למדתי בתיכון הזה, חזרתי אליו לשוחח, גם כשכבר לא למדתי אצלו. אלמלא הוא, הייתי עוזבת את מערכת החינוך כבר בכיתה ח‘. לרכוש ידע מאוד אהבתי, אבל לא את המערכת. הייתי קוראת ספרים על הכל מהכל. גם שלושה ארבעה ספרים ביום, גם במקביל: ספרים על מדע וטבע, הסטוריה, תנ"ך ופירושיו וגם סיפורת, בעיקר פילוסופית. לא הגדרתי עצמי כתולעת ספרים, אלא כבולעת ספרים.
לעומת האהבה לרכישת ידע המערכת הייתה לי קשה. למרות שמדובר היה במה שנחשב בית הספר הטוב ביותר בארץ, אף פעם לא הייתי אדם צייתן, כן מה שנקרא "תלמידה טובה", שכן אהבתי ללמוד, אבל התרחקתי מכל דבר אחר. כן היו לי חברים בבית הספר, אבל לא כאלו שהכירו אותי לעומק. כאלו שדיברו איתי על הכל כי הייתי מקשיבה טובה ותמיד ידעתי לתת עצה טובה.
או כאלו שסתם התעצלו לפתוח ספר.
היו לי כל ההזדמנויות לחוות את העולם הרגשי של אחרים, להקשיב, להבין לעומק, לנתח, לתת אמפתיה, חיבוק ועצה טובה. אהבתי אנשים. מרחוק. ראיתי אותם עם כל מה שהם עוברים. לאט לאט עם השנים ידעתי לזהות גם את מה שמניע אותם. ראיתי אנשים בכל מיני מצבים, גם סיטואציות רגעיות, וידעתי לקרוא את כל קשת התחושות שעברה בהם. ידעתי מה הם רצו, גם כשהם לא ידעו לנסח זאת במילים.
—————————————————————————–
יותר מאלף שנים לא קיבלנו נבואה חדשה. אנחנו כבר מאות שנים עובדים על האחרונה, אבל הירידה לפרטים פה היא ברמה שלא הייתה לפני כן. אני יודע זאת כי אני שוטה.
אנחנו, השוטים, שונים מבני האדם, נראים אחרת. אבל בני האדם לא רואים את ההבדלים. זה לא קל להסתיר מהם את קיומנו. למרות החליפות האנושיות שלנו, הקושי העיקרי הוא לא לפעול על פי היכולות שלנו… אתם מבינים? אנחנו הרבה הרבה יותר גדולים, חזקים ומהירים מבני האדם. ואפילו שאנחנו נראים להם דומים, יש לנו שלוש רגליים, ואנחנו בנויים לריצות ארוכות ומהירות. צעד אחד שלנו הוא כמו קפיצה מעבר לחמישה בני אדם שכובים אחד אחרי השני. במקרה של ריצה רגילה…. בהליכה שלנו, צעד אחד שווה לאדם אחד שוכב. אם היינו הולכים בקצב שאנחנו יכולים, בני אדם היו פוחדים מאיתנו. עשינו את זה בהסטוריה, תראו אולי עוד ציורים שמראים אותנו, אז היינו צריכים אלף שנים של החשכה כדי למחוק מהם את הזכרון האינסטינקטיבי לפחד מאיתנו. כי זכרון כזה זה בתוך התאים.
בני אדם לא יכולים לקבל דברים כאלו. הם כמו ג'וקים. גידלנו אותם לחיות על השעון. איך תסביר לבן אדם שכולה הלכת הליכה רגילה? לאדם לוקח זמן מסויים להגיע מנקודה לנקודה, הם כולם עם שעונים עליהם. ומי שאין לו שעון על היד או תלוי על שרשרת, יש לו שעון בסלולארי או בכל מיניי מכשירים שהובלנו אותם לפתח ,"לטובתם" (מת על המילה הזו. פיפי במכנסיים) במשך השנים. הם ערים לזמן שלהם. כדי לגרום להם לבטוח בנו נאלצנו לבצע כמה הקרבות אישיות. זה מה יש.
אז אנחנו. השוטים. חיים בריסון כל הזמן. דמיינו לעצמכם אדם שכל חייו הולך בקצב של צב. ככה תבינו איך זה מרגיש.
והשוטים להם ניתנו הנבואות הם פשוט אנחנו, המצליפים. לא, את השם האמיתי שלנו בני האדם לא יודעים. אנחנו אלו שמבצעים אותן פה הלכה למעשה. שלא תבינו לא נכון: אנחנו לא מנבאים שום דבר. אף אחד לא מנבא. יש יוצרים לתכניות, ויש מבצעים. אנחנו המבצעים . נבואות? זו בדיחה. יש תכניות לעתיד, יש הכרזה על התכניות בשפה עמומה. כיאה וכיאות לזריעת זרעים תודעתיים בדרך לשינוי, ויש מתן שם לכך. הטיפשים האלו מאמינים לכל.
הנחמה היחידה שיש לנו היא שהגשמת התכנית איפשרה לייצר עולם הרבה יותר מהיר. האוטומציה, המכוניות, המטוסים… עכשיו כשאני קובע עם אדם כזה או אחר פגישה במקום מרוחק, אני יכול ליהנות מריצה איכותית, ועוד יש לי זמן להתקלח ולהחליף בגדים לפני הפגישה. להעיף ממני את הסרחון של הגוף הזה. מטוסים? לא בשבילנו. הגודל שלנו לא מאפשר את זה גם אם היינו רוצים. בתכלס? אנחנו גם לא צריכים. לבני האדם אין מושג כמה טכנולוגיות כבר יש לעבור ברגע ממקום למקום. אלו שהמציאו אותם נקנו בשתיקה או במוות. אנחנו יודעים לשמור טוב טוב את כל הסודות שלנו.
אפילו שיש ביניהם כמה שמצליחים להבין משהו.
—————————————————————————–
כשהייתי בת שלוש הגיע נביא לעיר בה גרו הסבים שלי עליהם השלום.
אנחנו הילדים הסתקרנו לראות אדם זר שהגיע והתיישב על מעקה האבן שמחוץ לבניין בו גרו. היינו מבלים בכל קיץ שבועיים או שלושה אצלם. אז הכרנו את כל הילדים, והעברנו את זמננו בנעימים איתם במשחקים שכולנו שיחקנו בכל יום באותה תקופה. אני זוכרת את סבתא שלנו משחקת אתנו שוטרים וגנבים. היא הייתה מכוונת אצבע גרומה וארוכה לעבר הגנב שתפסה ואומרת בקולה הדקיק והצורמני ובמיבטא מרוקאי כבד "אולמן", שיבוש מקובל למילים "hold it man", החיים אצלי זרמו בזרימה הזו שלהם, בנעימים עם הילדים האחרים, עד לאותו יום בו הגיע הנביא. הוא לא היה שם זמן רב, אבל אני לעולם לא אשכח אותו.
שיער אדמוני מלוא הראש. זקן מלא עד אמצע החזה, עיניים כחולות זוהרות מנצנצות מתוך פרצוף מכוסה אבק דרכים. שכבות של בגדים ישנים, קרועים ומלאים באבק. חורי בנעל, ממנו מבצבצת הציפורן של האגודל. אבל לא עוניו היה מה שכבש אותי: ברור היה לי שהוא שונה מכולם. זה היה האור האור שבעיניו. כל כולו אמר חופש מוחלט, חיבור רגשי עמוק לטבע ולאנשים, ושמחה. שמחה כזו שלמה, שלווה. מלאה. כזו שאף פעם לא הרגשתי.
אבל הילדים, כמו ילדים, ראו רק את מה שילדים רואים. הם התחילו לשאול שאלות. ולא, הילד הראשון שהעז לשאול לא שאל על החיים שלו, על הנדודים. הוא שאל מה שהוא רצה לדעת על עצמו, שאלות שהן תוצר ישיר של מה שהילדים מקבלים מהסביבה: במה הוא יעבוד כשיהיה גדול. באיזה גיל ימות וממה הוא ימות.
והוא ענה. ישיר. בלי לחשוב לרגע על ההשלכות. אדם של חופש. שלא יודע גבולות. הוא ביקש להסתכל בכף היד של השואל, ואז הסתכל בכפות הרגליים המסונדלות, ואחרי שענה לילד הראשון, כולם רצו לדעת בדיוק את אותם דברים. והוא התבונן בפנים, בכפות הידיים ובכפות הרגליים של כל אחד ואחד וענה, בסבלנות אין קץ, לילדים שתולים בתשובתו את עולמם כולו. אני הייתי האחרונה. לא ממש רציתי לשאול את השאלות האלו, אבל גם לא להראות שונה מכולם. לכן קיבלתי את התשובות לאותן שאלות בדיוק: אעבוד כמורה. אמות בגיל שלושים ושתיים מכאב ראש.
עצרו הכל הבפנוכו שלי זעק להצלה. למה הוא אומר לי שאמות כל כך צעירה?
לא שאלתי את זה. שאלתי שאלה אחרת: איך אתה יודע את זה? והוא ענה: אני קורא בפנים, בכפות ידיים ורגליים.
המשכתי: ומה אומר לך שאמות בגיל שלושים ושתיים?
הוא אמר: תסתכלי על האצבע הקטנה של הרגל שלך. היא קצרה מאוד.
וזהו. אני זוכרת ששאלתי אותו כמה שאלות על החיים שלו. נווד שמטייל ברגל בארץ, ואחר כך הלכתי. אין לי מושג כמה זמן הוא עוד היה שם. אני מאמינה שמישהו מהשכנים נתן לו לאכול לפני שיצא שוב לדרכו. אני כבר הייתי במקום אחר. הפור נפל: אני אמות בגיל שלושים ושתיים. אמא שלי הייתה אז כמעט בת שלושים. אם אמא שלי תמות בגיל הזה, אנחנו נשאר יתומים. נגדל בלעדיה. רק עם אבא. ואבא היה הפחד עצמו.
באותו יום נשבעתי לעצמי שלא אביא ילדים לעולם. אני לא אשאיר אחריי יתומים.
רק עשרות שנים אחר כך החלטתי להלחם על גורלי. יש מצוי ויש רצוי וכוח הרצון מנצח את הכל.
אני בת חמישים ושבע, הילדים שלי כבר גדולים.
תוך כדי שאני כותבת, אני מסתכלת על האצבע הקטנה של הרגל. יכול להיות שהיא התארכה? היא נראית לי בגודל תקין ופרופורציונאלי לחלוטין. האם ההחלטות הנפשיות שלנו משפיעות גם על המראה הפיזי שלנו?
כן. יש לי עוד ללמוד.
—————————————————————————–
אמרו לי לספר לכם על נבואות… ואני ככה נתקעתי על ההבדלים בינינו.
הבעיה שכדי להבין נבואות צריך להבין את הזמן. והזמן הוא אחר אצל כל סוג שחי בתוך הבועה הזו שלימדנו את בני האדם לקרוא לה כדור. וואלה? זו באמת הבדיחה הכי מצחיקה בספר הנבואה. אף אחד מאיתנו לא האמין שזה באמת יצליח. המטומטמים של בני האדם באמת מאמינים לכל מה שאנחנו אומרים להם. זה לא קשה, זורקים מילים לכל מיניי מקומות ומשם זה צומח. עם הכדור הזה, עשינו אחלה עבודה. שתבינו שמי שהיום אומר אחרת, הם לועגים לו. קוראים לו טיפש קונספירטיבי או כל מיניי מילים שאנחנו לימדנו אותם. פיפי.
עכשיו לך תספר להם שהם לא חיים על כדור. כולה כיפת אויר שתקענו בתוך המים. הם כל כך קטנים, שפשוט יכולנו. "גדול ורחב הוא העולם" הם שרים. האמת? התאמצנו לתת להם מקום בו ירגישו קטנים. הם סגורים שם, ואנחנו משתעשעים. תודו שזה מצחיק לראות אותם משתוללים שם על כל פיפס. אנחנו מזיזים אבן קטנה והם: "רעידת אדמה", "סוף העולם". אנחנו זורקים אבן קטנטונת למים, הם צורחים "שיטפון". אני מת. הם כל כך אבודים, כולם. לא יודעים מה לעשות עם עצמם. זה קורע מצחוק.
היתה פעם אחת שהצפנו להם קצת את הבועה. לא מוגזם, השארנו כמה ראשי הרים. ואפילו היינו נחמדים: אמרנו לאחד מכל יבשת שהוא האיש הכי טוב בעולם ובחרנו בו שיבנה תיבה ויציל את משפחתו ואת בעלי החיים. עד היום הם מדברים על זה. וזה היה לפני איזה שלושה ארבעה איתחולים…
טוב, האמת שעזרנו להם עם זה. שיפחדו קצת. אעלק "רוצים להיות כאלוהים". מי זה אלוהים בכלל? אנחנו המצאנו את כל מה שהם מספרים לעצמם. הבורא, המדע הלכה. קצת צייתנות אף פעם לא הרגה אף אחד.
אני שוב אומר אנחנו. זה לא באמת אנחנו. זה הגדולים. רק צורת דיבור. אנחנו רק מבצעים ונהנים מהתוצאות. שיהיה ברור.
ולא רק זה. גם כל מיניי מילים נתנו להם. בלבלנו להם את הצורה… כמו המילה "נבואה". או המילה "שוטים". עכשיו הכי קורע עניין המיגדר. פאקינג שיט, מיגדר!!!! אתם מבינים? יש גבר. יש אישה. לגבר יש זין, לאישה יש שדיים ורחם. וחור לזרוע בו תינוק. מה עשינו להם שם. פיפי.
הם כבר לא יודעים איך לדבר זה עם זה. הם כבר לא יודעים מה ללבוש. כבר נתנו להם איזה שלושים מיגדרים שונים. גבר שלובש שמלות, קוקסינלים, טראנסוויסטים, דו, חד אבל לצד השני, ועוד ועוד, חחחחח, המטומטמים קונים הכלללל. הולכים ומורידים לעצמם איברים. פיפיייייי.
ונזהרים בדיבור. זה הכי קורע. איך לפנות אלייך? את או אתה?
אין לכם עיניים??? מטומטמים.
—————————————————————————–
לפני כעשור ישבתי באמצע כביש וליטפתי נמיה דרוסה. היא נפגעה פגיעה אנושה בראש. זה היה כביש קטן וצדדי במקום שאף אחד לא מגיע אליו. שמתי את המכונית שלי באמצע הכביש להגנה ממכוניות שיגיעו אולי במפתיע, כמו מי שדרס אותה, אין לי מושג כמה זמן לפני שאני הגעתי לכביש הזה. אנשים נוסעים כמו מטורפים בדרכים כאלו. מי שדרס אותה לא עצר אפילו לנסות להציל. כשהגעתי היא כבר הייתה ממש לקראת הסוף. אז הדבר היחיד שיכולתי לעשות למענה זה לתת לה להרגיש שהיא לא לבד. שלמישהו בעולם הזה אכפת ממנה. ישבתי וליטפתי אותה, מסתכלת לה בעיניים והיא לי, ואנחנו מדברות זו עם זו ללא מילים.
אני לא בוכה. אני לא מסוגלת לבכות לידה. לא כל זמן שהיא חיה. אני רק מעבירה לה את כל האהבה שאני יכולה .כל האהבה שבעולם. והיא מודה לי. בלי מילים. הבטן שלה חלקה משערות העור שלה שונה מעור אדם. מחוספס כזה. והפרווה קשה יחסית.
זה לקח כמה דקות עד לרגע בו היא נפרדה ממני סופית. קודם במבט, ורגע אחר כך הגוף שלה נרעד. הרגשתי את הנשמה יוצאת.
הרמתי את הגוף שהשאירה אחריה לצד הכביש. הנחתי על סלע שטוח ככל שמצאתי ונסעתי הלאה כשהדמעות לאט לאט מטיילות לי על הפנים.
זו הייתה הנמיה הראשונה שלי. אבל ההיסטוריה שלי רצופה בשיח כאב עם בעלי חיים.
אבל לא רק כאב.
יצא לי כמה וכמה פעמים בחיי לפגוש חיות בר מעניינות.
היה שועל שהאכלתי מהידיים ברמת הגולן. הוא חיטט בפחים, רזה ומורעב, אני לקחתי איתי פיתה עם גבינה. הגשתי לו חתיכה קטנה, ככה, על כף היד שלי, והוא התבונן בי כמה רגעים, נתתי לעיניים שלי לדבר איתו. והוא בחר לבטוח. ידע שלא יאונה לו כל רע. את החתיכה הראשונה הוא חטף והתרחק מעט כדי לאכול. אחר כך כבר אכל מהיד שלי, ונשאר לידי משך הארוחה כולה. הוא ליווה אותי גם כשטיילתי אחר כך במעלה גמלא.
היה צבי שכמעט התנגשנו פנים אל פנים. אני עליתי אל הר באיזור ירושליים, והוא ירד, ובמקרה שנינו בחרנו לעבור את חומת השיחים הגבוהה בדיוק באותה נקודה. עצרנו מילימטרים ספורים זה מפניו של זה. הוא היה גבוה ממני. חום ערמוני בהיר, עם עיניים חומות, ישירות וגדולות וקרניים. אחרי הרתיעה הראשונית הטבעית, זו של ההפתעה, פשוט עמדנו והסתכלנו זה בזה. קרוב קרוב, רק סנטימטרים מבדילים בינינו. אין לי מושג כמה זמן, לא הושטתי יד ללטף אותו. רק הסתכלנו בעיניים. ואז הוא הסתובב, תוך שהוא מטלטל את הזנב, ועלה כדי לעבור את השיחים ממקום אחר, מאפשר לי לעבור. הוא חיכה לי למעלה, ראה אותי יוצאת מהשיחיםלפני שנכנס אל תוכם בדרכו למטה. זו הייתה דרכו להפרד.
יותר מכל נחרטה בי הפגישה עם הנמר. באיזור ים המלח.
הייתי חיילת אז, הדרכתי טיולים. במרבית הזמן הייתי לוקחת כל יום קבוצת חיילים אחרת למקום אחר. שגם לי יהיה מגוון. בשבתות הייתי יוצאת לטייל למסלולים שפחות הכרתי, טיולי הכנה. באותה שבת ירדתי לים המלח, ועשיתי שני מסלולים, אחד בשישי ואחד בשבת. לפעמים היו מצטרפים אלי חברים, אבל בשבת הזו הייתי לבד.
נכנסתי לואדי שכדי להכנס אליו, ממש בתחילתו , צריך לעבור סלע גדול. סלע זה היה בגובה של כארבעה מטרים, הוא התדרדר מלמעלה ונתקע בין שני ההרים ממש בכניסה לואדי. זו הייתה הנקודה הכי צרה . הדרך לעבור אותו היא לטפס עליו בצד שקרוב לדופן אחד ההרים. רק אחרי שיורדים ממנו מתחיל המסלול בתוך הואדי עצמו. עברתי את הסלע, נכנסתי לואדי, וכשרק התחלתי ללכת הרגשתי משהו שגרם לי להסתובב. בזינוק קפץ אל הסלע למעלה נמר. צעיר, יפיפה. עמד והסתכל אליי. הנוכחות שלו הפתיעה אותי: באותה תקופה לא היו נמרים בארץ, ממה שידעתי כולם עברו לירדן. האם זה הבן של עמנואל הנמרה? האם הוא חזר כדי לחיות בארץ?
אני לבד שם. בתןך הואדי שאין שום דרך לצאת ממנו, ונמר עומד על הסלע מטרים ספורים ממני.
מה עושים?
אני מכירה בעלי חיים כל חיי. הצלתי לא מעט. גידלתי וטיפחתי כל בעל חיים שנזקק לבית , גם אם רק לתקופת החלמה. היו לי באותה תקופה שני חתולים. היה לי כלב. דבר אחד ידעתי בודאות: בעלי חיים תוקפים כשהם מריחים פחד. אסור היה לי לפחד. הרגעתי את עצמי, והתמקדתי בלהתבונן בו. הוא למעלה, אני למטה, והוא בוחן אותי גם. הסתכלתי על הפנים שלו, הצורה בה הפרווה צומחת מצידיי הראש, על החברבורות המסודרות על הפרווה שלו, השתוקקתי ללטף אותה, עשיתי זאת במבט. ירדתי אל הגוף שלו, גמיש, צעיר, חטוב. הרגשתי שהוא בוחן אותי באותה סקרנות. לאחר שסיימתי ללמוד כל פרט, הסתכלתי לו שוב ישר בעיניים והודיתי לו, בלי קול, על שאיפשר לי את החוויה הזו. הוא הניד ראשו, הסתובב, הניף זנב לפרידה, וקפף מהסלע והלאה.
חודשים ספורים אחר כך פורסם בחדשות שנמר נורה על ידי חייל. אמרו שזה היה הבן של עמנואל.
החייל, שנתקל בנמר ונבהל, דרך את הרובה וירה.
הוא קיבל מאסר עולם.
—————————————————————————–
אז אתם רוצים לדעת מה זו באמת נבואה?
בגדול זו מטרה להגיע אליה. תמיד יש את הבגדול ויש תכניות מפורטות ברמות שונות.
התכניות הן תכניות עבודה מסודרות לפי צעדים שנקבעוו מראש. אבל יש גמישות, כי לא תמיד אפשר לעשות בדיוק מה שהתכנית קבעה, אז מסתפקים בהתקדמות לפי מה שהתנאים מאפשרים. קודם זורעים זרעים, ככה בקטנה, פה ושם. נצנוצים קטנטנים שכל המטרה שלהם היא לייצר משהו שרואים בנורמאלי. אני אתן דוגמא: כדי להביא לכך שאנשים יקבלו שזה בסדר שנרסס עליהם כל מיניי כימיקאלים ממטוסים, שכנענו אותם שהעולם מתחמם. אבל לא בבת אחת כזה, זה תהליך שלקח כמעט מאה שנים לעשות אותו. בהתחלה מדען אחד מכריז על התחממות, וואלה לא זוכר את שמו. הוא מנבא שהעולם הולך להרס סופי ומוחלט. קץ האנושות. כולם בקהילה המדעית צוחקים עליו, אבל העניין מקבל פרסום כמובן, בלי פרסום שום דבר לא עובד. אחרי כמה שנים עוד מדען או שניים מכריזים את אותה הכרזה והפעם נותנים נקודת מבט מדעית ניתוחית: בדיקה לאורך כמה שנים של הנתונים של מזג האויר. בדיקת איכות האויר וכמות החמצן בתוכו, אתם יודעים, כל מה שמשאיר משקעים ותחושת אמת מפחידה אצל בני האדם. וגם הם קובעים: העולם הולך אל סופו. ההתחממות תמיס את הקרחונים וכולם ימותו. עוד נבואות שאומרות בדיוק את אותו דבר. כמובן שנוצר דיון בקהילה המדעית, שגולש לתקשורת שוב ושוב, וכולם מדברים בכל מקום אפשרי על זה, והצעד הבא, באופן טיבעי הוא שאחת האוניברסיטאות הידועות שאנחנו מממנים תחקור את זה רציני.
והיא חוקרת, וכמובן שהתוצאות הן שהעולם מתחמם, נכון? כי זה מה שרצינו. בשביל זה אנחנו משלמים להם, לא? ואז עוברות עוד כמה שנים ומאחד המשרתים שלנו, ידוען חשוב מוציא סרט על מה יקרה לעולם אם לא נטפל בבעיית ההתחממות מיד, הוא כבר נותן תאריך סופי לנבואה שלו: תוך חמישים שנה העולם נגמר. אז בני האדם האלו מיד נלחצים ומתחילים להצטרף לכל מיניי ארגונים להגנת הסביבה. כאלו שאנחנו מממנים, מבינים? ואז יוצאים סרטי אקשן על כל מיניי אסונות טבע שכולם קשורים להתחממות, וכמה סרטי מדע בדיוני של העולם אחרי האפוקליפסה. מבינים? רואים את התמונה? לקח כמה עשרות שנים, אבל כמעט כל האנושות רואה בזה מוצדק לפזר להם רעל על הראש. הבנתם? הנה ככה בדוגמא אחת נתתי לכם כמה "נבואות".
לא רק זה, אנחנו עובדים במקביל על כל מה שאנחנו רוצים לקדם פה. מטפטפים כל מיניי רעיונות, או בעצם לא רעיונות, אלא עובדות קטנות. "מדעיות" כן אני נקרע מתחוק. תיקח מדען מרובה תארים, תן לו לומר משהו בטלויזיה, וכולם רואים בדבריו תורה מסיניי. בחיי שהחינוך לבורות עושה עבודה נהדרת. יצרנו להם דת מהמדע. הם אפילו לא חושדים בזה. הנה עוד: אנשים שנולדו עם יותר מאיבר מין אחד. או אמירה של איזה קיצוני. ברגע שאנחנו נותנים לזה במה, הגלגלים מתחילים לעבוד. מנרמלים תופעות שמשרתות אותנו בהתחלה ואחר כך יותר ויותר עד ששמים את זה על השולחן.
כשזה כבר על השולחן יש דיון ציבורי. לא תאמינו איך כל העולם כולו משתתף בו. כל אחד ראה משהו, כל אחד יודע משהו. כולם כולם בטוחים שרק הם יודעים וכל האחרים מדברים שטויות. והם רבים ביניהם, אשכרה. ממש רבים ביניהם. משפחות וחברים וכולם. מתעצבנים, חוסמים. והופ, ככה הפרדנו ביניהם עוד קצת, וגם קידמנו משהו שהתכנית דורשת.
אז מה שאני אומר זה שיש תכניות קצרות מועד, ויש מטרת על, זו שכולן תחתיה. אבל זה לא באמת משנה: כולן מייצרות מציאות. דיר באלקום להעביר את מה שאני מספר פה, ברור? אסור שבני האדם ידעו את זה. לקח לנו לא מעט שנים לייצר פה אמונה בנו. אחרי מה שעשינו שנאלצנו לאתחל הכל מחדש בגללו, ברור? מה לא עשינו כדי להצליח? אינקוויזיציה, רצח עם, מגיפות, מה לא? אבל בסוף זה תפס. איך אנחנו יודעים? הצחקתם אותי. תסתכלו עליהם. הכל זה עבודה שלנו. והם לא חושדים. ומי שהתחיל להבין משהו מיד כולם סותמים לו ת‘פה. זה עובד נהדר. היום אנחנו יכולים לעשות הכל והם ישתפו פעולה כולם. גם מי שהבין מה קורה. כי הם אף פעם לא יודעים לאן אנחנו מובילים את זה. אמנות התעתוע. מת על המילים האלו.
כולם, מלבד ה"רואים". כן. יש נביא ויש רואה, נכון? אז הרואים הם מיעוט. הם אלו שמבינים מה אנחנו עושים ומזהירים את האחרים. את הבעיה הזו פתרנו כבר בשנות השישים. מילה אחת: קונספירטיבים. זהו. הרואים של היום מתייחסים אליהם כמו משוגעים. ברגע שהם פותחים את הפה משתיקים אותם. זה נהדר! בדיוק כמו שעשינו בעבר, כשהכרזנו על נביאים כנביאי שקר. תמיד אותן טכניקות. הכל עובד כמו שעון.
בקורונה הוספנו עוד טריק קטן: מנענו מהמידע שלהם להגיע לאחרים. אתה תראה רק מה שכותבים החברים שלכם שחושבים כמוך. ככה, יצרנו שבט של קונספירטיבים, של רואים, שרואים רק אחד את השני. גאוני.
מילה אחת. מבינים את החוכמה של הגדולים?
—————————————————————————–
כשהייתי נערה התחלתי לנסוע לדרום. בהתחלה לסיני, אחר כך היא נמסרה, אז לטאבה.
לא גרתי בטאבה עצמה, אלא שלוש ואדיות ממנה, בתוך ואדי סלמון, היום ממקום שם מלון הנסיכה. כשגרתי שם היינו אני, הגמלים שלי, שני כלבים והואדי. לעיתים רחוקות היה מגיע אלי נזיר מתבודד שחי בהרים למעלה. הוא היה גרמני. הייתי משאירה לו שקית עם אוכל כשנהייתי יוצאת.
פגשתי אינספור אנשים. הגמלים היו הפרנסה שלי, בעיקר לטיולים בהרים. הכרתי כל פיפס במדבר. את כל החיות הקטנות והגדולות, את כל הצמחים, אפילו אבן שזזה ממקומה ראיתי.
בין האנשים שהכרתי היו כמה שהשאירו חותמם. בכל זאת גיל ההתבגרות הוא זה שמעצב אותנו יותר מכל לכוון עצמנו: זה הגיל בו אנו לוקחים את כל מה שלמדנו ואת מי שאנחנו רוצים להיות, ויוצרים את האדם שאנחנו. מעבר לכך: שינויים משמעותיים יכולים לקרות או כתוצאה מטראומה שמאלצת אותנו לשינוי, או כתוצאה מהבנה שמי שאנחנו לא עובד עם מה שאנחנו רוצים להגיע אליו ובחירה בתהליך של שינוי. בחינה מחדש של טראומות מהעבר, הבנת ההשפעה שלהן על האוטומטים שלנו ועלינו, ושינוי ההתייחסות אליהן ככלי לשינוי פנימי, שמשנה גם אותנו התנהגותית.
הראשון שהשתחווה בפניי היה אדם שחרש את העולם ברגל. זה הפתיע אותי. הוא ירד על ברכיו מולי, על החולות בחוף, והרכין את ראשו עד שהראש נגע בחול. וככה הוא נשאר. אני לא ידעתי איך להגיב. ביקשתי ממנו לקום, אבל לא הבנתי מה גרם לו לעשות זאת.
הוא אמר שהוא פגש מליוני אנשים בדרכו, אבל אני מלכת העולם. אני זו שתביא את העולם למקום שהוא צריך להיות. הוא גם אמר שאני מזרע של מלכים. זה נשמע לי הזוי, אבל איפה שהוא בפנים, נשארה השאלה למה הוא אמר זאת. להגנתי אומר שאני לא ממש זוכרת את המילים בהן השתמשתי באותה תקופה. אני לא יודעת מה גרם לו להשתחוות כך עד היום. משועשעת, מובכת ונדהמת לא ידעתי איך להגיב.
זמן לא רב אחר כך, כשהלכנו לסיבוב פאבים באילת, שני אנגלים שיכורים שיחקו עם מוטות ברזל בניין. מדמיינים שהם אבירים בקרב, הוא הלך לשירותים והפריע להם, אז כשיצא מהשרותים הם הרגו אותו עם מוטות הברזל. תוך רגעים הגופה נזרקה החוצה, וכל יושבי הפאב גורשו והפאב ננעל. אנחנו חיכינו בחוץ שיצא אלינו, ורק כשנגמרה המהומה ראינו את גופתו זרוקה לצד הפאב הסגור.
היה גם השופט המחוזי לשעבר של מחוז אילת. הוא לא חי איתנו שם אלא גר בעיר אילת. הוא היה פרותן, בן מאה וחמש, נמרץ, עסק בספורט. והיה אחד האנשים החכמים שהכרתי בחיי. גם הוא אמר לי שאני זו שתציל את המדינה הזו. הוא רצה לקחת אותי כבת חסותו לקדם אותי. אני העדפתי את הטבע ואת ההרים שאהבתי. זה לא מנע ממנו לבוא בכל הזדמנות לשבת לדבר איתי על הכל.
והיה איש השלום. שהיה הרוחני שבחבריי. היינו מדברים שעות ארוכות. ובסוף כל שיחה הוא היה מוציא את קלפי הטארוט שלו ומבקש שאסכים שיאמת את מה שהוא מרגיש לגבי ואני סרבתי פעם אחר פעם. ביקשתי שיאמר לי מה הוא חושב, אבל הוא אמר שלא יאמר זאת לפני שיאמת. אני לא מאמינה בקלפים. תיקון: אני מאמינה שאם מה שאומרים לך מי שקראו לך בקלפים אכן קורא, זה בגלל שהאמנת שזה יקרא בכל מאודך. לכן המשכתי לסרב. עד שיום אחד הסכמתי. אולי פשוט נמאס לי לסרב. אולי עייפתי מלומר לא. ואולי לא רציתי לשמוע אותו מבקש שוב.
אז הוא פתח קלף אחרי קלף. שתי פתיחות שונות אחת אחרי השניה, והן אמרו את אותם דברים. ושאלתי: "נו? מה שחשבת נכון?"
והוא אמר לי "כן. את המשיח".
אני התגלגלתי מצחוק על החול. והוא ניסה להרגיע אותי, אומר לי שזה נכון. שאני זו שאוביל את כולם לשינוי בעולם.
טוב. זה לא ממש הצליח.
אני עדיין פה, והעולם עדיין זקוק לתיקון.
—————————————————————————–
האמת היא שמידיי פעם אנחנו חייבים להשתיק איזה רואה. יש כאלו שמצליחים להגיע ליותר מידיי קהל. יש כל מיניי דרכים לעשות זאת:
אם הם מעבירים מידע דרך האינטרנט, אנחנו פשוט חוסמים אותם. כן, הם פותחים חשבונות אחרים, אבל בכל פעם הם פותחים חשבון חדש, יש להם פחות ופחות צופים. כן, פתרון קל ופשוט, לא הכל צריך מאמצים מיוחדים.
יש כאלו שאנחנו מגייסים לשורותינו. המקל והגזר, מכירים? לכל אחד חסר משהו, ולכל אחד יש משהו שמפחיד אותו במיוחד. זה יכול להיות סוד מעברו שעלול להתפרסם, זה יכול להיות איום בפגיעה במישהו יקר לו. בשלב הזה הרוב נכנעים. זה קל ופשוט: יש לנו מאגרי מידע על כל אדם בעולם הזה. כל מה שצריך זה לפתוח את התיקיה.
יש גם עקשנים יותר. כאלו שמצליחים להגיע לרשתות התקשורת שלנו ולהעביר מסרים משמעותיים. או כאלו שמצליחים למשוך קהל גדול של אוהדים. אלו בדרך כלל אנשים מקושרים היטב גם בתוך המערכת. עליהם איומים לא משפיעים. אז אנחנו מזרזים את הפרידה שלהם מהעולם. משהו קטן באוכל לפני נהיגה יביא לתאונת דרכים קטלנית, או לדום לב מפתיע בבית. זה עובד נהדר. אם בני האדם היו יודעים כמה השתקנו כך, הם היו מתמרדים. אבל הם מקבלים נהדר דום לב פתאומי. עשינו עבודה טובה בעניין. גם תאונות זו רק סטטיסטיקה. לאף אחד לא אכפת ממי שמת בתאונה. עוד אחד הלך. היה גם אחד שתקעתי בו את זריקת הרעל. את כל הבקבוק. זו כמות לחמישה אנשים. עשיתי את זה בזמן ששוטרים פוצצו אותו במכות. המטומטם הלך אחרי יומיים לבית חולים, הוא ידע ששם אנחנו שולטים. הוא ידע שאנחנו הורגים אנשים. ובכל זאת הלך לשם. שם את עצמו ישר בידיים שלנו, כמו שאומרים. אז הרופאים אמרו לו שזה קורונה. הוא האמין להם. אחד שנלחם לומר לכולם שקורונה פייק. מבינים כמה הם מתוכנתים? שבוע אחרי הוא כבר היה בר מינן. הקטע הכי טוב היה שאחיו דיבר בטלויזיה, הציג אותו כמשוגע. שילמנו לו יפה על זה. אנחנו רצחנו, הוא ירש.
אה, סליחה… זה לא רצח כשמדובר בג‘וקים.
הבעיה הגדולה יותר שלנו לגבי הרואים היא אלו שעומדים מאחורה ולא עושים כלום. אלו שיודעים הכל, אלו שמגיבים מידיי פעם במשפט או שניים, ולא עושים כלום. כן, זה מראה כאילו הם ככל בני האדם האחרים, רק המקורבים אליהם יודעים מי הם. למה הם בעיה? כי אין לנו דרך לדעת אם ומתי הם יפוצצו הכל. הם מאוד מאוד זהירים.
הרי מכרנו להם נבואות כל החיים. על ההוא שיבוא ויציל אותם מכל הרע שבעולם. משיח, סופר מן, אנונימוס, אתם יודעים על מה אני מדבר.
כי בצד השני יש כאלו.
מי יודע מתי אחד כזה יחליט לקחת על עצמו את התפקיד?
—————————————————————————–
טוב. אני פורשת.
עוזבת את הכל והולכת לטייל.
אז למה אני כותבת את כל זה?
לא יודעת.
אולי כי אני מנסה להבין למה אני לא עפה מפה כמו שאני החלטתי לעשות.
מה עדיין מחזיק אותי?
אני ערה.
אני רואה הכל.
כל מה שהם עושים.
כל מה שבני אדם משתפים איתו פעולה בלי להבין בכלל אילו דלתות הם פותחים ומה נכנס בדלתות האלו.
הם לא יודעים אפילו את הבסיסי ביותר: מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך.
אני רואה את הצפרניים שהם לכודים בהן. טופרים עבים וחזקים של אמונות שפוגעות בהם, במשפחתם, בחבריהם, בבעלי החיים, בטבע, בעולם.
זה כל כך בסיסי להבין שברגע שאתה משתף פעולה עם החלש ממך, אתה נותן לחזק ממך אישור לפגוע בך.
אלמנטרי.
ואני כואבת.
את הבורות.
את האמונות שפוגעות בכולם.
את התןדעות המהונדסות, שהפכו את בני האדם לרובוטים משועבדים.
לטיפשים.
כל כך טיפשים.
נואשתי מלעשות משהו.
ניסיתי.
אבל בודדים רואים את כל מה שאני רואה.
גם בקרב אלו שמאמינים שהם ערים, קרי רואים, הפערים עצומים.
גם הערים לא רואים מעבר לקצה הקרחון שנוח להם.
האחד ער לפגיעה באמצעות הפארמה, אבל מאמץ את הדת או מאמין שהביטחון הוא לטובתנו.
השני מאמין שאם הוא ירים את עצמו הוא עשה מה שצריך כדי להרים את התדר הכללי. זה נחמד, כן? אבל כדי שזה יהיה אפקטיבי צריך הרבה מאוד שיגיעו למקום הזה.
לפאלון דאטה לא היה שום סיכוי נגד הסינים. אנחנו יודעים איך הם גמרו.
אז אני לבד.
ולבד אין לי.
לפעמים אני נשברת: יאללה תעזבי את הכל ותעופי כבר. ואז אני ממריצה דברים בדרך לשחרור.
ושוב המשקל מחזיק אותי. לאט לאט.
הראש שלי כבד
העיניים נעצמות.
רק רוצה לישון.
לילה אחד שלם.
אני מקנאה בהם. בעצומיי העיניים.
יש להם משהו שלי לעולם לא יהיה.