אלא חורא מאת איתי שלמקוביץ

אין הרבה אנשים שיכולים לומר, כמוני, שהשמידו מערכת אקולוגית מלאה בעצמם.

מצד שני, אני גם די אחראי לכך שהיא הייתה קיימת מלכתחילה.

אגרבה היה השם שנתנו ללופי ה', הפלנטה שחורת השמש שעליה נחתה משלחת החקר שלנו. קצת קרובה מדי לשמש שלה, כוכב בהיר וזקן, רוב שטחה היה מדבר לוהט אבל עדיין מתאים לחיים.

לא היה קל למצוא יצורים חיים תחת השמש הקופחת, אבל לא סתם שלפו אותי מהג'ונג'לים של הבלקן למרחק של כמעט חמישים שנות אור. הסימנים לחיים היו שם, ניתנים לזיהוי בקלות על האדמה החרבה, ואחרי כמה לילות של מעקב שקט הצלחתי לתפוס כמה דגימות. חזי הסכים איתי שהצלחתי להפגין הרבה איפוק בכך שלא קראתי להם מואד'דיבים, אבל הם בהחלט נראו כמו עכברי חול קטנים.

ימי המשלחת עברו בשלווה פעלתנית, כל אחד חוקר את הכוכב שיוכל יום אחד אולי להיות מושבה אנושית. אני נהניתי לחקור את העכברונים הקטנים במעבדה הממוזגת שלי, בזמן שבחממה שלי בחוץ גדלו מעט צמחי המדבר האגרבי שהצלחתי למצוא. אבל מסעות חיפוש ליליים לא הצליחו לגלות צורות חיים נוספות במדבר, ודי מהר מיציתי את מה שיכולתי ללמוד מהעכברונים. חזי וג'ינה היו חוזרים כל כמה ימים עם סיפורים מסמרי שיער על קורותיהם בשטח, ואילו היום הכי מרגש אצלי היה כשגיליתי שאחד הצמחים שהצלחתי לגדל גורם לעכברונים עצירות.

הבדידות במעבדה עודדה אותי לדבר בקול, ומדי פעם הפניתי את השיחה לכיוון חפצים במעבדה. המחשב, השולחן, העכברונים, בקבוקי הניסוי. היה זה באחד מאחרי הצהריים הלאים יותר, כשפניתי ישירות אל עכברון ג' ואמרתי, חצי בבדיחות וחצי משעמום, "עכברונים שלי, הלוואי שהייתם יכולים לדבר איתי בחזרה."

"אין בעיה" אמר עכברון ב'.

ידי השמאלית איבדה את האחיזה והצנצנת שהייתה בה נפלה על הרצפה. התכופפתי כדי לאסוף את הזרעים שהתפזרו, ותוך כדי מלמלתי לעצמי "אני מתחיל להזות. לרגע חשבתי שהעכברון הזה מדבר."

"לא רק הוא," אמרה עכברונית א'. התרוממתי מהר וחבטתי את הראש בתחתית השולחן.

"איזה מצחיק הוא, זה בדיוק כמו בסרטים המצוירים שהוא אוהב לראות!" נשמע קול מהכלוב המרוחק.

"אתם מדברים?" נעמדתי ושאלתי את השאלה המטופשת ביותר שיכולתי לחשוב עליה.

"כן, אתה לא הוזה. אם היית הוזה, זה היה קורה שלשום, כשנגעת בטעות בשורש האדום ההוא. הוא טעים אבל פסיכדלי" אמר עכברון ב'.

"מתי למדתם לדבר?"

"עכשיו, כשביקשת יפה."

הימים הבאים היו מעניינים, בלשון המעטה. המואד'דיבים – הם אהבו את השם, למרות הכל – סיפרו לי על העבר של אגרבה, כשהשמש של לופי הייתה צעירה וקטנה יותר. על הגזעים העתיקים, שגדלו והתפתחו עד שלמדו לכופף את המרחב והחומר בכוח המחשבה, עד שהפכו לישויות אנרגיה שחיות בתוך החומר האפל, והשאירו את המואד'דיבים כשריד גופני אחרון ונוסטלגי בכוכב הבית שלהם. בעלי חיים קטנים ופשוטים עם גישה לכל הידע בייקום ועם יכולת לשחק איתו באותה הקלות שבה אני גוזם ומרכיב צמחים בחממה.

"אבל לא הבנתי למה פתאום התחלתם לדבר. אם אתם יודעים הכל, למה לא דיברתם בפעם הראשונה שנפגשנו? למה נתתם לי לתפוס אתכם?" שאלתי את המואד'דיבים. אחרי מספר ימים של שיחות, שבהם ניסיתי לגלות עליהם ככל האפשר לפני שאחשוף אותם לשאר הצוות, הבנתי שאין להם מודעות עצמית פרטנית. שיחות לא נערכות עם עכברון אחד, אלא עם כולם באותו הזמן.

"לא ידענו לדבר כשנפגשנו", אמר אחד מהם. "אנחנו יודעים הכל, אבל באמת הכל," המשיך מיד אחר, "אנחנו לא יכולים לדעת מה חשוב יותר," אמרה שלישית, "ומה אנחנו צריכים לשנות" נשמע קול מקצה החדר, "עד שלא תבקש" סיים הראשון.

"כשייצור בעל מודעות מבקש משהו," הם המשיכו מיד, כנראה בעקבות המבט המבולבל על פני, "זה יוצר שינוי שאנחנו יכולים לחוש במרקם המציאות. השינוי הוא משהו שאנחנו יכולים להתמקד בו ולשנות את מה שצריך עד שהוא מתממש. במילים שלכם," אמרה מואד'דיבית שלא השתתפה עד עכשיו בשיחה, "אתה הבעת משאלה, ואז יכולנו לממש אותה."

"אז הכוכב הזה מלא במכרסמים שממלאים משאלות?" דני מפקד המשימה סיכם את התדריך הראשון בתמציתיות המוכרת שלו. "כן," ענינו לו אני ואחת המואד'דיבים שהגיעו איתי לחדר הישיבות, "אבל הם לא באמת עכברים", הוספתי.

"ויש מגבלות על היכולות שלהם?" שאלה ג'ינה.

"הם לא יודעים מה המגבלות של הכוחות שלהם," אמרתי, "כי הם לא יודעים מה הם צריכים לעשות עד שלא מבקשים מהם. בינתיים אף פעם לא ביקשתי מהם משהו שלא יכולתי לעשות בעצמי."

"אז אולי ננצל את העובדה שזאת משלחת חקר," אמר דני, "ונתחיל לחקור את היכולות שלהם. תביאו לי בבקשה כוס קוקה קולה קרה."

שום דבר לא קרה.

"התחלנו להרגיש משהו," אמרו שלושה עכברונים במקביל, לפני שאחת מהם השתלטה על השיחה, "אבל הוא לא היה חזק מספיק כדי לכוון אותנו." חזי גיחך ואמר "כנראה שאתה כל כך רגיל לקבל את מה שאתה רוצה, דני, שהיקום יודע שמישהו כבר יטפל בזה ואין לו מה להתערב."

"נמאס לי מהחוצפה שלך,"  צעק דני, "הלוואי שהייתי בוחר בחזוס במקומך."

במקום שבו עמד חזי התחיל האוויר לנצנץ ולהתעוות, ותוך רגע עמד דוקטור גרסיה במקומו.

"חזוס?" שאל דני בעוד דוקטור גרסיה פער עיניים גדולות, אבל מיד קטעתי אותו בצעקת "הלוואי שחזי היה חוזר במקום חזוס!", והוא נעלם בנצנוץ. במקומו הופיע חזי, מבולבל באותה מידה וממלמל: "אני חושב שזה היה מקדונלדס…"

"בטח שמתם לב," אמרתי לפני שמישהו יתעשת ויחטוף את השיחה, "מה שהמואד'דיבים קולטים כדרישה לשינוי במציאות הוא בעיקר מה שאנחנו מנסחים כמשאלה. באופן פרטני, נראה שלמילה 'הלוואי' יש את ההשפעה הגדולה ביותר עליהם."

"אפשר לחזור לשאלה שלי?" אמרה ג'ינה לאחר מספר שניות של שקט. "מה המגבלות של היכולות שלהם?"

"בשביל זה חיכיתי לפגישה שלנו," אמרתי, "יש לי רעיון למשאלה שלא תהיה נתונה לויכוח." קמתי ממושבי והלכתי לחלון חדר הישיבות. פתחתי את החלון בזהירות, ואת ראשי אפפה רוח אגרבה חמה ויבשה. "הלוואי שהטמפרטורה באגרבה הייתה נמוכה בעשר מעלות צלזיוס."

השמיים דרך החלון נצנצו לרגע, וברקע נשמע קול רעם עמום. הרוח בחלון הפכה, בלי הפסקה מורגשת, לקרירה ונעימה, כאילו החלון היה מזגן אוויר מיושן. ג'ינה קמה במהירות ורצה אל מסוף המחשב בקצה השולחן. "סהרה, גובי, קלהרי, נגב – כל חיישני האקלים שהתקנתי באגרבה מדווחים על ירידה מיידית של עשר מעלות." היא הרימה את ראשה. "העכברונים האלו שינו את כל כוכב הלכת בבת אחת. הלוואי שפרופסור ווינר היית-"

"לא!" צעקתי. "אל תסיימי את המשפט!"

ג'ינה עצרה את נשימתה. "תודה," היא אמרה לאחר שתי נשיפות. "לרגע לא חשבתי."

"אני לא מאשים אותך", אמרתי, "אבל זה מסוכן לדבר באופן חופשי ליד המואד'דיבים. אני עוד לא יודע עד כמה הם מושפעים מהניסוח המילולי של המשאלות וכמה מהכוונות שמאחוריהן."

"אני חושב שיש לי פתרון ביניים לזה," אמר דני, והרים בזהירות את אחד העכברונים. "הלוואי שלא תתייחסו לשום משאלה שלא נאמרה לאחד מכם באופן ישיר." העכברון שבידו נצנץ לרגע, אבל לא נראה שינוי. דני החזיר אותו לכלוב. "לפחות לא נצטרך לדאוג האם אחד מהם נמצא במרחק שמיעה בזמן שאנחנו מדברים."

"ומה עכשיו?" שאל חזי.

"עכשיו," אמרתי, "עכשיו כל אחד לוקח איתו מואד'דיבי אחד," הדגמתי, "וכמו אנשי המדע שאנחנו, מתחיל לבצע בזהירות ניסויים."

דני הרים את העכברון שהוריד קודם. "הלוואי שהייתה לי כוס הקולה שביקשתי קודם," אמר, ואז לגם לגימה גדולה.

שבוע עבר. לאחר הבלבול הראשוני שיצרו המואד'דיבים ממלאי המשאלות, חברי המשלחת לאגרבה נכנסו לשגרת ניסויים איטית ומתודית. רעיונות היו לכולנו בשפע, ונראה שלעכברונים אין בעיה פיזית למלא שום משאלה, אבל המחשבה על השלכות בלתי צפויות של שינוי המציאות גרמה לנו לבחון היטב את תוצאות הניסויים שלנו. ניסויים במשאלות. כל ערב התאספנו להצגת התוצאות היומיות, על כוסות קולה קרות וחבילות של חטיפי עכברונים.

אנחנו קוראים להם חטיפי עכברונים, כי אף אחד לא ידע מה בדיוק מה יש בהם, אבל זה מה שהתקבל כשצ'ין-ואן ביקש מהעכברונית שלו את ה"מאכל הכי טעים ובריא לעכברונים ובני אדם, שיוכלו לצרוך ללא סכנה של התמכרות". לדעתי היה להם טעם של גזר.

כל פגישה יומית התחילה עם הדיווח של ג'ינה על השפעות שינויי האקלים באגרבה. לשינוי הגלובלי המהיר לא היו בהתחלה תופעות לוואי, אבל ככל שהתקדמו הימים היה ניתן לראות שינוי משמעותי בכיפות הקטבים, ותופעות מזג האוויר שנגרמו מכך התקרבו יותר ויותר אל אזור המשלחת שלנו. מלבדן, כל דיווחי הצוות היו מרתקים ומשעממים בעת ובעונה אחת.

לאחר שבוע של ניסויים, דני נכנס אל הישיבה היומית כשהוא נושא עימו מסך גדול אך קל משקל. הוא העמיד אותו אל מול אחד הקירות והתיישב במקומו. "הלוואי והיה מופיע כאן תוף, משמיע קול של תרועה, ואז נעלם ללא שום השפעה שאריתית", הוא אמר, ולאחר שהסתיימה התרועה נעמד על רגליו. "חברי הצוות היקרים, אני רוצה להציג לכם את – זה!" אמר בתיאטרליות ואז לחץ על כפתור בשלט שהחזיק בידיו.

המסך שעל הקיר התעורר לחיים, ועליו עלתה דמותו של דוקטור גרסיה.

"חזוס!" אמר חזי, "זה אתה?"

"היי חזי, טוב לראות אותך."

"אתה לא בכדור הארץ?"

"אכן כן. וכאן הייתי בשנתיים האחרונות, חוץ מהשניות המועטות שבהן דני," הוא עצר והביט על ראש השולחן בחיקוי של מבט כועס, "שבהן דני משך אותי אליכם."

"דני, אז זה אומר-"

"כן," חייך דני, "אני רוצה להציג לפניכם את מכשיר התקשורת המיידי הראשון. ללא מהירות אור. העכברונית שלי אפילו לא ידעה שיש דבר כזה מגבלה על המהירות, היא פשוט ביטלה אותה."

חזוס חייך על המסך. "זה מדהים מה שגיליתם שם, הלוואי שהייתי אתכם."

כלום לא קרה.

"כמו כן, אתם רואים שאמצעי הבטחון שלי עובד כמו שצריך," אמר דני בזחיחות, "רק מי שנמצא ליד מואד'דיבי יכול להביע משאלה. והרבה יותר נעים להחזיק אותו."

"למה באמת שחזוס לא יבוא לכאן?" שאל חזי, "אי אפשר להביע משאלה כזאת?"

"אתה יכול להביע משאלה שהוא יהיה כאן", אמר דני, "אבל עוד מוקדם לבקש חלליות מהירות מהאור. לפחות לא עד שנראה איך ההתעלמות הבוטה הזאת מחוקי הפיזיקה-" הוא הצביע על חזוס שחייך לעומתו בהתרסה- "משפיעה על כל שאר היקום."

למדענים יש כח על. הם מסוגלים לחזור על אותו ניסוי פעם אחרי פעם אחרי פעם, כל פעם בשינוי קטן, כדי להבין את ההשפעות. אני לא חושב שמישהו בלי הכשרה כזאת היה שורד את השבועיים הבאים באגרבה, עם יצור שיכול לכתוב מחדש את חוקי הפיזיקה בידיו אך עם דרישה מפורשת לא לבקש יותר משינוי של עשיריות אחוז.

יום אחד ג'ינה הודיעה שמזג האוויר באגרבה התייצב. יצאנו כולנו ממבנה התחנה ואת פנינו קיבלו שמש אביבית ורוח קלה ונעימה, כאילו נחתנו על כוכב אחר מזה שנשלחנו אליו מלכתחילה.

"מה אנחנו עושים עכשיו?" שאל חזי, "כוכב הלכת הזה יפה מדי בשביל להשאיר אותו רק עם מזג אוויר טוב."

"יש לי רעיון," אמרתי, והרמתי את העכברונית שנשאתי צמוד אלי בכיס יחודי שהבעתי משאלה שיתווסף לחלוק המעבדה שלי. "קודם כל, הלוואי ששום שינוי שנעשה מכאן והלאה לא ישפיע לרעה על צורות החיים הטבעיות של אגרבה," אמרתי והעכברונית נצנצה לרגע. "עכשיו, הלוואי שכל השטח שמולנו יהיה מרבד דשא ועצי פרי בריאים," הוספתי ואז הבטתי בקרקע המנצנצת מולנו. הורדתי את העכברונית על הדשא שצמח במהירות והבטתי בה רצה סביב עצמה, ואז מצטרפים אליה שאר העכברונים שלקחו חברי המשלחת, ולאחר מספר דקות גם כמה חברי משלחת שהתחילו להתגלגל בדשא בעצמם.

דני שמר על הדרת כבוד המתאימה לראש המשלחת ולא הצטרף לדשא, אבל לחישה קלה לפני ששחרר את העכברון שלו ומולו הופיעו שני כסאות גן. הוא התיישב על אחד מהם וסימן אלי להצטרף אליו. "אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל, "להוסיף צמחים שלא היו כאן בעבר?"

"זאת בכל מקרה הייתה התוכנית אם היו מחליטים שהכוכב ראוי ליישוב," אמרתי, "אני רק קיצרתי את הדרך. ומלבד זאת, אני מקווה שהמשאלה הראשונה שלי תמנע התפתחות של צמחים שיזיקו למה שכבר היה קיים, וזה יותר מאשר היה אפשר להבטיח עם משלוח של זרעים מכדור הארץ."

"אז מה עכשיו? אנחנו נותנים לדשא הזה לגדול חופשי?"

"אני לא חושב שרק הצמחים האלו ייצרו ביוספרה יציבה. אני רואה שהעכברונית הוסיפה שם כמה עצי אבוקדו, הם לא יוכלו לתת פרי- בעצם, חכה רגע," עצרתי וחשבתי קצת. הוצאתי מהכיס חטיף עכברונים וחיכיתי שמואד'דיבי יעזוב את הקבוצה שלו על הדשא ויגיע אלי. "הלוואי," אמרתי לו בזמן שגירד את אפו, "שלצמחים האלו תהיה מערכת סביבתית תומכת. ללא אורגניזמים המהווים סכנה או מטרד משמעותי לבני אדם." האוויר מסביבי נצנץ, ואחרי מספר שניות נחת אחד הנצנוצים על הדשא מולי וקיבל את צורתה של דבורת בומבוס.

"אני מקווה שהעכברונים יוכלו להפוך את המשאלה הכללית שלי למערכת מפורטת ומאוזנת," אמרתי לדני, "אבל בינתיים נראה שיש להם חוש מתאים. אם זה יעבוד-" אמרתי והצבעתי על הכוכב שהפך לחורשת נופש- "אנחנו יכולים כבר לפתוח קווי תחבורה מיידיים לכאן."

הבעיה היא שנהיינו פזיזים. השינויים שערכנו בכוכב לכת שלם בלי תופעות לוואי כנראה הרדימו את תחושת הזהירות שלנו. והכל התחיל ממשאלה תמימה.

"כל כך יפה ושקט כאן," אמרה ג'ינה באחד המפגשים ההולכים ומתרחקים שלנו, "זה מזכיר לי את הבית. ועכשיו אני מתגעגעת."

"מתגעגעת למי?" שאל חזי, "לא השארת אף אחד בבית, אני מקווה."

"אני מתגעגעת לחתול שלי. העברתי אותו למשפחה אומנת, אבל זה שחשבתי שעד שאחזור מהחלל הוא כבר ימות. הלוואי שהוא היה כאן."

משאלות באגרבה מתגשמות, וכך התגשם חתול גדול ושמן בין רגליה של ג'ינה. את צווחות האושר שלה היה אפשר לשמוע עד כדור הארץ, ואני תהיתי מתי בפעם האחרונה הוא עבר טיפול נגד פרעושים.

שמואל החתול השתלב היטב בשגרת התחנה. אמנם הוא הגיע ללא ציוד, אבל הצלחנו לארגן לו פינה משלו ואפילו ללא הפעלת משאלות, רק בהנדסה שגרתית ותכנות מחדש של המטבח שלנו. התחלנו להתרגל ליללות החתול במסדרון, וכבר חשבנו על הבאת משאלה לחיות מחמד נוספות…

עד שבוקר אחד שמעתי את שמואל מיילל מחוץ לחדר שלי, והבנתי שהוא נמצא ליד כלובי העכברונים. הוא אהב להיות שם, כנראה הריח שלהם משך אותו, והוא לא הראה נטיות אלימות אז גם לא הקפדנו להרחיק אותו. כמעט וחזרתי לישון, אבל אז התעוררתי בבהלה כשלייללותיו של שמואל הצטרף קול חדש, גבוה יותר. קמתי מהר ופתחתי את הדלת, יצאתי למסדרון החשוך ואחרי שני צעדים נתקלתי במשהו על הרצפה. הוא היה רך, וחמים, ונעים, וכל כך רועש אחרי שנייה. זה היה חתול נוסף שישב ליד שמואל, מביט ביחד איתו על הכלובים.

אף אחד מחברי המשלחת לא הכיר את החתול, והוא בתורו לא הראה שום היכרות עם אף אדם בתחנה. את שמואל, לעומת זאת, הוא הכיר היטב. התעלומה נפתרה כשג'ינה קיבלה שיחה מהאומנת של שמואל, שהודיעה לה שמיצי, חתול הרחוב שהיה חולק עם שמואל את קערית האוכל, נעלם לתוך נצנוץ בדיוק כמו שמואל לפניו.

"הלוואי שהייתם אומרים לי מה קרה כאן" אמרתי לכלוב העכברונים, שרוט וחסר סבלנות, והמואד'דיבית הקרובה אלי פתחה את פיה ואמרה "שמואל ביקש משאלה שהחבר שלו יבוא."

את מיצי הכנסתי מיד להסגר, רחוק משמואל ומהעכברונים. את שמואל דווקא השארתי קרוב לעכברונים, עם קערת אוכל ריקה, ואכן כעבור שעתיים הקערה התמלאה באוכל מנצנץ. "המואד'דיבים מזהים גם משאלות של חתולים", דיווחתי בפגישה הבאה. אני מאשים את היללות של מיצי שהפריעו לי לישון, אם כי בדיעבד לא הייתי אמור להיות היחיד בתחנה שיחבר אחת ועוד אחת עוד באותו הרגע. אבל איכשהו כולנו פספסנו את המשמעות.

במהלך שבוע ההסגר של מיצי התחנה הייתה שקטה. אגרבה מחוץ לחלון הפכה להיות יותר ויותר מסבירת פנים, לאחר ששינויי הסביבה התאזנו, באופן טבעי או עם משאלות מכוונות היטב. דני עדכן אותנו על הדיונים בחזרה בבית לגבי אופן השימוש ביכולת מילוי המשאלות של העכברונים. אף אחד לא הצליח להבין איך המנוע המהיר מהאור שהם יצרו עובד, אבל ניסיונות עם המנוע הקיים התקדמו היטב. פריצת הדרך הייתה כשאחד הטכנאים הזוטרים התייאש מהבדיקות ופשוט הביע משאלה שתהיה לו מכונה שתוכל לייצר מנועים נוספים.

כמות האורחים שהגיעו לאגרבה לאחר בניית אב הטיפוס לחללית החדשה הייתה מהממת, וכך גם פריטי המותרות שהגיעו בבטנה. את מיצי שחררתי מההסגר שעה לפני שהגיעה המשלחת, שאותה קידמתי עם דני בתור המומחה האנושי לעכברונים, ומאז שכחתי ממנו. היללות המשותפות של שמואל ומיצי הפכו לרעש רקע.

באחד הלילות התווסף לרעש הרקע רעש נוסף. הוא היה חלש, וכמעט בלתי מורגש מול אוושות האוורור שהחליפו את מיזוג האוויר בתחנה. בהתחלה חשבתי שדמיינתי אותו, אבל למחרת בבוקר מצאתי הוכחות בפינת חדר האוכל. היו לנו עכברים בתחנה.

הסיבה שהיו לנו עכברים נהייתה ברורה כשמיצי הגיע והגיש לי עכבר מת באותו הערב. בבוקר שלמחרת כל המלכודות שהנחתי ברחבי התחנה היו מלאות. אבל בלילה המשיכו הקולות.

הבעיה החמירה כשמטיילים מחוץ לתחנה הביאו סימנים לפעילות מכרסמים במערכת האקולוגית החדשה והעדינה של אגרבה. לא יכולתי להעריך מי מהחתולים ביקש עכברים לצוד, למרות שמיצי הראה הרבה יותר התלהבות מהציד. אבל נהיה ברור שהמשאלה המקורית שלו לא הייתה מספיק מצומצמת, ובמקום צעצוע, הוא הכניס מין חדש ופורה מאד לכוכב לכת חדש.

מכת העכברים באגרבה יצאה משליטה. מלכודות כבר לא עזרו, נראה שהתפשטות המכרסמים החדשים הייתה על כל פני השטח. ניסיתי להביע משאלה לסילוק כלל העכברים, אבל נראה שמשאלות אנושיות ומשאלות חתוליות לא משפיעות אחת על השנייה. הדברה בקנה מידה כוכבי לא הייתה משהו שרצינו לעשות, אבל התחלנו לחשוב עליו ברצינות…

מתישהו, בזמן שעסקנו בדיונים איך אפשר לטפל בבעיית העכברים של אגרבה, כמה עכברים הצליחו למצוא את דרכם לתוך מעבדת העכברונים. ההשפעה לא הייתה מיידית, אבל אחרי מספר ימים התחילו לצוץ בתחנה לכלוכים חדשים, בעיקר קליפות של גרעינים. רק אחרי שמצאתי באחת הפינות חופן של גרעיני חומוס שלמים הבנתי מה העכברים עשו.

על פני אגרבה התחילו להופיע נבטים חדשים. בהתחלה זיהיתי בעיקר נבטים של זרעי מאכל, אבל לאחר מספר ימים התחילו לצאת גם צמחים מזיקים ואפילו רעילים. כמו מיצי, גם העכברים לא ידעו לתחום את המשאלה שלהם לתחומי התחנה בלבד. משלחות בצדו השני של אגרבה התחילו לזהות סימנים לצמיחה חדשה במערכת האקולוגית של אגרבה, שבאופן סופי כבר יצאה משליטתנו.

אגרבה התחיל בתור מדבר, והפך לגן עדן, ועכשיו הוא התחיל להיראות בעיני יותר ויותר כמו גיהינום. מזג האוויר היה ממוזג ונעים כמו קודם, אבל בכל מקום שבו הסתכלתי מצאתי משהו שלא היה אמור להיות שם. השיא היה כשיצאתי למשלחת של שבועיים, בשביל לנתח את ההבדלים בחריגות הסביבה בין האזור שסמוך לתחנת המשלחת לבין יבשות אחרות. ציפיתי שככל שהאזור רחוק יותר מהמואד'דיבים שלנו ההשפעה תהיה מצומצמת יותר, אבל גיליתי שלעכברים ילידי כדור הארץ היה קל הרבה יותר למצוא את העכברונים ילידי אגרבה כשלא היו בני אדם בסביבה.

רחפת המחקר שלי התקרבה לתחנה אחרי שבועיים. כבר מרחוק ראיתי נצנוצים חשודים מסביב, אבל אלו לא היו הנצנוצים הצהבהבים העדינים של מילוי משאלות, אלא בוהק לבן שהחזיר את השמש מאחורי. ככל שהתקרבתי יכולתי לראות את הפרטים – ערימות ענקיות של עצמות לבנות.

נחתתי במהירות והלכתי לבדוק מה קרה. נרגעתי לרגע שראיתי שאלו לא עצמות אדם אלא עצמות בקר, אבל אז התחלף הפחד בבלבול. נכנסתי לתחנה והלכתי לכיוון המעבדה, ואז-

"אלי!" את הצעקה של דני שמעתי הרבה לפני שראיתי את פרצופו הכועס.

"מה קרה כאן?" התחלתי לשאול, אבל הוא חתך אותי במהירות.

"למה אתה לא נועל את המעבדה שלך כשאתה לא כאן?" הוא צעק, "למה לכל אחד שמסתובב בתחנה יש גישה לעכברונים ממלאי משאלות?"

"מי זה היה הפעם?" שאלתי.

"פלוטו."

"פלוטו?" שאלתי, לא זכור לי מדען בשם הזה.

"פלוטו, הכלב של דוקטור יאמאמוטו. הוא אימן אותו במיוחד לחיפוש מכרסמים והביא אותו איתו בטיסה לפני שבוע."

"כלב? תן לי לנחש-"

"חוץ ממכרסמים הוא הצליח למצוא גם את כלובי העכברונים. ואז התחשקה לו עצם. וחבר לחלוק איתו. ואז עוד עצם."

נכנסתי למעבדה והתיישבתי. "המצב יצא משליטה."

"אתה יכול להיות בטוח שהמצב יצא משליטה. אני רוצה שתבנה נהלי בטחון מחמירים לגישה לעכברונ-"

"נהלי בטחון לא יעזרו כאן," קטעתי אותו. "המואד'דיבים עושים רק נזק ואי אפשר לשלוט עליהם. נמאס לי לחקור מה המשמעות של עוד משאלה חסרת מחשבה." עצרתי לנשימה עמוקה. "הלוואי שלא היינו בכלל מגלים שהם יכולים למלא משאלות."

דני קם מהכסא בחטף. "לא-" אמר, באמצע המשפט שלי, לפני שכל שדה הראייה שלי התמלא בנצנוצים חזקים.

אגרבה היא פלנטה שחורת שמש, המקיפה את הכוכב לופי ה'.