"סוקה בלאט!" הרעים אלכסנדר – סשה – במבטא רוסי כבד.
"מה קרה?" שאל יחיאל, שנכנס באותו רגע לאוהל המטבח של המוצב. אלכסנדר, רוסי בלונדיני המתנשא לגובה מטר ותשעים, הפך והשליך ארגזי קרטון לכל עבר.
"שוב אין סנדוויץ' חביתה," התלונן אלכסנדר. "נמאס לי ליות אחרון בקו אספקה!"
יחיאל, שלמד אצל המורי כשהיה צעיר, נחרד כששמע את המבטא של אלכסנדר מתעלל בשפה העברית. בעבר חש בושה בגלל הפאות שהמשיך לגדל בצבא, אפילו שהאמונה שלו התערערה עם הזמן.
"בני זו-"
השירות בבסיס הזה משנה אותי, חשב יחיאל. בבית בחיים לא הייתי מקלל. יחיאל בלע את רוקו.
"טוב, למה ציפית? אנחנו כאן כבר חצי שנה ומעולם לא היה סנדוויץ' חביתה בבסיס."
"פיזדץ! הבסיס הזה! המדבר הזה! המגדל הזה! הגדר הזאת! הגבול הזה! הכפר הזה!" השיב אלכסנדר.
גיא, הסמל של הבסיס נכנס לאוהל המטבח. ללא מילה הוא התקדם לעבר הארגזים הזרוקים ושלה מתוך אחד מהם סנדוויץ' גבינה צהובה, שללא ספק שהה במחסן צבאי כלשהו הרבה, הרבה – הרבה – יותר מידי זמן לפני שהגיע לבסיס.
הוא התיישב ובחוסר חשק ניכר, קרע את עטיפת הפלסטיק והחל ללעוס. יחיאל לא ידע איך גיא הגיע למקום שכוח אל הזה. אבא שלו היה טייס בחיל האוויר. וגם אם גיא הצהיר שהוא סירב ללכת למיוני טיס, מה הוא עשה שהביא אותו לכאן?
יחיאל החליט לוותר על ארוחת הבוקר והתיישב ליד גיא.
"לא," אמר גיא לפני שיחיאל הספיק לפצות את פיו. "אין לי שום דרך להביא לכאן משהו שונה ממה שמשאית ההספקה מביאה לנו. ניסיתי להעלות את זה למ"מ, למ"פ, למג"ד, למח"ט ולפיקוד. ואפילו לכמה אנשים שלא נמצאים בשרשרת הפיקוד. הבסיס שלנו לא מספיק חשוב וממש רחוק מידי מכדי להתאמץ בשבילנו."
"אני מתחיל להסכים עם סשה" ענה יחיאל. מתעלם משצף הקללות ברוסית שמילא את האוהל. "הבסיס הזה מיותר לגמרי."
"אתה יודע שלא שואלים חפ"שים כמונו מה נחוץ ומה לא," השיב גיא מתענה מכל ביס שנאלץ לקחת מהסנדוויץ' שבידיו. "יש כפר ליד גבול וזה התפקיד שלנו לשמור שלא קורה בו שום דבר חשוד."
"אני כאן חצי שנה ולא קרה פה כלום," אמר יחיאל "וממה ששמעתי מהחבר'ה שהחלפנו, בכל השירות שלהם לא קרה כאן כלום. סתם כפר חסר שם, במדבר בסוף העולם ואיזה גאון החליט לתקוע כאן גבול ואותנו פה בגללו."
"נכון." גיא לא ניסה כלל להכחיש. "אם סיימת לאכול, לך תעיר את דביר בעמדת תצפית. בואו נראה שאנחנו לפחות מנסים לעשות כאן עבודה רצינית."
"כן הסמל" ענה בחיוך ונעמד. הוא הכין את עצמו ליציאה מהאוהל לחום המדבר שבחוץ ועדיין כשצעד החוצה החום היכה בו כמו דבר מוחשי. בתוך שניות הרגיש שהוא מזיע כולו במדים. הנשק התחיל להתחמם והיה לא נעים לאחוז בו, אבל בגלל פקודות הכוננות המתמדת הם היו חייבים לשאת איתם נשק בכל עת.
כל הבסיס היה מורכב ממגדל תצפית, בור ספיגה לצרכים, אוהל מטבח, אוהל מגורים ומגדל תצפית עם ציוד קשר. המגדל המיושן והגבוה שלט על כל השטח מלמעלה. בכל הבסיס היו ארבעה חיילים. יחיאל טיפס במדרגות המגדל, מתעלם מהשלט הדהוי "חייל! טפס בזהירות. המדרגות חלקות כשהן רטובות."
הוא הגיע לראש המגדל, מתנשם מעט והופתע למצוא את דביר ער ומביט במשקפת לעבר הכפר.
כל חייל חדש שהגיע למ.ק. 552 והתחיל לתפוס משמרות תצפית במגדל שיחק במשקפת. זאת הייתה דרך מצויינת להעביר את הזמן. לפחות בהתחלה. את שאר הזמן העבירו בשינה והעמדת פנים שהם צופים לעבר הכפר.
בכל אופן, דביר לא היה חייל חדש בבסיס. כחוש, מרכיב משקפיים, זיכרון כמעט צילומי והצטיינות בקורס קשרים היו מה שהובילו אותו לכאן לפני שמונה חודשים.
"מה קרה?" שאל יחיאל בהלצה "ראית משהו חריג?"
"כן." השיב דביר לא מסיר עיניו מהכפר. "קורה שם משהו מוזר."
"מה קורה?" שאל יחיאל מרצין ברגע.
"רכבים בלתי מזוהים נכנסו אל הכפר," ענה דביר. "בלי מספרי רישוי. ג'יפים, משאיות פתוחות ורובים. הם עוברים ברחובות, מוציאים אנשים מהבתים. נראה שהם מחפשים משהו."
"שיט! הודעת למישהו על זה?" שאל יחיאל בדאגה.
דביר שהיה כל כולו מרוכז במתרחש בכפר ענה בהיסח הדעת "לא."
"לעזאזל איתך" אמר יחיאל והרים את הקשר.
"קודקוד ברזל מעמדת עורב! זה לא תרגיל! פעילות חשודה בכפר!"
מספר דקות חלפו עד שהתקבלה תגובה.
"כאן קודקוד ברזל, על מה אתה מדבר?" קרקש הקשר.
"גיא!" יחיאל כמעט צעק לקשר "רכבים חשודים בכפר, אנשים מסתובבים שם עלי רובים. מה עושים?"
"אין לי מושג" נשמע התגובה המתכתית מהקשר. "אני אעלה מול הפיקוד ואעדכן אתכם. מרגע זה העמדה תמיד מאויישת, וכולם על ציוד מלא. זוז!"
כמה שעות לאחר מכן כולם נאספו במגדל. גיא עמד לפני כולם, מבט מתוח על פניו.
"קיבלנו הוראות מהפיקוד. אנחנו צריכים לחצות את הגבול, לתצפת על הכפר מקרוב ולהבין מה קורה שם."
כולם התפרצו בבת אחת.
"זה מטומטם!"
"מי הדביל שחשב שאנחנו כשירים לפעולה כזאת?!"
"פיזדץ'!"
"אני יודע שזה לא מה שציפינו, אבל משהו קורה שם וזה התפקיד שלנו לברר מה ולדווח אם זה מסכן את העורף" הסביר גיא.
"אבל לחצות את הגבול?" שאל דביר. "זה לא יוביל לאיזו תקרית בינלאומית?"
"רק אם ניתפס" השיב גיא במשיכת כתפיים. "קיבלנו פקודה ישירה לא להיתפס."
"יום אחד" אמר אלכסנדר "אתה תיקח אותי לפיקוד ותראה לי פנים של אידיוט שחושבים שפקודה כזאת תעבוד".
"חושב סשה" תיקן אותו יחיאל. "אידיוט חושב, אידיוטים חושבים."
"אני יודע מה אני אומרת" סיכם אלכסנדר.
"בכל מקרה" ניסה גיא להחזיר את השיחה למסלולה. "אנחנו נצא בלילה. הליכה מבצעית מכאן ועד לכפר, ובתוך חצי שעה עד שעה אנחנו בקצה הכפר. נשקיף כמה שעות, אם נצליח אולי אפילו נשמע משהו ונעוף משם. לא מבצע מורכב."
"מילים אחרונות מפורסמות" אמר דביר.
"אני מביא מא"ג" אמר אלכסנדר.
דביר קבר את פניו בידיו "הלך עלינו".
הדרך לכפר, למרבה הפלא, עברה ללא אירועים חריגים. כל הארבעה הגיעו לקצה הכפר, הסתתרו מתחת לרשת הסוואה והחלו תצפית, לנסות לפענח מה מתרחש בו.
רכבים רבים נעו ברחובות. בכולם אנשים חמושים, סימן ההיכר היחיד שבידל אותם מהתושבים היה מעין בנדנה זהובה שנקשרה על גופם.
כל כמה דקות אחד הרכבים עצר בפתחו של בית כזה או אחר, הנוסעים בו נכנסו פנימה, הוציאו לרחוב את כל הנמצאים בו ומיד אחר כך את כל מה שהיה בו. ערימות של רהיטים שבורים נחו ברחובות. בגדים זרוקים, מזרונים, תמונות, שטיחים. חיים שלמים שנזרקו כלאחר יד לרחוב. היו כאלה שניסו להחזיר את רכושם חזרה לאחר שאנשי הבנדנה סיימו את מעשיהם ולא נראה שנתקלו בהתנגדות.
כולם צעקו, פחד ופאניקה שלטו ברחובות.
"מישהו מבין על מה הם צועקים?" שאל גיא.
"הם מחפשים משהו" ענה דביר.
"נראה לך?" שאל גיא בציניות.
"היי! אתה שאלת" התגונן דביר.
"הם מחפשים חפץ עתיק. סוג של בקבוק אני חושב" אמר יחיאל.
כולם הביטו בו בהפתעה.
"השפה שלהם דומה קצת לתימנית. זה לא בדיוק אותו דבר אבל…"
"נו! תמשיך" פקד גיא.
יחיאל האזין דקה ארוכה.
"הם איבדו משהו. מישהו שגר בכפר, גנב מהם משהו חשוב לפני שהספיקו להשתמש בו. ג'יני?" המילה האחרונה נאמרה בשאלה.
"מה?" התפרץ גיא. "אין סיכוי שזה מה שהם מחפשים."
"הם אומרים את זה די הרבה," התעקש יחיאל.
"טוב, אנחנו יודעים מה קורה פה" קטע דביר את הוויכוח "אפשר ללכת הביתה?"
"אבל לא יורה מא"ג!" התנגד אלכסנדר.
"ברור לך שזאת הסיבה הכי דבילית בעולם להישאר כאן, נכון?" שאל דביר בכעס.
"זאת סיבה דבילית…" הסכים גיא מהורהר. "אבל, אולי אם נמצא את הבקבוק בעצמנו…"
"מה?" התפלא דביר. "אתה בעצמך אמרת שזה שטויות."
"תשמע, יכול להיות שזה שטויות, אבל אם זה אמיתי?" השיב גיא בהתרגשות. "תחשוב מה נוכל לעשות עם ג'יני עם משאלות! נוכל… נוכל…. לרפא את כל המחלות בעולם! לסיים את כל המלחמות ולחזור באמת הביתה לא לבסיס המסריח הזה ולהיות תקועים פה עוד שנה-שנתיים עד שיחליפו אותנו. את מבין את זה?"
"יחיאל" דביר פנה ליחיאל "תעזור לי פה."
"יש לא מעט אזכורים בגמרא לשדים ומשאלות, אז גם המקורות תומכים בזה."
"גם אתה?" דביר נראה המום.
"סשה?"
"אני עוד לא יורה מא"ג" סיכם אלכסנדר. "וגם משאלות זה טוב."
כמה דקות לאחר מכן, הצוות קיפלו את רשת ההסוואה ועמדו במעגל.
"ברור לכולם שאנחנו חורגים פה לחלוטין מהפקודות שקיבלנו?" שאל גיא.
"ברור."
"כן."
"דה."
"ואם זה מגיע לחקירה ותשאול כולם סגורים על הסיפור כיסוי?"
כולם השיבו בחיוב.
"ולא משנה מה יציעו לנו בתמורה ואיזה שוחד ינסו לתת לנו אף אחד לא יסכים לשרוף את החברים שלו, נכון?"
כולם ענו בהסכמה.
"נכון דביר?" הדגיש גיא.
"כן! כן! למרות שאני עדיין חושב שזו משימה דבילית, אין סיכוי שהבקבוק או הג'יני הזה קיימים ואנחנו סתם נכנסים לאזור סכנה בלי סיבה" התלונן דביר.
"שמעתי את ההתנגדות שלך והיא נרשמה בפרוטוקול" ענה גיא בחצי חיוך.
"לא ברור לי עדיין איך אנחנו מתכננים למצוא משהו, שכל האנשים שמחפשים שם לא מצאו עד עכשיו?" שאל יחיאל.
"זה פשוט," השיב גיא מחייך. "לנו יש אמצעי סודי שלהם אין."
כולם הביטו בו בבלבול.
"לנו יש את דביר."
"מה?" אמר דביר עדיין מבולבל.
"אתה מתצפת על הכפר הזה חודשים, אתה זוכר כל דבר שראית, אם אתה הייתה גנב שרוצה להחביא משהו במקום שאף אחד לא ימצא. איפה היית מחביא אותו?" שאל גיא.
"אווו" אמר דביר כשההבנה שקעה. "תן לי רגע."
כולם עמדו סביבו והביטו בו בציפייה.
"אני יודע!" הכריז אחרי כמה דקות בהן עבר בזכרונו על שעות של צפייה בכפר. "המחסן הנטוש, זה שהתמוטט."
"על מה אתה מדבר?" התפלא גיא. "הם בטוח חיפשו שם."
"ברור שהם חיפשו שם, אבל מה שמעניין אותנו זה הבית שלידו" הסביר דביר. "לא הרבה יודעים את זה, אבל לבית ליד היה מרתף חיצוני, ופתח הגישה שלו היה בצד של המחסן. המחסן שהתמוטט מסתיר את הפתח אבל הוא שם."
"אני סומך עליך עם זה" אמר גיא.
"לפחות זה רק חיפוש רגוע" אמר יחיאל.
רעם יריות נשמע מכיוון הכפר.
"סליחה."
כדי להסתנן לכפר הם ארבו לחמושים, קשרו אותם בתוך בית נטוש ולקחו להם את הבגדים והנשק. הכפר נבנה בצפיפות, עם סמטאות ודרכי עפר. מבנים ריבועיים וגגות שטוחים המתאימים למזג המדברי. כמעט ולא היו קישוטים או אנדרטאות בכפר.
דביר הוביל את הקבוצה ובכל פעם שנתקלו בחמושים אחרים, יחיאל מלמל משהו בתימנית והמשיך ללכת כאילו הכל כרגיל.
"יש לך כבר מושג מי האנשים האלה?" שאלה גיא.
"איזה כת שמעריצה ג'יני" השיב יחיאל. בכל פעם שאנחנו פוגשים אחרים אני אומר משהו בסגנון "השד שבבקבוק ימלא משאלותנו."
"הם לא מחוברים לעולם הא?" שאל דביר.
"מזכיר לך אתה פה מחפש בקבוק וג'יני בדיוק כמו הם" אמר אלכסנדר בחיוך.
"צודק," ויתר דביר.
"שקט!" פקד גיא. "עד עכשיו הם רק ירו באוויר אבל אני לא אוהב את המצב הזה ואני מרגיש, שהכל רק יחמיר מכאן והלאה."
כעבור כמה דקות הם הבחינו בחמושים מאיימים על משפחה ברחוב. החמושים צעקו ונופפו ברובים. אב המשפחה התחנן, הילדים בכו.
"הדבר החכם לעשות זה להתעלם ולהמשיך ללכת" אמר דביר.
"הדבר הנכון לעשות זה לעזור להם" השיב גיא.
יחיאל פשוט התקדם לעברם.
"שיט!" אמר גיא.
החמושים החלו לצעוק על יחיאל ולכוון את הרובים לעברו.
יחיאל גמגם תשובה, הנשקים משכיחים ממנו את מעט התימנית שעוד זכר.
"אין זמן. תעשו בלאגן ורעש!" פקד גיא.
הם התחילו לירות באוויר ולעבר הסמטא הקרובה – לאחר שווידאו שאין שם אף אחד. הם צעקו והצביעו. יחיאל זינק לרצפה בעוד החמושים נבהלו, ירו מספר כדורים מעליו והחלו לרוץ לכיוון הסמטא. בני המשפחה ניצלו את הבילבול וברחו. שאר הצוות רצו ליחיאל, הרימו אותו מהרצפה והחלו לרוץ אחרי דביר שתפס את ההובלה פעם נוספת.
"יחיאל!" כעס גיא. "אני בעד לעזור! אבל עם תוכנית! לא סתם ללכת קדימה!"
"סליחה" התנצל יחיאל.
"דביר! עוד כמה זמן?" שאל גיא.
"זה ממש פה מעבר לסיבוב."
עברו את הסיבוב והגיעו לכיכר פתוחה ושטוחה בין מספר בתים והמחסן שהתמוטט, שלושה רכבים חנו בכיכר ולפחות עשרה אנשים חמושים נחו על הרכבים או חיפשו בין ההריסות של המחסן.
"שיט! שיט! שיט!" קרא גיא. "אנחנו חייבים להרחיק אותם מכאן."
"אני יורה מא"ג!" אמר אלכסנדר בחיוך.
"בסדר" וויתר גיא. "תמצא לך נקודת גובה עדיף עם מסתור. תירה לכל כיוון, תעשה כמה שיותר בלאגן שיעופו מפה אבל אל תפגע בחפים מפשע! אנחנו כאן בשביל הבקבוק!"
"כן, כן! אני יורה מא"ג! לכל מקום!" חייך אלכסנדר והתרחק מהקבוצה.
"כדאי שהבקבוק הזה יהיה שווה את זה" מלמל גיא לעצמו.
"אני מזכיר, שאני בכלל הייתי נגד כל הרעיון הזה" אמר דביר.
"זה ממש לא הזמן להגיד אמרתי לך," השיב גיא בכעס.
"אני אחכה" הבטיח דביר.
הם המתינו מספר דקות עד שצרורות החלו להישמע באוויר הלילה. אי אפשר לטעות בקול של מא"ג. החמושים מיהרו לעלות לרכבים ולנסוע בזהירות בסמטאות הצרות לחפש את מקור הירי.
"דביר תוביל!" פקד גיא.
לקח להם מספר דקות לעקוף את ההריסות ולמצוא את הדלת למרתף. הם הבחינו שהמנעול החיצוני נשבר וחריצים בדלת העידו שפתחו אותה לאחר שהמחסן התמוטט.
"נשקים שלופים, מדברים לפני שיורים" הנחה גיא.
גיא פתח את הדלת, יחיאל ירד ראשון אחריו דביר וגיא במאסף.
המרתף היה חשוך ועמוס רהיטים עתיקים, שאריות של ציוד מכני ישן וחומרי בניה וצבע. בקצה המרוחק ניתן היה להבחין במקור אור קטן.
הם צעדו חרש עמוק יותר לתוך המרתף המאובק והבחינו באדם רוכן על שידת עבודה אוחז בידיו בקבוקון זהב מעוטר אבני חן.
יחיאל פקד על האיש לעצור וכיוון עליו את הנשק. האיש קפא במקומו. הוא פנה להביט בהם ונראה שזיהה שאינם חברי כת. הוא מיד החל לדבר במהירות.
"מה הוא אומר?" שאל גיא.
"הוא מדבר ממש מהר מידי," ענה יחיאל. "הוא היה חייב להרחיק את הבקבוק מהכת כי באמת יש בו ג'יני והם רק חיכו למנהיג שלהם שיבוא להביע משאלה. בינתיים אלה שמצאו את הבקבוק הביעו משאלות קטנות וטיפשיות אבל הם לא ידעו שזה מרגיז את הג'יני והוא נשבע לנקום בכולם."
"טוב, תגיד לו שיתן לנו את הבקבוק. אנחנו ניקח אותו מכאן, ככה שאף אחד לא ימצא אותו."
האיש התנגד בתוקף אחרי ששמע את המילים.
"הוא לא בעמדה לשאת ולתת או להתנגד!" אמר גיא. "אנחנו לחוצים בזמן!"
יחיאל ניסה עוד כמה דברים אבל האיש המשיך לאחוז בבקבוק ולהתנגד בתוקף.
גיא התקרב אליו והלם בראשו עם קתהנשק, האיש צלל לקרקע.
"מהר!" שמישהו יביע משאלה רק לראות אם החרא הזה אמיתי ואת השאר נבקש כבר בבסיס" אמר גיא בעודו בודק שהאיש לא נפגע באופן קשה.
יחיאל ניגש לבקבוק ופתח אותו.
יצור מוזר, שנראה כאילו היה עשוי מעשן, אדים וחול הופיע במרתף. אוזניו מחודדות, שיניו חדות ומבט מרושע נסוך על פניו.
"אני לא מאמין!" קרא דביר.
היצור דיבר בשפה מוזרה בעודו מביט ביחיאל.
"אין לי מושג מה הוא אומר" אמר יחיאל.
"זה לא משנה" אמר דביר. "האיש כאן אמר שהם עדיין יכלו לבקש משאלות אז הוא כנראה מבין אותך. תבקש משהו שיעשה טוב למישהו רק שנראה שזה עובד ונעוף מכאן!"
"מה לבקש?" שאל יחיאל.
"זה לא חשוב!" צעק גיא. "משהו שיעשה טוב לאנשים. רק תבקש כבר!"
מחשבה על משהו שיעשה טוב לאנשים מיד חלפה לו בראש. הוא אפילו לא הספיק להגיד אותה בקול רם והיצור המוזר דיבר, ואורות כחולים וזהובים בקעו מידיו.
"אני מניח שזה עבד" אמר חלושות.
הוא סגר את הבקבוק והיצור נעלם.
"מהר!" פקד גיא. "אנחנו יוצאים מפה!"
הם חוץ את המרתף הקטן בריצה, יצאו החוצה והגיעו לכיכר כשאורות רכבים האירו אותם.
"שיט! רוצו!"
צעקות ממספר כיוונים, שאגות של רכבים דוהרים לעברם וצמיגים חורקים.
"הם תופסים אותנו!" צעק דביר "אין לנו סיכוי לברוח!"
"רוץ!" צעק גיא.
יריות החלו להישמע מאחוריהם, חורים נפערו בקירות הבתים סמוך אליהם.
ואז צרור של מא"ג נשמע מעליהם. אלכסנדר שיפר עמדות והחל לירות לכיוון הרכבים הרודפים.
הירי גרם לרכבים לעצור מיד ולהפנות את נשקם כלפי מעלה. הם החלו לסגת, לא בטוחים אם לירות לכיוון הגגות או לכיוון הבורחים.
"סשה יא מלך!" צעק יחיאל, בעודו עוצר ומביט לגג המבנה הסמוך.
יריה אחת אחרונה נשמעה מכיוון הרודפים. כדור בודד אחד. הכדור עשה את דרכו לאורך הסמטה, כמו בהילוך איטי… ופגע בבקבוק הזהב שיחיאל אחז בידו, מנפץ אותו לאלפי רסיסי זהב.
זעקה הדהדה בסמטה. תחושה, שדבר קסום שמילא את העולם אבד ממנו לנצח.
מיד לאחר מכן, תחושת פחד מילאה את האוויר. היצור המוזר והערפילי הופיע בסמטה. הוא פנה מיד לעבר הרודפים. מבט הרוע שעל פניו התחלף בשמחה והוא הסתער לעבר החמושים ברכבים.
"אני לא מאמין שאיבדת-" החל דביר לזעוק.
"אין לנו זמן לזה!" צעק גיא. "זוזו מפה לפני שהדבר הזה מסתובב אלינו! סשה! חדל אש ורוץ!"
"כן מפקד!" נשמעה התשובה מהגג וקולות המא"ג פסקו.
הם רצו כל הדרך לבסיס, עוצרים רק לרגע אחד לעזור לדביר שכמעט התמוטט מתשישות.
בעוד גיא ואלכסנדר הרימו אותו הוא מלמל "אמרתי לך…"
* * * * *
בבוקר הם עמדו כולם, בח' מסודרת בחצר המסדרים של הבסיס.
מסדר בושה בראשות סגן משנה עמיעד חורון. עמיעד היה הקצין הממונה על הבסיס. אבל, בהיותו קצין הוא היה יכול לשהות בבסיס הפלוגתי ולהגיע למ.ק. 552 רק כשחש שיש צורך.
הוא הביט בכולם במבט כה מתנשא, שיחיאל הבין מדוע האחרים הוסיפו לתיאור שלו, "הקצין שבטוח שהשמש זורחת לו מהתחת".
"אז אתה אומר שאחרי ההפרעה שדיווחתם עליה לפיקוד," שאל עמיעד קולו נוטף ארס "חציתם את הגבול בהתאם לפקודות. הבחנתם בחמושים מבצעים חיפוש בכפר ומכיוון שלא רציתם לבזבז את זמן הפיקוד, נשארתם בתצפית עד הבוקר ולאחר מכן חזרתם לבסיס מבלי שקרה דבר חריג נוסף לדווח עליו?"
"כן המפקד!" השיב גיא.
"לילה שלם של תצפית ואין לכם כלום?" שאל עמיעד בחוסר אמון.
"כן המפקד!"
"והשרשיר מא"ג החסר?"
"ירינו אותו במטווח שבוע שעבר ושכחנו לדווח עליו, המפקד" הסביר גיא.
"אתה תעלה על זה למשפט, על זלזול בציוד ודיווח שווא."
"כן המפקד!"
"למישהו אחר יש משהו נוסף לדווח לי?" שאל, פונה לשאר הצוות במסדר.
"לא המפקד!" השיבו כולם.
"טוב, אז זה מסכם את הצד שלכם באירועי הלילה" אמר. "מתברר, שהייתה איזו הפיכה מקומית אלימה וקבוצת חמושים המקבילה יותר לכת חוסלה על ידי כוח מתחרה אחר. אין לנו ידיעות נוספות על התקרית ולמען האמת, אין לנו את כוח האדם להקצות כדי לברר מידע נוסף על כוחות שוליים כאלה."
הוא המתין רגע נוסף, בודק אם לדבריו יש השפעה כלשהי על החיילים העומדים בהקשב לפניו. משלא זכה לתגובה המשיך.
"דבר אחרון, בניגוד לכל הגיון בריא אבל, מכיוון ואין טעויות בצבא, משאית ההספקה תחל מהיום את הסבב שלה במ.ק. 552. אז מהיום תצפו לאספקה נוספת לאוהל המטבח. משוחררים."
"סליחה" מלמל יחיאל לעבר כולם, בעודו לוקח סנדוויץ' חביתה ממשאית האספקה.