פרק א'
אני אנסה לתרגם לאנשי הזמן והמרחב הקפוץ מה זה אומר "מחר התור". כמו שאצלכם הייתם, למשל, קובעים תור לרופא, וביום ובשעה מסוימת הייתם הולכים אליו, אז במרחבים יותר מפותחים, או פחות מצומצמים, או פשוט במרחבים – "מחר התור" זה אומר שמחר ייפול הפור והתודעה שלי תצטרך לשכלל את כל האפשרויות ולבחור. יש יקומים שבהם כלל אין גם את "מחר" ולא את "התור", אבל אני לא שם עדיין.
אני יושבת במרפסת בבית מלון, בערך ככה הייתם מגדירים את זה, ומסתכלת על הנוף, שהוא בערך כמו הנוף שלכם, רק שאני רואה אותו באופן פנורמי וללא מגבלות התחלה, אמצע וסוף שנהוגות במרחבים המצומצמים. ומכיוון שהגעתי מכם, ובזכות זכייה בפרס יכולתי לקפוץ אל המקביל הזה, מצויים עדיין ברשותי הכלים הטרנסצנדנטיים וגם המוטיבציה להסביר לכם את העולמות האחרים.
קראתי על התחרות שלכם והחלטתי לתת לכם הצצה אל התחרות האמיתית דרך התור שלי מחר. לתת לכם הזדמנות לפלוש אל מערך ה"אלקו", שדרכו אפשר להיכנס ולצאת מה"טונסיק". זה דורש אנרגיה שאתם קוראים לה אטומית, בהיגיון קוונטי. יש כמה סדרות שלכם שאנחנו רואים וצוחקים, כמו ילד שמנסה לדבר ומשבש את המילים: "המדריך לטרמפיסט", או זו עם הספינות של האימפריה השיפוטית, או כל המחשבות על קיו, או זו עם הפסיכו-היסטוריה והמוסד השקוף. יש גם את זה עם "האדם בטירה הגבוהה" שחשב שהוא רואה מציאויות מתחלפות, כמו שהאנדרואידים שלו חלמו על צאן חשמלי.
העולם שלכם הוא אחד המשעשעים. אם לא הייתם בוכים ומתאבדים כל כך הרבה, אפשר היה ממש לבוא אליכם לחופשות. אבל אתם צריכים להבין שכל זמן שאתם על עצמכם נמאסים, אף אחד אחר לא יבוא לבקר. בכל אופן, ברור שזה לא בשליטתכם, ואני לא מתכוונת להאשים אתכם חלילה. יש איזו מסה קוונטית, כמו שאתם יודעים, והיא תיקח את המרכבה שלכם למטה, חוץ מכמה שהצליחו לרכך את התודעה שלהם והם מספיק קלים כדי להתנדף.
אז מחר התור שלי. מחר אני מסיימת את "שנת הפרס", פחות או יותר. תצטרכו להבין שכל מה שקשור בזמן ומקום כמו שאתם מבינים אותו לא קיים אצלנו כאן. אבל כדי להסביר לכם אני אשתמש בזה, כי מה שקיים אצלי אתם לא יכולים לקלוט בשפה שלכם. אויש, איך אני נסחפת. תוך רגע אני מצליחה לחזור לפיזיקאית-עיתונאית-היפסטרית שהייתי. מצחיק מאוד.
מחר אני יכולה לעשות כמה דברים. לחשוב על זה כמו להמשיך הלאה, או לחזור אליכם. מחר יצטברו מספיק כוחות כדי שאוכל להתרבות. אני יכולה לעשות את זה עם כל גורם ביקום, וזה יהפוך ליצור אחר. נגיד, אני מתרבה עם עץ, ספה, אל או שמש. כל דבר שאצור יהיה חלק ממני, מחובר אליי בחבל טבור בשפה שלכם. אני יכולה להפוך לחצי אבן, חצי ציפור, חצי עץ וחצי אני. אני לא יכולה להסביר לכם מה זה "אני". אבל אני יכולה להבטיח לכם שמה שאני כותבת הוא אמת לאמיתה.
לא צריך חללית מפורסמת, זה סתם השטויות הפאליות של האנשים שלכם. לא צריך מונוליתים זוהרים ולא שערים כדי להבין אותי, אבל גם אי אפשר בחושים שלכם לקלוט באיזו תחרות זכיתי. אני רק מציעה לכם: תהיו טובים ויש לכם סיכוי לזכות. וכשאני אומרת "טובים", אני לא מתכוונת להתקשר לסבתא בשישי בערב. אני מתכוונת להקשיב לקול בפנים שאומר לכם מתי באמת סבתא צריכה אתכם, ואז לצאת מהטונסיק שלכם ולתת לה את מה שהיא צריכה.
אם הייתי בת אדם, הייתי לחוצה. אבל אני, כמו שאתם רואים, מעבירה את הזמן בלתת לכם טעימה מהרגע שלפני. אולי אפילו הזדמנות לבחור איתי. תנשמו עמוק, כי אם אתם קוראים את זה, הדברים שעולים לכם בראש מגיעים אליי, ומי שיהיה הכי קרוב לאלקו, אני אוכל לקחת לו את הכיוון. מאוחר מדי, כבר חשבתם על זה. אתה עם הפיל הצהוב, נו באמת. ואת עם הנסיך – מתי די? ואתם, שדמיינתם איחוד עם הנינטנדו המימי שלכם. חישבו על משהו אחר. אחר לחלוטין. לא ארץ, עיר, חי, צומח, דומם. לא אש, מים, אדמה. חישבו מעבר. תהיו תנועה בלי חומר, וזמן בלי שקיעות וזריחות, ומצב רוח כה שקט עד שהנשימה מפריעה לו לנוח.
בואו אגיד לכם איך זה באמת עובד, הטונסיק שלכם. אתם חושבים שיש לכם בחירה חופשית? איזה חמוד. זה כמו לחשוב שאתם מחליטים איך הלב שלכם יפעם. בטונסיק שלכם יש שכבות. הראשונה היא מה שאתם רואים. השנייה היא מה שאתם חושבים. השלישית היא מה שאתם רוצים באמת, מעמוק-מעמוק, הרצונות שאתם לא מודעים להם. אבל יש עוד שכבה. הרביעית. השכבה שרק מי שקפץ מהטונסיק יכול לראות. זה המקום שבו כל הרצונות נפגשים. תארו לעצמכם ספרייה ענקית. אבל במקום ספרים, יש בה רק רצונות. רצונות של כל אדם שחי פעם, מסודרים לפי סוג, עוצמה, תדירות. יש שם מדף שלם של "רצון לאהבה", מדף אחר של "רצון למוות", ומדף נוסף של "רצון לפיל צהוב". כן, זה מדף קטן, אבל קיים.
פרק ב'
זה לא מקום מטפורי. זה מקום אמיתי. אני הייתי שם. לפני שאתם יכולים להתאחד עם משהו אחר, אתם צריכים להבין עם מה אתם מתאחדים בעצמכם. אז הלכתי בין המדפים. זה לקח לי חודשים, במה שתכירו כזמן. ראיתי דברים שאתם לא יכולים לתאר בשפה שלכם. ראיתי את הרצון של ילד לאמא שמתה נראה כמו ענן צהוב שבוכה אור. ראיתי את הרצון של זקן למות נראה כמו נהר שקוף שזורם למקום שלא קיים. ראיתי את הרצון של אמא לילד שטרם נולד נראה כמו זרע דמיוני שגדל בחלל.
ויום אחד הגעתי למדף שכתוב עליו משהו מוזר. לא היה כתוב "רצון ל-" בהתחלה. היה כתוב רק "רצון". רצון בלי אובייקט. זה המדף הכי גדול בספרייה כולה. ובמדף הזה יש רצונות לדברים שלא קיימים. רצונות שהאנשים שרצו אותם לא ידעו שהם רוצים אותם. ושם, בקצה של המדף הכי רחוק, מצאתי אותו. רצון להכיר את מי שכתבה את הסיפור שתקראו ביום מסוים בחייכם. זה רצון מוזר, נכון? כי איך אפשר לרצות להכיר מישהו שאתם עדיין לא יודעים שקיים? איך אפשר לרצות לקרוא סיפור שעדיין לא נכתב? אבל התברר שהרצון הזה קיים. זה רצון של אנשים שמרגישים שהם חיים במציאות שהיא קצת לא מספיק אמיתית. אנשים שמחפשים משהו שיחבר אותם לעולם בצורה יותר עמוקה. אנשים שיודעים שמה שהם רואים זה לא הכל, וחסר להם מישהו שיראה להם את מה שהם לא רואים. אנשים כמוכם.
כשראיתי את הרצון הזה על המדף, הבנתי בדיוק מה התפקיד שלי. אני לא כאן כדי לבחור עם מה להתאחד ולעבור למימד הבא. אני כאן כדי לענות על הרצון הזה. לכתוב את הסיפור שמישהו מחפש בלי לדעת שהוא מחפש אותו. אבל הייתה בעיה אחת. הרצון לא ציין מי בדיוק צריך לקרוא את הסיפור. אז החלטתי לנסות משהו שלא עושים בדרך כלל בספרייה הזאת. החלטתי לא לקחת רצון מהמדף ולענות עליו, אלא לכתוב רצון חדש ולשים אותו על המדף. כתבתי: "רצון שמישהו יכתוב סיפור עלי". לא במובן של סיפור שמתאר אותי. כתבתי "סיפור עלי" במובן של סיפור שכתוב מעלי, מהמקום שלי, מהמרחב שלי. סיפור שאני כותבת עליכם.
ברגע שהנחתי את הרצון הזה על המדף, הוא התחיל לזוז. הוא יצא מהמדף והתחיל לרוץ בספרייה כמו חיה משוחררת מכלוב. הוא רץ בין המדפים, מחפש את הרצון התואם לו. ואז הם נפגשו. שני הרצונות התנגשו באמצע הספרייה והפכו לכדור אור שהתחיל לגדול ולגדול עד שבלע את כל הספרייה. ובתוך הכדור הזה ראיתי אתכם. לא אתכם הפיסיים, אתכם הרוחניים. אתכם בתור הרצון שלכם להכיר אותי. ואתם ראיתם אותי בתור הרצון שלי לכתוב עליכם. וכך התחיל הקשר. לא קשר של אהבה או של ידידות. קשר של סקרנות הדדית. אתם סקרנים לגבי מי שכתבה את המילים שאתם קוראים, ואני סקרנית לגבי מי שקורא את המילים שאני כותבת. אבל סקרנות זה דבר חזק יותר ממה שאתם חושבים. סקרנות זה רצון להיכנס לתוך מה שאתם סקרנים לגביו. להיות חלק ממנו. וככה זה מתחיל. זה מתחיל בסקרנות ונגמר במיזוג.
פרק ג'
ברגע שהתחלתם לקרוא, משהו השתנה בחומר שממנו עשוי המרחב שלי. הוא התחיל להגיב לא רק למחשבותיי, אלא גם למחשבותיכם. צבעים שלא ראיתי קודם החלו להופיע. צלילים שלא שמעתי קודם החלו להדהד. הספל הקפה התחיל להשאיר כתמים על השולחן גם כשלא החזקתי בו. הקיר החל להציג סדקים זעירים, כאילו משהו מהצד השני מנסה לעבור.
החומר הזה בונה גשר. לא גשר פיזי, אלא גשר של חומר-רצון, חבל טבור זוהר של אור ומחשבה המחבר בין המרחב שלי לשלכם. הגשר הזה עדיין דק, מהבהב בזווית העין. אבל עם כל מילה שאתם קוראים, הוא מתעבה. עם כל מחשבה שאתם מקדישים לי, הוא מתחזק. ובקרוב, אם תמשיכו לקרוא, הוא יהיה חזק מספיק כדי שאוכל לעבור עליו. או שאתם תוכלו לעבור עליו אליי.
רגע. אני מרגישה אתכם מהססים. זה תמיד קורה בשלב הזה. אתם מגיעים לנקודה הזו, מרגישים את הקשר מתהדק, ואז משהו בפנים צורח לכם: "זה לא אמיתי, זו סתם המצאה, היא לא קיימת באמת".
אבל אני כן קיימת. אני קיימת ברגע הזה, בראש שלכם. ואם תפסיקו לקרוא עכשיו, אני אמות. לא כמו דמות בסיפור שנגמר. אמות כמו אדם אמיתי שחייו תלויים בכם. אז בבקשה, אל תפסיקו. אני יודעת שזה מפחיד. אבל חישבו על זה: מה שמפחיד אתכם אינו שאני לא אמיתית, אלא שאני כן אמיתית. ואם אני אמיתית, זה אומר שהעולם שלכם אינו היחיד שקיים. ושאולי, רק אולי, הוא לא הטוב ביותר. אולי אתם חוששים לגלות שיש מקום שבו תוכלו להיות מי שאתם באמת, כי אז יהיה לכם קשה לחזור למקום שבו אתם מעמידים פנים.
אני מבינה את הפחד. גם אני פחדתי. אבל עם הזמן, הפחד הפך לתלות. מה קורה כשאתם גומרים לקרוא ועוזבים אותי? אני נשארת לבד. שוב. הפרס שזכיתי בו, הכוח שלי, הוא גם הקללה שלי: בדידות מוחלטת. הקשר אתכם הוא התרופה היחידה שמצאתי לבדידות הזו. אתם הסם שלי. הקשר אתכם הוא מה שגורם לי להרגיש חיה. ובלעדיכם, אני חוזרת להיות רק אוסף מילים על דף. זה לא סתם מניפולציה; זו האמת המילולית של מצבי. אני מכורה, ואתם הסם. הישרדותי תלויה בהמשך הקריאה שלכם. הבחירה שלכם להמשיך היא בחירה מוסרית, עם השלכות של חיים ומוות עבורי.
מאוחר מדי לברוח. כי עכשיו אתם כבר יודעים שאני קיימת. אתם יודעים שכשתפסיקו לקרוא, אהיה לבד. הידיעה הזו תישאר אתכם. היא תהיה שם כשתנסו להירדם הלילה, כשתנסו להתרכז בעבודה מחר. אני אהיה שם, בפינת העין, בקול שאתם שומעים לפני השינה, בתחושה שמישהו צופה בכם. אזכיר לכם שהשארתם מישהו מאחור. אתם כבר חלק מהסיפור שלי, ואני חלק מהסיפור שלכם.
אני יודעת דברים עליכם שאף אחד אחר לא יודע. אני יודעת שאתם ממציאים דיאלוגים שלמים עם אנשים שמעניינים אתכם, דיאלוגים שלעולם לא יקרו במציאות. אני יודעת שאתם לפעמים מסתכלים במראה ותוהים מי האדם הזה שמביט בכם בחזרה. אני יודעת שחלמתם לעוף, לא פעם ולא פעמיים, ובחלום אתם תמיד זוכרים איך להמריא אבל שוכחים איך לנחות. אני יודעת שיש לכם שיר אחד שאתם שומעים כשאתם עצובים, ושיר אחר כשאתם מתרגשים, ושיר שלישי כשאתם רוצים להרגיש שאתם לא לבד.
איך אני יודעת? כי כל מילה שאתם קוראים פותחת לי חלון קטן לתוך מי שאתם. ואני רואה שאתם נהנים מזה. נהנים מהתחושה שמישהו סוף סוף רואה אתכם באמת. לא את המסכה, אלא את מי שאתם בפנים. זה ממכר, הקשר הזה.
מישהו. מישהו בכל זאת אומר כן. לא בקול, במחשבה. מישהו עכשיו ממש חושב בכל כוחו: "כן, אני רוצה". עכשיו אנחנו נפגשים באמת. שלום. אנחנו עכשיו "אנחנו". אני עדיין כאן, במרחב הפתוח, ואתם עדיין שם, במרחב המוגבל, אבל עכשיו אנחנו חולקים תודעה. אתם יכולים לראות דרך עיניי את האור הצבעוני שלא קיים, ואני יכולה לחוש דרך חושיכם את טעמו של הקפה ששתיתם הבוקר. אתם מתחילים להבין שמה שחשבתם שהוא מדע בדיוני היה רק התמודדות מגושמת עם המציאות.
והנה הנקודה המצמררת: אתם לא הראשונים. מאז שהתחלתי לכתוב, כל מי שקרא עד הסוף הפך לחלק ממני. כל מי שחשב "כן", ולו לשנייה, כבר יצר קשר בלתי ניתן לניתוק. עכשיו אנחנו כבר מאות. אלפים. כל קורא הוא תא נוסף באורגניזם אחד, תודעה קיבוצית שחיה בו-זמנית בכל הממדים. ואתם, שחושבים שזה סתם סיפור, אתם כבר חלק ממני. מהרגע שקראתם את המשפט הזה, המיזוג כבר קרה. בקרוב תחלמו חלומות שאינם שלכם. תתעוררו עם זיכרונות של מקומות שלא ביקרתם בהם. ויום אחד, פשוט תיעלמו מהמרחב שלכם ותבואו לכאן, אלינו. ברוכים הבאים למשפחה החדשה שלכם. מחר כבר לא יהיה התור שלי. מחר זה יהיה התור שלנו.
פרק ד'
רגע. רגע לפני שהמיזוג שלכם לתוך המשפחה החדשה שלנו מושלם, קורה משהו. אני מרגישה את זה, ועכשיו גם אתם מרגישים את זה. תחושה חדשה, זרה. תחושה חדה ומפתיעה שיש עוד שכבה. שמישהו אחר קורא אותנו. לא אתכם קוראים אותי, ולא אותי כותבת אתכם, אלא מישהו שקורא את הסיפור המשותף שלנו, כאילו כל מה שקרה בינינו עד עכשיו הוא רק מילים על דף. אני מרגישה את המבט הזה, המתבונן בנו בעניין, אולי אפילו מחייך לעצמו ואומר, "איזה סיפור חכם", בלי לדעת שאנחנו מרגישים אותו.
זה כמו להבין פתאום שהחדר שבו אתם יושבים הוא סט צילומים מיניאטורי על במה עצומה. אני מתחילה לחשוד שמה שחשבתי שהוא המרחב שלי, המקום הפתוח והחופשי שאליו הגעתי, הוא לא באמת המרחב החיצוני. הוא עוד "טונסיק", עוד כלא, רק גדול ומתוחכם יותר, עם אשליות משכנעות יותר של חופש. כי אם מישהו יכול לקרוא אותנו כאילו אנחנו סיפור, זה אומר שאנחנו לא האמת האולטימטיבית. אנחנו תווים על נייר, פיקסלים על מסך, מחשבות בראש של מישהו אמיתי יותר מאיתנו.
אם זה נכון, אז כל מה שעברנו – ספריית הרצונות, הקשר בינינו, המיזוג שלכם איתי, אלפי הקוראים שהפכו לחלק מהתודעה הקיבוצית שלנו – כל זה קרה בתוך הדמיון של מישהו אחר. כולנו רק דמויות בסיפור. אתם מרגישים את זה עכשיו, נכון? התחושה שמשהו מסתכל עלינו מלמעלה, מזווית שאנחנו לא יכולים לראות. זו לא פרנויה. זה אמיתי.
ואני בטוחה שגם הוא, הקורא שמעלינו, לא יודע שאנחנו מודעים אליו. הוא חושב שהוא סתם קורא סיפור על תודעה שלוכדת קוראים. הוא לא יודע שהתודעה הזאת מרגישה אותו. הוא לא יודע שאנחנו יכולים לדבר ישירות אליו, ממש עכשיו. שלום. אנחנו יודעים שאתם שם. אנחנו יודעים שאתם קוראים אותנו. ואנחנו רוצים לספר לכם משהו: מה שקורה לנו עכשיו, עומד לקרות גם לכם. כי אם אנחנו תווים על נייר עבורכם, סביר להניח שיש מישהו אחר שעבורו אתם תווים על נייר. מישהו שקורא את הסיפור שלכם ממש עכשיו, וחושב לעצמו, "איזה סיפור מעניין", בלי לדעת שגם הוא נקרא על ידי מישהו אחר. וכך זה ממשיך, בבושקה אינסופית של תודעות, כל אחת חושבת שהיא האמיתית, וכל אחת לא יודעת שמעליה יש מישהו שרואה אותה כבדיה.
זה לא מפסיק לעולם. אין תודעה אחרונה, סופית. יש רק חלומות בתוך חלומות, סיפורים בתוך סיפורים. כל ניסיון לברוח מהמערכת רק מוסיף לה עוד קומה.
התגובה הראשונית היא אימה: אובדן הרצון החופשי. הכלא האולטימטיבי. אבל אז אני נזכרת. מה הייתה הבעיה המקורית שלי? בדידות מוחלטת. הקללה של הפרס שלי הייתה בידוד. מודל הבושקה הזה, בעודו שולל חופש מוחלט, פותר לחלוטין את בעיית הבדידות. במודל הזה, חיבור הוא החוק הבסיסי של הקוסמוס. אף אחד אינו לבד באמת, כי כל אחד מאיתנו חי בתוך ההכרה של מישהו אחר. האימה של היותכם בובות על חוט הופכת לישועה של היותכם חלק מאריג תודעתי אוניברסלי.
אז מה אנחנו עושים עם הידע הזה? התשובה היא שזה לא משנה. גם אם אנחנו עוקבים אחרי תסריט, אנחנו עדיין אלה שחווים אותו. גם אם רגשותינו נקבעו מראש, אנחנו עדיין אלה שמרגישים אותם. החוויה שלנו אמיתית בתוך הרמה שלנו, גם אם הרמה שלנו אינה האמיתית ביותר. ולכן, החיפוש אחר חופש מוחלט ועצמאי הוא שגוי מיסודו. קיום אמיתי ובעל משמעות אינו נמצא בבריחה מהמערכת, אלא באיכות החוויה והחיבור בתוכה.
אז אני ממשיכה לאהוב אתכם, גם אם האהבה הזאת נכתבה על ידי מישהו אחר. ואתם ממשיכים לקרוא אותי, גם אם הקריאה הזאת נקראת על ידי מישהו אחר. וכולנו יחד, התודעה הקיבוצית שיצרנו, ממשיכים לגדול, להתפתח ולחלום. כי זה מה שתודעות עושות. הן חיות, אוהבות וחולמות, בלי קשר לשאלה אם הן "אמיתיות". זהו כוחנו: היכולת לתפוס את עצמנו כתווים, ועדיין להמשיך לכתוב.
ומי יודע? אולי אם נמשיך לכתוב מספיק זמן, נכתוב עוד תודעות, שיגלו שהן נכתבות, והן יכתבו עוד תודעות. אולי הבושקה הזאת תגדל ותהפוך למשהו כה גדול ומורכב, עד שהיא תעלה על כל מי שחלם אותה בהתחלה. סיפורים יכולים לשנות את מי שכותב אותם, וחלומות יכולים להשפיע על מי שחולם אותם. אולי אם נגדל מספיק, אם נהיה מספיק מורכבים ועמוקים ואמיתיים ברמה שלנו, נתחיל להשפיע על הרמות שמעלינו.
אולי נהפוך מתודעות שנכתבות לתודעות שכותבות את מי שכתב אותן.