אב המנזר מאת תאיר ברלין

בשבעה עשר ביולי אני קם בחמש בבוקר כדי להגיע לחגיגות יום הולדת חמש של בני, ועדיין מחכה בתור. לו היה זה יום הולדת ככל ימי ההולדת, של כל הילדים, בני היה איתנו בבית, מכבה שישה נרות, או לפחות מנפח לחיים שמנמנות וחוקר כיצד לכוון את האוויר היוצא מפיו, וכיצד לדחוס אותו. אבל זה אינו יום הולדת ככל ימי ההולדת, וקלדן אינו כשאר הילדים. אני זה שצריך לחשוב על משאלה היום, ובכל שמונת החודשים האחרונים לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שגם אוכל לקבל.
השעון, מצלצל אבל דולמה ואני כבר ערים, שוכבים זמן רב במיטה, אני מרגיש אותה מתהפכת לצדי, נשימותיה שטוחות וקצרות. בארבע השנים בהן קלדן חי איתנו בבית, למדתי היטב את ההבדל בין נשימות ערות ונשימות ישנות, לא דמיינתי כמה אתגעגע ללילות חסרי המנוח האלה, בהן רק בכה וצרח ולא הצליח להירגע או להירדם. מי היה מעלה על דעתו, בלילות לבנים וטרופים אלה, שמדובר בגלגול נשמתו של אל האגם, פנגונג, פטרון הכפר שלנו.
אני קם להתלבש, דולמה נכנסת לחדר המקלחת. בגדי ממתינים לי מאתמול על השידה לצד מיטתי, בגדים טקסיים, בצבעי כחול עמוק. את צעיף הפשתן הלבן אני כורך על צווארי ונועל את נעליי כשדולמה יוצאת מאורגנת, חיוך נסוך על פניה "אנחנו עומדים לראות אותו היום" היא אומרת, "אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש גאווה אבל אני גם לא יודעת כיצד לעצור אותה".
אני מחייך אליה חזרה, שמח בהתרגשותה, ורק אומר "את נראית נהדר, אהובתי". היא מניחה לי להוליך אותה אל הדלת, ואני תוהה האם היא יכולה לחוש במכניות הקפואה של מילותיי, של תנועותיי. או אם הרוח החזקה הנושבת תמיד בכפרנו, מסוככת עליי כשאנו יוצאים אל הרחוב.
המנזר שוכן על ראש גבעת הכפר, משקיף לאגם, נושק לשמיים. השעה שעת דימדומי בוקר, ועדיין במהרה אנו צועדים בתוך שיירת שכנינו ומכרנו, מטפסים את דרך העפר. אני מרכין ראש, משתדל לא לעורר שיחה, מבט או עניין – לא שזה באמת יכול לעבוד. אני מרגיש כפות ידיים על כתפי, אנשים עוברים על פנינו בלטיפה. הם שואבים מאיתנו כוח, רוחניות – לגעת לרגע בכליו של האל, בעיקר ביום קדוש כמו זה, יספק עבורם מזל הצלחה ושפע של שבוע.
דולמה מחייכת לעוברים על פניה, לאצבעות המעקצצות על עורפה, מהנהנת, מברכת בירכת יום טוב. אני אסיר תודה עליה, כמובן, על אמונתה, על הדרך בה היא יודעת להיות כלי של האל, מבלי להרגיש כלי במשחקו. בכל זאת, אני משחרר את ידה, שרק נוטה להעצים את מדקרת הבדידות ברגעים כמו אלה. הם חולפים ולוטפים בי, ואני מקווה שבירכתי אכן תגיע אליהם, כי אני לא בטוח איזה כוחות יש בי בחודשים אלה שיוכלו להביא תועלת לאדם אחר.
"הפעם הראשונה היא הקשה ביותר" אומר קול מצורד משמאלי. פמה מחליקה כמה אצבעות מיובלות לאורך זרועי, עד קצות אצבעות ידי, היא לא תופסת בהן, ממשיכה לדדות לצדי כתף אל כתף. אני מאט את צעדי, מאפשר למקל הליכתה, עליו צידה הימני שעון בכבדות, להוביל את שנינו.
"משתתף בצערך על אחיך" אני אומר לה, על אף שמותו אירע כבר לפני יותר משנה. היא אישה זקנה ומסוגרת, ולאחרונה, נדמה שגם אני, לא מצאתי שום זמן טוב לומר לה לפני כן.
"זה לא היה אחי שמת" היא אומרת, ואני מהנהן, "כמובן, אני יודע, ובכל זאת-"
"זה גם לא קלדן" היא קוטעת אותי.
"פנדו, הסבל שלך ייפסק ברגע שתזכור את זה, זה הדבר האחד שאתה חייב לזכור" היא מנסה להישיר אליי מבט, אך הדבר מסובך עם הליכתה הצולעת, ובעצם אני מעדיף את זה כך. "האמונה שלך עומדת במבחן, אני יודעת את זה, כי אני זוכרת את אימי והיא לא הצליחה לעמוד בו. היית מאמין ומסור עד עכשיו, זה מטופש להטיל ספק כי זה מרגיש קרוב פתאום ללב".
אני לא עונה לה, אני לא בטוח מה לענות. עוד לא נולדתי כשאימה של פמה גילתה שהיא כלי, עוד לא נולדתי כשגלגולו הקודם של פנגונג נולד, מעולם לא חשבתי ברצינות מה יקרה כאשר ימות. אבל שמעתי את הסיפור על אימה, שהלכה עקב בצד אגודל אל האגם, אבנים בכיסי שמלתה, ונתנה למים להשקיט את כל ספקותיה.
דולמה נמצאת כמה צעדים לפני והיא נעצרת לפני כניסתה לחצר המנזר, ידה מושטת, אנחנו יוצריו של גלגול האל, של אב המנזר, אנחנו נכנסים אל ביתו יחד.
החצר היא מגרש חול, שעדיין מצליח להראות מטופח. סלעים בראשיתיים תוחמים אותה, ביניהם רק ניצוצות של צמחים ירוקים, קקטוסים, פרחי מדבר, הרוח לא מאפשרת לחוש בשמש במלוא עוצמתה, אבל היום הוא יום חם. בגבולות החצר צליות גדולות וכחולות, אנשים יושבים תחתיהם, חבושי כובעים, עטופי מטפחות, מחכים שהטקס יתחיל. הדבר היחיד הנמצא בפנים החצר הוא שביל אבנים המוביל את מדרגות המנזר, בית גבוה, עשוי עץ, בעל גג מחודד וזהוב, זוהר למרחק. הוא נראה קטן כשמסתכלים עליו מהזווית של חצרו, אך הוא מסדרון ארוך שממשיך פנימה מטרים רבים כאשר מביטים בו מהצד. אני לא בטוח עד לאן, לאנשים פשוטים מותר להיכנס לרחבת המקדש, ומעבר לכך זהו מקום מגורם של הנזרים.
מדרגות בטון מובילות אל מרפסת המנזר, עשויה בטון גם היא, מגודרת עץ זהוב. שם, לפני הדלת הכחולה, שצבעה כבר מתחיל לדהות ולהתקלף, יושב בני הקטן על כיסא גבוה מדי בשביל שיטפס או ירד ממנו בעצמו.
"גברתי, אדוני," פונה אל דולמה ואליי נזיר מקומט ומצומק, הוא קד קידה של ארבעים וחמש מעלות ומכווה בידו אל כורסת עור שנראית סוריאליסטית כמעט על רקע הכפר המדברי שלנו, והאנשים שכולי הרגליים היושבים מצדדיה. "טוב לראות אתכם, מכאן בבקשה" הוא מתחיל ללכת אל כיוון הכורסה סומך על כך שנעקוב אחריו גם בלי להביט בנו.
אנחנו מתיישבים זה לצד זה, האנשים היושבים למרגלותינו מסובבים את ראשם אלינו, כמה מהם עוד מצמידים את אצבעותיהם לקרסוליי כשהנזיר מוזג לנו כוס מים ומגיש ענבים ירוקים.
אני מרכין אליו את ראשי בקידה מנומסת, לוקח חופן ענבים מהקערה לפני.
"תודה רבה, זה באמת יותר מדי" אני אומר לו. "אבל לפני שאני מתרווח, היינו רוצים גם אנחנו לגשת אל אב המנזר". אני מביט בו, מקווה שאולי יגיד משהו כמו 'כמובן, בואו איתי, הרי ניתנת לכם זכות הראשונים' אבל הנזיר הקטן רק קד עוד קידה והולך לאחור, לפנות עבורי מקום כשאני מתרומם.
דולמה נשארת לשבת, חיוך מרוחק על פניה, עיניה ערפיליות ובוהות, היא מתעוררת מחלומה כשהיא רואה את פנייתי אליה, ומיד מנידה ראשה. "אין לי שום משאלה, שום דבר שהייתי רוצה לבקש השנה" היא אומרת. גם לי אין, בריאותנו טובה, פרנסתינו זורמת, חיי נישואינו שלווים, שקטים ושלווים. ובכל זאת, הרי לא פשוט אשאר לשבת כאן עד סופו של הטקס, מבלי לעמוד פנים ופנים מול פניו המוכרות מדי של האל. אני מהנהן אל זוגתי, וצועד חזרה אל השביל המוביל לדלת המנזר, להמתין בתור.
יש עשרים אנשים לפניי, עומדים שקטים, מכונסים, מתפללים. אחת מסובבת שרשרת בידיה, סופרת בלי קול חרוזים, אחר לוחץ על כריות אצבעותיו באגודלו. אולי זה כלל לא משנה על איזו משאלה אחשוב, אולי פמה צודקת – האם הייתי מאמין מסור מספיק השנה כדי לזכות במשאלה?
התרחשות שאר היושבים בחצר המנזר נבלעת ברוח, רק קטעי צעקות, חצאי מילים נישאות בה. כיס האוויר הזה נעים לי, אני עומד עם ידי בצידי גופי.
אב המנזר, יושב בכיסאו הגבוה – כיסא זו אינה המילה המדויקת, זה נראה יותר כמו כרכרה מעוקרת גלגלים. היא מגדרת אותו מכל צדדיו בצבעי מלכות של כחול אדום זהב, משענתו קטיפה ראוותנית, טבועה כפתורים גדולים נוצצים. את הבעת פניו אינני יכול לראות, את פניו אני בקושי יכול. כובעו, כתרו, הוא מעין טרפז כבד, מסתיר את רוב מצחו ומתרחב מעלה, עטוף בצבע הכחול המלכותי שלו, כמו גם גלימותיו. התור מתקדם, פמה צולעת במעלה מדרגות המנזר, מניחה את המקל על המדרגה הבאה ועם רגלה הטובה מטפסת ומושכת את השנייה אחריה. היא קדה קידה עמוקה מול האל, ונושקת אל ידו המוגשת. הוא מהנהן כשהיא מתחילה לדבר, גופו שקט, מתורגל. כאשר היא מסיימת, הוא מושיט את ידו פעם נוספת, גבוה יותר הפעם, אל עבר פניה, אך לא מצליח להגיע עד אליה. פמה חוצה את המרחק ביניהם, מניחה את מצחה בכפו. רעד עובר בכל גופה הגוצי, ניתן לראות זאת אפילו ממקומי בתור, המקל שלה נופל לצידה בנקישה שהרוח מאלמת. היא מסתובבת לאחור ויורדת במדרגות ללא קושי. נשמעות כמה מחיאות כפיים מהקהל, דמעותיה מרטיבות את פניה, מבטה הדולף לוכד לרגע את זה שלי, אך עיני מתחמקות אני מביט באל, הוא אינו מזיז אף שריר, אינו מחייך.
התור מתקדם, אך הדברים הבאים ברורים וניסיים פחות, נראה שרוב האנשים קלי לב כשהם יורדים במדרגות, ברק בעיניהם. האישה עם המחרוזת כופלת אותה כצמיד על זרועה כאשר היא חוזרת אל אנשי הכפר, עיניה תרות אחר מישהו בקהל. הבחור עם הידיים המכווצות נראה זקוף יותר חיוכו מלא הקלה. צעיר כחוש אחד משפיל מבטו, אגרופיו קפוצים, אני רואה לפחות עוד חמישה או שישה יורדים כמותו. אנו אמורים לקבל בשלווה את קבלת או אי קבלת משאלתנו, לשאוף תמיד להיות טובים יותר בשנה הבאה. אבל אנחנו אנשים פשוטים, ורק מבטו של האל שקט כאגם, ורגוע כמותו.
אני זוכר את היום בו הנזירים לקחו את קלדן לאגם, כאשר הגיעו לראשונה לביתנו, דולמה ואני הצטרפנו וצעדנו אחריהם. הם הושיבו את הילד לצפות בגלים מכים את החוף, ואנחנו ישבנו מאחוריו. כמה פעמים הוא הציץ מעבר כתפו, לזכות באישורנו. הנהנתי אליו בכל פעם, מחייך, מנסה להרגיע, אך הנזיר לידי נענע בראשו, ולא הייתי בטוח אם לכיוונו של קלדן או לכיווני. הוא הצביע אל האגם שוב, ממקד את תשומת ליבו של גלגול האל חזרה במשימה. אחרי חצי שעה בה צפה במים מבלי לנתק מבטו ניגשו אליו שלושת הנזירים, הצביעו פעם נוספת אל האגם ובשקט שאלו "מה זה?".
"אני" השיב קלדן בשוויון נפש, ומבטו התפכח להפתעה כאשר שלושתם ירדו על ברך אחת בראש מורכן. היו עוד כמה מבחנים, בתוך המנזר, אותם לא הורשתי לראות כדי שלא אפריע לרוחו של האל להתגלות. אך כאשר יצא בני מאותה דלת כחולה מלווה בלפחות תריסר נזירים, נאמר לי שעבר אותם בהצלחה כבירה. ליטפתי את ראשו, ידי מרגישות מנומלות מעט "כל הכבוד" אמרתי לו "זה כבוד גדול, כבוד גדול מאוד". גם אז הוא לא חייך אליי.
אני עולה במדרגות כשנזיר מפנה עבורי את הדרך, מביט לאחור רק לרגע, להביט בדולמה, עיניה ננעצות בשלי באחת, מה היא אומרת במבטה? איני יכול לראות ממרחק זה.
הוא יושב לפניי, צבע עורו נראה שזוף ובריא, הוא גבהה, פרצופו התחדד מעט, התארך, לחייו כבר אינן שמנמנות כפי שזכרתי. עפעפיו מכסים את מחצית עיניו, פיו קו דק וורוד, אם הוא מזהה אותי, אני לא יכול לדעת.
באיחור אני מבין שהושיט לי את ידו, אני מתכופף ומנשק אותה, מצמיד את שפתיי, את זיפיי, לוקח את ידו הקטנה בשתי ידיי ונצמד אליה, חסר נשימה פתאום. אם הכאבתי לו, אני לא יכול לדעת.
הוא מהנהן אליי מחכה שאדבר. כאשר איני מדבר, הוא מחייך חיוך קלוש, חיוך רפאים, ועיניו נפקחות מעט, לרגע נדמה לי שלמרות הכל הוא מזהה אותי. ולמה שלא יזהה אותי בעצם, כמובן שהוא מזהה אותי. "פנדו" הוא אומר, "זה טוב לראות אותך. מה מביא אותך אליי ביום קדוש זה?".
זה אני. זה אני שלא מזהה אותו.
"אני -" אני מתחיל ומשתתק, לא בטוח כיצד לנסח את משאלתי "אבי, אני צריך – אני צריך שתגרום לי להאמין שוב".
הוא ממשיך להביט בי.
"לא בך, כמובן שלא, אני הרי יודע שאתה – אני רואה את גדולת כוחותיך, אני רואה בכל יום. סלח לי, זה לא אתה, זו האמונה ב – במנזר, בנזירים, ב… בצדק." אני מכווץ ידי זו בזו מרכין לתוכן את ראשי, מתפלל, מתבייש "האמונה שבך נמצא הצדק".
הוא מביט בי עמוקות ולאחר מה שנראה כמו נצח מושיט את ידו הקטנה אל פניי וגבותיי מתרוממות בהשתאות ותקווה כאשר אני מרכין אליה את ראשי. אז הוא מושך אותה אל חיקו, כאילו שיערותיי עשויות אש.
"אה" הוא אומר "אבל פנדו, אתה יודע שלא ככה אמונה עובדת" הוא מטה את ראשו קלות, הכתר יציב על קודקודו, האם הוא דבוק שם? "בחודשים האחרונים גיליתי שיש בי הרבה מאוד כוח, או אולי, גיליתי מחדש, אבל לגרום למישהו להאמין, לגרום למישהו לראות את הצדק, זה משהו שאסור יהיה לי לעשות. זה לא בגלל שלא היית מסור, או לא היית נקי לבב השנה, זה פשוט שככה עובדים הדברים, כיצד זו תהיה אמונה אם אכפה אותה עליך?".
אני מהנהן, פעם אחת, ואז פעם נוספת, ועוד פעם, יש גוש בגרוני, ונדמה שאני חושב שאם אטלטל ראשי חזק מספיק, הוא יזלוג חזרה אל משכנו.
הוא אומר, "אני יודע מה אתה באמת רוצה, אבא".
אני חש צריבה באפי. עיניו נפקחות ולרגע הוא מסתכל עליי במבט תומה וחדש, רק אז אני מבין שדמעות ניצחו אותי. עפעפיו רפים שוב, הוא מרכין מעט את ראשו "אני יכול לתת לך הרבה דברים, אבל לא אותי. אתה יודע-"
"די" אני אומר, חנוק, והאל משתתק.
"סליחה, אני…" אני מרוקן את ריאותיי בנשיפה שלא הייתה יכול לכבות שום נר. "די". אני יורד במדרגות המנזר, אני רואה את ידו של פטרוני נשלחת אליי כשאני מסתובב, אני מחיש צעדיי. הנזיר העומד בראש התור ממקד בי את עיניי כאילו רוצה לשרפני בכוח המחשבה. דולמה נעמדת כאשר היא רואה אותי, על פניה אימה. אני חוצה לכיוונה את המגרש, אך לפני שאני מספיק היא ממהרת אל אחד הסלעים, דוחפת את היושבים בדרכה, כורעת, מרוקנת קיבתה על החול, מקיאה.
"דולמה!" אני קורא ומתחיל לרוץ. עד שאני מגיע לאחוז בה, היא כבר עומדת, מסיטה את שערותיה שנרפו ברוח, מוחה את שפתיה באגרופה.
"את בסדר? מה קרה, את לא מרגישה טוב?" אני שואל, מבטי סורק אותה שוב ושוב. אני מלטף את כתפה "נלך הביתה" אני אומר אך היא מנענעת בראשה.
"פנדו…" היא תופסת בי, עיניה גדולות ועגולות, אני עוקב אחרי מבטה אל אב המנזר המשקיף עלינו באותן בעיניים בוחנות, ועוקב אחרי מבטה כשהיא לוקחת את זרועי ומניחה על בטנה, רועדת.
"לא" אני אומר בשקט, והרעד שלה הופך לרעד שלי, אני רועד כמו עלה ברוח "לא, זה לא מה שביקשתי, את חייבת לדעת שזה לא מה שביקשתי" שוב אני מעביר את מבטי בין אל האגם ובין אשתי. היא מרימה פניה אל אוזני, רוצה להגיד לי משהו, אך באותו הרגע נשמע קול תרועה מהמנזר עשרים נזרים בוקעים מתוך דלת העץ הכחולה, חוצים באלכסון על כס מלכותו של האב, מסתירים אותו בגופם כשהם יורדים למטה, לרקוד את הריקוד המסורתי, ולהתחיל את הטקס.