זו הייתה השנה השביעית שלי בים אבל הראשונה שבה הרגשתי, משום מה, קרוב. הייתי כל כך מורגל בריחות של עץ רקוב וצליל האקורדיון הצורם של סמית' שכבר שכחתי שפעם הם הפריעו לי. מדי פעם בחצי שנה הקפטן מצא איזה נער חסון וחסר עכבות שברח מהבית ושכנע אותו לעלות לספינה. אז הצטרפו גם ריחות של קיא וקולות של בכי וגעגועים. גם אליהם תוך פעמיים-שלוש כבר הורגלתי, עד שלמדתי להתעלם מהם כליל.
שדדנו ביושר. זאת לא הלצה של פיראט שמעוניין למתג את עצמו כאדם מוסרי, אני רחוק מזה. הסיבה שהניחה את שתי הרגליים הרזות שלי על הסיפון מלכתחילה לא הייתה מהסוג שמזכה אותך בתארים של חסד. אבל בכל זאת, ואם יורשה לי, היינו מלחים טובים. האוצרות עליהם הנחנו את ידינו לא הרחיקו ילד מתרופה ולא הרעיבו זקנים. לקחנו כסף של אנשי אצולה רעי-לב, בדרך כלל איזה מרקיז או דוכס שהיו רודים במשרתיהם ומתעללים במשרתותיהם. שחיו מזיעת אפם של אנשים קשי יום, עייפי עיניים. אני נהניתי לקחת חלק במזימה, לשדוד בתמרוני חרבות או בפשיטה מתוחכמת, להניח את ידיי על יותר זהב משיכולתי לחלום עליו זמן לא רב לפני כן. הייתי כלוא בין קורות עץ, אך חופשי יותר משהרגשתי כל חיי.
אבל לא לשם כך יצאתי לים.
ביום ההוא, כשלקחתי תרמיל קטן ובו מספר בודד של בגדים, טורק את הדלת שחסמה את המילים האחרונות שאמרה לי אמי, לא חלמתי להיות שודד, או פיראט, או מלח. לא.
חלמתי למצוא את קאטיראנה.
במקום שממנו אני הגעתי, כולם מכירים אותה. לפי האגדה הידועה, היא היפה בבנות הים והחכמה שבהן. באופן אישי, לא היה אכפת לי אם האמירות האלה על אודותיה נכונות. יופייה לא היה שייך למה שרציתי ממנה. לסיבה שבגללה חיפשתי אותה.
באותו יום בו עזבתי את הבית רצתי הישר לנמל, מחפש כלי שיט לנוע איתו, ושם פגשתי את הקפטן. הוא היה עטוי במעילו החום הכבד ובכובעו השחור, נשען על ערמת ארגזי עץ ומעשן מקטרת. תושבי המקום לא העזו לשוחח אתו. כל מהותו אמרה סכנה. מהזקן העבות השחור, לעיניים הכהות הקשות והפה הדק, עד הגוף המגודל והבל הפה שהיה די בלרחרח אותו כדי להשתכר כהוגן. כן, הקפטן לא שידר עדנה ורוך. ואני ניגשתי אליו, צוציק, עכשיו כשאני חושב על זה, פרעוש בן שש עשרה בסך הכול, ובשיא הביטחון שאלתי אותו אם הוא מגייס חברי צוות חדשים.
פיו הדק של הקפטן נפער לחיוך מלא שיניים מצהיבות. הוא צחק בנימה של זלזול משועשע.
"לך הביתה ילד. אתה לא מהחומר שאני מחפש"
"איזה חומר אתה מחפש?" שאלתי בהתרסה. קו הגבות של הקפטן התרומם במידה מזערית וכמעט בלתי ניתנת להבחנה.
"אתה עור ועצמות. אני צריך מישהו שיודע להחזיק חרב, מישהו מאיים קצת אולי. תחזור לאמא"
מילותיו הרתיחו את דמי "אני יודע להילחם! ואם תיתן לי הזדמנות…"
"היי, היי… מה הלחץ, בחור? יש איזו נערה בחוף המקביל שעשתה עיניים? כי תן לי להגיד לך משהו כבר מעכשיו, אני לא מונית חבוב. אני מחפש גברים שישדדו איתי לשנים ארוכות, מבין? אנשים עם חוש לעסקים שלא רק בוחנים את הגבולות אלא גם מנפצים אותם. פה זה לא אופס והתחרטתי. אצלי חותמים על חוזה מחייב, בדם!"
שתקתי לרגע. לימים הבנתי שזה השלב שבו בדרך כלל מי שהקפטן סימן כסחורה סוג ב' נעלם בלי להשאיר זכר. אך למרות שהייתי מאותם אלו שלא הרשימו את הקפטן כלל וכלל, המילים שלו רק דרבנו אותי יותר.
"מצוין, זה בדיוק מה שחיפשתי. אז מתי אני עולה לסיפון?". הקפטן המהם מילה לא ברורה והנהן בכבדות.
הראשון שפגשתי היה סמית'. מעולם לא ידעתי אם זה שם, שם משפחה, כינוי או דאחקה שהשתמרה, אבל הוא היה פשוט סמית'. הוא לחץ את ידי בחוסר אמונה ברורה שאשרוד את ההפלגה הראשונה, אבל בכל זאת עשה לי סיור קצר ב"אימת הסירנות", הספינה שזה עתה התקבלתי לצוותה. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים והצטרף לפני שש, וללא ספק שבר את כל המוסכמות שהיו במוחי לגבי מיהו פיראט. הוא היה… איך לומר… נקי מדי. בכל המובנים. סמית' היה נקי לשון, דבר שהיום אני עוד פחות תופס כיצד הוא הגיוני, בהתחשב בעובדה שמגיל חמש עשרה לא שמע דבר מלבד גידופי לשון וגסויות של מלחים שיכורים וחסרי עכבות. אך העובדה הייתה שמעולם לא שמעתי קללה נפלטת מפיו, גם לא כדרך אגב כתגובה לחתך או כוויה מפתיעים, ובוודאי שלא כלפי מי מחברי הצוות. חוץ מזה, באופן שהיה עוד יותר בלתי הגיוני, גם בגדיו היו נקיים, והדיפו ריח סבון. כאילו לא בילה שבועות בים, כאילו לא הזיע והתרוצץ לכל עבר למשמע פקודות הקפטן, כאילו לא ניגן בערבי שירה לעורבים צרודי גרון, מסיבות שנגמרו כמעט תמיד בהיאבקויות מגירות דם שהשאירו את חותמן על כל בגד. רק כמה חודשים אחרי שהכרתי אותו, כשהייתי בטוח שזה מותר לי, סוף סוף שאלתי אותו איך זה ייתכן שהוא לא מסריח כמו כולנו. הוא משך בכתפיו בהיתממות ונשבע לי שהוא לא עושה שום דבר מיוחד. זאת הייתה בעיניי תעלומה גדולה ממפות אוצר נעלמות ואיים מסתוריים מיושבים בקניבלים.
אחרי סמית' באו היתר. אלו שהזהירו אותי שהקפטן לא משחק משחקים. שטענו שהמשאלה שלו היא המצווה הקדושה ביותר שלי. אם יגיד לי לרקוד, אני מוכרח לפזז מיד, אם יגיד לי לנשק את נעליו, עליי ליפול מיד ארצה, ומי שלא מתיישר, מוצא את עצמו מושלך אל הים. חרקתי שיניים והנהנתי במהירות כדי להדגיש שהבנתי. הם חייכו וטפחו על כתפי. בסך הכול, אני מצהיר בלב שלם, חיבבו אותי. לא הייתי כמו האחרים, אלו שהתרברבו מול הקפטן במילים גדולות ובנפנופי חרב שלמדו ברחובות, אך בזמן אמת התגלו כמוגי לב ורפי שכל. אני התקדמתי מהר מאוד מניקוי הסיפון למטבח ומהמטבח לצוות המבצע, ומהצוות שמבצע, אל מתכנני הפעולות. לא שכל זה עניין אותי במיוחד, והקפטן ידע את זה.
"אז מי זאת, בחור?" שאל אותי הקפטן חודשיים אחרי שעליתי על הסיפון לראשונה. הוא לא נהג לדבר עם הנערים לעיתים תכופות, לכן כששמעתי את קולו מאחורי גבי והסתובבתי בבהלה, המתנתי שנייה נוספת כדי לוודא בעיניי שאכן איתי הוא מדבר.
"סליחה, קפטן?"
"מי זאת שאתה מחפש?" הוא הניח את ידיו על מעקה הספינה והסתכל אל פיסת התכלת האין סופית שהייתה עד לפני רגע מה שבהיתי בו בעצמי. השמש הייתה בשיא שקיעתה, הסתובבתי לשם גם אני. "ראיתי כבר מאות מלחים בחיי. רק מי שמחפש אישה מביט בכזאת שקיקה על האוקיינוס"
"זאת לא אישה שאני מחפש, קפטן. אני מחפש את קאטיראנה"
בהתחלה הקפטן שתק. אחר כך גופו רעד ועלה מעלה מטה בגיחוך חסר קול, ולבסוף צחוקו התגלגל ברעם משועשע מאין כמוהו.
"לא פחות ולא יותר! את בת הים קאטיראנה הנודעת, מעניקת המשאלות, מגשימת החלומות הגדולה! אתה לא חושב שהחלום שלך צנוע מדי? אתה חושב בקטן! למה שלא תחפש, על הדרך, גם את הנסיכה אניטה, ותשכנע אותה להיות הפילגש שלך?"
לא נעלבתי. "שאלת, קפטן" אמרתי בקול שקט.
הקפטן ניגב רסיסי דמעות מעיניו ודיבר בנימה שהתיזה החוצה את שאריות הצחוק שנותרו בריאותיו "תגיד לי רגע, יש לך הוכחה לכך שהיא אמיתית? אני אמנם כלב ים זקן, אבל שכה אחיה, מעולם לא נתקלתי אפילו בבדל הוכחה לקיום הסלמונית הזאת"
ידעתי, כמובן, מעל כל צל של ספק, שקאטיראנה אמיתית וחיה. הייתי פזיז, וחם מזג, ויהיר, אבל לעולם לא הייתי עושה את מה שעשיתי אם לא הייתי בטוח שהיא קיימת. אם הדבר שרציתי ממנה לא היה בוער בקרביי. לא רציתי להפגין חוסר כבוד כלפי הקפטן, אז סיפרתי לו את מה שידעתי. כשסיימתי, גבותיו התרוממו, הפעם לגובה מרשים, ובפעם היחידה עד אז, ומאז, לא היה לו דבר להשיב בחזרה. הוא לא הזכיר את הנושא מאז שוב, והוא היה היחיד על סיפון "אימת הסירנות" שידע את סודי.
בשנה השביעית כבר הייתי די עשיר בכדי לקנות את מחצית הכפר שממנו הגעתי. אני וסמית' שימשנו יד ימינו של הקפטן, וגזרנו את הרווחים הראויים. עבדנו כמו שעון מתקתק, עשוי זהב, בגימור מעולה, שנגנב מידיו של אציל עוד לפני שהספיק להורות במחוגיו על ארבע יממות. אני הייתי רוקח מזימה, סמית' היה מנהל את הביצוע, והקפטן אישר בכובד ראש. קניתי כמה דברים קטנים. משקפת, מכנסיים, מעיל אחד. את השאר שמרתי בצד. ההון שלי המתין בראשו המחושב של הקפטן ולא ברח לשום מקום. גם סמית', ידעתי, לא היה מסוגל לעזוב את הסיפון. הוא תמיד מלמל משהו על אח שהוא לא מעוניין להיתקל בו ועל אהובה ששברה לו את הלב, אבל אני ידעתי שזה לא נכון. סמית', בניגוד אליי, נשאר קרוב לגלים כי זה היה הדבר שאהב עשות יותר מכל. הוא חי את המפרשים ואת הרוח הנושבת, המים המלוחים היו בשבילו תרופה לכל מזור. הגניבה עוררה בו ריגוש ששום פעילות אחרת לא יכולה הייתה לעורר. המטרה שלו הייתה פשוטה: להמשיך לשדוד כדי להמשיך לשדוד. והוא גם באמת, באמת אהב את זה. אני לעומת זאת, על אף הסיפוק וההנאה שבאו עם המקצוע, מעולם לא ראיתי בזה מטרה, אלא אמצעי. וחיכיתי בסבלנות לתורי. עד שלילה אחד, הוא גם הגיע.
עמדתי על התורן ופיקחתי על הים. מיליוני כוכבים נצנצו בשמיים. היינו כבר במים האלה בעבר, לפני כמה שנים, אלא שאז הכסף של יהלומי השמיים, והלובן המסנוור של הירח, לא השתקפו בפני הים בניצוצות כל כך מוחשיים, כה יפים. ואז המים החלו לסעור בהדרגה. רוח פרצה מכיוון לא צפוי. עד מהרה "אימת הסירנות" החלה להיסחף בלי שליטה. צעקתי כמה פקודות אל הצוות, והקפטן יצא מחדרו. כשהמצב הבלתי צפוי נגלה מול עיניו, כבר היינו בעינה של סערה איומה. הגשם החל להכות במפרשים, וברק ביקע את הרקיע. זה היה יותר פתאומי מכל מזג אוויר אחר שחזיתי בו בשבע השנים שלי בים, וידעתי, ידעתי מה פירוש הדבר.
מלחים צעקו והתרוצצו. הקפטן תפס פיקוד, ואני וסמית' התפצלנו, כל אחד לצד אחר של הספינה, כדי לעשות את מיטב יכולתנו. משכתי בחבלים ותפסתי בחברי צוות רגע לפני שהתנגשו זה בזה. הקור חדר לעצמותינו, המים געשו, וברגע אחד שהיה עוצמתי מכל, הספינה היטלטלה בעוצמה ובחדות אדירים, והחלקתי על הרצפה בחבטה רצינית. אחרי מספר רגעים שנדמו כמו נצח, כשהתרוממתי, אוחז בראשי שדימם מהמכה, הכול סביב היה רגוע. באותה מהירות שהגיעה הסערה, היא גם נעלמה. אנחות רווחה וצלילי כפיים נפגשות זו עם זו בחום מילאו את האוויר הרטוב. שודדים ברכו זה את זה, חלקם עזרו לחברים שנפלו מאותה טלטלה קודמת לקום לרגליהם. חיכיתי לשמוע את האקורד הפותח את שיר הניצחון מהאקורדיון של סמית', אלא שהוא לא הגיע.
תחושה רעה טיפסה בגרוני. רצתי על הסיפון, מחפש פה ומסתכל שם, קורא בשמו של סמית'. אז כבר ראיתי את החבורה המתגודדת סביבו. דחפתי אותם הצידה.
סמית' היה שרוע על הרצפה. גפיו היו מסובבות בתנוחה מעוותת. עיניו היו פקוחות, וריקות מחיים.
"הוא נפל מהתורן" מישהו מלמל חלושות. אך לי זה לא היה משנה איך ולמה, חברי הטוב ביותר היה אבוד לנצח.
דמעות מילאו את עיניי. הן היו זרות. לא הזלתי דמעה כבר שבע שנים. אספתי אותו בזרועותיי. כמה עזרו לי להרים אותו משם. לרגע שכחתי מהכול, הייתי שקוע בהלם וצער ויגון, והחזקתי את עצמי בכוח שלא להשמיע קולות בכי. מלחים הסרו את כובעיהם, ממלמלים מילים המומות, מביעים עצב, מתחילים להספיד אדם שרק לפני רגע שפע חיים. אם לא הייתי מסובב את ראשי לרגע אל הגלים, ורואה אותה, ייתכן שהייתי מפספס אותה לתמיד.
אבל ראיתי אותה. והיא הייתה בדיוק כמו שסיפרו, יפיפייה. עיניה הגדולות בורקות בצבע דבש, שיערה הבהיר ארוך, שפתייה אדומות. קצהו של זנבה התנשא מעל פני הים, סנפיר בצבע ורוד רך. היא הייתה מקסימה. הנחתי לסמית', ובלי לומר דבר לאף אחד, רצתי היישר לקצה הספינה, וקפצתי למים.
התעלמתי מהשאגות המופתעות ומהצעקות שקראו לי לחזור, שחיתי אליה במהירות, חדור מטרה, כמעט כאחוז דיבוק. אני חושב שכמה מלחים רצו לצאת אחריי, אלא שקולו החמור של הקפטן הורה להם לדאוג לסמית', ולהניח לי בשלי. להפתעתי, היא חיכתה לי שם. לא זזה ממקומה, בסבלנות אין קץ, וחיוך על פניה. כבר הייתי כה קרוב אליה שיכולתי להריח אותה. ריחה לא דמה לשום דבר שהרחתי בחיי. הוא היה מתוק ומאנפף, משרה רוגע. התקרבתי עוד, וברגע שבו הייתי במרחק נגיעה ממנה, שלחתי את ידיי הארוכות לעברה, ותפסתי את גרונה בעוצמה.
היא נאנקה בכאב. זה היה נראה כאילו היא מנסה להגיד משהו ללא הצלחה. חייכתי חיוך רחב. הסיפוק שהרגשתי היה עצום. החיים החלו להישאב ממנה לאט ובטוח. היא כשכשה בזנבה במהירות במים, עיניה החלו להתגלגל אחורה כשההשתנקויות המחרחרות שלה התמעטו. אלה היו יכולות להיות הנשימות האחרונות שלה, אלמלא זרם על טבעי מהמעמקים תפס ברגליי כמו זרועות תמנון ומשך אותי בכוח למצולות. לא הייתה לי ברירה, שחררתי את אחיזתי והיא שחתה לחופשי. עיניי הפכו לכבדות, ואז נעצמו בעילפון.
כשפקחתי אותן שוב, לא ידעתי להגיד היכן אני נמצא. זה היה נראה כמו מערה במצולות, אבל יכולתי לנשום. הייתי קשור ברגליי וידיי במעין חבל עבות שכמוהו לא ראיתי מעודי. הוא זהר באור צהוב רך, והנחתי שהוא אמור למנוע ממני להביע משאלות. מבין עיניים שמתרגלות לאט למצב החדש, ולהפתעתי הרבה, ראיתי את קאטיראנה שוחה מולי הנה והנה, שיערה מתפרע ומטלטל יחד איתה. עייני רשפו אש, והיא הבחינה שהתעוררתי.
"איפה אני?" שאלתי בנימה של הפסד.
"במקום שבו אתה לא יכול לפגוע באף אחד" היא אמרה. נימת קולה הייתה קשה, והיוותה את ההפך המוחלט ממראה הפיה הטובה שהיה לה, אך לא הצליחה להסתיר לגמרי את הצליל היפה שנח בגרונה, קול פעמוני ונדיר.
"תעשי לי טובה… תעשי בי מה שאת רוצה, אבל תחסכי ממני את הטפות המוסר"
"על מה אתה מדבר, בן אנוש? אתה לא יודע מי אני? אני…"
"קאטיראנה, מעניקת המשאלות, כן, אני יודע"
היא נראתה נעלבת מזה שקטעתי אותה. היא נראתה המומה מכך שלמרות שאני מודע לזהותה רציתי לבצע בה את המעשה הנתעב. "כמובן שאתה יודע. אתה חיפשת אותי, אתה שחית אליי, ישר לעברי. כמה חסר בינה אתה יכול להיות?"
שתקתי. אני לא אתן לבת הים הנלוזה הזו לפקפק באינטליגנציה שלי, לא לה.
"טוב, ומה עכשיו את רוצה? בשביל מה הבאת אותי לפה? אם את רוצה להרוג אותי אז תעשי את זה כבר וזהו"
בת הים הרימה גבה. ניכר היה שהסיטואציה מוזרה לה מדי והיא לא בטוחה כיצד עליה לפעול.
"המלכה תחליט מה לעשות בך, אין לי זכות להחליט איך להעניש, למרות שאני מאוד הייתי רוצה" גם העיניים שלה יקדו כעת בכעס. מעודה, הבנתי את זה מיד, לא נתקלה באדם שרצה להסב לה רע. נו טוב, תמיד יש פעם ראשונה.
היינו במעמקים. בכל זאת יכולתי לנשום. לא ידעתי מה היא עשתה בי, אבל קיוויתי שלא משהו שיביא עליי את הסוף שלי ממילא. קסמי הים היו זרים, רחוקים, ומה שהיה ידוע עליהם נחשב רק לאגדות. שתקתי כמשלים עם גורלי, אבל משהו בה (גאווה? כעס? שעמום?) לא הניח לה להמתין למלכה הזאת שלה בנחת.
"למה רצית להרוג אותי, בן אדם?"
"מה זה משנה לך? זה יכול להפחית לי בעונש?" שאלתי בזלזול מופגן
"איזה מן… מה אתה…" היא איבדה את מילותיה "אם היו מנסים להרוג אותך לא היית רוצה לדעת למה?"
"אני שודד ים, ניסו להרוג אותי עשרות פעמים. בשלב מסוים קסם חרדת המוות נעלם. אני מניח שלא הייתי מאוד מתרגש"
היא שחתה אליי במהירות והתייצבה בדיוק מולי. עיני הדבש שלה התמקדו בי כשתפסה ביד אחת בשתי לחיי ולחצה כמיטב יכולתה כדי להסב לי כאב. הריח המתוק שלה שוב הכה באפי, גולש על זרמי המים ומציף אותי מכל כיוון. עגילי פנינה נחו על אוזניה. זה היה הדבר היחיד שטרחה לעטות על עצמה. זה לא עניין אותי.
"איך העזת לעשות לי את זה? חתיכת בן תמותה עלוב? מה עשיתי לך שגרם לך לרצות להרוג אותי? מעולם לא פגשתי אותך"
"נכון, לא פגשת" אמרתי בשקט כשהרפתה מעט מאחיזתה בפניי "לא פגשת גם, כנראה, את אבי"
ידה נשמטה מפניי
"את אביך?"
"אבי. פיטוריו מרטודיני. הוא היה איש עסקים מכובד, גם אהוב. אולי שמעת עליו, הוא נהג לבלות הרבה בים. את מבינה, זאת הייתה עבודה שהיא בעצם גם תחביב. לפעמים גם נסעתי אתו, אבל הוא חשב שאני צריך לרכוש השכלה על היבשה. לכי תביני"
עיניה של בת הים כבו. ידיה נשמטו לצידי גופה, ראשה החווה תנועת "לא" חלושה. חייכתי
"ואז… ובכן אז, אני מניח, אחד מהאויבים שלו מצא אותך. לא היו חסרים לו אויבים, את מבינה, הרי היה לו הרבה כסף. היום אני מבין את זה יותר מתמיד. אז אני לא לגמרי בטוח מי זה היה, אבל הוא מצא אותך, והוא ביקש ממך שאבא שלי ימות. והוא באמת מת. לא בגבורה, בים, כמו שבטח היה רוצה. הוא מת בבית שלנו, לצד אמא שלי. הלך לישון ולא התעורר. אבל מוות על-טבעי לא יכול סתם ככה להתקיים, הוא מוכרח להשאיר סימן. ובגלל שהמשאלה הזאת הגיעה מהאוקיינוס, היא השאירה בו את סימני הים. אבא שלי מת במיטה שלו מטביעה. הוא נחנק ממים של אוקיינוס שהציפו את הגרון שלו"
קאטיראנה שתקה לכמה רגעים. ניכר היה שהדברים ערערו אותה.
"האיש… האיש שהרג את אבא שלך…"
"את הרגת את אבא שלי!" צרחתי ממלוא גרוני "את! בת ים ארורה! הייתי רק בן שלוש עשרה. הרופאים לא ידעו להסביר מה קרה, אז קראתי וחקרתי בכל מקום אפשרי. כל הפתרונות למוות שלו הובילו אל העולם העל-טבעי, ומשם רק אליך! רק משאלה של בת ים יכולה לגרום למוות אכזרי כל כך!"
"זאת לא הייתה המשאלה שלי! אתה לא מבין!"
"אני מבין טוב מאוד! אני מבין שאלמלא את, אבא שלי עוד היה בחיים!"
"אתה חושב שעבורי זה פשוט? אני כלואה בקללה של המשאלות, אני לא יכולה לסרב. מחויבת במצווה בת עשרות שנים לעלות אחת לשישה שבועות לפני המים ולחפש את מבקשי המשאלות. אסור לי, אסור לי לסרב! אם מישהו יורה כדור מתותח על ספינה, והספינה בוערת וטובעת, האם זאת אשמת האש? או אשמתו של מי שכיוון את התותח?"
אם לא הייתי משתחרר באותו רגע בדיוק, הרגע שבו הסכין הנאמנה שלי, החבויה עמוק בחגורתי, סיימה לחתוך את החבל שקשר את ידיי, המשפט הזה שאמרה אולי היה עשוי לחדור להכרתי. היא עדיין הייתה קרובה. התנפלתי עליה במלוא העוצמה. הפעם קירבתי את הסכין לגרונה ואחזתי בראשה בחזקה. היא ידעה שתנועה אחת לא נכונה שלה יכולה לסיים את חייה.
"האיש… האיש שהרג את אבא שלך…" קולה רעד, היא דיברה בקושי "האיש שהביע את המשאלה להרוג אותו לא עשה את זה ממניעים כספיים. הוא אהב את אמא שלך, היא הייתה הדבר שרצה באמת. אבל אני לא יכולה לגרום לבני אדם להתאהב… אז הוא ביקש שפיטוריו ימות… אבל בנות ים אחרות סיפרו לי שהספינה שלו לא הפליגה עוד הרבה אחרי שפגש אותי. הוא טבע בים זמן קצר אחר כך."
"למה את מספרת לי את זה?"
"כי חשוב שתדע את האמת. אתה צריך לדעת את האמת. זה לא עוזר לך להרגיש טוב יותר? לדעת שהאיש לא שרד? הוא האשם האמיתי. משאלות של מוות ונקמה ובצע אף פעם לא מסתיימות בסוף טוב. מי שמביע אותן לא יודע שקט. זה הגורל של רוצחים…"
"תשתקי עכשיו" אמרתי בשקט. הצמדתי את הסכין קרוב יותר לגרונה. שבע שנים נדדתי בים בבקשת נקמה אחת ויחידה, כששמה של קאטיראנה עומד לנגד עיניי. בלילות חלמתי איך אני מחסל אותה. איך היא נגמרת ונעלמת מול עיניי. הדגה שבאבחה של רגע סיימה את חייו של אבי, שאהבתי מכל. האיש שביקש את מות אבי לא היה שום דבר בשבילי. הרבה ביקשו רעות עבור אחרים, בסתר ליבם או בקול. אבל מעטים גם ביצעו. היא ביצעה.
"בבקשה, אני לעולם לא הייתי עושה דבר כזה על דעת עצמי… אבל תחשוב מה אני מסוגלת לעשות. תחשוב אילו משאלות אני יכולה להגשים לך. בטח יש דבר שאתה רוצה יותר משאני אמות… אני יכולה להשיב אותו לחיים"
נאלמתי
"את אבי?"
קולה התחנן "לא… לצערי הרב לא את אביך. אני חוששת שעבור הנשמה שלו זה כבר מאוחר מדי. הוא בילה זמן רב מדי בעולם המתים, לא. אני מדברת על המלח ההוא, המלח שנפל מהתורן בזמן הסערה"
סמית'.
מכל מה שקרה, המוות שלו נראה כמו חלום הזיות רחוק. סמית' שהיה כה מוחשי עד לפני רגע, סמית' שחי בשביל מי הים התכולים.
היא קלטתה שהיא עלתה על משהו "עכשיו הרוח שלו משוטטת על הגלים. אני עוד יכולה לתפוס אותה, אם תביע משאלה כזאת, הנשמה שלו תחזור אל הגוף. הוא ירגיש כאילו חלם סיוט נורא, אבל יחזור לחיות"
"הנשמה שלו משוטטת על הגלים?"
"כן, היא חיה בתוך הים עכשיו. אבל היא יכולה לחזור"
הרהרתי בכך לרגע ארוך, ואז הנדתי בראשי. אם נשמתו של סמית' שוחה על הגלים, אין דבר שהיא אוהבת יותר מזה בעולם. חברי הטוב ביותר, סוף סוף, חופשי לנצח בתוך אוקיינוס הקצף והמלח שהיה לו בית. זה יהיה עוול אם יחזור. שקלתי את צעדיי בזהירות. חשבתי וחשבתי, הסכין עדיין על צווארה הענוג. לפתע הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות.
"יש לי משאלה" אמרתי בשקט "אני מבקש שתהפכי לבת אדם"
הכול סביב החשיך ונאלם. מעולם לא חשתי בכזה רוגע בחיי.
נפלטנו על חוף טרופי משגע ביופיו. משכתי אותה מידיה על החול עד ששבה אליה הכרתה. כשהתעוררה ניסתה לזחול מעט, ללא הצלחה. צחקקתי למראה המגוחך שלה. היא נאבקה ונאבקה עד שכל גופה היה שרוע על היבשה. ניגשתי אל אחד העצים הקרובים וקטפתי ממנו פרי. כשהגשתי לה אותו היא חטפה אותו מידיי בכעס.
"אתה פיסה אנושית מוזרה מאוד!" היא קראה
עיקמתי חיוך "ועכשיו גם את"
"בשביל מה זה היה טוב?"
"אמרת שאסור לך לסרב למשאלות, לא ככה? עכשיו את בת אדם בדיוק כמוני. לא עוד משאלות על רצח של חפים מפשע"
היא לא יכלה להסתיר את השמחה שעורר בה המצב החדש לעוד זמן רב. היא השתחררה מכלאה, סוף סוף.
"אתה יודע, דווקא היו כמה משאלות לא רעות לאורך השנים." אמרה כשנאבקה שוב לעמוד על רגליה החדשות "פעם ביקשו ממני אספקה בלתי נגמרת של עוגות גבינה. ילדה אחת שראתה אותי על הסיפון…"
התחלתי להקים מחסה. על קאטיראנה מגשימת המשאלות כעסתי. שנים רציתי במותה של הישות הכמעט כל יכולה מהמעמקים. אבל בת האדם שרעדה מולי מקור, משקשקת על רגליים רזות ולא מנוסות, לא עוררה בי דבר מלבד רחמים. וחמלה.
"איך קוראים לך? או שעליי לפנות אליך בתור מר מרטודיני?"
"אני אשמח שלא תפני אליי בכלל, אם אפשר. אני מתכוון לבנות סירת משוטים קטנה ולנטוש אותך כאן בהזדמנות הראשונה"
אני האמנתי לדברים שאמרתי בשיא הכנות, אבל היא חייכה. לימים סיפרה לי שהפרי שהגשתי לה רמז לה שאולי במתנקש שחיפש אותה כל השנים שרוי דווקא דבר טוב, במעמקי הלב.
"יותר מכל, יאריק שלי" סיפרה לבננו הקטן בשעת הסיפור הקבועה שלו, בביתנו הקטן על האי "ידעתי שאביך אציל נפש באמת כשבחר לשחרר את נפש חברו לעולם של חופש, גם כשידע שפירוש הדבר שלא יראה אותו יותר. כשבחר במקום זה לשחרר אותי מהים הנורא שהייתי כלואה בו, ולהפוך אותי לבת אדם". קאטיראנה בחרה את השם של בננו. היא רצתה לקרוא לו פיטוריו, על שם אבי, אך סירבתי. רציתי להעניק לו שם עם גורל טוב מזה. יאריק היה שם נפוץ לבני ים, שתמיד אהבה. הוא הלם את הילד האדמוני והמנומש.
הקפטן מצא אותי מספר שנים אחרי הלילה ההוא. הוא היה חייב לי חוב כספי גדול, ולא ויתר עד שאיתר אותי כדי להשיבו. הוא גם העניק לי חלק מההון של סמית', בטענה שזה מה שהפרחח היה רוצה. על האקורדיון שלו ויתרתי בנימוס. ביקשתי ממנו שיחזור לכפר הולדתי וימסור לאמי שלא הגשמתי את המטרה לשמה נסעתי, אך למרות זאת אני מאושר להפליא. כשראה אותי הקפטן עם אישה יפה בעלת קול פעמוני, עיניו הכהות הצמצמו בחשד, אך אם ידע משהו, הרי שלא חשף זאת. הוא המהם מילה לא ברורה וקפץ חזרה על "אימת הסירנות", מסתלק לנצח מחיי.
"אני לא מאמין" אמר יאריק הקטן כשהוא מתפנק על זרועות אימו "אני לא מאמין שכל זה קרה, בדיוק ככה. שאני נולדתי לשני הורים מעולמות כל כך שונים"
"ובכן בני" קולה של אשתי צחק כשליטפה את מצחו של הילד "זה לא קרה סתם כך. זאת הייתה משאלה שהבעתי כל לילה לגלים. משאלה שהתגשמה."