יצאתי מחדר היניקה אל עבר מסדרון מואר באור קלוש. המסדרון היה אפל ומוזנח, בניגוד גמור לאור השופע בעיר העילית והוביל למשטח פתוח, שניצב במעלה הכיפה. השקפתי על העיר התחתית כולה. היא היתה קטנה, אולי שווה בגודלה לאחת השכונות הקטנות בעיר העילית. לא יותר ממספר אלפים קטן של אנשים התגורר כאן. אפילו בלב העיר, מתחת למרכז הכיפה, הבניינים היו נמוכים, בני עשרות קומות בלבד. בתי קומותיים נבנו בצידי הכיפה. סולמות ברזל חלודים ומסדרונות פתוחים קישרו בין הבניינים. אור קלוש מילא את הכיפה. החושך המוחלט של כדור הארץ מהחוץ ניסה להשתלט על האור המלאכותי שבפנים. ירדתי בסולם הארוך אל עבר מרכז הכיפה. למטה חיכו לי אנשים לבושים בבגדי עבודה מרופטים. כולם היו צעירים והסתכלו עליי בתדהמה מרובה, כאילו צנחתי משמיים (למעשה, זה די מדויק). מתוך ההמון המתגודד התקרבו אליי שניים לבושים במדים שראו ימים טובים בהרבה. הם החזיקו רובים וסימנו לי בידיהם לבוא בעקבותיהם. התמהמתי מעט כדי לבחון את פרצופי האנשים שהקיפו אותי. כולם היו צעירים למראה, אבל פניהם היו מקומטים ועורם צמוק, תוצאות פגעי האוויר הדחוק אותו נשמו. ידעתי כי רובם לא יגיעו לגיל שלושים. חלקם הצביעו על הצלקת על לחיי. היא היתה שונה מצלקותיהם. האנשים במדים היו עצבניים ואחד מהם אחז בידי, מושך אותי לבוא בעקבותיו.
"אני בא, לא צריך לדחוף" אמרתי בנועם.
האיש נרתע לאחור בבהלה. הוא לא ציפה שאני דובר את השפה.
"אני צריך שתבוא איתנו" הוא אמר לי. בקושי זיהיתי את חיתוך הדיבור. חלק מהמילים היו שונות. זמן רב עבר מאז עזבתי את העיר והשפה השתנתה. למזלי, הבסיס נשאר דומה, כך שהצלחתי לפענח את דבריו.
הלכתי בעקבותיהם ולאחר מספר דקות הגענו לפאתי בניין בן חמש קומות. סמלה של העיר התחתית, היפוכו של העיר העילית, התנוסס על חזיתו. אך הוא היה מלא אבק וזוהמה.
הבניין היה הומה אנשים שחיכו לי. הם דיברו ביניהם בהתלהבות וסימנו בידיהם. לבסוף התקדם מתוך בליל האנשים גבר שהיה זקן למדי, במושגי העיר. תיארתי לעצמי שהוא הוא לא היה יותר מבן ארבעים.
הוא הושיט לי את ידו "שמי אורנדו. ברוך הבא לעירנו."
לחצתי את ידו בחמימות.
"התואיל לבוא עימי לחדר המועצה?" שאל אורנדו.
הנהנתי בראשי והלכתי בעקבותיו, מבטיי האנשים מלווים אותי.
חדר המועצה היה עגול ובמרכזו שולחן פלדה נקי. אנשים החלו להגיע ולמלא את הכסאות. לרבים לא היה מקום לשבת והם עמדו בפינות החדר שהתמלא במהרה עד אפס מקום. אורנדו הצביע על כסא פנוי ליד השולחן.
לאחר שהתיישבתי, אורנדו הרים את ידיו ולאט לאט נדמו הקולות בחדר.
אורנדו פתח "שלום לך זר. עירנו מברכת אותך על בואך ונותנת לך את שלומנו. עם זאת, אנו חייבים לשאול אותך מספר שאלות שנוגעות לעצם בואך לעירנו".
"תודה על הברכה החמה". אמרתי והצגתי את עצמי – שם, תפקיד ומקום מגורים.
פניי אורנדו התרקמו, גביני עיניו התרוממו. "איזו עיר?" הוא שאל. הפעם היה תורי להסתכל עליו בתדהמה. הם לא יודעים!
בשעה הבאה סיפרתי להם כל שניתן על העיר העילית, על תפקידה של העיר התחתית, עליי, על מוצאי מעירם, על שליחתי לעיר העלית למשרת יועץ לפני שלוש מאות שנה, שליחות שהותירה את הצלקת האיומה על פניי. המשכתי לתאר את סיבת שובי לעיר התחתית. הם הקשיבו לדבריי בצמאה. אורנדו, עדיין מעכל את דבריי והשלכותיהם שאל ללא הרף וביקש הסברים מפורטים על כל נושא. השעות התארכו אבל אף לא אחד מהנוכחים עזב את החדר.
ניצלתי הפוגה זמנית ברצף השאלות "אבל עד לפני חמישים שנה היה קשר רציף עימכם. מה קרה? למה זה נפסק?" שאלתי.
"אני לא בטוח. אני זוכר שאבי סיפר לי שלפני שנים רבות היתה מהפכה בעיר ובמועצה. אולי אז ניתק הקשר. המועצה הקודמת לי לא השאירה שום תיעוד מאחוריה".
"ומה לגבי יכולת התנועה של העיר?"
"יש לנו את הידע אבל.." הוא השתתק לדקה. אחר כך המשיך "המועצה הקודמת מחקה את הפרוטוקול של פקודות התנועה. החוק הנוכחי מחייב אותנו להישאר על עומדנו. אתה מבין, תנועה מחייבת גיוס כללי של כל אנשי העיר וגוזלת מאיתנו את כל משאבינו. בחוק הראשון לחוקה כתוב "לא תנוע עיר"
הבנתי לליבם. זכרתי בעצמי את הקשיים הרבים שעברו על העיר בעת תנועה. בניינים קרסו, אנשים מתו. כולם עבדו למען התנועה, כל משאביהם הדלים מופנים למאמץ הכביר של תזוזת המרכב הגלגלי עליו נבנתה העיר התחתית. ידעתי כל זאת, ובכל זאת נאלצתי לבקש מהם לשבור את חוקם הקדוש ולהשקיע את כל מרצם בהנעת העיר קדימה.
אורנדו קלט את היסוסיי, את לבטיי. הוא הישיר את מבטו ושאל "וכי למה עלינו להקריב מעצמנו למען עיר בעננים, אותה אנחנו לא מכירים וכנראה שגם לעולם לא נפגוש את תושביה?"
ציפית לכך. הייתי חייב לגרום להם להבין, לקבל. לנוע. גייסתי את מיטב כושר השכנוע שלי ופתחתי בנאום חוצב להבות "הסיבה היא עתיקה כאנושות כולה. בעת שבנו אבותינו את הערים, ידעו כי חוט הטבור המקשר בין העיר העילית לעיר התחתית הוא שברירי. אבל אתם מחוברים זה לזה לא רק בחוט טבור עשוי מפלדה. חוט הטבור האמיתי עובר ביניכם מעצם לידתכם. כל תושבי העיר שלמעלה הם קרובי דם שלכם". רחש עבר בחדר. המשכתי "כשבנו אבותינו את הערים הם ידעו כי הקשר בין הערים חייב להתבסס על יסוד עמוק ככל האפשר. גם במחיר הנורא מכל. כל משפחה שעלתה לעיר העילית השאירה אחריה בן משפחה בעיר התחתית, בידיעה שלעולם לא יראו אותו עוד, לא יחבקו אותו אליהם. משפחות נקרעו אבל לא היתה ברירה." ראיתי כי נאומי נוגע לליבם. הייתי חייב להמשיך "הם קרוביכם, קשורים אליכם בחבל טבור של פלדה ודם. אתם חייבים לעזור להם, גם אם לא תדעו לעולם האם הצלחתם".
שתקתי, נותן לדבריי להבנות לתובנה. מהומה רבתי השתררה בחדר. נתתי להם לסעור. דיברתי אמת, אבל שמרתי לעצמי את האמת כולה. קיוויתי כי גם כאן, כמו בעיר העילית, לא יחשדו ולא ישאלו – איך העלו כל כך הרבה אנשים בבת אחת, איך כולם דומים זה לזה, למה אין ילדים בערים. ולמה דווקא אני. אסור שיידעו לעולם את האמת המרה – רק בן אנוש אחד היה מסוגל לשרוד את המסע, וממנו נוצרים כולם.
כן, אתם כולם משפחה ואני אביכם, זרעי פזור בין שמיים וארץ.
הגלגלים נעו.
ניתן היה לשמוע את קולות החריקה ולהרגיש את רעידות התזוזה. עמדתי בחדר הבקרה ביחד עם אורנדו.
,"אפריקה?". הוא שאל.
"אפריקה" עניתי.
אורנדו חזר לעבודתו. אני התבוננתי גבוה לשמיים, מבעד לשחור ולתופת. החזיקו מעמד שם למעלה.