מנורת הפלורוסנט החלה לשפוך אור לבן נרעד על הקירות האפרפרים, מאירה אט אט את החושך הקודר, שאול המתין לרגע הזה, כבר חצי לילה הוא התהפך על המיטה, מחכה שהאור האפלולי ימסמס קצת את החשכה שאחזה בו.
אבל זה לא עזר.
האור המלאכותי רק חיזק בו את התחושה של החוסר מציאות. את הדיכאון. ועמעם רק במעט את הזיכרונות שקדחו בו כל הלילה. שאול התיישב על המיטה. שמץ של פחד עלה בו כשהביט בקירות הבטון שסגרו על מיטתו משלושת צידיה. הוא תהה האם תמיד היה בו קלסטרופוביה או שזה רק עכשיו, כשהוא חי בעולם של קירות בטון.
בצד הרביעי של החדר לא הייתה דלת, לא היה קיר, הוא פשוט נפתח אל מסדרון משותף צר. עכשיו החלו להדהד בו רשרושי הבוקר של שכניו לקומה שהחלו להתעורר גם הם מההשכמה המלאכותית. גבר זריז, עם מכנסי שינה קצרים ושיער חזה עבות עבר במסדרון בדרך למקלחת, וקרא "בוקר טוב חברים" כשעבר במסדרון. בחזרה קיבל אוסף מלמולים רוטן וחסר פשר. כמו זמזום טורדני.
זמזום. זמזום. דבורים. כוורת. כוורת.
זה היה העולם שלו עכשיו. המקלט האחרון שכונה "הכוורת". עולם של מסדרונות ארוכים, קירות חסרי צבע, זיכרונות כואבים. זה מה שנשאר מכל הלהט האדום שהוביל למלחמת האטום העולמית. מפלט אחרון מפני הרשעות האנושית.
שאול החל להתארגן, הוא משך את נעליו מתחת לחלל האחסון מתחת למיטה, שם היו מגובבים החפצים המועטים שהביא איתו: שמיכה דקה, פלאפון שכבר לא היה בר שימוש, כמה בגדים להחלפה, מברשת שיניים, יומן ריק מלבד כמה עמודים צפופים בתחילתו, ועט. שאול חשב לקחת יומן כדי לתעד את החוויות שלו עד שיחזור למשפחה. עכשיו הוא כבר ידע, אין בשביל מי לתעד. שאול גישש מתוך הנעליים את המשקפיים, הוא תחב את המשקפיים על חוטמו, הכניס את רגליו לנעליים, את הבגדים הוא לא החליף. כבר כמה ימים שהוא לבש את אותם בגדים מקומטים ומוכתמים. האחראים העירו לו על זה וניסו לעודד אותו, אבל לא היה איכפת לו, ממה כבר יכול להיות אכפת לו? שאול נאנח. בטח עוד כמה ימים יקחו אותו לפסיכולוג. אבל זו ההתנהגות הנורמאלית ביותר שיכל להעלות בדעתו ביחס למצב שנמצא בו.
שאול הציץ בשעון, 04:30, זה אומר שתכף האחראי תא יכריז שכעת השעה היא 06:30 ויש עוד רבע שעה עד להליכה המשותפת לחדר האוכל. בהתחשב בכך שהתאורה בכוורת הייתה מלאכותית, האחראים שיחקו עם היממה כרצונם, זה היה נצרך מכיוון שהיה מספר מוגבל של מתקנים לשימוש ציבורי שהיו צריכים לשמש לאלפי האנשים בכוורת. לכל תא אנשים בכוורת היה סבב קבוע שהתחיל בזמנים שונים של ארבע עשרה שעות פעילות ועשר שעות הַחְשָׁכָה. שאול העלה בזיכרונו את הרגע בו הדבוראי שלו- אחד מאחראי התא, בחור ממושקף, בן שלושים בערך בשם חגי, הורה לכל הקבוצה לכוון את השעונים כך ששעת ההשכמה תהיה ב06:30, וביקש שיראו לו את השעונים מכוונים. הקבוצה עברה לפניו אחד אחד. כששאול הגיע אליו והראה לו את השעון מכוון חגי טפח על שכמו,"זה טוב", אמר וחייך,"זה נראה לך דבר קטן, אבל זאת ההתחלה, אנחנו מתחילים להסתגל למציאות".
מציאות.
המילה הזאת צרמה לו ודינדנה באוזניו כמו אלף מילות אזהרה. הוא ידע- זאת לא המציאות. המציאות לא אמורה להיראות ככה. הוא לא מתכוון לשכוח את המציאות האמיתית, את מה שאמור להיות. לכן לפני ששכב לישון באותו לילה, באקט מרדני, הוא כיוון את השעון חזרה שעתיים אחורה.
מה היה נותן אם רק יכול להחזיר גם את הזמן.
"השעה כבר רבע לשבע", קרא האחראי, "יציאה לחדר האוכל".
הם הלכו ונעמדו בטור, קבוצה של כמאה איש, תא 13 בכוורת. והחלו ללכת בפסיעות עגמומיות לחדר האוכל. הליכה של כעשרים דקות במסדרונות התת קרקעיים. כל דבר כאן היה רחוק, מבוך תת קרקעי של מסדרונות שלא נגמרים. שאול הסתכל על האנשים סביבו, מקצתם מדברים, הרוב הולכים בשתיקה, מסוגרים בתוך עולם פנימי שכבר לא קיים. שאול תהה איך מכל האנשים בעולם בחרה האבולוציה דווקא בו להגיע לכאן. חסר כישורים, מובטל, לא חכם במיוחד, סתם עוד אחד מעיירת ספר ממוצעת בשם גילאר.
זה היה רק לפני שלושה חודשים, פרסום ממשלתי בטלוויזיה הודיע בכלי התקשורת על איסוף אנשים כשירים לפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה למשך חודשיים, כל איזור צריך היה לשלוח מתנדב מטעמו שיזכה במשכורת מכובדת וחוויה ייחודית. למרות ההילה שניסה הממשל לעטוף בו את ה"משימה הלאומית" והתשדירים הנוצצים. הייתה התקוממות על האופן בו זה נעשה. רבים הימרו שהמתנדבים לא יחזרו חיים. או לא יחזרו בכלל. לשאול זה לא היה אכפת. בתור מובטל העיירה לא היה אכפת לו ללכת למשימה שתעסיק אותו, ומי יודע- אולי גם תביא לו כבוד.
כשאשתו, אור-חן, נשקה אותו כשעזב ולחשה לו ברוך, בעיניים מלאות אהבה, "שאול. תשמור על עצמך, אתה עושה דבר חשוב למען כולנו", הרגיש שוב את הגבריות מתמצקת בו. שאול חלם את עצמו חוזר כאביר על סוס שחור וגזעי, נושא חרב כסופה ארוכה שחריטות קסומות מעטרות אותה, הוא עובר ברחוב הראשי וכל אנשי העיירה מתקבצים לראות בשובו של הלוחם, כשהוא מגיע לקצה הרחוב הוא כבר צריך לפלס דרך בהמון המריע והאוהב. אור-חן עומדת בקצה, וההמון נבקע, הוא יורד מהסוס ומתכופף לחבק אותה. ההמון מריע.
אור-חן הרפתה את החיבוק והביטה ישירות בעיניו, מניחה את ידיה על מותניו, עננת דאגה חולפת על פניה. "אבל אל תיתן שיעבדו עליך, תיזהר".
תיזהר.
שאול החניק יבבה. אילו הייתה יודעת, המסכנה. אילו ידעה מה מצפה לה. אילו ידעה ש"המשימה הלאומית שלו", היא לברוח, להתכדר בתוך מקלט תת קרקעי מאות מטרים בתוך האדמה. כלוא ומסוגר, מנותק מהעולם. לא יודע אפילו איפה הוא נמצא. במקום בו אפילו התפוצצות אטומית לא יכולה לגעת בך לרעה. גם כן משימה לאומית. אם רק גם היא הייתה כאן…
הם פסעו לתוך חדר האוכל בו היו ערוכים שולחנות ירוקים וכסאות פלסטיק כחולים מסודרים בקפידה לידם, תמיד היו מסודרים כיסאות ושולחנות בדיוק לפי מספר אנשי התא, הרציונל היה שכשאנשים מוכרחים לשבת ליד השני לא תהיה להם ברירה אלא להתחבר וליצור קשר עם אחרים. קולות פטפוט נשיים הדהדו בחדר מעבר למסוף אליו העבירו את הכלים המלוכלכים, תא אחר היה היום אחראי מטבח, הוא שהיה אחראי להכנת האוכל, לניקיון ולסידור החדר. הקולות האלו הישרו אווירה מוזרה בחדר האוכל- זו הייתה פעם ראשונה שתא נשי היה אחראי מטבח.
שאול הלך לשולחן הימני ביותר, שם ישב באופן קבוע עם עוד שלושה אנשים, שהגיעו יחד איתו במשלוח האחרון. היו אנשים שהגיעו למקלט במשלוחים הראשונים, הם שהו בכוורת חודשים לפני האסון בתור גיבוי לתרחיש הגרוע ביותר, כשעוד המודיעין החשאי של המדינה התייחס למלחמה כאפשרות שהיא בגדר חלום בלהות דמיוני. אלה כבר יצרו לעצמם קבוצות מגובשות. כשנחתה עליהם הידיעה הם קיבלו אותה בידיעה שהקבוצה שלהם מעכשיו היא המשפחה שנותרה להם. מי שהגיע במשלוח האחרון היה סיפור אחר לגמרי. הם קיבלו את הידיעה עוד לפני שהספיקו להכיר האחד את השני והיה עליהם להתמודד לבד עם הידיעה, כל היכרות שעשו הייתה בצל האסון.
שאול אמר שלום רפה לחיים ומשה, שני שותפיו לשולחן שכבר ישבו לאכול. והחל לאכול בדממה את האוכל שהיה מונח לפניו. טונה, אורז, צנימים, פרי מיובש לקינוח. האספקה הטריה נגמרה לפני כמה שבועות, והם אכלו עכשיו ממחסני האוכל המיובש והמוקפא האינסופיים.
טפיחה על כתפו של שאול הקפיצה אותו, במקום האדם הרגיל שישב לימינו התיישב עכשיו הגבר השעיר מהבוקר. "אכלנו אותה, אה?!", הוא צחק והניח את הצלחת הגדושה שלו על השולחן.
שאול העיף בו מבט קודר. הגבר היה קצת גבוה, שחום ובעיניו החומות ריצד זיק של חיות. הגבר התעלם מהניכור ששרר סביב השולחן. "אני לוי", הוא אמר בקול בס, "ואם לא אכפת לכם, החלפתי עם השכן הרביעי שלכם היום", שאול הפסיק לבהות בצלחת והרים את ראשו, כמו שתיאר לעצמו, השכן הרביעי, מוחלף בעל כורחו, התהלך בין השולחנות המלאים בניסיון למצוא את המקום האחד הפנוי שנותר בשבילו. שאול הביט בלוי והחליט שהוא מתעב אותו. לא נראה שזה הפריע במיוחד ללוי שערך סבב היכרות סביב השולחן. דיבר על ימי העבודה האחרונים ושלח רמזים בקשר להימצאות הנשית בחדר אוכל. הוא גיחך, "אז מה אתם אומרים? אני חושב שעוד מעט יפתחו כאן את עונת החתונות, אחרי הכול" הוא הצביע על הצלחת, "לא הביאו אותנו לכאן כדי לאכול, אנחנו הרי השורדים הנועזים של הגזע האנושי, לא נהיה יעילים במיוחד בלי השורדות", הוא קרץ, "מה אתם אומרים על הזאת שעומדת שם ליד מתקן פינוי הצלחות?".
שאול התרתח, זה היה יותר מדי. הוא קם בכעס, לוקח איתו את הכלים המלוכלכים שלו לפינוי.
"קרה משהו?", שאלה בעדינות נערה חמודה עם עיניים ירוקות שעמדה ליד המתקן. שאול בתגובה דחף בעצבנות את מגש הפלסטיק למתקן, כוס נפלה לרצפה. שאול מלמל סליחה, לא מתכופף להרים את הכוס. הבחורה הרימה את גבותיה בתמיהה, מביטה בשאול היוצא מחדר האוכל.
מחוץ לחדר האכל כבר עמדו כמה חברי תא שגם כן כבר סיימו את האוכל, מוכנים לצאת לעבודה. כשכל חברי התא סיימו והתרכזו במסדרון היוצא מחדר האוכל, הם יצאו כמו כל יום לדרך, אל משימת העבודה שתחכה להם היום. הם פסעו במסדרונות לעבר איזור קרוב יחסית למגורים שלהם. ונכנסו לחדר מבוא קטן שגובבה בו ערמה של גיגיות. כמו כל יום, המדריך המוביל התחיל להסביר בהתלהבות מלאכותית על המשימה. מנסה להעביר את החיות שלו גם אליהם. המדריך סיים את ההסבר והם נכנסו מהמבואה לתוך חדר ענק ומרובע, פס של רצפה מקביל לדלת ורחב ממנו פי שניים בערך השתרע לאורך האולם ומעבר לו דממו פני המים של בריכת דגים תת קרקעית. שאול התאמץ לא להתרגש מהמראה, אבל הוא הרגיש איך ליבו פועם בהתרגשות. מולו השתרעה הבריכה הענקית, המים היו כחולים, מחזירים את צבע התקרה שלשם שינוי צבעו אותה. לשניה הרגיש קמצוץ מהרגשת האינסוף של הים, לא רק הוא התרגש מהמראה, היה משהו ממלא בשפע המים מלאי החיים שנפרשו לנגד עיניהם. הקבוצה החלה לעלות לסירות, יוצאים להפליג, חותרים במשוטים לעבר מרכז הבריכה, הסירות שילחו אדוות קטנות במים והקבוצה החלה לפרוש את הרשתות. שאול הציץ לרגע מעבר לסירה, בוחן את השתקפותו המיוסרת. ואז הלם בו הזיכרון, הוא ואור-חן ברפסודה, לפני שנתיים, שטים יחד באגם הפנינה השלו, ציפצוף הציפורים נשמע מסביבם. הם שכבו על הרפסודה, צופים יחד בדגי הזהב הנעים בחן מתחת למים, ואז הבחין בהשתקפות שלה ועל רקע קולה הרך המתרגש מהדגים, הוא הצליח להתרכז רק בהשתקפות שלה על פני המים הזכים, ורצה שהרגע לא יסתיים לעולם. רעש קריאות הדייגים הדהד בעוצמה באולם הסגור והחזיר אותו למציאות. הוא הביט שוב בהשתקפותו במי הבריכה הקרים. והרגיש חסר משמעות. חסר ערך. מזוהם. ריקני.
ריקני.
לא הייתה מילה טובה יותר לבטא את שהרגיש. שאול היה מלא בה, בריקנות הזו. הוא שכב במיטה, עייף ממאמץ הדיג. ודמעה זלגה על לחיו. במיטות מעבר לקיר הבטון של הכוך שלו כבר ישנו שכניו לתא. בליבו גמלה לפתע ההחלטה. הוא קם בשקט ממיטתו ופסע במסדרון החשוך, מגשש את דרכו באפלה, כמעט לא מודע למגע הקר והמחוספס של ריצפת הבטון על רגליו היחפות. בריכת הדגים לא הייתה רחוקה מכאן וזה היה המקום הנכון לסוף לסיפור עצוב. שאול דמיין את מגע המים על פניו ואיך הוא אט אט נכנס לתוכם, נושם אותם, מתמלא בהם. מתאחד איתם לעולם. הוא מעולם לא האמין בעולם הבא, אלו היו נראים לו שטויות של נאיביים, אבל כרגע ליבו פעם במהירות והוא היה מלא תקווה שיש בזה אמת, שהוא ייפגש בסוף הדרך עם אור-חן, הוא ראה אותה בדמיונו, לבושה בשמלה לבנה, ידיה פרושות לעברו והיא זוהרת כולה, והוא רץ אליה, מחבק אותה ומניף אותה סביב והיא מחייכת והכול מואר, בלי שמץ של שחור ואפור. לעולם.
אור עדין גלש מתוך הדלת הפתוחה למחצה של המבוא לבריכת הדגים, שאול הרים את גבותיו בפליאה, צועד אט אט לעבר הפתח. הוא הציץ מהמסדרון אל תוך החדר, לא נראה שהיה שם מישהו. הוא פסע לתוך המבואה וממנה לאולם ונשימתו נעתקה. לא מנורה האירה את מרחבי האולם. במים השחורים של הבריכה שחו אלפי דגים זוהרים, מפיצים אור חי. הוא נזכר בדברי המדריך ששמע במעומעם על דגי המעמקים הזוהרים שהובאו לכאן על מנת שיתאימו לתנאים המיוחדים של המקלט התת קרעי. הוא הביט שוב במים, בפסי האור של הדגים הנעים בזריזות, כמו כוכבים חיים. שאול התישב על מזח הסירות והכניס את רגליו למים. כוכבים.
כוכבים. אור-חן והוא טיילו יחד, זה היה רק לפני שנה, הם הקימו אוהל-סיירים על כר דשא ליד נחל בסביבות גילאר. בלילה הם ישבו על שפת הנחל, טובלים את רגליהם במים ומסתכלים בכוכבים. כוכב אחד נפל.
"אור חן, אני נותן לך משאלה", הוא חייך.
הוא יכל להרגיש את חיוכה של אור-חן ואת האהבה התמימה שמילאה אותה, "אני רוצה שתאמין בעצמך, שתהיה האדם העוצמתי שאתה באמת, לעולם", היא החזיקה את ידו בחשיכה, וקולה היה כמו כוכב בהיר. שאול הרגיש איך הוא נזרק מאותו נחל קטן בסביבות גילאר, צולח את גבולות הזמן והמקום וצלילי קולה של אור חן מלווים אותו כמו כוכבים באפילה עד כאן. שאול הרים את ראשו והביט שוב בדגים הזוהרים, הוא נעמד והביט בבריכה לעוד כמה רגעים בהשלמה.
* * * *
שאול שכב במיטה והביט בשעונו, השעה הייתה ארבע וחצי. שאול הוריד את השעון מפרק ידו וכוון אותו שעתיים קדימה. עוד מעט תתחיל ההשכמה.