קטגוריות
פרס עינת 2011

28- מלחמת קיום

צרפת – NO. שוודיה- NO. קול דק וצורמני בקע מהטרנזיסטור הישן. גרמניה – אתם חייבים לנו חארות שכמוכם אמר לעצמו ניצול אחד, משם. הוא ישב סמוך למקלט, מטה את אוזנו לקלוט כל צליל וצליל, כל תו ותו שנכנסו והרטיטו את ליבו למוד הסבל והתלאות. YES. הוא הפליט אנחת רווחה.

הזקן הישיש היכה באגרופו על שולחן העץ המהגוני שבביתו כשעוד מדינה אפריקאית החליטה להימנע. בבית הקפה הסמוך לביתו התאספה קבוצה גדולה של אנשים, מרביתם תל-אביביים שהקשיבו לשידור ביחד. אחד מהם ערך רשימה. עיני הכל היו נשואות אליו, מצחו נחרש קמטים ומבט חמור סבר הופיע על פניו.

מדינה ועוד מדינה ועוד מדינה, והיד רושמת, מוסיפה שם לטור הזה ועוד כמה נוספים לטור אחר. ההתרגשות והמתח היו בשיאם, אך בכל רגע שעבר, הדאגה גברה.

לקראת סופה של ההצבעה כבר לא היה צריך רישומים. כל אחד יכול היה להבין שהמצב לא מזהיר. המדינות הלכו ואזלו וטור אחד עדיין נשאר ריק מדי לעומת חברו שהתמלא, וחייך אליו חיוך זדוני. ברזיל – NO.

האכזבה הייתה קשה מנשוא. החלום התרחק, הוא כבר היה ממש כאן! יכולנו למשש אותו בידיים, להריח את ניצני התקווה.

אף אדם לא יצא את ביתו באותו הערב. הרחובות היו ריקים ושוממים מלבד מעט חיילים בריטים שלראשם כומתות אדומות, שהילכו להם בשלווה ובנינוחות בריטית טיפוסית, מהרהרים בהשלכות של ההצבעה שהתקיימה, מתגעגעים הביתה, למולדת שרחוקה רק כמה ימים של הפלגה במימי התיכון מהחור הזה שהם נקלעו אליו.

החודשים הבאים עברו בתחושה של חוסר בהירות שחדרה לליבות הכל. גם הוא הרגיש בה. היא הזכירה לו את הימים ההם, לפני שנים מספר באירופה הקרה. בעיתונים וברדיו דיווחו וסיפרו ופירשנו ללא סוף את עלייתו לשלטון של אותו רשע וקהל מאמיניו שהלכו אחריו ותמכו בו בצורה מעוררת הערכה, אולם הם, קצת מזרחה משם, עדיין באותה אירופה קרה – לא הבינו את המשמעות של העניין. גם כשחלף הזמן והגיעו השמועות הבלתי הגיוניות, גם כשהחץ האדום מדם במפה הצביע ימינה והתקדם בקצב מסחרר הם התנהגו אותו הדבר, אבל תחושה קשה עמדה באוויר. חוסר בהירות.

ההחלטה החדשה (שבאה זמן לא רב אחרי הקודמת) היכתה את כולם בתדהמה. אותה חלקת אדמה היסטורית שהייתה למוקד ולמרכז חשוב בכל הדורות, שכף רגלם של חיילי הממלכות הקדומות דרכה בה, שהסנדל הרומי הטביע את סולייתו בבוצה, שמגפי המתכת של הצלבנים התאבקו באפרה, הארץ שעברה שינויים וטלטלות לאין מספר עמדה בפני אחת נוספת. כשהם פצועים וחבולים, סופגים פיגועי טרור של יהודים וערבים, מוכים משני הצדדים, גמלה בלבם של מקבלי ההחלטות, אותם מפקדים בריטים רמי דרגה שמרוב עיטורים וסמלים לא נשארה פיסת בד ריקה בדש חולצתם, לעזוב. ה"כלניות" נותנות לשדה המלבלב להצמיח קוצים. מציאות חדשה עמדה בפתח.

התהליך התגלגל במהירות רבה, עד שכמעט ולא הרגישו בחלוף הזמן כאשר הגיע אותו היום. אחרון החיילים עלה על האונייה הגדולה לקול מצהלות חבריו, קיפל את הגשר שחיבר את הנמל לכלי השיט הגדול והמאסיבי שכתמי חלודה הופיעו בדפנותיו וחלקים רבים בו היו עירומים מצבע שהתקלף, ובכך נתן אות לקברניט ולצוות המלחים להתחיל בנסיעה שתחזיר אותם הביתה. למולדת.

מלחמת הקיום החלה. בימים הראשונים שאחרי עזיבתם של משליטי הסדר הבריטים הסטטוס קוו הנפיץ בין שני הלאומים שנשארו במה שכונתה אז "פלשתינה"- נשמר.

בערים הגדולות כל אחד מן הצדדים התעסק בשלו ולמעט חיכוכים ועימותים מפעם לפעם שקרו ברחובות על- ידי צעירים מתלהמים או זקנים חלושים שזרקו מילה פה ומילה שם והציתו מהומה לא היו שינוי מיוחד באורח החיים המעורב. בקיבוצים ובמושבות המצב היה שונה במקצת. תושביהם היו צריכים להגן על עצמם מפני התקפות של פורעים ערבים. במקום לעבוד ברפת, בלול ובמטעים נאלצו הגברים לעמוד על המשמר יום וליל עם מעט התחמושת שהייתה בידם ולהדוף חבורות חבורות של תוקפים.

 

גם בקיבוץ שלו כך נראו פני הדברים. הם היו מאה אנשים, מחציתם גברים ומחציתם נשים וכולם היו סגורים בתוך הקיבוץ הקטן שהוקף בגדרות תיל. לא גדר תיל, גדרות תיל. היו שלוש כאלה. גדר שמקיפה גדר שמקיפה גדר. זו הייתה הדרך היחידה שלהם להגן על עצמם, כשהם נקודה קטנה איפשהו בעמק יזרעאל, מוקפים בכלום ובגדרות תיל.

הוא עלה למגדל השמירה באותו הלילה. המגדל היה בנוי מקרשים עשויי עץ שמסמרים חלודים חיברו ביניהם ויצרו עמדת שמירה מאולתרת. בקצה המגדל, שלא היה גבוה כל-כך, היה צריך השומר לעמוד כשמסביבו שקי חול וארבעה חריצים קטנים, אחד לכל צד של שושנת הרוחות ששרקו ונשפו על פניו, כדי שיוכל להביט דרכם ולראות את הנעשה מבלי להיפגע. כך צריך היה השומר לעבור מחריץ לחריץ ולבדוק שהכל בסדר, שקט ורגוע. אם משהו לא היה בסדר, שקט או רגוע הוא היה צריך למשוך בחבל פשתן צהבהב, קטן ועבה שנראה כאילו לקחו שיבולי חיטה דקים ושזרו אותם למארג עדין למראה וגס ומחוספס למגע. המשיכה בחבל מפעילה את האזעקה שנועדה להזהיר את אנשי הקיבוץ מפני צרות ורעות, ובעיקר להפחיד את התוקפים ואולי לגרום להם גם לסגת.

הוא חשש מאוד מאותה שמירה. הוא ידע שבזמן האחרון תדירות התקיפות עלתה וברוב הפעמים הן באות בלילה, כשחושך עוטף במסתורין ועלטה עוזרת לפוגעים להתקדם בלי להיחשף. הוא עקב בדאגה אחר מצב הגדרות וראה איך בכל פעם הם חותכים עוד קטע ועוד קטע. כמה זמן עוד נוכל להחזיק מעמד הוא תהה, הרי בסופו של דבר הם יצליחו להיכנס פנימה. הוא דמיין אותם רצים בין מבני המגורים הנפרדים לנשים וגברים, פורצים למטבח המשותף תוך כדי שהם רומסים כל מה שנקרה בדרכם, ואז מה? הוא שוב חשב, נעצור אותם בכמה אקדחים מיושנים ממלחמת העולם הראשונה? אפילו כדורים בקושי יש לנו. עם המחשבות האלה הוא הסתובב כמו ארי מסוגר בכלוב בתוך שני המטרים על שני המטרים של רצפת העץ שהשמיעה נקישות ממגפיו.

הוא כמעט נרדם כששמע את הרעש הנורא. האדמה רעדה. הוא זינק מיד לחרך הראייה המזרחי, משם נשמע הרעש והוא לא האמין למראה עיניו. רחוק רחוק, כמעט בקצה גבול הראייה שלו הוא ראה עדר. עדר של אנשים.

מאה, אולי מאתיים אולי אפילו שלוש מאות דמויות שרצות וצועקות ויורות באוויר, והנורא מכל – פניהם מועדות לכיוונם. הוא משך בחבל, אך לרוע מזלו האזעקה לא פעלה. הוא משך שוב ושוב, צעק וקילל, אך צליל הסירנה העולה ויורד לא נשמע. הוא ירד בזריזות בסולם המתנדנד ברוח ורץ למגורי הבנים. בחדר הכניסה ישבו כמה גברים שניסו להבין מהו אותו רעש שהם שומעים. הוא סיפר להם מה מתרחש בחוץ. הם התפזרו בבהלה והחלו להעיר את כולם. מישהו רץ לתקן את האזעקה והיא נשמעה חזק מאי- פעם.

תוך שני שליש השעה כולם התקבצו בחדר האספות. הערבים כבר היו במרחק לא רב משם. פה אחד החליטו כל חברי הקיבוץ לסגת. לברוח. תוך עוד שליש שעה המשאיות כבר היו מוכנות והאנשים טיפסו עליהם במהירות. הם יצאו לדרך. רגע לפני שהוא עלה למשאית, זיכרון צף בעיניו.

המהומה התלקחה בקלות. משאיות גדולות עם כיסוי ברזנט אפרפר וצלב קרס מצויר על מכסה המנוע נכנסו בחריקת בלמים בשעת צהריים מנומנמת והפריעו את שלוות הכפר. קלגסים תמירים ומבט חלול בפניהם יצאו בזה אחר זה והחלו לתפוס אנשים מזוקנים חובשי מגבעות. כלבים רועים מפחידים התרוצצו ברחבי הכפר ונבחו ללא הרף לצד נביחות הקלגסים שצעקו מילים קצרות בגרמנית, שפה שלא הייתה כל-כך מוכרת באותו הכפר וצליליה הוסיפו נופך ומימד נוסף של פחד ואימה. זקני הכפר שישבו דרך קבע בכיכר המרכזית מסתכלים בעוברים ושבים בנחת, רצו לכל עבר מחפשים מקום מסתור עד יעבור זעם.

ביתם היה בקצה הכפר, צמוד ליער עבות עם עצים ארוכים ושמנים, שענפיהם השתפלו מטה וכמעט ונגעו בקרקע הלחה שהצמיחה עשבונים ירוקים שהיו כמו מגן וסדין לאדמה החומה.

הוא היה אז בדיוק בתפר שבין נער צעיר לבחור בוגר ואיתו בבית אבא, אמא ואחות שצעירה ממנו בקצת.

הידיעה על כניסתם של הגרמנים לכפר הגיעה אליהם במהירות כמעוף הציפור. הם לא דיברו ביניהם. הספיק להם רק להחליף מבטים כדי להבין מה הצעד הבא. עוד נעיצת עיניים אחת של האבא, שהיה סוחר בעורות מעובדים באמא, שהייתה עקרת בית, והיא נכנסה למטבח והחלה לארוז אוכל בתוך מטפחות נייר, וכשהן נגמרו, בתוך מטפחות שיער.

האבא בינתיים אסף את כל התכשיטים של המשפחה כולל מספר תכשיטים שעברו במשפחה בירושה מזה דורות, וחילק אותם בין כולם. הם החביאו אותם בנעלים, בכיסים, בכל מקום שהיה בו מקום. אבא האיץ באמא. נו כבר, אנחנו חייבים ללכת, והם יצאו בחיפזון מהדלת האחורית, צועדים היישר לתוך היער. רגע. הזדעקה האם ורצה חזרה אל הבית. כעבור כמה רגעים היא יצאה משם בשנית, ובידה תמונה משפחתית שצולמה לפני כחצי שנה באירוע משפחתי אליו הגיעה כל המשפחה, מכל אירופה,  ובה כולם נראים מחייכים ושמחים, לבושים בהידור. הבנות בשמלות ערב בשלל צבעים שהתמונה בשחור לבן שאבה אותם והבנים בחליפות מחויטות וכובעים שמונחים בזווית מיוחדת, אלכסונית במידה, ששיוותה להם פן של שובבות. עכשיו אף אחד לא מחייך, אף אחד לא שמח כשהם העמיקו ביער והשאירו מאחוריהם חיים, משפחה ובית, שמי יודע מתי ואם הם יחזרו אליהם.

הוא צפה בהם. בהליכה המותשת שלהם. הוא צפה בכוח האינרציה שדחף אותם קדימה, במבטים המיואשים והעייפים, אוחזים במטלטלים שלהם,מזוודות גדולות וקטנות, מלאות עד אפס מקום כשגרב או חולצה משתלשלים מהם החוצה.  גברים, נשים וילדים. משפחות שלמות של מגורשים או פליטים שהערבים גירשו או הניסו, ויצאו למסע אל מקומות הישוב היהודיים היחידים שנותרו – מחנה הפליטים במושבה הרצליה שריכז את פליטי המרכז ומחנה הפליטים ליד חיפה שריכז את פליטי הצפון. מהדרום לא הגיעו פליטים. אולי לא היו פליטים. כך או כך, הערבים: ירדנים, סורים, לבנונים ומצריים השיגו שליטה כמעט מוחלטת בארץ, התיישבו בערים, השתלטו על הדרכים ופתחו בניסיונות הקמה של ממשלה חדשה.

הוא הגיע למחנה הנקרא "חיפה ב' " יחד עם כל חברי הקיבוץ לפני כחודשיים ועדיין לא הצליח התרגל לחיים במחנה שקיבל את שמו הלא מקורי אחרי שיהודי חיפה ברחו כולם לשכונה אחת בקצה הדרומי של העיר, הרחיבו את הגבולות דרומה וקצת מזרחה, והתחילו חיים חדשים, מהתחלה. פעם שנייה.

בכל יום הוא עמד במרחק של עשרים מטרים מהגדר שהקיפה את המחנה וצפה בפליטים החדשים שמגיעים.

אף על פי שאמרו והראו לו שהגדר לא חשמלית, אינה יכולה להרוג והוא יכול לעמוד קרוב יותר, הוא לא העז להתקרב. הוא חיפש בעיניו זקיפים במגדלי שמירה שאוחזים במקלעים כבדים ולא מצא. יום אחד הוא החליט להתגבר על הפחד. עקב בצד אגודל, בבוקר חם, כשהשמש קופחת על ראשו ואגלי זיעה מבצבצים על מצחו הוא התקדם אל עבר פחדו. שיני התיל נדמו לו כמו סכינים חדות המחכות לשתות את דמו. כשהיה ממש קרוב הוא שלח יד רועדת ונגע בה ואז נפל ארצה והתעלף. הוא הובהל לאוהל החולים בו היו מספר מיטות שדה ואלונקות שהונחו על אבני חצץ, והוענקה בו עזרה ראשונה ואמצעית ואחרונה.

מאז אותו מקרה הסיוטים חזרו לבקר אותו בלילות. הוא חלם בעיקר על המחנה הישן שממנו הוא בא, אבל הפעם, בניגוד לעבר, המציאות התערבבה בחלום והפכה למעין בליל של אמת ושקר.

בחלומו, בסיוטו, הוא נרדף על- ידי נאצים שחומים ומשופמים והוא רץ ברחבי מחנה ההשמדה. כל שאר האנשים שבמחנה עוצרים, עומדים ובוהים בו ורק הוא ממשיך לרוץ, ברגליים כושלות נושא את עצמו בקושי. הוא מסתכל ימינה ושמאלה מחפש פתח כלשהו, ואין. יש רק שביל אחד, ישר, שמוביל קדימה ואין לו סוף באופק. כשהנאצים מהזן החדש שרודפים אחריו, מצמצמים את הפער ומשיגים אותו הוא מתעורר בבהלה, מקווה שזה רק חלום. הוא קם ממיטתו בפחון המחניק והאפלולי, פותח את הדלת ורואה למולו את הגדר, את השומרים הערבים שמפטרלים סביב למחנה, ומבין שזה לא חלום. זו מציאות. חדשה-ישנה.

חמש שנים עברו מאז פרצה מלחמת הקיום. מלחמה בה היהודים הפסידו. הפתרון הזמני ליהודים שחיו בשתי מובלעות, אחת בחלק קטן של חיפה א' ובחיפה ב', והשנייה בהרצליה הפך לקבוע. סופי. הן, המובלעות, קיבלו הכרה רשמית ממועצת האו"ם, וחיילים של אותו ארגון עולמי נשלחו לפקח עליהם, על רמת החיים בהם ועל יחסם של היושבים בה עם המדינה הערבית ההולכת ונבנית.

החיים במחנה היו סבירים בעיני אחד, קשים בעיני השני וטובים בעיני מעט. למרות הצפיפות הרבה והמבנים הפשוטים והרעועים שנבנו ושימשו את הפליטים שלא גרו מעולם בערים אלה. למרות התור האינסופי והמעיק בחלוקת המים שסופקו על-ידי החיילים הבינלאומיים, שלעיתים גרם למהומות ולפצועים. למרות הפסקות החשמל והבעיות התמידיות בגנרטורים והעובדה שבמשך רוב היום לא היה חשמל, ולמרות התברואה הירודה ותשתית הניקוז, שבעצם לא הייתה קיימת, כלכלה מקומית התחילה להתפתח. חנויות חדשות נפתחו וילדים נרשמו לבתי ספר. בתי קפה שימשו מקום בילוי נחמד לערב כשלא הייתה הקרנה של סרט על סדין בד לבן באיזו חצר של בר מזל אחד שהצליח להשיג מאחד החיילים סליל של סרט ישן וגבה תשלום עבור הצפייה בו. אפילו חופי הים בחיפה ב' ובהרצליה העניקו לרוחצים קצת שלווה ורוגע בתוך מערבולת החיים, שלא שקטה לרגע.

בתוך המחנה היהודי כבר נפוצו קריאות למלחמה נוספת בערבים ולפעולות נקם. חוסר השלמה עם ההפסד, חוסר השלמה עם המצב הנוכחי. למתנגדים הם השיבו בדיבורים על מקלט ליהודים ומשהו בסגנון של "זכותנו ההיסטורית". ארגונים ומחתרות קטנות קמו בחשאי תחת עינם הפקוחה והבוחנת של האו"מניקים.

מן הצד השני, קבוצה לא מבוטלת החליטה לעזוב ולצאת למקום בו הם יהיו חופשיים יותר. הם מכרו את המעט שהיה בידם, ובכסף שהשיגו קנו היתר יציאה מן המחנה. ספינה הובילה אותם לאירופה. חלק נשארו שם וחלק המשיכו משם במטוס לארצות-הברית.

להילחם לא הייתה אפשרות בעבורו, יותר מדי מלחמות הוא עבר, יותר מדי כאב. הוא לא יכניס את עצמו לעוד אחת. כל ירייה שהוא שומע מכניסה אותו למין מצב של הלם ושוק, במקום לברוח כמו כולם הוא פשוט קופא במקום. הוא גם לא יכול היה להעלות על דעתו לחזור לשם, לאירופה הקרה והארורה או לכל מקום אחר בעולם בו עלולים להסתכל על יהודים בעיניים אחרות – שונאות, מקנאות, תמהות, מרחמות.

הוא נשאר כאן. במלחמת הקיום. מלחמת קיום משל עצמו.