ביו ביוטי: עושה שימוש בתכונות הקיימות בעורך, כדי לגרום להצערה ולחידוש אוטומטי של תאי העור! היראי צעירה בעשר שנים בפחות מחמישה טיפולים! בהנחת היכרות.
"מה אתה חושב, אפלבי?" שאלה דניקה, כשהוא נראה מרחף הלאה במחשבותיו."זה מפה?" הוא הושיט לה את הדף בכפפת הלטקס שלבש. יופי, רעננות, חיוניות. חן טבעי בכף ידך. היא קראה. עלון כרומו בצבעי פסטל עדינים ואילוסטרציות מסולסלות. תמונות אקספרסיביות של עור נקי וחלק, בתאורת סטודיו רכה עם מגבות לבנות. עוד קמצוץ של תמונה מרוטשת של דוגמנית שנראית כאילו היא חווה אורגזמה קוסמטית, והרי לכם תרמית. זה לא שדניקה, עם עורה המחוטט והפגום,שסבל מהזנחה פושעת וארוכת שנים, מעולם לא ניסתה קרם זה או אחר, אבל הם מעולם לא עבדו. ועל כך יכולים להעיד פניה, שרק עיניה הגדולות והמהפנטות מנעו מהם לצעוד אל עבר כיעור מוחלט.
"מצאו את זה על שולחן התה שלו. נראה חשוד שאדם כמוהו ישמור עלון פרסומת, את לא חושבת?"
"חשוד בהחלט." אפלבי הכניס את העלון בזהירות לשקית ראיות. המקרה נראה מפוקפק מהרגע שהתחילו לעבוד עליו: לפי עדותה של האישה שהתקשרה למשטרה, מרסי דיוואל (שהמבטא הצרפתי שלה נשכח בלהט הרגע), בעת טבילה בג'קוזי שנמצא בחצר אחוזתו של איל ההון המפורסם קליף דנוור ביחד עם עוד כמה בחורות לבושות בביקיני זהוב, לאחר לגימה גדולה במיוחד מהשמפניה שהונחה על מדף האוכל הקורבן-קרי, מר דנוור- החל להשתנק ולהאדים, עיניו בולטות מחוריהן. במילותיה: "זה היה איום ונורא. לא יכולתי להסתכל! אדם כל כך טוב, כל כך נדיב, לא-" פה נאלץ התשאול להיפסק, שכן עצביה של גברת דיוואל לא יכלו עוד להמשיך ולדון באותם מאורעות נוראיים. ונוסף על כך, היא שכחה את הכובע המתאים בבית. ההמשך על פי עדויות משולבות של באני אנג'ייר, שגם היא נוכחה במקום בעת האירוע, ואלברט סאבוי, משרתו האישי של הקורבן: מר סאבוי, שנמצא בחצר באותה העת שלה אותו מהמים והחל לבצע בו פעולות החייאה לפי התקן המעודכן, אך כשהאמבולנס הגיע (לאחר מעט מאוד זמן, בזכות תרומותיו הנדיבות של אדון דנוור למחלקת הילדים של בית החולים) נאלץ הרופא לקבוע מוות. ההלם שחשו קרוביו של אדון דנוור, שכן למרות גילו המכובד בריאותו הייתה ללא רבב, התגמדה לעומת זה של הפתולוגים בעקבות הנתיחה לאחר המוות.
גופו השרירי והחסון, השזוף בצורה אחידה, שרץ בגידולים סרטניים. ראש המחלקה, בעל ניסיון של עשרים ושלוש שנה ועיניים שראו הכול, נאלץ, מלווה בשני מתמחים, לרוץ לשירותים להקיא. הם השתלטו על כל פינה. הגוף שלו נראה כמו משהו שמראים לילדים של זומבים כדי שיפסיקו לעשן. לא היה לו מושג איך דנוור הצליח לשרוד עד עכשיו, כשמניחים בצד את אורח החיים המפורסם שלו.
"זה היה לא טבעי," מסר אדם ברגמן, מתמחה רזה, מנומש וירקרק מעט. "לפי המצב של ה-" עווית קטנה חלפה בגבו "הוא היה אמור להיות מת כבר שנתיים. את מבינה? זה כאילו ה— התפתחו בקצב מהיר מדי. אני-כלומר, דוקטור אופנסקי, לא יודע להסביר את זה. כאילו- התאים שלו התחדשו, אבל לא במקום הנכון. ונורא מהר.נורא נורא מהר. סלחו לי," מלמל ורץ החוצה, מכסה את פיו בידו.
"זה מוזר. " אמרה דניקה. אפלבי הסתכל בה במבט עקום, ואז ענה-
"מוזר בהחלט."
"אז יש לנו קצה חוט בכלל? זו יכולה להיות תאונה."
"כנראה שזאת באמת תאונה. אבל נשאר לנו לבדוק את העלון הזה- נמצאו עליו טביעות אצבעות שהן לא של קליף ולא של השפנפנות."
"טוב, זה עלון. זה די הגיוני-"
"הן של מרטין אוניל." אפלבי היה מסוג המשוגעים אחרי טביעות אצבעות, לאחר צפייה בהרבה יותר מדי פרקים של CSI, לכן בדק אותן בכל חקירה. עכשיו השיטה שלו הוכיחה את עצמה.
"הו. אז-" אמרה דניקה. אפלבי המשיך- "זה עלול אפילו לא להיות קשור למוות של קליף, אבל זה בטוח מפוקפק. חייבים ללכת לבדוק את זה."
"טוב." אמרה. ואז מלמלה – "אבל זה לא אומר שאתה צריך לקטוע אותי כל הזמן." מר רולנד אפלבי, בעל יציבה בוטחת ומשקפי שמש יקרים, זכה במדליה על אומץ לב או משהו, ומאז חושב שהוא יותר טוב מכל אחד אחר. סגן סוזן דניקה החדשה, חסרת הביטחון והעכברית למראה צוותה אליו, והוא מתנהג אליה באופן שמאוד לא מקובל עליה. "אתה גם יכול להגיד בבקשה מדי פעם, זה לא מוגזם– "
"אמרת משהו, הסוכנת דניקה?"
"לא כלום, הסוכן אפלבי."
"יופי. צרי קשר עם המקום הזה- 'ביו ביוטי'? משהו בסגנון- ותבדקי את הנושא."
"מייד." סוזן פנתה לצאת ובדרך מלמלה בזעם "כן על לא דבר, הוד מעלתו הסוכן אפלבי, אתה רוצה גם קצפת על זה?"
לקוראים המבולבלים, שדעתם בוודאי הוסחה בעקבות העניינים האישיים הפעוטים של הסוכנת דניקה (ששורשיהם טמונים בשנים של התעלמות בבית הספר התיכון שלה, מה שצריך היה להישאר בעבר): למרטין אוניל ולקליף דנוור, שניהם מיליונרים עד כמה מיליונרים שאפשר להיות, ידועה חיבה משותפת לבוטוקס, לטיפה המרה ולהלבנת כספים. הם היו ידידים קרובים, ושניהם עיצבנו את ראש מטה המשטרה עד כדי כך שאשתו נקשה על דלתו של מר אוניל בבקשת פיצויים על הטחורים שגרם לבעלה. הם נהגו לערוך מה שאשתו של ראש המטה, בערבי הברידג' עם חברותיה, קראה להם 'משתאות זימה של אנשים זקנים, השם ישמור', היא אמרה שהם 'נראים נורא, כל הטיפולים האלה, שניהם, כמו בובות קן שמישהו אפה בתנור', אם כי חברתה הקרובה גלדיס (למרות שאם תשאלו, היא לעולם לא תודה בכך), תמיד ניסתה לשכנע את בנה איש העסקים המצליח להשיג לה הזמנה, ומצאה את קליף דנוור, את האחוזה שלו ואת שרירי הבטן שלו, מושכים בהחלט.
מכון ביו-ביוטי שכן בבניין חדש, באזור נאה של העיר. אולם הקבלה הזכיר את העלון- נקי, ורדרד, קישוטים מינימליסטיים. מקום שלא נראה שלם בלי אגרטל מעוצב ובתוכו כמה גבעולים של קאלות לבנות. אנשים לבושים בלבן רצו בין כמה דלתות לבנות, ובדלפק הקבלה, שניצב ליד כורסאות פלסטיק ורודות ועליהן מספר עותקים של מגזין נשים כלשהו, ישבה אישה צעירה, ששערה החום מהודק בזנב-סוס קטלני מאחורי ראשה וסביב צווארה צעיף משי עדין שפרחים מודפסים עליו. והאיפור שלה היה מושלם, לעזאזל. "בוקר טוב, ברוכה הבאה לביו-ביוטי! במה אוכל לעזור לך? אני יכולה להמליץ לך על הטיפול החדש שלנו?"
"לא תודה." אמרה בקשיחות. פתאום העור שלה נראה לה פגום בצורה בלתי נסבלת. המזכירה-אליס, היה כתוב על תג השם הורוד-לעגה לה בזוהר הנקי שלה. היא עצרה את היד שלה מלסדר את שערה (שוב, סליחה, זוטות פוסט-טראומטיות מימי התיכון העליזים) היא שלפה צו מכיסה בארשת ניצחון. "סוזן דניקה. הייתי רוצה גישה למאגר הלקוחות שלכם." היא צפתה בהנאה בעוד עיניה הממוסגרות בדיוק עילאי של אליס מתרחבות בהשתאות. "מיד."
לא היה בשום מקום בספרי החשבונות של המקום אזכור לשמות קליף דנוור או מרטין אוניל. מה שכן היה, הם רישומים של שני אנשים בשמות ג'ון ג'ונסון וסמית' סמית'רס, שחלקו, מה מפתיע, עם האדונים דנוור ואוניל גיל, מין ,סוג דם ומספרי חשבון בנק (שלושה שונים, אחד בשוויץ).
דניקה הודתה לאליס בקור מתנשא שגרם לה להרגיש נפלא, הוציאה את מכשיר הטלפון שלה- מכשיר ישן שלא נראה בלוי מספיק כדי להיות מגניב, והתקשרה לאפלבי, נרעשת.
"רק בעיה אחת עם קצה החוט הזה," הוא קטע אותה שוב, בקול שהעיד שהוא אוכל משהו: "מרטין אוניל בריא כמו שור."
"טוב, אם הוא עבר טיפול רפואי-" היא המשיכה מהר," אליס אמרה לי ש-"
"מי זאת אליס?"
"המזכירה בביו-ביוטי, אם לא אכפת לך. היא טוענת שהטיפולים שלהם מדעיים לגמרי, ופועלים על התחדשות תאית, כדי לגרום לך להיות יותר צעיר. הייתי אומרת שזה שטויות, אבל במקרה שלנו…יכול להיות שאלו תופעות לוואי."
"זה נשמע כמו שטויות. אבל לפני שנסגור את התיק, צריך לנהל שיחה עם מרטין אוניל."
תיאור השיחה כפי שהוקלדה בעזרתו של עורך הדין של מר מרטין אוניל, אדון ז'אן-פראנסוא אורל, לאחר שהובהר בפניו ובפני מרשו שזוהי שיחה, לא חקירה, ולכן שום דבר שיגיד לא יוכל להוות ראייה בת-קיימא בפני בית המשפט:
הסוכן ר' אפלבי: "ידוע לך שידידך, קליף דנוור, נמצא מת בשטח אחוזתו ביום שישי האחד עשר בדצמבר לפני שבועיים?"
מ' אוניל: "ידוע. כולנו מאוד מצטערים. עוד משהו? אני מאוד ממהר."
ר' אפלבי: "האם אתה יודע כיצד הוא מת? (לציון- הסוכן לא מחכה לתגובה) היה לו סרטן. לפחות זה מה שאנחנו חושבים."
אוניל: "אז אי אפשר להאשים אותי, נכון? סלח לי, אבל אני לא רואה סיבה לשיחה הזאת."
אפלבי: "האם ביקרת או השתמשת בשירותיו של מכון ביו-ביוטי, וידוע לך על תופעות לוואי שנגרמות בעקבות או בגלל השימוש במוצר שלהם, או כל דבר אחר שיכול להסביר את הממצאים הפתולוגיים הלא סבירים אצל מר דנוור?"
(שתיקה)
ז' פ' אורל: "אתה לא רציני, נכון?"
סיום השיחה.
"אף פעם עוד לא סגרתי תיק מחוסר ראיות. יהיה מביך להתחיל עכשיו." הכריז אפלבי בתבוסה כששניהם ישובים על הכורסאות הזיפיות בכניסה למטה."במיוחד אחרי שקיבלתי את המדלייה. מרגיש כאילו אני לא ראוי לה, את מבינה?"
"זה לא בהכרח כישלון, יכול להיות שזו באמת הייתה תאונה, אתה יודע. סרטן הוא לא עילה לרצח ברוב המקרים." היא חשה איזה צורך לנחם, ואז נזכרה שהיא כועסת עליו.
"ברוב המקרים. את ראית תמונות. אם אף אחד לא אשם במה שקרה לו, או שאנחנו לא יודעים כלום על רפואה מודרנית, או שהאפוקליפסה התחילה."
"או שניהם."
"…כן. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר עם המנהלת של החברה הזאת. אם היא לא יודעת כלום, לפחות סביר להניח שהיא היחידה בתחומי היבשת שיש לה היסטוריה רפואית לא מפוברקת של דנוור. איך קוראים למקום הזה- ביו ביוטי?"
"כן. זה לא כזה מסובך. שתי מילים. די קליט."
"את חייבת להפסיק למלמל, סוזן. אני לא מבין מילה."
"קראת לי סוזן?"
"זה לא השם שלך?"
"זה כן. התפלאתי שאתה יודע אותו בכלל."
"טוב, גם את."
"כן. רולנד." פתאום השם רולנד לא נשמע לה עד כדי כך טיפשי.
"בכל מקרה," אפלבי התעשת והזדקף ליציבה מכובדת יותר על הכורסה, "מי זאת?"
"אתה אף פעם לא קורא את תיק המידע?"
"זה התפקיד שלך." ענה בתמימות
"שאני אשמח לקבל עליו קצת הערכה." כל הכבוד!
"לא ידעתי שזה כל כך מפריע לך."
"טוב, זה כן. אז אם לא אכפת לך-"
"בסדר, אני-"
"הנה, אתה רואה? אתה קוטע אותי! כל הזמן! אולי היה לי משהו חשוב להגיד?" קולה התרומם.
"בסדר, אני מצטער!" הוא צעק. שררה שתיקה מביכה.
"קוראים לה לוקרציה קינג," אמרה סוזן באיפוק, מנסה להחזיר לעצמה את הכבוד העצמי. "היא לא מגיעה למכון. נצטרך ללכת לבית שלה."
"הממ."
הם הגיעו לשכונת אחוזות ענק. המילה ענק גימדה אותן- הן היו עצומות, ענקמוניות, מונוליתי בטון מעוררי יראה. כל אחת מרהיבה מהשנייה. היו שם בריכות אולימפיות, מגרשי נחיתה למסוקים, כמה וכמה כוכבי קולנוע, ותחושה עזה של סדר כפוי. אחוזת קינג הייתה הגדולה והמפוארת מכולן. דמיינו טירה עצומה,אבל בסגנון באוהאוס מצוחצח ומלוטש. עצים גזומים בדיוק מילימטרי, אווירת ניקיון בהירה וטהורה. אם עיניה של סוזן לא הטעו אותה, כמה פלמינגו ורודים שכשכו בבריכה שבגינה האחורית. דניקה החליקה את שערה בפעם האחרונה, ונקשה בדלת הגדולה והמוזהבת ביראת כבוד. לאחר כמה דקות של ציפיה מתוחה (את לא צריכה להילחץ, את בעמדת כוח עליה, היא בת אדם בדיוק כמוך) פתחה את הדלת אישה זקנה בשמלה שחורה, שפניה נמתחו לצדדים ועיניה בלטו כמו עיני קרפדה.מן הבית בקעה מוזיקה קלאסית מתקתקה. זה הזכיר לסוזן איזה סרט אמנותי שהיא ראתה פעם.
"שלום, אני הסוכנת דניקה וזה הסוכן אפלבי, מה-"
"קבעתם פגישה?" אחרי שסוזן הביסה את רולנד, היא לא תיתן לאף אחד לקטוע אותה, במיוחד לא לאישה שנראתה באופן מחריד כמו המורה שלה להיסטוריה בחטיבה. היא הוציאה את תג הסוכנת המתכתי והנוצץ שלה והציבה אותו בגאון חמישה סנטימטרים מאפה של האישה. אפלבי
עשה כמוה. האישה לא נראתה מתרשמת. "קבעתם פגישה?" שאלה שוב. "לא, אבל אנחנו דורשים לדבר עם גברת קינג."
"אני אראה מה אפשר לעשות." האישה אמרה בקול יבשושי וטרקה את הדלת בפניהם. הם עמדו בדממה עשר דקות, ואז הדלת נפתחה שוב. "היא מוכנה לקבל אתכם." שניהם הובלו בעקבות גברת קרפד דרך המבואה הרחבה שבה לפחות חמישה אדונים חסונים בחליפות ומשקפיים כהים עמדו ביציבה צבאית ליד הקירות, למעלה במדרגות אל חדר גדול שתקרתו מזכוכית, החדר נראה מהסוג שהיה מתאים יותר לקטלוג של חנות מאשר באמת לחיים בתוכו. מרשים, מעוצב למשעי, נקי ומושלם, אבל איכשהו לא נוח. לוקרציה קינג, שפטפטה במהירות אל אוזנייה אל חוטית מאחורי שולחן העבודה הגדול, נראתה מתאימה לשם בדיוק. היה לה שיער בלונדיני- שזור בגווני אפרסק ואגוז, ממסגר את פניה בזרימה חיננית וקשיחות לא משכנעת, חליפת מכנסיים של ארמאני בצבע סלמון, ענק יהלומים עדין אך בעל נוכחות, עגילי פנינה, ומוקסינים מעור רך ושחור. היה בלתי אפשרי לנחש את גילה- ממבט ראשון היית מנחש באזור השלושים, אבל ככל שבהית בה השתכנעת אחרת. היא הייתה מעין מוירה אלמותית- מחוץ לזמן. פניה הביעו חמימות מאיימת. היא ניתקה את האוזנייה, ועטתה חיוך מזמין.
"שלום לך, העלמה קינג. אני הסוכן רולנד אפלבי, וזו הסוכנת סוזן דניקה." פתח אפלבי בקול נמוך ונעים, ששמר לנשים חשובות. "את היא המנהלת של ביו-ביוטי?"
"אכן כן," אמרה וצחקקה באופן מעט לא נעים. "ואני מאמינה שיש לכם עניין במקרה של קליף דנוור- או, מתוקה!" ריחפה אל סוזן, לפתה את פניה באחיזה אימתנית והחלה ללטף אותן. "מסכנה שלי!" צקצקה בלשונה. סוזן הייתה משותקת באימה. "מה קרה לך?" אמרה ברחמים.
"זה לא נוגע לנושא שלשמו באנו." אמרה סוזן בקשיחות, קולה רעד מעט, והתנתקה מאחיזתה.
"האם את יודעת מה קרה לו?" שאל אפלבי
"כמובן מתוק," ענתה לו לוקרציה קינג כאילו היא מסבירה לילד קטן שלא אמורים לאכול דבק, "לא שאני מאשימה מישהו, אבל הוא ניסה לעשות דברים מהר מדי. אני הסברתי לו שצריך לקחת זריקה אחת פעם ביומיים, אבל הוא- ולא שהתעקשתי יותר מדי- הנקודות השחורות שלך זה משהו- מעולם לא סבלתי אותו במיוחד, עקשן, את מבינה? חושב יותר מדי, אף פעם לא היית מנחשת- אוי, זה כואב לי בעיניים."
"אז את טוענת שהטיפולים שלך הם מה שגרם ל-בהיעדר מילה טובה יותר-מותו בטרם עת של קליף דנוור?"
"כמובן מתוק," אמרה לוקרציה בעודה בוחנת את פניה של סוזן, שהתאפקה שלא לבכות. "לא קראת את העלון?"
אפלבי נראה מבולבל מאוד. "אז… את מודה באשמה?"
"חומד, אל תגזים. היית מאשים יצרן ספינות בציד לווייתנים? זו הייתה ידו שלו, כמה אירוני. אני מציעה להם להיות צעירים יותר- הוא אנס את הטיפולים שלי לרצונו, קצת הגיע לו, אני חושבת, חכו לי רגע." והיא קיפצה לחדר אחורי כלשהו. היא חזרה לאחר מספר שניות עם קופסא ירוקה קטנה, שממנה מרחה משחה לבנה על פניה של סוזן, שכבר איבדה את הכוח להתנגד.
"אני חושבת שאת משקרת." אמרה סוזן. "אני חושבת שהטיפולים שלך הם מזיקים יותר ממועילים, ואני חושבת שזה בכוונה. אני חושבת שאת נבלה קטנה ומניפולטיבית, שיכולה רק לגרום נזק. ואני גם אומרת שאת במעצר." עם כל מילה הביטחון העצמי של סוזן חזר אליה, מילא אותה בתחושת התעלות נפלאה. האישה הקטנה הזאת הייתה כל מה שסוזן אי פעם יראה מפניו- בעלי השררה, כוח וכריזמה מושלמים, לא משנה כמה הם מרושעים, צרי אופקים וערומים, הם יצליחו יותר ממך. כמו אחותה היילי. אבל עכשיו לה יש כוח, היא אחראית, והיא לא תתן יד לחוסר צדק! בחזרה אלייך, הילי. בחזרה אליך, עולם. לוקרציה קפאה במקומה. הקופסא הירוקה נפלה בקול חבטה.
היא נראתה זועמת- וזה לא היה כעס רגיל. זה היה הזעם של לוקרציה קינג. משטמה אפלה ומרושעת השתלטה על פניה כמו ענני סערה, חימה ראשונית, קמאית, סופת רעמים מבעיתה ברקה מעיניה השחורות כמו תחתית של באר. היא נראתה פחות ופחות, ואולי דמיונה הפורה של דניקה הטעה אותה, אנושית. זה היה המחזה הכי מעורר אימה שחזתה בו מעולם, האישה הקטנה והחמימה נראתה סופחת לתוכה את האוויר, שהחל להתנודד סביבה ולעוות את קרני האור.
"במעצר." המילה הזאת, בפיה התחום בעפרון בצבע יין של לוקרציה קינג, נשמעה קטנה ומגוחכת, מבישה. סוזן נכלמה על שאמרה זאת.
"אתם והצדק שלכם. פתיים. אתם מצחיקים אותי." כן! אנחנו מצחיקים גם אותי! סוזן מצאה את עצמה מתפתה להצהיר. היא סגרה את פיה בחוזקה.
"אתם לא רוצים שלום! אתם לא רוצים צדק! למה שתרצו? מה יש לכם לעשות איתם?" סוזן ראתה את רולנד מנסה לפתוח את פיו, עיניו מזוגגות וחסרות הבעה. היא הצליפה בעורפו ושלחה לו מבט מזהיר. הוא התעורר בהפתעה ונאלם דום.
"אתם רוצים כוח. אתם רוצים יופי. אתם רוצים לחיות לנצח. קופים אימפוטנטיים חמודים שכמותכם. אין צדק, אין שלום- טבע האדם רקוב, את זה אתם כבר יודעים. אבל כשאין לכם כוח, כשאין לכם יופי, או את הנצח," היא ליטפה את צווארה של סוזן הרועדת- "את מי נשאר לכם להאשים?"
"אנחנו- אנחנו ממשיכים להילחם!" סוזן מצאה את עצמה אומרת, כאילו המילים יצאו מגרון של מישהו אחר.
"בדיוק בגלל זה אתם מקסימים אותי!"
"אני יפה." הצהירה סוזן, שואבת כוח ממקור לא ברור. "אני חושבת שאני מושלמת."
"את משקרת, מותק."
"כנראה." סוזן מצאה את עצמה מישירה מבט ל…ישות שקראה לעצמה לוקרציה קינג.
"אבל שקר הוא דבר מופשט. בדיוק כמו יופי. את יכולה להגיד-יש לי נעליים, וזה לא יהיה שקר. אבל אם תגידי-יש לי אהבה, זה יהיה שקר רק אם את רוצה שזה יהיה. גם את דבר מופשט. ואני רוצה שאת תהיי שקר. "סוזן הזדקפה ונשמה בגאווה גוברת והולכת. " את לא קיימת מבחינתי יותר. העולם הזה הוא העולם שלי, ואת ואליס-איפור-מושלם יכולות ללכת לעזאזל." הפטירה בניצחון. אם זה לא יעבוד, אין לי תכנית ב'.
"כן, גם אני." אמר רולנד, בקול קצת מקרטע. "אני אדם יפה, וכך גם סוזן," היא מצאה את עצמה מסמיקה- "ואת לא תשפילי אותה או אותי."
"טוב, כרצונכם. אבל אני אתקיים לנצח, תמיד הייתי ותמיד אהיה. כל עוד אין שלמות, העולם יתחנן למישהי כמוני. האין זה מצחיק? " אמרה הישות לוקרציה קינג, מצחקקת בחביבות, והתאיינה לחלל האוויר. כמו גם המשרתת, האדונים בחליפות, וסוזן קיוותה שגם אליס בצעיף המשי הפרחוני. זה היה כאילו היא מעולם לא התקיימה.
סוזן נשפה בכבדות, והסתכלה על רולנד. הוא החזיר לה מבט המום.
"זה היה…מוזר." הוא הסתכל עליה כאילו אמרה משהו מובן מאליו, מה שהיה נכון.
ואז הם התנשקו.