הוא ידע עליה כמעט הכל. הוא אהב להתוודע אליה דף אחר דף, להרגיש את עמודי הקלסר מעבירים את כובדם מצד אל צד. לשחק במחבואים עם התמונות והמילים שנבלעו והופיעו באור המתעתע שזרם מלמעלה, דרך שכבות האבק.
צלצול פעמון בקע מקידמת החנות, והזכיר לו שלקוח המתין לו ליד הדלפק. בדיוק כאשר הגיע אל העמודים האחרונים, הריקים.
הוא ידע עליה כמעט הכל, מלבד האם באמת הייתה קיימת.
הוא סגר את הקלסר, והחזיר אותו למקומו, בין שלל הקלסרים האחרים, שנערמו במעלה הקיר, עד לחשכה המוחלטת של התיקרה. מחזיקים זה את זה כמו אבנים.
דניאל מאירוב בחן את התווית מתחת לזכוכית המגדלת, והצליח לבלוע את חיוכו רגע לפני שהבליח לשפתיים. הוא הרגיש כמו דג שגילה שהתולעת המוגשת לו על הקרס היא בסך הכל שרוך של נעל. הפריט שהוצע לו היה מעליב אפילו בתור חיקוי, והוא לא ידע למה רצה להאמין יותר – לכך שהזקנה חביבת המראה שישבה מולו מנסה לרמות אותו בחוסר כישרון שכזה, או שהיא באמת ובתמים האמינה לשקר שסיפרה לו.
הוא החליט להציע לה מחיר סמלי, נמוך בהרבה ממה שפריט כזה היה שווה, אילו היה מקורי. אם היא משקרת, היא תסכים לכל סכום שינקוב, והוא יוכל לחסוך מעצמו פגיעה בכבודה. "5 דולר" אמר. גבותיה הדלילות של הקשישה התקשתו באכזבה כנה. מצד שני, היה חייב להודות לעצמו, אבחנתו הייתה דקה הרבה יותר בכל הקשור לפרטי אומנות, מאשר ביחס לאנשים. "אבל…" היא מלמלה "זאת מגבת מקורית, הנה תראה" היא תפסה את התווית בשתי אצבעות מקומטות וקראה בקול רועד "הנה כתוב כאן 'מיוצר בשכם, ישראל, 2006. זה בעברית. אני יודעת. סבתא שלי לימדה אותי" "אני מצטער. אני פשוט לא מתעסק עם מגבות. אני בטוח שסוחר אחר יביא לך הרבה יותר עבורה". "אמרו לי שאתה שרלטן!" היא הצליפה בו, חטפה את המגבת מידו, ונישאה אל הדלת על נעלי הגלגלים שלה. דניאל נזכר שקרא פעם בירחון מקצועי, שכאשר רצו להגיד בישראל שדבר חיובי כלשהו אינו מעשי, היו אומרים שהוא יקרה "כשלסבתא יהיו גלגלים". בנימה מבודחת חשב, שהיום לסבתות היו גלגלים, ושום דבר אחר לא השתפר.
הזקנה פגעה בשמו הטוב. לא היה בכך דבר. אם עסקת במסחר, ולא הואשמת ברמאות מפעם בפעם, סימן שלא סחרת עם מספיק אנשים. לפחות הוא לא יהיה זה שיספר לה ששכם מעולם לא הייתה חלק מישראל.
דניאל יצא אל הרחוב ונעמד בקצה המדרכה. לשון ארוכה הגיחה מתוך הנהר האלקטרוני שזרם בצידה ובלעה אותו פנימה. גל מנצנץ התרומם מתחתיו לצורה של כסא, והסחף צירף אותו לרבבות הנוסעים האחרים. הנהר נע בקו ישר, חוצה שתי שורות של בנייני מתכת, מפלצות ברזל ששאפו מעלה, הסתירו את השמיים מאחורי מסך אפור ושיקפו את תמונת הרחוב כשחזור של סרט ישן. לפני דניאל הופיעו ארבעה כפתורים. דניאל לחץ על הכפתור השמאלי העליון והעיר מסביבו שינתה את פניה.
גורדי השחקים התכווצו למבני אבן נכלמים בכיעורם, שנאכלו על ידי מימי הנהר, שזוהרם התכלכל העמיק והעכיר. דניאל מצא את עצמו שוכב בתוך גנדולת עץ מבריקה, כשדמות רפאים משיטה אותו, ומנעימה את זמנו בשירה נוגה, חסרת קול, אך ללא ספק בשפה האיטלקית.
אדריכלי העיר מיעטו להשקיע בחזותה, מאז שנוצרה האפשרות להלביש אותה בכל תחפושות האבנים שהציעה ההיסטוריה.
דניאל הביט סביב, וראה נוסעים אחרים עושים בחירות אחרות.
הם יכלו לבחור לתור את העיר רומי בשיא גדולתה, להתפעל מפריז של הרנסאנס או לחוות את ניו יורק של העת החדשה.
ירושלים לא הוצעה לבחירה.
איש לא רצה לחוות פצע ישן שב ונשטף בדם.
אבל הוא – הוא יכל להחיותה במחשבתו – יכל למלמל את שמות רחובותיה המטפסים זה על זה. הוא ידע בדיוק איפה סימטאות העיר העתיקה הולכות ונעשות צרות, איפה ריח הדגים בשוק מתחלף בריח הבשר, ובאילו שכונות המולת הילדים המשחקים גוברת על תנועת כלי הרכב. הוא ידע זאת כל כך טוב, שלפעמים היה בטוח שהוא נזכר בכך.
כך המשיך להיסחף.
ברחובותיה של ניו-יורק, בתעלותיה של ונציה, ובסימטאותיה של ירושלים.
רגע ההגעה היה השנוא עליו ביותר – הרגע שבו היה מושלך מתוך העריסה המחבקת של ההזיה, אל מגעה הקשה של המדרכה. הוא הביט סביב. אנשים נעו לאט לכאן ולכאן. בקצב אחיד, במבט זקור קדימה. פניהם לא היו אדישות, או מדוכאות. הן היו חסרות הבעה, כאילו לא היו פנים.
הוא תהה איך נראה היה הוא מבעד לעינהם. אם כפו עליו לשמוח או להתרגש. אם כפו עליו להתגעגע, כמו שכל כך רצה.
הוא התעשת, וצעד פנימה, לתוך מבנה כסוף שנפער לקראתו, כמו כבשן רעב.
דניאל נכנס לתוך אולם תיאטרון חשוך, ופילס את דרכו אל מרכזה של אחת השורות האחוריות. הוא זיהה בקהל מספר פרצופים מוכרים, עמיתים למקצוע, שהכיר מהשנים בהן היה מבקר בכנסים כאלו באופן קבוע. אנשים שלא סבל, דווקא משום שהיה לו כל כך הרבה במשותף איתם. אף בתאורה העמומה שירדה מהבמה, יכל לראות כי הזמן תלש את השיער מפדחתם, וניגב מפניהם את התמימות, את הלהט, ואפילו את תאוות הבצע שצרבו אותם בנעוריהם. גם בחיים המודרנים, הזיקנה המשיכה להיות האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני האנושות. הייתה לה תכונה מוזרה, לזיקנה. היא הייתה גוזלת את ההנאה שבאשליה. בערוב הימים, בשנים הללו, שבהן ההתפרקות על העבר חשובה יותר מחיי הרגע, אנשים מצאו את עצמם עירומים מזכרונות. ההזייה שעטפה את חייהם בצבע ובצורה הייתה חולפת בלי להותיר חותם, כמו רוח שבכוחה לטלטל, אך לא להזיז.
הם הגיעו לכאן, כיוון שהיו נואשים להיאחז בפיסות מציאות ממשית כלשהי, כזו שלא נוצרה למענם בלבד. אפילו אם לא היתה זאת המציאות שלהם. למעשה, הייתה להם מעט מאד מציאות משל עצמם.
גבר בגיל העמידה ובחורה צעירה ארוכת רגליים עמדו על הבמה. הבחורה החזיקה בידיה תיק כחול בלוי. "זהו ילקוט של תלמיד בית ספר יסודי מעיר שנקראה פתח תקווה", סיפר הגבר, והבחורה סובבה את התיק, ושפתיה, שניכר היה כי לא התנסו זמן רב במחוות חיבה, התעוותו במה שהיה נראה כמו ניסיון לחייך. "התיק הוברח על אחת הספינות האחרונות שיצאו מישראל, לפני שמונים וארבע שנה" סיפר הגבר. "יש לו תווית ייצור מקורית של מפעל טקסטיל מקומי, ואף כתם דם של בעליו הצעיר, שכנראה לא זכה להגיע למחוז חפצו. נתחיל בהצעות."
בזו אחר זו הונפו לאוויר ידיים קשישות, רועדות ומדוללות, מחזיקות בלוחות אלקטרוניים שנשאו סכומים שונים.
דניאל הותיר את ידו על ברכיו. בליבו ביקש רק פריט אחד.
המוצגים המשיכו לרוץ: קומקום תוצרת זק"ש, שמיכת סקביאס צבאית, לוחית חלודה שעליה עוד נראתה במעומעם הכתובית "ישראליפט". פירורים של היסטורייה זרה, שאיש מהנוכחים לא הכיר. של היסטוריה, ולא של אגדה, הרהר דניאל. לא משנה מה אמרו אחרים. ועדיין, חשב, לא יכול להיות שכל הסיפורים היו אמיתיים. לא יתכן שמדינה אחת סחבה מטען כבד כל כך במשך זמן כה רב. היא הייתה נכנעת הרבה קודם. נקרעת מבחוץ ומבפנים.
דניאל הבחין בתכונה ברחבי חדר. אנשים נטשו את מושביהם ופנו לכיוון היציאות. זמנו, ידע, קרב.
אחד מהם, זקן צנום שעמוד השידרה שלו בלט דרך חולצתו, החווה אל דניאל בראשו, בעודו קרב אליו. על שפתיו היה נסוך חיוך דק כמו עלה תאנה, שהסתיר ערווה של זעם, תסכול וקינאה.
"עבר הרבה מאד זמן מאז שהתראנו" אמר הזקן "אבל יש דבר אחד שאני זוכר: אתה תמיד מציע סכום כל כך גבוה, למרות שברור לך שאתה היחיד שמציע משהו".
דניאל לא הספיק לענות. הדלתות שמאחורי הבמה ניפתחו, וברחבי האולם הידהד קול גרירת רגליים.
הפריט שדניאל חיכה לו עומד להיות מוצע למכירה.
היא כונתה "אם הנוודים", למרות שמעולם לא היו לה ילדים, ולמרות שעל אף מאה שנותיה, הייתה הצעירה ביותר מבני מינה. היא כותנה כך כיוון שבעבר הייתה מושא הערצתם של כל מי שבחר בדרך החיים הזו. כמובן, כמו תופעות רבות אחרות, גם הנדודים חלפו ונעלמו.
עתה היא הייתה אם שכולה וחשוכת ילדים גם יחד.
כמו רבים מבני דורה, שכבר מזמן השתכנו קבע מתחת לאדמה, היא לא נדדה אחרי כסף או אהבה. היא נדדה בעקבות צעדיה, כיוון שלא נותר בעולם דבר שיכול היה להחזיקה במקום אחד. כמו ספינה היא הייתה, שהתנתקה מהעוגן.
כעת היא סחבה את עצמה במעלה מדרגות הגישה אל הבמה, נתמכת רק במקל עץ פשוט. היא עשתה זאת באותו הוד שבו מבנה עתיק נאחז בטחב שסודק את אבניו.
היא התיישבה על כסא בשולי הבמה, וסרקה את האולם בעיניים צלולות להפליא, פוגשת את דניאל לבדו. היא לא האשימה את השאר על כך שעזבו. אחרי הכל, את מה שהיה לה להציע אי אפשר היה לקטלג ולשמור בטמפרטורה ממוזגת בתוך ארון זכוכית.
היה לה את סיפור חייה בלבד.
וסיפורים הפכו למצרך מיותר בעולם שנעשה מושלם מדי למקריות.
למזלה, סיפורים היו בדיוק מה שהיה חסר בירושלים של דניאל.
"מה תרצה לשמוע?" היא שאלה בקולה הצרוד, השחוק.
תווי פניה רטטו בכאב העמוק ששכן מתחתיהם. ידיה גלגלו ג'ואינט. עוד רגע הזיכרון ירגע, היא ניחמה את עצמה. ירגע וישחרר. עוד רגע הוא יתערבב בשברי חלום, ובפיסות אשלייה, ויימזג ברעידה מבין שפתיה. היא טחבה את הג'ואינט לפיה, והציתה.
"רציתי לשאול אותך אם את מכירה מישהי" אמר דניאל.
עיניה של הקשישה נפערו במבט שראה הכל, ובכל זאת הצליח להיות מופתע. היא התרגלה
לחשוב עם השנים שכל מי שהכיר מישהו "משם" מלבדה, כבר איננו. והוא, הברנש שישב מולה, היה צעיר מדי. לא הגיוני להניח שהוא היה בין הנמלטים. גם לא שהיה כמוה, בין הצעירים, שחשבו שהם יוצאים לטיול קצר, ונותרו עם תרמיל בודד עם הגב, להיטלטל ממקום למקום.
"מי?" שאלה.
"אני לא יודע איך קוראים לה" הוא ענה. "שמעתי עליה מפעם לפעם במהלך עבודתי. היא הייתה ירושלמית, כמוך"
"מה אתה יודע על ירושלים?" שאלה הזקנה, ולרגע נעלמה מאחורי ענן של עשן.
"הכל" הוא אמר. "אספתי כל מה שנשאר ממנה. הכל…חוץ…חוץ ממנה."
"למה היא כל כך היא חשובה לך?"
דניאל לא ענה. פעמים רבות הוא שאל את עצמו את אותה שאלה. למה באמת היא הייתה כל
חשובה לו? ממעט הסיפורים ששמע עליה הייתה אישה טובה. מיוחדת. אבל מה הייתה המשמעות שלה עבורו? האם בדידותו דחפה לרדוף את זיכרונה?
לא סביר.
מרבית האנשים בתקופתו של דניאל העבירו את חייהם לבדם, לא מודעים לכך אפילו, מוגנים בתוך בועת ההזייה.
הבדידות הייתה חומר יצירה רך. בקלות היא יכלה לקבל צורה של אהבה, של תשוקה, של מחוייבות.
למה לא יכל הוא להסתפק בכך?
"היה לה דוכן שרשראות בטיילת של בן יהודה" אמר לבסוף.
הזקנה מצצה ארוכות את הג'ואינט. פיסות זיכרון התחילו להתעורר לחיים מתחתית הערימה.
"אני יודעת על מי אתה מדבר" אמרה "אבל אני לא יודעת איך היא נראית. הייתי קטנה. הדוכן תמיד הפריד ביננו". העשן יצא לאט, כאנחה. "אף פעם לא ביקשו ממני להיזכר באנשים".
והיא התחילה לספר. ובניגוד לפעמים קודמות, הכאב לא קטן. הוא צמח עם כל מילה, והשתרש בקולה.
דניאל יצא החוצה. גשם ירד מעליו. הוא לא ראה אותו, אך שמע את טיפותיו פוגשות את תקרת המתכת של העיר. זאת הייתה תופעת הטבע האחרונה, שהאנושות לא הצליחה להסתיר.
דניאל נתן לזרוע הנהר האלקטרוני לאסוף אותו לתוכה. הוא היכה בכפתור אקראי מבין אלו שהופיעו מולו.
בתגובה בנייני העיר עלו וירדו, הנהר התרחב, ומהשמיים הוסר לוט הברזל, אך דניאל לא ראה כל זאת. בראשו היה שוב בירושלים.
הוא טיפס במדרגות העולות מהכותל, תעה בסימטאות העיר העתיקה, חלף על פני החנויות הערביות, ויצא דרך שער יפו. הוא רץ במורד הרחוב, חצה בדילוג את הכביש, גמע את כיכר ציון, ומצא את עצמו בתוך הטיילת.
הוא התחיל לשמוע את צעדיה, והתקדם לאט בכיוונם.
נשים עטופות בצעיפים, וגברים לבושי שחורים חמורי סבר ניקרו בדרכו. מהצדדים מוזיקת רחוב עליזה צבטה את אוזנו.
היא התחילה לרוץ לכיוונו. הוא שמע את כפות רגליה מכות במדרכה, ואת נשימתה מאיצה. אבל דמותה הייתה עדיין נבלעת בתוך ההמון. הוא החל לדחוק אנשים מדרכו. יהודים, ערבים, המון אדם שוצף שינאה וזעם. פיסות מציאות בלתי אפשרית, שהתנגשו בתוך מחשבתו.
הוא הרגיש אותה קרובה אליו, מהירה יותר ויותר.
גלות ארוכה כל כך עמדה להסתיים.
דהירתה הפכה להיות אלימה, נטרפת, עוד רגע תתפרץ אליו, ו…
מעל דניאל הגשם התחזק.
כאילו מאיים להתמוטט.