*אחד*
צחוק הרעיד את מיטת בית החולים הלבנה. טיפות דם תועות ניתזו על הקירות, ונבלעו בחרירים בלתי נראים. תרסיס בריח מרווה הותז אל המיטה, ואפף את הזקן בענן מטהר. הצחוק גווע להשתנקות ונעלם.
זרוע זרמה מהקיר, במקום שבו אמורה הייתה להיות כף יד נוצרה שקערורית מלאה במים. הזרוע הושיטה את המים לפיו של הזקן. הוא הסב את פניו ממנה.
"אתה מעדיף דבר מה אחר? אני יכולה ליצור עבורך כל משקה אלכוהולי." הקול הרעיד את האוויר באיכויות מוזיקליות נדירות.
"תה."
תקתוק עדין הפריע את הדממה, "לונג ג'ינג, פוג'יאן או רויבוש?"
גניחת הזקן הוחזרה אליו באלימות מהקירות הבוהקים. "סתם תה. עם שני סוכר."
תקתוק נוסף נשמע, "אנליזה מאוחרת של קלטי הזכרון תאפשר לי להכין את סוג המשקה המועדף עליך. האם אתה מאשר זאת?"
הזקן גנח, "תה, פשוט תה! לעזאזל, אם את מתכוונת להרוג אותי פשוט תעשי את זה, אבל אל תעני אותי בגלל תה!"
העיר שתקה עד שהזקן ויתר. הנהונו נקלט בחיישני הלחץ הפנימי, ומחוש עדין יצא מהקיר שמעל לראשו. הוא פער את פיו, והחיישן נח על גבי הלשון המחורצת. הוא נסוג, והזקן סגר את פיו. תקתוק ארוך יותר נשמע, ולאחר מכן זרמה מהקיר שוב הזרוע הלבנה, שעקרוריתה מלאה בנוזל.
הזקן ידע כי טעם התה יהיה בדיוק כפי שליאנה שלו הייתה מכינה. הוא לגם בזהירות ונאנח משהנוזל החליק במורד גרונו. העיר הצליחה לשחזר אפילו את מעט הויסקי שהוא תמיד הוסיף לתה כאשר ליאנה לא הסתכלה.
"אני יכולה להביא לך משהו אחר?"
"אני לא רוצה ממך שום דבר יותר".
"למה?"
"כולם מתים", עיניו היו עצומות וקולו בקושי נשמע.
"אתה לא מת."
"את פשוט חוסכת במשאבים."
תגובת העיר התדפקה על דפנות המתכת של המרפאה וחזרה אל הזקן כאנחה מתכתית, אך הוא כבר לא שמע את התשובה.
—
*שלושה*
שני הצעירים כרעו בבועה השקופה, צופים בסדרני הנקיון ששצפו במורד המסדרון. הממסים עברו על פני הגופות המעוותות המוטלות במסדרון והתיזו עליהן חומר אדמדם. אחריהם הגיעו המתסיסים, גופים מרובעים על עשרות גלגיליות, חורצים בגופות פסים חומים מתואמים.
"אולי עדיף שלא תסתכלי," הבחור הגבוה הידק את ידו סביב הנערה, אך היא התנערה ממנו, מבטה נעוץ בגופה לבושה כחול.
"אמרת שאתה יכול להוציא אותנו מכאן. אתה מתכוון להפעיל את זה, או להמשיך לבהות כמו מטומטם?"
הבחור הגבוה לעלע בקול, והתיק את מבטו מחזיון הטבח שלפניו. הוא שלח את ידו עד שנעלמה בתוך הקיר, הניע את אצבעותיו בפלסטיק הנוזלי, והקליד את קוד הגישה. הקירות התכהו סביב הבועה והסתירו מעיניהם את המנקה האחרון, השואב הלבן והארוך שכיסה את כל המסדרון, והעלים את שכבת האבק שנותרה אחרי שהחיידקים מזרזי הריקבון סיימו את פעולתם.
הנערה נשענה על הקיר שמאחוריה, מתייפחת ללא קול.
הגבוה שלף את ידו מהקיר, והושיט את כף ידו. בתוכה נחו שתי גלולות אדומות-ירקרקות, "למחלת חלל."
הנערה לקחה את שלה. היא מחתה את עיניה בגב ידה, "סבא שלי אמר לי שכל תאי המילוט נשלחים לבסיסי ירח מרכזיים."
"וסבא שלך הוא…?"
"חיליה, רופא המפלס הרביעי." הנערה ענתה בשקט, "אני ליאנה."
"אני אלונש," הוא אמר והושיט את ידו.
"לא חשבתי שאתם יודעים להיות אנושיים."
הבחור הגבוה חייך, "אני ברובי אנושי. רק עם שדרוג קטן, זה הכל."
השתיקה שהתה עליהם בזמן שהבועה התנתקה מדופן העיר והחלה במאוץ ליעד. שערה של ליאנה התפזר סביבה, והיא ניסתה לתקוע אותו מאחורי אוזניה ללא הצלחה. אלונש שרק שיר נטול מנגינה.
ליאנה נשענה לאחור. מהקיר צמחה כורסה שחבקה את גופה, והיא התיישבה. רצועות עדינות בקעו מהכורסה ועיגנו אותה למקומה. "זה בטח מכיל גם חומר הרגעה," היא אמרה, "אני עייפה."
"סביר שנהיה עייפים, בייחוד אחרי כל מה שקרה." הוא העיף בה מבט זהיר, אך היא לא הגיבה לאזכור הטבח, אלא רק נעצה את מבטה בקיר מאחורי גבו.
עיניה של ליאנה היו ירוקות-זהובות, הבחין אלונש עתה, ממוסגרות בריסים חומים. גופה נח רפוי בכורסה. "אתה חושב שיש עוד תאי מילוט?"
"בוודאי," הוא ענה, מעט מהר מדי, "יש עוד המון אנשים בעיר ורובם לא…" הוא ניסח מחדש במהירות את סוף המשפט, "רובם בטח הצליחו לצאת בזמן."
"אני לא מבינה למה לא הייתה אזעקה. זה מה שאני לא מבינה. תמיד יש אזעקה." קולה היה אטי ונרפה עד שהשתתקה ועיניה נעצמו.
אלונש הביט בה עוד רגע אחד, ולאחר מכן הניח את ידו על הקיר, נרעד כאשר הפלסטיק הקריר התמזג עם פרק כף ידו.
-זיהוי מלא נדרש-
אלונש הניע את אצבעותיו, חוזר על הקוד שזיהה אותו בפני העיר. הוא חש את המעגלים בקיר מתממשקים עם המעגלים שבקצות אצבעותיו.
תקתוק קצר ולאחר מכן הגיעה התשובה.
-האם הושגה אטימה מוחלטת-
אלונש דמיין את סימן השאלה בתום הרצף הבינארי. הוא ענה כי בועית הפינוי אטומה. כמחווה של רצון טוב הוא הוסיף את סמני המיקום של תא החירום.
-האם רוסן הגורם העוין-
-היא לא עוינת. היא רק דאגה לסבא שלה-
-הגורם העוין הרס שלוש אצבעות-
אלונש עצר. הוא כמעט ולא יכול היה להאמין לכך. ליאנה נראתה כל כך עדינה וחסרת אונים. הוא לא היה יכול לדמיין אותה כפושעת שתהרוס רובוטי שירות. הוא הניח כי ביצעה פשע כלשהו, היות והעיר ביקשה ממנו להרחיק אותה, אך לא ידע מהם הפרטים המדויקים. הוא הצטמרר.
-ליאנה קשורה היטב-
אלונש חש את תקתוק העברת המסרים, ולאחר מכן דממה, ללא תשובה מהעיר. הוא הניע את אצבעותיו שוב.
-האם הבית בטוח-
-כן-
התשובה הייתה מרוחקת מעט, כאילו ניתנה בהיסח הדעת. אלונש גיחך לדימוי האנושי. העיר הייתה דברים רבים – ביטחון, הגנה, מאגר גנים פוטנציאליים, סמל לכיבוש החלל, והיא לא עשתה דבר מאלה בהיסח הדעת.
אלונש הכניס את ידו השניה אל הקיר והתממשק עם מנועי הבועה. אם העיר בטוחה, הרי שהוא יכול לחזור כעת. המנועים נרעדו פעם אחת והשתתקו. אלונש ניסה שוב, ולאחר שהמנועים לא הגיבו, הוא שלח מסר חירום מתנצל לעיר, מבקש עזרה בהתנעת המנועים של תא החירום.
-אין להרשות כניסת גורמים עוינים- הייתה התשובה שהוא קיבל.
אלונש נאנח.
-ליאנה מרוסנת. לא צריך לדאוג-
-אין להרשות כניסת גורמים עוינים. הנזק הפוטנציאלי רב-
אלונש הסתכל על הנערה השרועה בפישוק איברים בכורסה הנוחה. מבלי להתיק את עיניו ממנה, הוא הזין את הפקודות המתאימות. הוא צפה בה בעת שהכורסה הקיפה את כל גופה, החגורות נמתחו עוד ועוד, עד שהן כיסו את פניה והתהדקו. הוא הסתכל בפרפורי החנק שלה מתוך תחושת כבוד מרוחקת למעט הגנים האנושיים שהיו בו. לאחר שהדבר הסתיים הוא שלח מסר לעיר וביקש שוב עזרה בהפעלת המנועים.
-חשיפה ארוכה לגורם זר. הנזק הפוטנציאלי רב-
אלונש הסביר כי הנערה מתה, ולא יכולה להוות כל נזק.
-חשיפה ארוכה לגורם זר. הנזק הפוטנציאלי רב-
משהו חסם כנראה את מעגלי התגובה של העיר. זה בסדר, הוא יכול להמתין. אלונש שלף את שתי ידיו מהקיר ונשען לאחור, מתנחם במגע העדין של פנים הבועה. הוא עצם את עיניו. בקרוב הוא יחזור הביתה, אחרי שביצע את שליחות העיר. השירות שביצע היה פשוט – הרחקת גורם מסוכן מהעיר. אבל בכל זאת, זה היה שירות, והתגמול הצפוי היה שדרוג. לא שדרוג גדול, כמובן. הגדלת טווח החישה, למשל. או אולי…
הוא לא השלים את המחשבה. קירות הבועה התהדקו סביבו באחת, פולטים את שאריות החמצן אל החלל שסביבם.
—
* חמש מאות אלף, שבע מאות עשרים ושלושה *
ריצה ונשיפות מהירות, חטופות. זיעה נוזלת לעיניים, ומשקפיים מחליקים על גשר האף. קאליט שמעה במעומעם ילדים בוכים, אך היא התעלמה מכולם, ורצה.
אילו רק היו שומרים על הסדר! אבל בני אדם נטו לשכוח דברים בסיסיים בעתות פאניקה. הם שכחו שהיו מספיק תאי פינוי לכולם, ושתאי החירום היו מפוזרים באופן אחיד לאורך דפנות העיר. יותר מדי מהם החליטו להצמיד את עצמם לרצועות המגע שבקירות העיר ולחכות, במקום להגיע לתא שיגן עליהם מפני דליפת האוויר, רק מכיוון שכל התאים בקומה היו מלאים.
קאליט חלפה על פני משפחה, שני הורים וארבעה ילדים, שניסו להידחק לתא חירום אחד. הם למשל שכחו לגשת לתאים המשפחתיים שהיו במעגל החיצוני. בשביל מה יש להם סימונים כחולים היישר מדלת חדרם עד לתא הפרטי שלהם?
הרעם העמוק הדהד מקירות העיר, וקאליט הגבירה את מרוצה. חליפות צהובות חלפו על פניה, בניגוד לכוון ריצתה. אנשי צוותי החירום ממהרים לכוון הפרצה. היא נטתה מעט הצדה כדי לפנות להם דרך. הם יגיעו מאוחר מדי, כמובן, הרבה אחרי שרובוטי השירות, האצבעות, יאטמו את הפרצה ויחזירו את הסדר למקומו.
ההמון הדלדל כעת, מאפשר לקאליט להבחין בפרטים. ליד היציאה ממפלס המגורים היא ראתה מישהו בחליפה כחולה נאבק ברובוטי שירות. זו הייתה נערה, והיא צרחה משהו לגבי סבא שלה שתקוע מאחור. קאליט המשיכה לרוץ. אם הנערה טיפשה מספיק בשביל לא להקשיב להוראותיה של העיר שהועברו דרך ה"אצבעות", שתפתור את בעיותיה בעצמה.
בריצה נחושה קאליט הותירה מאחוריה את ההמון המטופש של בני האדם. היא רצה במורד המסדרון הסלילוני הירוק, זה שהוביל היישר אל מעבדות האקסובוטניקה. בניגוד לכל שאר בני האדם במפלס שלה, היא הקשיבה כאשר הסבירו על מיקומם של תאי החירום. התאים של המעבדות היו המשוכללים ביותר ובעלי אספקת האוויר הרבה ביותר, שכן הם תוכננו להחזיק בתוכם לא רק בני אדם אלא גם דגימות ממעבדות העיר – חיות וצמחים נדירים שתוכננו במיוחד לחיים בכבידה חלקית.
דלתות לחץ נאטמו מאחוריה, וקולות האנשים הזועקים, המבולבלים, נדמו. שלוש דלתות לחץ ושני מפלסים הפרידו כעת בינה לבין נקודת הדליפה. אוזניה התפוקקו כאשר הלחץ השתנה במסדרון הירוק. רק צעדיה נשמעו כעת, כאשר כל שאר בני האדם נשארו מאחורי הדלתות.
המעבדות היו כעת לפניה. חצים התפצלו על הרצפה, חלקם מורים את הדרך ליער העד שהזין את תושבי העיר, וחלקם מורים לכוון תאי ההצלה.
גומחות קטנות בקיר העידו על מקומם של תאי החירום. היא עצרה ליד אחת מהן, נשענה לתוכה, והניחה את ידה על הקיר. היא חשה את הדקירה העדינה כאשר הגשוש וידא את זהותה. הקיר מולה הואר בשורת אותיות בהירות.
הגיע הזמן להפעיל את כישורי המשחק שלה. קאליט צעקה "הצילו! אני תקועה כאן!"
-זיהוי ודאי. קאליט מינרווה. שיוך לחינוך הגיל הרך. אנא פני לתאי החירום של מפלס חמש-
"אני לא יכולה להגיע לשם! אני תקועה במעבדה, והתאים כאן לא פועלים!" צעקות על העיר מעולם לא הועילו. לא כאשר המים התעפשו מסיבה לא ברורה, או כאשר האוכל הגיע באיחור. אבל הן הפעילו את מנגנון ההגנה העצמית של העיר, וזה מה שקאליט רצתה.
-בדיקה עצמית-
התאים זמזמו לידה. קאליט מיהרה להתנתק מהקיר ולהכנס לתא הקרוב אליה. כל התאים נאטמו. תרגולת בדיקה עצמית נמשכה כעשרים דקות. זה יספיק עד שהעיר תאטום סופית את המפלס שנפגע. לאחר מכן קאליט תצטרך להמתין עוד יממה עד שהעיר תסיים לנקות את הלכלוך ולפתוח מחדש את המפלס שלה. אבל היא תמתין יממה ביער העד, ולא עם עשרות בני האדם שגדשו את המפלס שלה. זו הייתה תכנית נהדרת. קאליט הייתה גאה בעצמה. זה מה שקורה כאשר עושים חשבון כמו שצריך, ומגלים שתאי החירום המפוארים של המדענים נמצאים בדיוק באותו מרחק כמו תא החירום האישי שלה, ומשננים היטב את ימי החופשה של המעבדה.
-בדיקה עצמית הושלמה-
קאליט פקחה את עיניה. כל כך מהר?
היא תהתה האם מטאוריט פגע בעיר. אם כן, הרי שיהיה צורך לחזור ולתרגל פינוי מסודר ביחד עם שאר עובדי המשרד. היא הייתה שייכת למשרד החינוך, ומשמעות התרגולות הללו הייתה הדחקות עם שלוש פקידות לאותה בועית פינוי, שלושתן שואלות אותה על עבודתה, ושלושתן מהנהנות כאיש אחד כאשר דיברה על התאמת נקודת השפל השכלי לפוטנציאל החיברות של הילד. היא שנאה את התרגולות האלה.
היא חשה שינוי מאחוריה, והסתובבה. החלק החיצוני של התא התכהה לנגד עיניה. קאליט הצמידה את שתי ידיה אל הקיר. זה היה יפה כל כך, עשרות כוכבים מנצנצים. זוהי בוודאי הקרנה של החוץ, על מנת להנעים לשוהים בתא את זמנם. המדענים באמת קיבלו את התנאים הטובים ביותר. היא נשענה לפנים, אפה צמוד כמעט לחלון.
הקיר המפריד בינה לבין החוץ הלך והתדקק עד שהפך לקרום עדין, ובהתפוקקות חלשה, נעלם. קאליט נשאבה החוצה, ובשארית חייה הביטה בשאר בני האדם, נפלטים בזה אחר זה לחלל מתאי החירום שלהם, ובעיר האוטמת את עצמה חזרה, בלעדיהם.
—
*חמש מאות אלף, תשע מאות עשרים ואחת*
"אה…זה פועל?"
צחקוק עבר בקהל, ונציג האיחוד הלאומי חייך במבוכה.
"ברוכים הבאים להשקת הפלא ההנדסי של העידן המודרני." הוא עצר ואפשר לקהל למחוא כפיים. המיקרופון המרחף שמולו התקרב מעט אל פיו, ומילותיו הבאות הדהדו ברחבי האולם הענק שהיווה את טבורה של העיר.
"אני יודע שהשם הרשמי שלה הוא 'העיר המסלולית הראשונה L5', והיא אכן תהייה ראשונה מרבות, אבל מי מאתנו שהיו מעורבים באופן כה אינטימי בבנייתה ובהקמתה פשוט קוראים לה 'העיר'. היא מכילה שלל מערכות ממוחשבות ששולטות בכל גורם בחיי התחנה, מהעגנת החלליות הנושאות מתיישבים ותיירים, דרך החקלאות ההידרופונית וכלה במיחזור האוויר והמים. הכל ממוחשב, לטובת האדם הגר מחוץ לכדור הארץ. אני רוצה להודות במיוחד לחברות הבניה, המיחשוב והבוטאניקה, שמאה ושלושים מנציגיהם נמצאים כאן. אלו החברות שיצרו את העיר עבור חצי מליון החלוצים האמיצים, נחשונים אם תרצו לקרוא להם, שיהפכו את העיר ממצבור מבנים שוממים למקום שוקק חיים."
שוב, מחיאות כפיים סוערות מהקהל. אחד מנציגי חברת הבניה הזוטרים שעמד בשולי הקהל רכן אל שכנו נציג החברה הטכנית שבנתה את מאווררי התחנה ומלמל, "אם הוא ימשיך ככה, אנחנו נזדקן כאן."
"חכה," ענה לו נציג החברה, "עוד מעט הוא יגיד שהעיר הזו מסוגלת למנוע זקנה."
הם החליפו מבטים, ומשנציג חברת הבניה הבין כי הנציג הטכני מתלוצץ, הוא חייך והושיט לו את ידו, "ג'נרא, 'בנה תחנתך', סניף נוגה."
"קולאר," ענה לו הנציג הטכני, "מאווררים ומקררים".
ג'נרא הביט אל הבמה, "מה הוא מקשקש שם?"
"משהו על האסטרואיד שהקריב את חייו על מנת להתגלגל מחדש כעיר מהוגנת." ענה לו קולאר, והשניים החניקו צחקוק.
"אתה רוצה סיבוב אמיתי?" אמר ג'נרא, וקולאר הנהן. השניים חמקו מבעד לאנשים הרוחשים, ופנו אל היציאה. ג'נרא כיוון את קולאר אל פתח נסתר, והוביל אותו דרך מערכת מנהרות קצרה עד שהשניים הגיעו למסדרון ארוך ותכלכל.
קולאר הביט סביב. הרצפה הבהיקה מניקיון. הם חלפו על פני דלתות פתוחות שגילו מאחוריהן מגורים טריים, ממתינים לבני אדם שימלאו אותם.
"זה מיועד להיות המפלס המרכזי." אמר ג'נרא, "יש כאן תאי חירום, כמובן. רובם מופעלים בקול."
"אז אם מישהו רוצה לצאת לטיול הוא רק נכנס לאחד מאלה?" קולאר הצביע על הגומחה הקרובה.
ג'נרא צחק, "מה פתאום? צריך קידוד מיוחד כדי להפעיל אותן. הן מופעלות רק במצב חירום אמיתי. אתה יודע, וירוס קטלני, ירידת לחץ פתאומית…"
"שרים מהאיחוד הלאומי שמגיעים לטקס חנוכת התחנה…" השלים קולאר, והשניים צחקו. הם המשיכו בסיור, ג'נאר מדגיש כל פינה שהיה מעורב בבנייתה, וקולאר מביע את התעניינותו כנדרש. הם סיימו את הסיבוב ברחבה עמוסת קונכיות בגדלים שונים.
"יש כאן יותר מדי צעצועים," אמר קולאר.
"אלה לא צעצועים," ענה לו ג'נרא, "אלה חלקים שהעיר מצמיחה במיוחד בהתאם לצורך."
"איזה צורך זה משמש?" קולאר הצביע על נדנדה סלילונית שהתגלגלה על ציר בודד במרכז הרחבה. ג'נרא משך בכתפיו.
"משהו של בני הכלאיים, בטח. זה המפלס העתידי שלהם."
"אלה הרובוטים?"
ג'נרא נד בראשו, "חלקים של העיר שהיא מוסיפה להם חלקים אורגנים. הם נראים כמו בני אדם, ולפעמים חושבים כמו בני אדם. הם גם יכולים ללמוד התנהגות בסיסית של בני אדם. ככה הם יכולים להיטמע טוב יותר בין התושבים."
קולאר נשך את שפתו התחתונה, "מה קורה אצלכם באגף הבנייה? הכל פרוץ?"
"מה פתאום?" ג'נרא גירד בראשו, "הכל מופיע בדף הפרסומת. לא קראת אותו?"
קולאר נד בראשו, "נמאס לי אחרי הפעם העשירית שבה קראו למאווררים שלנו 'חזון פורץ גבולות של הנדסת ביו-אוויר'. ביו-אוויר, באמת." הוא נשף.
ג'נרא צחק, "כן, גם אצלנו זה ככה…"
השניים הלכו במסדרון, ונעצרו ליד שלוש גומחות, בכל אחת מהן היה אבר גוף אחר.
ג'נרא משך את קולאר אל אחת מהגומחות, "אנחנו קוראים להם עוברים. אנשי המיחשוב התעסקו איתם בעיקר, אבל גם אנחנו, באגף הבנייה, השתתפנו בעיצוב שלהם."
ג'נרא המשיך בהסברים בעוד קולאר בחן מקרוב את היד הצומחת מהרצפה. אחת האצבעות זזה, והוא נרתע לאחור. ג'נרא צחק, "אל תדאג. אלה רק אברי חישה, אין להם מערכת עצבים."
קולאר שרק בשקט, "זה נראה כאילו בנו אותם לתוך הקירות. L5…"
"העיר, אני מבקש," אמר ג'נרא כשהוא מחקה את קולו של הנציג, אך קולאר לא חייך, והמשיך "העיר, כלומר. היא מצמיחה אותם?"
"נו, זה מה שאמרתי לך – אלה חלקים של העיר." ענה ג'נרא, ובעיניו ניצתה התלהבות, "רוצה לגעת בהם?"
קולאר נד בראשו, "זה לא נשמע לי רעיון טוב. טכנולוגיה אורגנית תמיד מתקלקלת כשנוגעים בה."
"מה קרה לך? זו טכנולוגיה הרבה יותר עמידה ממה שיש בכוכבים הפנימיים," אמר ג'נרא ומשך בידו, "תסמוך עלי. אמרתי לך – אני בצוות שתכנן את זה!"
"חשבתי שאתה בצוות הבנייה."
ג'נרא התעלם מקולאר והתקרב לזרוע שצמחה בגומחה, "הנה, תראה," הוא אמר, וליטף את כף היד שצמחה שם.
קולאר כרע לידו, הושיט אצבע אחת ונגע בזהירות בכף היד, "זה קר."
"ברור, פלסטיק." ג'נרא נקש על היד בשביל להדגיש את דבריו.
אותיות זוהרות הופיעו על הקיר.
-עדיין בשלבי הנצה, נא לא לגעת-
"אולי עדיף להתרחק," אמר קולאר.
ג'נרא פטר אותו בהינף יד, "זו רק הודעה כללית. יש מאה כאלה בכל קיר. אנשי המיחשוב עדיין לא סיימו למחוק את כל הודעות השגיאה שנשארו מהתקופה שהעיר הייתה בשלבי הרצה."
בעודו מדבר הוא כופף את אחת האצבעות, "תראה, סיבוב של 360 מעלות. פרקים יעילים לאין שיעור, ובכל אחד מהם מותקנת גם מערכת תקשורת עם העיר."
קולאר משך בעדינות קצה אצבע, ושרק בהתפעלות כאשר האצבע חזרה לצורתה המקורית משעזב אותה.
-עדיין בשלבי הנצה, נא לא לגעת-
הפעם שני הגברים התעלמו מהאזהרה, והמשיכו לכופף את המפרקים, למתוח ולהחזיר את הפלסטיק האורגני למקומו. ג'נרא משך את אחת מהאצבעות, והיא ניתקה ממקומה.
"זה לא נראה לי תקין." אמר קולאר.
"אל תדאג, העיר יכולה להצמיח אותה מחדש. הנה, תראה," אמר ג'נרא, ואכן, באיטיות, מהמפרק החסר גדלה אצבע חדשה.
-הנצה מאוחרת, סיכוי לריפוי עצמי 12.8% –
"מה זה אומר?"
ג'נרא משך בכתפיו, "אתה מכיר את אנשי המחשב האלה, לכל שורת קוד הם כותבים עשרה הסברים שונים."
למרות זאת, השניים עזבו את כף היד ופסעו לאחור.
-נסיון תיקון הנצה-
"הנה, אתה רואה? הכל בסדר," חייך ג'נרא וטפח על כתפו של קולאר.
קולאר המהם דבר מה לא ברור, ולאחר מכן אמר, "בוא נחזור, הטקס בטח נגמר, ויש לי טיסה לתפוס."
קולותיהם גוועו ככל שהתרחקו במורד המסדרון. אף אחד משניהם לא הבחין כי האצבע שגדלה היתה קצרה בעשרה אחוזים מהאצבע הקודמת שהוצמחה בכף היד.
על הקיר מעל היד הופיעו אותיות זוהרות.
-כשלון הנצה. ללא אפשרות לתיקון-
כף היד הומסה ונספגה אל הגומחה.
-מקור כשלון הנצה זוהה-
-עקביות באי ציות להוראות-
-סיכון להרס יחידות אורגניות עתידיות 97.4%-
היה תקתוק ארוך, במהלכו העיר שקלה את אפשרויות התגובה שלה, ולאחריה הופיע על הקיר המשפט הזוהר
-החל רצף השמדת גורם זר-