"נתחבא כאן ולנצח לא נצא."
(כוורת)
דוד בן-גוריון הקריא את מגילת העצמאות בארבע אחר-הצהרים, חמישה-עשר במאי 1948, ומועצת העם הזמנית קיבלה אותה פה-אחד. בחוצות החלו האנשים להיאסף לריקודי שמחה המוניים.
בן-גוריון נעל את הישיבה. הוא היה בדרכו לפגישה בעלת חשיבות מכרעת. יום קודם לכן, בישיבה סודית ביותר, העריך מטה ההגנה כי סיכויי ההישרדות של מדינת ישראל, אם תוקם, הנם חמישים אחוזים. "בארץ צהלה ושמחה עמוקה, ואני אבל בין השמחים," כתב הזקן ביומנו. "כלום אינם יכולים לראות?"
למחרת בבוקר הפציץ חיל-האוויר המצרי את תל-אביב.
*
ראש אמ"ן התפרץ לישיבת הממשלה והטיח את תיק המסמכים שלו בשולחן. הוא הביט בשעונו. היום היה שמונה-עשר באוגוסט, והשעה שלוש ושלושים. "בעוד חמש-עשרה דקות נושמד כולנו," אמר.
היה שקט.
לעזאזל, הוא חשב לעצמו, כבר שנים שאני מתאמן על זה, ואף פעם עוד לא יצא לי כל-כך דרמטי. "הטילים כבר באוויר," הוא הוסיף, בעיקר בגלל שנדמה לו שמצפים ממנו לומר עוד משהו, "ועל כל אחד מהם מורכב ראש נפץ גרעיני."
הוא התיישב על הכיסא הפנוי ופקק את פרקי אצבעותיו. באיבריו פשטה שלווה מוזרה.
שרת המשפטים התעשתה ראשונה: "כמה זמן יש לנו?"
ראש אמ"ן הביט בשעונו שוב, בחוסר חשק. "ארבע עשרה דקות וחצי," הוא אמר.
"ולא כדאי שנעשה משהו?"
"מה כבר אפשר לעשות?" הוא תהה. הוא הבין מה פשר התחושה המשכרת שממלאת אותו: ודאות. הטילים כבר היו באוויר; שום דבר לא היה יכול עוד להשתנות. בדרך-כלל הייתה המציאות מתעללת בהערכות המודיעיניות שלו, והוא היה צריך לחמוק מהמבטים המלגלגים בחוץ-וביטחון. לא עוד! בעוד ארבע-עשרה דקות בדיוק יפלו כאן שלושים וחמישה טילים גרעיניים, ונראה מי יצחק עליו אז.
ראש הממשלה בנציון שטיגליץ התכווץ בתוך כיסאו ומצמץ. כל השרים הסתכלו עליו.
"הכפתור האדום שלי…" הוא לחש, "איפה הכפתור האדום שלי?!" הוא גישש בידו מתחת לשולחן, ואחרי שלא מצא שם כלום ירד על ברכיו כדי לחפש אותו. "יש למישהו אור בפלאפון?" הוא צעק. שר החינוך קם על רגליו, "אני מוכרח לעשות שיחת טלפון," אמר בקול מתחנן. "בשביל מה?" תהה ראש אמ"ן. הוא הרחיב את החגורה הצבאית שלו והתרווח לאחור. "שאף אחד לא ייצא מכאן!" צעק ראש הממשלה מתחת לשולחן. שר החינוך נותר לעמוד, מבולבל.
למזלו נכנס מישהו לחדר והסיח את תשומת-הלב של כולם. הוא היה זקן וגבוה, וחבוש כובע לבד לא-אופנתי. "מי זה ראש הממשלה כאן?" הוא תר במבטו אחרי ראש-הממשלה, ומשמצא אותו התכופף קלות אל מתחת לשולחן והציג את עצמו: "גְּלוּפּ. אנחנו יכולים לדבר במקום דיסקרטי?"
"בשביל מה?" ראש אמ"ן לא הבין.
"זה זמן לא כל-כך טוב בשביל זה," צעק ראש-הממשלה. הוא הפסיק לחפש את הכפתור האדום, אבל העדיף להישאר מתחת לשולחן. איכשהו, שם הוא חש יותר בטוח. "תבוא אחר-כך."
"זה זמן לא כל-כך טוב, אחר-כך," אמר גלופ, "יותר טוב לפני-כן."
"מישהו יודע מי זה, לעזאזל?" קולו של ראש הממשלה בקע מתחת לשולחן.
"אני גלופ," אמר גלופ. הוא קד בטקסיות והרים את כובעו. השיער שלו פרץ מתוך הכובע והקיף את ראשו של גלופ בפטרייה אפורה-לבנה של קוצים. מרחוק הוא נראה כמו אלברט איינשטיין, אלא שבמבט מקרוב, הוא היה דומה יותר לסמור. "המדען הראשי של אדוני ראש-הממשלה."
שטיגליץ זחל לכיוונו, "מה אתה רוצה?" הוא לחש.
"אה… זה בקשר לכפתור האדום שלך."
"הכפתור האדום שלי?" קולו של ראש הממשלה רעד לרגע, אבל הוא התאושש במהירות. "נפלא," הוא קרא בסמכותיות, "תלחצו עליו!". הוא קם על רגליו וניער את החליפה שלו: "טוב, עם העניין הזה גמרנו. מה על סדר-היום?"
ראש אמ"ן התקרב לשולחן ושתה את מה שנשאר לו בכוס. "לי זה לא משנה," הוא הודיע, "הטילים בכל מקרה כבר באוויר."
גלופ נעמד בצד כיסאו של ראש-הממשלה וניסה לשכנע את השיער שלו לחזור לתוך כובע הלבד הדהוי.
שטיגליץ הסתובב אליו. "… עוד משהו?"
"נו, מילא," נאנח גלופ, וקימט את הכובע באצבעותיו. "אין דבר כזה."
"אין דבר כמו מה?"
"כפתור אדום," גלופ דיבר במהירות, "אין דבר כזה."
שר החינוך קפץ על רגליו, אבל הקפיד לאחוז במשענת הכיסא.
"זה היה הרעיון של הזקן, בעצם," גלופ אמר. "זה טירוף, זה טירוף, הוא אמר כל הזמן, מי שיביא נשק אטומי ארצה, ימיט חורבן על תקומת ישראל בארצו. כאן אין אוקראינה, כאן אין נוואדה, הפצצה הראשונה כי תתפוצץ ואבוד אבדנו כולנו. בעיקר, הוא אמר, לו יתואר כי תהיה זו פצצה ישראלית."
"אז… כל הכור בדימונה…" ניסתה שרת המשפטים –
"מפעל טקסטיל," אמר גלופ ביבושת. "טובי מדעני הגרעין בעולם יושבים במשך שנים ומשחקים שש-בש. זה דרישות ביטחון, זה? זה בזבוז מדעי…" הוא קונן, "טובי המוחות!" הוא אגרף את ידיו על הכובע. "אבל זה היה רק חלק מהתוכנית. הוא רצה יותר, הזקן. תוכנית 'שנית מצדה', הוא קרא לזה. אוּבֶּר-אוּבֶּר-סיקרט. הם אמרו לו שאי-אפשר," גלופ צחקק בקול נמוך, "אז הוא פיטר אותם. מי שלא אמר 'אי-אפשר', נשאר."
"– כמה זמן נשאר לנו?" שרת המשפטים ניסתה לשאול את ראש אמ"ן בלחש, אבל פלטה מין צווחה צייצנית.
"פעם היו ערכים, תתפלאו," המשיך גלופ, חולמני, "פעם, להגיד 'אי-אפשר', זה היה בגידה במולדת. מוביל ארצי, אפשר? וכביש לסלול מדגניה עד צמח? וחמישה צבאות ערב לנצח, זה אפשר? המולדת, היא הייתה לפני כל דבר. קודם כל המולדת: לפני החיים, לפני האהבה. אז גם לפני הפיסיקה. אנחנו עשינו בשבילה דברים שלא ייאמנו, דברים שמעבר לכל דמיון. הזקן אמר פעם: 'היותנו כאן – זה נס. ומכאן ואילך שום דבר אינו מפתיע אותי.'"
ראש אמ"ן הסתכל בשעונו: "תשע וחצי דקות."
"בשבילנו," נזף גלופ, "כל זה לא היה מובן מאליו. אנחנו ידענו מה זה לאבד הכל."
"אהמ, לא… בעצם, עשר פחות…" ראש אמ"ן תופף על השעון, "זה יוצא ארבע וחצי."
"בנץ, תיקח פיקוד!" התחננה שרת המשפטים. ראש-הממשלה בהה בתמונתו בפינת החדר, ונדמה כאילו היא השיבה לו מצמוץ. שרת המשפטים חזרה אל גלופ, "'שנית מצדה', אמרת?" שאלה בזהירות.
גלופ הביט בה בחשד. "זה סודי ביותר, העניין הזה. סודי ביותר."
"יש לנו ארבע דקות, בן-זונה! תתחיל לדבר!"
גלופ חייך. "זה מאוד פשוט, בעצם," הוא אמר. הוא הוציא חישוק גדול מתוך תיק היד שלו. "המכשיר הזה, תוצרת 'סולתם', זה המְּהַפֵּךְ-מרחב-זמן-ארבעה-מימדי-סימן-2. הוא יכול להחזיר את ראש-הממשלה, או כל מישהו מטעמו, לרגע קבלת ההחלטות החשוב האחרון, כדי למנוע מכולנו להגיע למצב האומלל שאנחנו נמצאים בו עכשיו."
"אז זה, בעצם, מין מכונת-זמן כזאת?" שאלה שרת המשפטים.
"אין דבר כזה, 'מכונת-זמן'! איזה מין שטויות אלו!" גלופ התרגז, "מהפֵּך-מרחב-זמן-ארבעה-מימדי, אמרתי! …לכי תבני 'מכונת-זמן', באמת," מלמל לעצמו, "כמו להסביר לילד."
ראש-הממשלה התעורר מקפאונו. "אה… הדבר הזה יכול להחזיר אותי אחורה בזמן?"
"או מישהו מטעמך," גלופ הסתכל על הנוכחים וחיטט בשיניו. "משהו כזה, כן."
"תרשמי, דליה," ראש-הממשלה הפנה את הפרופיל שלו אל מזכירת-הממשלה: "אזרחי ישראל! בשעה קשה כזו לכולנו, ותוך סיכון אישי לא-מבוטל, החלטתי –"
"מיותר," גלופ חתך אותו. "ברגע שאתה קופץ פנימה, הכל נמחק. שום דבר מההווה לא-נשאר, הכל מתחיל מחדש. 'מכונת זמן'…" הוא מלמל לעצמו, "טיפשים."
"אתם בטוחים שזה מומלץ?" ראש אמ"ן נשמע מהוסס. "ככה אנחנו לפחות יודעים איך זה ייגמר."
ראש הממשלה נראה שרוי בשרעפים לרגע. "טוב, נראה שזהו זה, חברים," הוא סיכם ופנה אל גלופ, "שלח אותי… אה… הייתה איזו ישיבת ממשלה כזאת לפני שנתיים וחצי. שלח אותי לשם." הוא נעמד על השולחן, מוכן לקפוץ אל החישוק. "הדלקת?" גלופ לחץ על המתג ופנה אליו: "אם יעשו לך בעיות, חפש את גלופ."
"קח אותי איתך, בנצי!" צרחה שרת המשפטים ולפתה את ידו.
"רק מישהו אחד במהפֵּך בכל-פעם!" כעס גלופ, "הוראות יצרן!"
"קפוץ!" ציווה גלופ. ראש-הממשלה עצם את עיניו. בזווית העין עוד הספיק לראות את כובעו של גלופ מונח בשלווה על ראשו. אחר-כך היה חושך.
הוא קפץ.
*
"אבל על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה. אותה הדומיה, וגם אותה התפאו-רה-הה–" מכשיר רדיו ישן טרטר כשבנציון שטיגליץ נחת באפלה על מה שהרגיש כמו הישבן שלו. מעליו ריחף העיגול הזוהר תוצרת "סולתם" והאיר את הפרופיל של גלופ באופן לא-מחמיא; הוא ישן על כיסא הסתדרותי חורק והחזיק בידו מיכל לבן חצי מלא.
שטיגליץ בהה בו, ולא זז. טיפות קטנות של רוק נקוו בזווית פיו והוא חש צורך לגרד מעל הגבה. הוא מצמץ.
החדר הואר פתאום בהבזק אור של אלף שמשות בוערות, וגלופ התעורר. שטיגליץ עצם את עיניו בכאב. גלופ התקרב אליו ומישש את הפרצוף שלו ואת המהפֵּך-סימן-2, וחוזר חלילה; "כל-כך קרוב, מה?" הוא תהה בקול. שטיגליץ ניסה להרים את מבטו, אבל האור היה חזק מידי. "מה… מה השעה?" הוא שאל.
"שתיים שלושים ושש," הכריז גלופ, "בעוד שעה קלה תתקיים ישיבת ממשלה, ויש להניח שתרצה לדבר עם ראש-הממשלה לפני-כן. קום." הוא קם. הם הלכו ממבוך למבוך במסדרונות המתפתלים, והוא שמח לגלות שהם נמצאים מתחת למשרדי הממשלה. "מכאן אתה כבר מכיר," אמר לו גלופ. "אם אתה צריך אותי, אני שותה תה. זה טוב נגד התופעות-לוואי של הלבן."
הוא עלה למשרד דרך מדרגות החירום ובכל זאת הופתע כשלא פגש בדרך אף מאבטח. כשעבר במזכירות, צעקה עליו חדווה מאחורי המסך, "ראש-הממשלה נמצא בפגישה, אי-אפשר להפריע –" היא הרימה את עיניה, "אה, זה אתה," היא אמרה במבט מבולבל, "תאכל משהו, בנץ, אתה נראה רע."
שטיגליץ נכנס לחדר: מאחורי השולחן, על הכיסא המסתובב של ראש הממשלה, ישב ראש-הממשלה בן-ציון שטיגליץ, והסתחרר במהירות. מהטלפון האדום בקע יועץ התקשורת שלו: "אתה יודע מה, אל תעשה כלום! פאק ד'ם, אל תעשה כלום. הכל נשאר אותו סיים שיט. אל תתייחס לבחירות, אפילו. כאילו אין פאקינג בחירות בכלל. אתה כבר כאן, כבר מכירים אותך, זה טוב. זה מצוין, שיט. אנשים אוהבים את הריח של הפלוצים של עצמם."
"מה, לעזא –" ראש-הממשלה ראה את עצמו בוהה בו מפינת החדר. הוא הרים לאיטו את יד ימין. מחוסר משהו טוב יותר לעשות, שטיגליץ עשה את אותו הדבר. המשרד נהיה שקט מאוד.
"מה שתגיד, צביק. זה נשמע לי נכון," אמר ראש-הממשלה וניתק את השיחה. הוא פנה לשטיגליץ.
"תן לי סיבה טובה שלא להתקשר לאבטחה," הוא אמר.
"אני בן-ציון שטיגליץ, ראש ממשלת ישראל."
"אתה לא בן-ציון שטיגליץ!" ראש-הממשלה מחה. "אני בן-ציון שטיגליץ, ראש-ממשלת ישראל!"
"כן, אבל אני מהעתיד."
"זה לא נשמע הגיוני," ראש-הממשלה מלמל במרירות. "מי שלח אותך?"
"גלופ." ענה שטיגליץ. "הוא המדען הראשי שלי. שלך, בעצם," הוא תיקן, "כלומר, שלנו."
ראש הממשלה נתן בשטיגליץ מבט מבולבל. הוא התיישב בחזרה על הכיסא המסתובב. "יש לי ישיבת ממשלה עוד מעט. אין לי זמן לזה."
"אבל זה בקשר לישיבת הממשלה," התעקש שטיגליץ. הוא נשם עמוק, "אתם חייבים להפציץ אותם. בעוד שנתיים וחצי ישמידו את כולנו."
"מה?!" קרא ראש-הממשלה.
"כן. והכפתור האדום הזה," הוסיף בטון נעלב, "לא עושה כלום. אפילו אי-אפשר למצוא אותו בחושך."
"תגיד," שאל ראש-הממשלה פתאום, "ההשמדה הזאת, שאתה מדבר עליה, מתי זה בדיוק?"
שטיגליץ הסתכל על השעון שלו. "בעוד שנתיים וחצי," הוא אמר, "ברבע לארבע."
"בקדנציה הבאה, זאת-אומרת? זאת-אומרת, ניצחתי את הבחירות?"
"בקלות," אמר שטיגליץ בגאווה-קלה, "שלושה-עשר אחוזי תמיכה. אף-אחד לא בא להצביע."
"הוריי!" רוה"מ נעמד על הכיסא בזהירות והניף את ידיו באוויר, "טיפשים!"
"תראה," אמר ראש-הממשלה והתגרד, "אם אני מפציץ עכשיו, אני בחיים לא אנצח בבחירות."
שטיגליץ התיישב מולו. "כן, אבל אם אתה לא מפציץ, בעוד שנתיים וחצי הם ישמידו את כולנו."
"זאת בהחלט בעיה קשה," הסכים ראש-הממשלה, "אבל זאת לא הבעיה שלי. זאת הבעיה של מי שיהיה ראש-הממשלה בעוד שנתיים וחצי."
"אבל אני ראש הממשלה בעוד שנתיים וחצי!" התפלא שטיגליץ.
"ולכן זאת הבעיה שלך." ראש הממשלה נשען לאחור בכיסאו. שטיגליץ ניצל את ההזדמנות ולחץ על הטלפון האדום: "חדווה, תשלחי לפה את ראש אמ"ן."
"אבל אתה אמרת –"
"חדווה: ראש אמ"ן. תודה."
"אתה השתגעת?" צעק ראש-הממשלה, "מה אתה חושב שהוא יעשה כשהוא יראה את שנינו?"
"על זה לא חשבתי," הודה שטיגליץ. הם בהו זה בזה. שטיגליץ מצמץ ראשון. "אולי אני יכול לזחול מתחת לשולחן," הוא הציע, "כבר התרגלתי."
ראש אמ"ן נכנס לחדר עם תיק מסמכים מנופח ביד אחת וסנדוויץ' עצום ביד השנייה.
"מה קורה?" הוא שאל. ראש-הממשלה מצמץ בעצבנות.
"מה אתה אומר על הנשק הגרעיני?" שטיגליץ צעק מתחת לשולחן.
ראש אמ"ן הישיר מבט אל ראש-הממשלה. "זה האיום מספר אחת על מדינת-ישראל, אדוני ראש-הממשלה. האיום. אני לא יכול לישון בשקט, כשאני חושב על –"
"מצוין", קרא שטיגליץ, "נפציץ אותם!"
"מה?!", פלט ראש הממשלה.
ראש אמ"ן שלף במהירות תזכיר אדום בולט מתיק המסמכים שלו. "הפצצה פזיזה ובלתי-אחראית עלולה לגרום להתלקחות כוללת של המזרח התיכון, ולסופו של החלום הציוני," הוא הקריא וציין, "נאום שלי בעצמי, מלפני חודשיים."
"מצוין", אמר ראש הממשלה, ונשם לרווחה, "ההפצצה בוטלה. בתיאבון."
"אין להוציא מכלל אפשרות," ראש אמ"ן שלף משקפיים וקרא מתחתית העמוד, "כי התמהמהות הדרג המדיני מתקיפה אמיצה ובלתי-מתפשרת, תוביל אותנו אל חזון הבלהות של מזרח-תיכון גרעיני, להשמדה טוטאלית של העם בישראל, וחמור מכך – לסופה של הציונות, כפי שאנו מכירים אותה. את זה הקראתי בשבוע שעבר בחוץ-וביטחון. הרבצתי על השולחן כשאמרתי ציונות. עשה רושם כביר."
"אז מפציצים!" עלה הקול מלמטה.
"עם זאת, לא מן הנמנע כי בסבירות גבוהה, פעילות אלימה עלולה שלא להביא לתוצאות המקוות."
"אני אדם פשוט, אני לא מבין," ראש-הממשלה אמר במאמץ, "שנפציץ אותם או לא?"
"בסבירות מסתברת," ראש אמ"ן התנשף קלות, "תוך התחשבות בקיומה של היתכנות בלתי זניחה שאין להעלות על הדעת, כלל וכלל, אף על-פי שחשוב שלא להיתפס למסקנות פזיזות על סמך סקירה ראשונית בלבד." הוא נגס בסנדוויץ' שלו מתוך פיזור דעת, "נראה כי אף-עא-פי-כן ואמרות-זאת, בשקאוא כואא שא סיכויים וסיכונים," הוא ירק חתיכות מלפפון קצרות תוך כדי דיבור, ונראה שהוא נכנס למצוקה. "הסתברות מותנה!" הוא צעק, "התפלגות מרחבית!" הוא בלע במהירות את הביס שהיה לו בפה. "אין מנוס ממסקנה חד-משמעית והחלטית המשתמעת לשתי פנים, לכאן ולכאן."
"שהיא?"
ראש אמ"ן ניגב את הזיעה מעל מצחו: "אין לדעת."
שטיגליץ חמק מהחדר בזחילה.
בנציון שטיגליץ מצא את גלופ בדיוק במקום שבו עזב אותו, שותה לאיטו תה ממשלתי. "נו, הצלת את המולדת?" שאל אותו גלופ ללא טיפת הומור, ופנה אליו. שטיגליץ מצמץ פעמיים. גלופ חזר אל כוס התה שלו, שלף ממנה את התיון, סחט אותו היטב והניח אותו בכיסו. "חיסכון בהוצאות ממשלתיות," הוא הסביר, ואז נאנח: "אז מה, מתי אתה רוצה לפגוש את עצמך בפעם הקודמת?"
"יותר טוב," אמר שטיגליץ, "שתשלח אותי לדבר עם ראש-הממשלה הקודם. הוא הרי לא יזכה בבחירות הבאות, אז אין לו מה להפסיד. פוליטיקאים," הוא ירק את המילה הזאת, "טוב-טוב אני מכיר אותם. מנסים רק לשמור על התחת של עצמם."
גלופ פיהק ופנה אל המסדרון. "בוא," הוא טפח על ירכו. שטיגליץ בא.
*
הנחיתה הסתיימה בקול פיצוח חד. שטיגליץ חשב למשש את עצמו ולבדוק מה נשבר, אבל הוא לא זז. הוא שמע על אנשים שזזו וזה מה שהרג אותם בסוף. החדר היה חשוך, עדיין. "זה לא אותו העמק," הזהיר אותו הטרנזיסטור, "זה לא אותו הבית." שטיגליץ בהה בעיגול הזוהר שמעליו מבלי לנוע, כמו מקק הפוך. החדר נראה לו די דומה, בכל זאת. הריח של התיונים היבשים, הכיסא, אפילו הטרנזיסטור, הוא חשב, "אך החיטה צומחת שוב. וכל מה שהיה," שאל הטרנזיסטור, "אולי יהיה לעד? זה-רח השמש שוב השמש בא-הה –"
לא היה סימן לגלופ. שטיגליץ חיכה. הטרנזיסטור הוסיף לשדר שירי יום-זיכרון שהזכירו לשטיגליץ נאומים ארוכים בטלוויזיה. הדקות חלפו, ואולי גם השעות. הגב שלו כאב מאוד. הוא חשב על בן-ציון שטיגליץ, ראש-ממשלה לשעבר, שוכב על עמוד השדרה השבור שלו ולא זז. שטיגליץ פחד למות. המחשבות עשו אותו עצוב: הוא פרץ בבכי. הוא בכה כמה זמן, ואחר-כך נרדם. כשהתעורר לא הבין למה הוא שוכב על הרצפה; הוא קם והלך. מאחורי השולחן בכניסה למשרד ישבה, כמו-תמיד, חדווה.
"בוקר טוב, חדווה," הוא אמר לה.
"אדוני, אדוני, לאן אתה חושב שאתה הולך?!" היא צעקה אליו, "זה משרד ראש-הממשלה כאן, לא קופת-חולים!"
שטיגליץ נעצר, מבולבל. "חדווה?" הוא תהה. חדווה חסמה את הכניסה בגופה. "ראש-הממשלה עסוק מאוד, אדוני תסלח לי, אבל אתה כבר דיברת איתו לפני כמה רגעים, וגם זה היה, איך אומרים, לפנים השורה." שטיגליץ בהה בה. "אתה תסלח לי, שוב, אבל זה כבר ממש מוגזם. אם אתה לא עוזב עכשיו, אני מזעיקה את השב"כ."
בן-ציון שטיגליץ התיישב על ספסל מחוץ למשרדי הממשלה והביט בעוברים ושבים. היה חורף, והיה לו קר בחולצה הדקה שהוא לבש. ראש-הממשלה איננו, גלופ איננו, בעוד שבע שנים עומדים ליפול כאן טילים גרעיניים ולהשמיד את כולם. הוא בהה בשמיים; השמש סנוורה אותו. הוא מצמץ.
זאת לא הייתה אשמתו, הוא ידע, והוא גם לא הרגיש אשם: מה כבר אפשר לעשות, הוא תהה. הרוח הביאה אל הרחוב ריחות קלים של ביוב. שבע שנים, חשב שטיגליץ – מספיק זמן לאסוף את הכסף ולעבור לאמריקה. ובכל-זאת, קצת חבל. אבל אי-אפשר לעשות שום דבר. "אזרחי ישראל," הוא הביט נכחו וחיפש אזרחים או מצלמות טלוויזיה, "הפכתי כל אבן."
"אבן-אבן, את כל זה אנחנו בנינו במו-ידינו," האזרח בספסל לידו אמר מבלי להסתובב, "בסלע חצבנו עד דם. עד דם!" הוא הניף את אצבעותיו אל השמיים בתיאטרליות. "עזבנו, ובאנו. היו צריכים אותנו, אז באנו. אני הייתי מצוף בביצות של חדרה, אתה יודע? ייבשו ביצות, ולא היה מצוף. אז אני הייתי מצוף. הייתי דוקטור-דוצנט לפיסיקה באוניברסיטה של גוטינגן, אבל היו צריכים מצוף בחדרה." הוא סידר את כובעו. "אתה יודע למה?" שטיגליץ בהה בגבו. "אתה יודע למה באנו?" השאלה נשארה באוויר. הזקן נאנח. שתי ציפורים סבבו בשמיים במעגלים.
"בחדרה אני חטפתי כזאת כולרה, שכבר הייתי מת. שמו אותי בבית-החולים של הטמפלרים בחיפה. בבית-החולים היה פועל אחד, בשביל ניתוח של אפנדיציטיס. אני ירקתי דם, והוא עמד מעליי. 'הר פרופסור,' הוא אמר לי, 'בשביל מולדת שקונים בלי דם, אפשר היה להישאר בגרמניה.'
אני התרוממתי שם על הידיים שלי ואמרתי לו, 'חבר פועל, אם היה אפשר שוב פעם לעזוב מגוטינגן בשביל מצוף וכולרה, הייתי עושה את זה שוב פעם. אלף פעמים.' אחרי זה נפלתי. זה היה הרבה זמן. כשאני התעוררתי, הוא עמד מעליי ואמר לי, 'גלופ, תנוח. גדולות ונצורות נכונו לנו.' זה היה הזקן."
"אתה יודע למה באנו לכאן, אדוני ראש-הממשלה?" גלופ הפנה את פניו אל שטיגליץ. "אנחנו באנו כי לא היה לנו לאן ללכת. לא היה לזה שום סיכוי, מבחינה מדעית, אתה מבין, כמה אלפים יהודים בתוך כל האוריינט הזה, בתוך המדבר, הם ימותו מצמא כולם עוד לפני הצהריים. אבל אנחנו באנו בכל-זאת."
שטיגליץ בהה בו ומצמץ. לא היה לזה שום סיכוי, הוא שמע את גלופ שוב ושוב, לא היה לזה שום סיכוי.
"רצינו לבנות כאן בית שלישי," גלופ המשיך, "לא מקלט-ללילה. משהו שיחזיק מעמד. שלא ייפול ברוח. זה היה באמת, אי-אפשר, אבל להגיד אי-אפשר, זה היה אסור. רק בגלל זה שאנחנו לא אמרנו אי-אפשר, אנחנו כאן היום. וכשהבאנו לפה אנשים, אנחנו לא סיפרנו להם שזה אי-אפשר, אנחנו אמרנו: יש לנו מקלט. אנחנו אמרנו: בואו הביתה. והם לא ידעו…" גלופ היה מהורהר, מרוחק.
שטיגליץ הבין: זה היה אבוד. כל המאמצים שהוא השקיע, כל הקפיצות, כל הניסיונות… זה היה חסר-סיכוי. זה היה טעות מלכתחילה. "אני רוצה לדבר עם בן-גוריון!" הוא אמר לגלופ פתאום. "תשלח אותי לבן-גוריון."
גלופ הוציא את המהפֵּך מהתיק שלו. שטיגליץ הביט פנימה: הוא לא ראה בפנים שום דבר. הוא טיפס על הספסל; עוברים ושבים נעמדו להביט בהם. "גם לכם אין לאן ללכת, אדוני ראש-הממשלה," אמר גלופ, "אבל אתם עדיין לא יודעים את זה."
"זה דולק?" שאל שטיגליץ.
"קפוץ!" גלופ קרא.
הוא קפץ.
*
הנפילה הייתה קצרה מאוד. בן-ציון שטיגליץ נחת על קרקע בטון חלולה. מעליו עמד המדען הראשי שלו, בכובע לבד נצחי, והגיף עליו דלת כבדה. "גלופ? גלופ?" קרא שטיגליץ. האוויר היה דחוס וריח של טחב מילא את החדר. שטיגליץ קם ונשען על הקיר; הוא בהה סביבו: זה היה אולם ענק. בהתחלה הוא נראה לו ריק, אבל לאט-לאט, כשהתרגל לחושך, הבחין באנשים רבים שעומדים צמודים לקירות. הם עמדו כאילו הם ממתינים למישהו, ולא עשו דבר. שטיגליץ חיכה.
ראש אמ"ן נכנס לישיבת הממשלה באיחור, ונתקל בכסא. תיק המסמכים שלו התפזר על השולחן. הוא מלמל התנצלות וניסה להתיישב, אבל לא נשאר אף מקום פנוי. על הכיסא שלו ישב קשיש גבוה, עם כובע בד ומבט בלתי-מרוצה של חתול.
"כבר סיפרתי להם", אמר גלופ והצביע על המבט המזועזע של שרת המשפטים. הוא שלף תיון מיובש מכיס החולצה שלו, והטביל אותו בכוס מים חמים. "בנינו מקלט," גלופ אמר, "'שנית מצדה', קוראים לזה. ראש-הממשלה צריך לחזור אחורה בזמן ולתקן כל מה שעשינו לא-בסדר." הוא נתן בבן-ציון שטיגליץ מבט רב-משמעי.
"אני צריך ל… מה?" שאל שטיגליץ. גלופ הנהן.
"ומה יהיה איתנו?" קראה שרת המשפטים בפחד, "מה יהיה עם כולם?"
"שום דבר," ענה גלופ. "ברגע שהמְּהפּך מופעל, שום דבר מההווה שלנו לא נשאר. הכול יתחיל מחדש…" גלופ נשען לאחור ועצם את עיניו, "אנחנו נעשה את זה שוב פעם," הוא אמר. "אלף פעמים." הוא הוציא את התיון שלו, סחט אותו היטב, והניח בכיס חולצתו. אחר-כך קם על רגליו: "'לעם היהודי,' אמר לי פעם ברנר, 'אין עתיד. צריך, בכל זאת, לנסות.'"
ראש-הממשלה נעמד על השולחן ברגליים רועדות. "אה… הייתה ישיבת ממשלה כזאת, לפני שנתיים וחצי. שלח אותי לשם." גלופ כיוון את המהפּך-מרחב-זמן-סימן-2.
"קפוץ!" הוא אמר. בן-ציון שטיגליץ עצם את עיניו: היה חושך.
הוא קפץ.
מישהו נוסף נפל מלמעלה והדלת נסגרה אחריו. באור אחר-הצהרים שנכנס פנימה, שטיגליץ הבחין בפני האנשים שסביבו: הם היו בן-ציון שטיגליץ. עוד ועוד בן-ציון שטיגליץ עמדו צמודים לקירות ובהו בו בתמיהה. הוא מצמץ ונדחק שמאלה, נבלע בין שטיגליצים ממצמצים נוספים. הדלת מלמעלה נפתחה שוב. בזווית העין הצליח שטיגליץ לזהות מאחוריה, במרחק, איש בעל רעמת שיער לבנה יוצא ממכונית. זה היה הזקן; הוא היה גבוה מכפי ששטיגליץ דמיין אותו.
בחוץ היה ערב שבת, חמישה-עשר במאי 1948. אווירת חג, חד-פעמית וקדושה, פיעמה באוויר. בעוד רגעים מספר יקרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות בפני חברי מועצת העם, וקולו ירעד מהתרגשות. אחר-כך יבקעו מן הטרנזיסטורים מנגינות סוערות של הורה, ואלפי אנשים ייצאו אל הרחוב ויחגגו את היוולדה של המדינה הצעירה, שכל עתידה לפניה.