אות הבל מאת אפרת מישורי

בפעם הראשונה שאחי הרג אותי, זה היה בטעות. 

אני יודע את זה כי כשהתעוררתי על רצפת חדר העבודה, חצי מת או חצי חי, הוא היה על הרצפה לידי. 

מעגל האלכימיה הסובב אותי היה מפורק והרוס, כנעשה במהרה. אבקה ואבנים בכל מקום, רונות וקמעות שבורים לרגלי הקירות. האוויר היה קר. עדיין ניסיתי לזכור איך לנשום.

אחי החזיק את ידי בידו. עיניו היו פרועות. הוא הסתכל עלי, וזה כל שיכולתי לראות.

הוא חיבק אותי והתנצל בקול רועד, ביקש שלא אספר לאבא.

הוא קרא לאחד מעובדי המשק לבוא ללוות אותי חזרה לחדר שלי. הוא לא סיפר להם מה קרה. אני חושב שאולי הם ידעו בכל מקרה. 

הייתי בן שמונה.

בפעם הבאה, הייתה אישה נוספת כשהגעתי לחדר עבודתו. 

האישה עמדה בפינת החדר, מביטה בי בעיניים שותקות. היא לא הייתה בת אנוש, היה ניתן לראות זאת מיד. העור הסגול כהה שלה תאם את שלי, ועיניה היו בגוון לבן בלתי-רגיל. אפילו הצורה בה עמדה צעקה שיש דבר מה מתחת לפני השטח.

ועדיין, היא לא הייתה כמוני, כמו המשפחה שלי. היא הייתה סוג אחר של לא-אנוש. ידעתי שהיא תמות זמן רב לפניי, או לפני כל אדם אחר ממשפחתי.

העברתי את עיני אל אחי במקום, מבולבל. 

"קאלימר, מי-"

"תתעלם ממנה," אמר. "היא לא חשובה. היא פה למקרה שנצטרך אותה."

הסתכלתי על האישה שוב. היא לא אמרה שום-דבר, אבל עיניה סקרו אותי במהירות. ואז היא חזרה להסתכל קדימה, מתעלמת משנינו.

"למה נצטרך אותה?"

"אל תדאג לגבי זה. אתה מוכן?"

הנהנתי בהיסוס, וצעדתי קדימה. האישה עקבה אחריי במבטה, בעוד קאלימר הוביל אותי לעיגול האלכימיה. העיגול שוב היה שלם ומתוקן, אך האנרגיה עוד לא פעלה. משהו היה חסר. הבטתי מעלה אל קאלימר בשאלה, והוא רק חייך והחווה בראשו. אז לקחתי נשימה עמוקה, ונכנסתי למעגל.

כשהתעוררתי הייתי על רצפת החדר. האוויר היה קר. לא הצלחתי לנשום.

האישה כרעה לצדי, ידיה זוהרות לבן כמו עיניה, מונחות חזק על בטני. לא ראיתי את קאלימר בשום-מקום. לא הצלחתי לנשום.

"תירגע," אמרה האישה, הקול שלה גם הוא זוהר לבן. הרגשתי את שריריי נרפים. "אני יודעת שזה קשה לזכור איך לנשום אחרי שמפסיקים. אבל אתה בסדר."

אני לא יודע כמה זמן לקח לי להתחיל לנשום שוב. זה הרגיש כמו שנים. אך בסופו של דבר העולם חזר להיות, והלבן הזוהר נעלם. כשהסתכלתי סביב, ראיתי שעדיין הייתי בתוך המעגל. האישה הייתה ישובה קרוב, אך מחוצה לו. הרגשתי אותה מסתכלת עליי בעודי סקרתי את החדר.

"קאלימר?" שאלתי, קולי רועד.

אחי היה ישוב בשולחן העבודה, רושם בפראות. הוא הרים את מבטו מהיומן רק כשקראתי בשמו. הפעם, הייתה פרעות אחרת בעיניו. 

"מרתק," אמר קאלימר. "אתה מוכן לנסות שוב?"

הספרייה באחוזה הראשית הייתה המקום בו ביליתי את רוב זמני, והיכן שתמיד היה ניתן למצוא אותי. 

כשהייתי קטן קאלימר היה מביא אותי לפה, עוד לפני שידעתי איך לקרוא. הוא היה מלווה אותי ביד בין המדפים, ואומר לי לבחור את אלו שנראים לי הכי מעניינים. תמיד הייתי בוחר כל-כך הרבה, והוא היה צוחק צחוק רועם ואומר שאין סיכוי שנסיים את כולם באותו היום. אבל הוא בכל זאת היה סוחב את כל הספרים לשולחן, פותח אותם אחד אחד, ומקריא לי עד שלא היה יכול יותר. 

אז ניחשתי שזאת הסיבה שהיא פה, משום שקאלימר שלח אותה. הייתי מעדיף שהוא היה בא לקרוא לי בעצמו. הייתי מעדיף שזה היה הוא שישב רכון לצדי כשהתעוררתי על הרצפה. הייתי מעדיף שהוא היה מסביר לי מה הוא עושה.

"אתה בסדר?"

עדיין לא ידעתי איך קוראים לה. קאלימר לא אמר לי, ואני לא שאלתי. העברתי עמוד בספר. 

שתיקה השתררה לכמה שניות נוספות לפני שהיא דיברה שוב.

"מה שקרה אתמול היה די מפחיד." כשלא עניתי לה פעם נוספת, היא הוסיפה, "לא?"

"לא. זה קרה בעבר."

לכמה שניות ארוכות היא לא אמרה כלום.

"טוב," היא אמרה, "אני פחדתי."

לא עניתי. חיכיתי שהיא תגיד כבר למה היא פה. שקאלימר מחכה לנו. שאין לנו הרבה זמן.

"מה אתה קורא?"

הצצתי מעלה, מסתכל עליה בפעם הראשונה. העיניים שלה עדיין היו לבנות לגמרי, אבל היא חייכה קלות. באיטיות סגרתי את הספר שלי, והראיתי לה את הכריכה.

"מהפכת האלמוות: צוצלת גלאר מול המלכות," היא קראה בקול, לפני שהביטה בי שוב. "דברים מרתקים."

הסמקתי. "אני חייב לקרוא את זה לשיעור הפרטי שלי." זה לא היה בדיוק נכון. כבר סיימתי את הספר הזה, שלוש פעמים.

"איזה שיעור?" היא שאלה. "מולדת משפחתית? דת?"

"היסטוריית עולם."

היא נחרה נחרת בוז. קפצתי כתפיים. 

הבעתה השתנתה כמעט מיד. "אני מצטערת," היא אמרה. "תספר לי מה הדבר הכי מגניב לדעתך שקרה במהפכת האלמוות."

הסתכלתי עליה, כאילו ציפיתי לראות אותה צוחקת עליי, אך מבטה נראה אמיתי. 

היססתי, אבל התחלתי לדבר. "האלים המתים היו מרושעים ואכזריים," אמרתי. "הם היו לא הוגנים. הם אפילו לא הביאו לבני תמותה את האלכימיה. הם רצו שרק הם יהיו חזקים וחכמים." היססתי להמשיך, מביט מטה על הספר ואז חזרה אליה. היא רק הנהנה, כאומרת שהיא מקשיבה. לקחתי נשימה עמוקה. "גלאר הרגו את האלים, והצילו את בני התמותה."

היא הטתה את ראשה. "ואז אתם הפכתם לשומרי הידע. שולטי האלכימיה והאלמוות."

מצמצתי בבלבול. "את מכירה את הסיפור?"

"אני מכירה גרסה אחרת שלו," היא אמרה. "לא ידעתי שלמשפחת גלאר יש יורש נוסף."

"אני לא יורש. קאלימר הוא יורש המשפחה."

היא המהמה קלות. "אז מה אתה?"

"אני אחיו."

"אבל אתה גם חלק מהסכם האלמוות."

לא עניתי. לא הייתי בטוח איך לענות.

כשזה נהיה ברור שאין לי תשובה, היא המשיכה. "חשבתי שילידי גלאר נולדים לאלמוות. כאות גדולה, אות שמימית." 

"כן," אמרתי בהחלטיות. לפחות זאת ידעתי, ללא כל ספק. "זה נכון."

"אז מה זה היה שקרה שם, עם אחיך?"

הרכנתי את ראשי. פתאום רציתי להפסיק לדבר. "זה היה משהו אחר."

היא שוב לא אמרה דבר, להרבה מאוד זמן.

"אתה שמח, פה?" היא שאלה לבסוף. קולה היה רך. העיניים שלה היו לבנות לגמרי. "באחוזת גלאר? עם אחיך ואביך?"

"כן?" אמרתי, מהוסס. גם על זה לא ידעתי איך לענות. "את… את באמת פחדת? כשמתתי?"

"כן," היא אמרה. בפשטות. כאילו זה היה דבר פשוט להגיד. לא ידעתי למה הרגשתי דמעות מצטברות בעיניי. קיוויתי שהיא לא שמה לב. 

"אדון קאלימר מחכה לנו," היא אמרה, כמו סטירה. "אנחנו צריכים ללכת."

הנהנתי. ניסיתי למחות את הדמעות בלי שהיא תראה. אני לא חושב שהצלחתי. 

בסוף היום, כשכבר מתתי פעמים רבות מספור, היא ליוותה אותי חזרה לחדרי. הייתי מותש, ורגליי כאבו, ולא הייתי מוצא את דרכי חזרה לבד. לפני שהיא עזבה אותי, רציתי להגיד משהו מטומטם, כמו לשאול אם היא תוכל להישאר. 

אך לפני שהצלחתי, היא רכנה לצד מיטתי. 

"האלים המתים היו מרושעים ואכזריים," היא לחשה. "אבל משפחת גלאר היא עדיין המשפחה היחידה בעולם עם סודות האלכימיה והאלמוות."

לא ידעתי מה זה אומר בזמנו. היא הסתכלה עלי כאילו היא ציפתה שאבין. כאילו קיוותה שאבין.

"איך קוראים לך?" שאלתי במקום.

הבעתה התרככה. היא ליטפה את ראשי. "לילה," היא אמרה. "איך קוראים לך?"

"פילריין."

במשך הרבה מאוד זמן, כך הדברים היו.

לילה הייתה מוצאת אותי, בחדר שלי או בספרייה. היא הייתה אומרת שקאלימר מחכה. קאלימר הרג אותי, ואז לילה החזירה אותי לחיים. היא ליוותה אותי חזרה לחדר שלי כשירד הערב. היא אמרה לי לא לפחד. שהיא לא תיתן לי למות. 

"אבל זה כואב," אמרתי לה, יום אחד. הייתי עייף במיוחד, או שלא הייתי אומר זאת בכלל. "זה אף פעם לא קל יותר לנשום שוב. זה תמיד כואב. את לא יכולה להגיד לו?"

"אני חושבת שהוא יודע," היא אמרה. כשהתחלתי לבכות, היא התיישבה לידי והחזיקה לי את היד. "אל תדאג," היא אמרה, כמו שאמרה כל כך הרבה פעמים נוספות. "זה לא יהיה ככה לעוד הרבה זמן. דברים כבר נמצאים בתזוזה."

לא ידעתי מה זה אומר. אמרתי לה זאת. היא רק העבירה יד בשיערי. "גם לגיבורי גלאר לקח עשור לגבור על האלים המתים," אמרה לילה. "אני מצטערת שזה לא יכול לקרות מהר יותר."

ביום הבא קאלימר קרא לי לחדר עבודתו. "אנחנו קרובים," הוא אמר לי, אם כי לא ידעתי למה. "תצטרך להיות אמיץ יותר, רק עוד קצת." 

מתתי. ואז חזרתי לתחייה.

בלילה, התעוררתי עם דמות עומדת מעל מיטתי. לרגע חשבתי שזה אחי, ושהוא חזר לקרוא לי פעם נוספת. אך כעבור רגע זיהיתי את העיניים הלבנות. היא החזיקה בידה משהו, גם הוא לבן ונוצץ. חד.

"לילה?" 

"אין לנו הרבה זמן," היא אמרה. "אני צריכה לשאול אותך משהו, ואני צריכה שתענה בכנות. אתה רוצה שזה יפסיק?"

לא הייתי צריך לשאול למה היא מתכוונת. "כן."

"אם הבחירה הייתה בידך, האם היית עוזב?"

פתחתי את פי לענות, אך לא ידעתי מה להגיד. הסתכלתי מטה על הסכין. הסתכלתי מעלה חזרה עליה.

"את מתכוונת להרוג אותו?" שאלתי, רועד.

לשניות אחדות היא לא אמרה כלום. ואז, "אתה רוצה שזה יפסיק?"

"לא אם תהרגי אותו."

לילה לא זזה במשך הרבה מאוד זמן. היא הסתכלה עלי, עם העיניים הלבנות שלה. 

כעבור מה שהרגיש כמו שנים, היא הנהנה. הסכין הפסיקה לזהור, והיא הסתירה אותה בבגדיה.

"תהיה מוכן," היא אמרה לי לפני שעזבה. "זה ייגמר מחר."

לא הצלחתי לחזור לישון. שכבתי ער במיטתי, וברגע שזרחה השמש יצאתי מחדרי אל הספרייה.

לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר, ידעתי בדיוק היכן היה ממוקם. בעבר שמרתי אותו מתחת למיטתי, וקראתי אותו לפני שהלכתי לישון. הכרתי את העמודים העבים כמו את גב כף ידי. פתחתי אותו לעמוד האחרון, אל הציטוטים אשר הכרתי בעל פה.

צוצלת גלאר הרגה את האלים המתים. הם שחררו את האנושות מהשלטון האכזר, האפל, המכאיב. ידע הפך חופשי לכולם. רעב מחלה ותמותה נעלמו כלא היו. אנשים היו מאושרים. משפחת גלאר הייתה משפחת גיבורים. ניתנה להם המתנה הגדולה מכולם, בידיעה שהם לעולם לא השתמשו בה לרעה.

הם שלטו עם הגינות וחן. אנשים היו מאושרים.

כשלילה באה לקרוא לי, היה משהו שונה במבטה. היא הסתכלה מטה על הספר שקראתי, ולא אמרה על כך כלום.

"אדון קאלימר מחכה," היא אמרה. "אנחנו צריכים ללכת."

קאלימר לא אמר לי שום-דבר כשנכנסתי לחדר. קיוויתי שהוא יגיד משהו, אבל לא יכולתי להגיד מה רציתי שיגיד. לילה הלכה לעמוד בפינת החדר כמו תמיד. עיגול האלכימיה היה מוכן בשבילי באמצע החדר.

"אתה מוכן?" קאלימר שאל, כפי שתמיד שאל.

הנהנתי, צועד קדימה.

האם יש גרסה אחרת לסיפור? לילה אמרה לי שכן. לא ידעתי מה זה אומר. רציתי לדעת מה היא יודעת. 

הסתכלתי על המעגל, והכרתי אותו כמו שהכרתי את הספר. כמו את גב כף ידי. אבל לא ידעתי מה הרונות והסמלים מסמלים. לא ידעתי מה קורה לי, כשאני צועד פנימה. חשבתי על ידע שהפך להיות חופשי לכל, אבל לא ידעתי מה זה אשר קאלימר מנסה לעשות.

נמאס לי להיות היחיד שלא יודע שום-דבר.

כשהתעוררתי הייתי על הרצפה. לא הצלחתי לנשום. אבל הפעם זה היה שונה.

לא הצלחתי לפקוח את עיני. לא הצלחתי להתרומם לישיבה. לא הצלחתי לנשום. זה כאב ושרף בגרוני ובחזי.

"משהו קרה." זה היה קולה של לילה. ורק אז הרגשתי את ידיה על בטני וצווארי. 

"מה הבעיה?"

"הוא מת."

שתיקה, ואז- "אז תחזירי אותו."

"אני לא מצליחה," לילה אמרה, כעס ופאניקה בקולה. 

נשמע רעש של התקוממות. צלילי כלי כתיבה ונייר, ואז נעליים על רצפה ורהיטים זזים. ואז זוג ידיים נוסף היה עליי, מחזיק את פניי. "זה לא יכול להיות," קאלימר אמר. הוא נשמע נמהר, חסר נשימה. הרגשתי אותו מחפש נשימה באפי, ולא מוצא אותה. 

רציתי לצעוק. הגרון שלי צרב, החזה שלי כאב. אני לא מת, רציתי להגיד, אך פי לא נפתח. 

ואז ידו ירדה לצווארי, בבירור מחפשת דופק. הרגשתי את לילה לוחצת על צד צווארי באותה שניה בה אצבעותיו של קאלימר מצאו את העורק. השריפה התגברה, חונקת. חיכיתי שניות ארוכות, חיכיתי שיראה שאני בחיים ויקרא לעזרה.

במקום זאת ידו צנחה, ולילה הרפתה את אחיזתה. השריפה חזרה לרמה נסבלת, וקאלימר נשם נשימה רועדת. 

"זה לא יכול להיות," הוא אמר. הוא נשמע- כמו הפעם הראשונה בה מתתי. 

ואז הוא נשמע כועס. "למה את בכלל פה, אם לא בשביל לדאוג שבדיוק זה לא יקרה!"

"משהו שונה הפעם!" לילה צעקה. ואז היו עוד קולות. אני לא הצלחתי לזהות אותם, או להבין מה קורה, והכאב הסיח את דעתי כך או כך. זה נשמע כאילו הם רבים. לא הצלחתי לנשום.

השניות והדקות עברו לאט, עד שנהיה שקט. "אני צריך-" זה היה קאלימר. הוא נשמע כאילו הוא בוכה. "אני צריך לקרוא לאבא שלי."

לילה לא ענתה מיד. "מה?" 

"אנחנו צריכים לקבור אותו. אנחנו צריכים-" קולו התרחק, עד שנעלם לגמרי, ודלת נטרקה מאחוריו. 

כמעט מיד לאחר מדי, לילה חזרה אלי.

"שיט," לילה אמרה. "שיט. שיט. זאת לא הייתה התכנית. הוא לא היה אמור-" הרגשתי את עצמי מורם מהרצפה. החזה שלי בער. הגרון שלי בער. "רק עוד קצת. זה תכף נגמר. רק עוד-"

התעוררתי במרכבה. לקחתי נשימה עמוקה, כואבת כואבת כואבת, ואז התחלתי להשתעל. ידיים חיבקו אותי, ומשכו אותי חזק, ואני החזקתי בחזרה עד שהצלחתי להפסיק. ואז התחלתי לבכות, רועד בכל גופי.

"זה בסדר," לילה. זאת הייתה לילה. היא נשמעה כאובה. "אני יודעת שזה כואב. אני מצטערת. זה נגמר."

התנתקתי ממנה כעבור דקות ארוכות, והסתכלתי מעלה אליה. עיניה היו רטובות. היא חייכה אלי, ואני למדתי לנשום שוב.

בחלון המרכבה, אחוזת גלאר נראתה כנקודה רחוקה באופק.