רק שהתעוררתי הבנתי את פשר הנקישות בתריס … עורב שחור ועצבני נאבק במקורו למשוך פרוסת נקניק מבין השלבים והסורגים שאחד מהם נסדק והחליד, שלא מתוך דאגה "עורבנית" אלא מפאת כאב הראש ביקשתי לסייע לאותו עורב עקשן ולו רק כדי שיסתלק מפה ולא ישוב להטריד את מנוחתי.
שלא בלי מאמץ הושטתי את ידי לעבר החלון ודחפתי באצבע את פרוסת הנקניק החוצה, המשימה צלחה מאחר והדפיקות פסקו והשקט חזר לשרור בחדר השיקום בבית החולים.
אולם דבר מה אחר ומוזר הטריד אותי כעת, תנועת ידי הימנית הייתה משונה עד מאוד, ביצוע הפעולה של דחיפת פרוסת הנקניק הייתה מדויקת, אך תנועתה לכיוון החלון הייתה במעין הילוך איטי, כמו גם חזרתה אל צידי הגוף.
לרוב איננו מפנים תשומת לב לאלפי פעולות אוטומטיות ואף סתמיות של הגפיים כמו גירוד בצוואר, סידור משקפי ראייה, משיכת חולצה וכן אצל חלק גדול מבני האדם מצאתי גם חוסר תשומת לב משווע במהלך הדיבור, על סמך השטויות הנפלטות בכמויות מסחריות.
עדיין מאמין אני כי ברגע שביקשתם להכניס את היד לכיס המכנס בכדי להוציא מפתח או מטבע בוצעה הפעולה…מבלי משים וללא קושי מיוחד, אני גם די משוכנע שלא המתנתם מספר שניות מרגע הרצון ועד לפעולה.
במקרה שלי, זה בדיוק מה שקרה, ברגע שהושטתי את היד לעבר החלון, נדמה היה כי היא מתעכבת מעט מרגע קבלת הפקודה ועד לביצועה , ייחסתי זאת לעייפות ואולי למשככי הכאבים, קיוויתי כי להשפעות כגון אלו, מוזרות ככל שיהיו, תמיד יהיה ניתן למצוא הסבר הגיוני .
נזכרתי במקרה דומה כאשר באחת ממסיבות החברה בה עבדתי, הרוויתי את צימאוני יתר על המידה ביין אדום ,מה שגרם לטשטוש ראייה קל ועיוות תחושת הזמן, אינני זוכר בדיוק כיצד הסתיימה אותה מסיבה.
ביצעתי ניסוי נוסף, הושטתי את ידי שוב לעבר החלון ובחזרה כעת התרכזתי היטב בפעולה עצמה
והנה שוב, היד מושטת לחלון וחוזרת אולם עדיין ישנה שהות, אין מדובר בשהות ארוכה, סדר גודל של חלקיקי השנייה, אבל עדיין שהות.
נזכרתי בתוכניות הטלוויזיה המדובבות בהם היו הדמויות ממשיכות לנענע את השפתיים
בעוד קולן היה מפסיק, הרגעתי את עצמי ואמרתי כי כנראה הנפילה פגעה בעצב ידי הימנית ואין באמת סיבה לדאגה, רק שאיני זוכר מאיפה נפלתי ואיך לעזאזל הגעתי לבית החולים המשונה הזה.
כעת ביקשתי להתרומם מהמיטה, גופי השתהה שוב, הרמתי את ידי השמאלית התגובה הייתה זהה, רגל ימין, רגל שמאל , צוואר, אצבעות, מחיאת כף, הכול אבל הכול – משתהה, חרדה איומה תקפה אותי, זיעה קרה מילאה את מצחי, סחרחורת ובחילה, הגוף לא מסונכרן עם המוח, המוח לא מסונכרן עם הגוף, חשבתי שאני יוצא מדעתי.. קראתי לאחות.. והנה גם הוצאת הקול משתהה.. צרחתי כל עוד נפשי בי , אחות! .. היי ! אנשים .. מישהו ! .. אף אחד לא הגיע .
חברת הביטוח בה אני עובד נוהגת לקיים מסיבות סוף שנה, מדובר במסיבה מפוארת על גג בניין החברה המקורה בכיפת זכוכית עליה מוקרנים תמונות העובדים והעובדות המסתירות את השמיים לרוב איני משתתף באירועים כגון אלו, בתחילת דרכי נאלצתי להגיע להביע הזדהות ואולי לזכות בתשומת לב של אחד המנהלים הבכירים, אך הדבר נראה לי מיותר וסתמי .
הייתי מגיע באיחור קל , ומתחיל במרוץ לחיצות ידיים וחיוכים מוודא שאני פוקד את כל המנהלים, אחד אחד עובד לפי כללי הטקס והגינונים, מגייס את כל יכולות השכנוע שלי שמופנית בעיקר ללקוחות ואז מתחמק באלגנטיות חזרה למשרדי, עם תחושה קשה של בחילה.
אך הפעם ציפיתי למסיבה הזו וכן סיבה טובה מאוד הייתי – שרית.
את שרית הכרתי ממש בתחילת דרכי בחברה, שרית הייתה החונכת שלי ומי שלמעשה הסמיכה אותי כסוכן ביטוח, חודשים שלמים בילנו יחד, היא הייתה מסבירה לי על התוכנית של החברה , שימור קניין רוחני , פוליסת התמרה פוליסות בריאות, תשלומים, פרמיות, סעיפי החזר וביטול , וגולת הכותרת ביטוח חיים משודרג, אני בטוח שלו הייתי מקשיב למישהו אחר הייתי ודאי מת משעמום ומתפטר כבר ביום השני, אבל ששרית דיברה הייתי מוקסם , הדברים נשמעו לי מרתקים ונפלאים, כשהייתה אוספת את שיערה הרגשתי איך כל הדם מתאדה בעורקים , קשרתי את גורלי בגורל החברה ולו רק כדי לפגוש את שרית מדי יום.
הייתי חניך מצטיין, מגיע מוקדם נשאר עד השעות הקטנות של הלילה, עובר וחופר על תיקי הלקוחות , מכרתי עשרות פוליסות חיים משודרגות.. כותב דוחות מפורטים על טכניקות שכנוע, הצעות להרחבת הפוליסות וצירוף לקוחות חדשים , הכול כדי למשוך את תשומת ליבה של שרית.
החשש הכי גדול שלי היה שדרכנו ייפרדו בסיום ההסמכה, הייתי מוכן לעשות הכול כדי להיות קרוב אליה , מבחינתי להישאר חניך נצחי.
בישיבת הסיכום אצל ארנון שרית דיברה בשבחי, הסמקתי כמו ילד קטן ולא הצלחתי להשתלט על דפיקות הלב, ארנון לא אמר דבר רק הנהן ועטה על פניו ארשת חשיבות מעושה שבטח ראה באיזה סרט.
הוא היה כבן 60 , קירח, רזה ועיניו היו בהירות , סמנכ"ל בכיר או ממלא מקום מנכ"ל,
קירות משרדו היו עמוסים בתעודות הוקרה, מסמכי החזון של החברה ותמונות שלו עם שועי עולם, שחלקם כבר מתו מזמן במלחמה הגדולה. על מדף היה מונח פסל שיש בדמותו שלו כמו היה מדובר במנהיג מעצמה ולא במנהל אפרורי בחברת ביטוח שהצליחה לגרום לאנשים לשלם ביטוח לנצח גם אחרי מותם .
דבר נוסף משך את תשומת ליבי , שיניו לא היו סימטריות, ראיתי בחיי שיניים מוזנחות ועקומות בעיקר אצל הלקוחות .. אולם כאן המקרה היה שונה, שיניו היו צחורות וישרות אך בקדמת פיו במקום שתי שיניים קדמיות, ניצבה לה שן אחת, מרכזית וגדולה ושאר השיניים הסתדרו לצידה , הסוגייה הזו די העסיקה אותי .. עד שהוא פנה אלי ושאל מה אני מעדיף , מאחר ולא הקשבתי לשאלה , עניתי ישר כי אני מעדיף לעבוד צמוד לשרית , ומיד נתקפתי בבהלה , לא האמנתי שאמרתי את זה בקול רם, הפכתי אדום ברגע, רציתי לקבור את עצמי , אך מסתבר שהתשובה די תאמה לשאלה וארנון צחקק ואמר "טוב" "טוב" תוך שהוא לועס עלה טבק שגרם לו להזיל ריר בזווית הפה , לאחר מכן פנה לשרית " ובכן שרית …דעתך? " , שרית השיבה כי היא תשמח לקבל סוכן כמוני למחלקה שלה בעיקר לאור הביצועים וההשקעה – החלום התגשם .
כנראה שנרדמתי .. הייתי מותש העורב לא הופיע , לפחות הוא זכה במנה היומית שלו וכולי תקווה כי יפסיק להטריד אותי שוב, הראש כאב כעת בעוצמה בעיקר בחלק האחורי, קיוויתי כי התופעה חלפה אולי חלמתי, וכעת אחזור לתפקוד רגיל, הרמתי את ידיי , שוב השהות הזו, התחלתי לבכות אך הבכי החמיר את כאב הראש בעיקר מאחור באופן נוראי ובלתי נסבל , חשתי שמישהו מנסה לדחוף בכוח קוביית קרח לראשי, נשענתי שוב לאחור , היטבתי את הכרית ושלחתי יד לאחור , שכאמור הגיעה באיחור קל , כיפת מתכת קרירה דבוקה לראשי, הכיפה הייתה בגדול של כדור פינג-פונג, בנגיעה חשתי זרם חשמלי בעוצמה נמוכה אך הלחץ בראשי היה בלתי נסבל , השיער סביב הכיפה היה מגולח ומכאן הסקתי כי כנראה שהיא הודבקה אלי ב24 שעות האחרונות מאחר והשיער עדיין לא צמח, שיחקתי קצת עם הכיפה בניסיון להסירה לאחר מכן סובבתי אותה ימינה ושמאלה הכיפה נשארה במקומה הכאב התחזק והרגשתי סחרחורת נוראית, החדר הסתובב במהירות גבוהה, הראייה הטשטשה רציתי לאחוז במעקה האלומיניום בצד המיטה בניסיון לאזן את עצמי, אולם הסחרור היה כל כך גבוה עד שפספסתי את המעקה ונפלתי על הריצפה.
מחלון משרדי החברה בקומה ה66 היה ניתן לראות ביום טוב את השמיים , מתחת לא רואים דבר עננה של פיח וערפל תמידי כיסה את העיר, והטמפרטורות הגיעו ל53 מעלות ברוב ימי השנה מלוות בגשם חומצי, בחלק גדול מהזמן לא היה ניתן לצאת מהבית.. בייחוד לאור רמת זיהום האוויר… לא מעט אנשים נותרו בלי בתים אחרי המלחמה הגדולה וגורלם נחרץ … היו מתהלכים כזומבים ופשוט קורסים כך פתאום באמצע הרחוב, משאיות פינוי היו מגיעות פעם ביום הדבר הנורא מכל הייתה האדישות.
אצלי הכול היה וורוד, צברתי לא מעט לקוחות, פגישות העבודה עם שרית היו חלום, נראה כי הייתה מרוצה מהישגיי ופעם אחת אפילו טפחה לי על הכתף , לשווא ניסיתי לשוחח איתה על חייה האישיים, היא תמיד העבירה את הנושא בעדינות ובחיוך השובב שלה , ממה שהצלחתי להבין משאר הסוכנים , היא בשנות הארבעים לחייה , בשנות המלחמה ברחה עם הוריה לקנדה, היא התגרשה מבעלה לפני מספר שנים, בחברה היא נחשבת כמטאור התקדמה במהירות וקיבלה תפקידים בכירים בגיל צעיר, נדמה כי הערפיח התמידי של העיר מכסה גם את חייה האישיים.
פעם אחת אזרתי אומץ , המתנתי שהקומה תתרוקן כמעט לגמרי , ונכנסתי אליה למשרד , "אפשר" שאלתי.. "כנס כנס" כבר מסיימת משהו .. התיישבתי מולה מנסה להציג מראה נינוח ונונשלנטי, אך הזיעה במצחי הסגירה את התרגשותי, "הכול בסדר ? " שאלה " אתה נראה מוטרד" רמת ההתרגשות שלי נסקה "לא, כלומר כן , מוטרד.. לא. הכוונה.. לא מוטרד כן בסדר.." המילים עפו לי מהפה בלי סדר ובלי התאמה, "מה הסיפור ?" הנמיכה את קולה.. ושוב אספה את שיערה …" שרית אני חושב ש.. אני .. רוצה להזמין .. מאוד מצאת חן בעיני.. וחשבתי…" שרית הפסיקה את דבריי חייכה ואמרה .. "תודה, אני מבינה, נורא נחמד מצידך אני פשוט באמצע בוא נמשיך אחר כך… ניפגש באירוע סוף שנה" ושלחה לי חיוך חם ומלטף.
" כן כן " עניתי "ניפגש שם תודה ".. הרבה תודות …השיחה הכי מוזרה שהייתה לי .. נכון, רומנטיקה לא הייתה שם אבל לפחות סיכוי לאיזה אושר חטוף או אולי אפילו אהבה ,
שמחתי כל כך עד שנשארתי בוהה בשרית בחיוך אווילי , שרית התעסקה עם המחשב , "אתה עוד פה ? " …"סליחה כבר הולך.." "רגע אם אתה כבר כאן ,תחתום על הפוליסה זה מגיע לכולנו בחינם .." שרית הגישה לי ערימה שלמה של מסמכים לא טרחתי לקרוא בכלל רק בהיתי בה ובעיניה החומות , שוב נקישות בחלון הבטתי הצידה, עורב שחור מנסה לחדור דרך חלון הזכוכית , איזה עורב מגיע לגובה כזה חשבתי .. "פספסת פה" .. שרית אמרה , "סליחה סליחה" עניתי "ניפגש במסיבה" שרית לא הגיבה נשארתי עומד מספר שניות ויצאתי מהחדר . חתמתי .על מה ? אני לא ממש יודע . העיקר שבסוף השבוע אני עם שרית זה מה שחשוב.
שתי אחיות בחלוק לבן ומסכות פנים הרימו אותי חזרה למיטה , הייתי מותש , ביקשתי מים אבל נתנו לי רק צמר גפן רטוב , נהיית רעב , האחיות החליפו לי את החלוק, מסתבר שהשתנתי על עצמי ואפילו לא שמתי לב, איזו בושה , חיים אומללים, מה קורה איתי שאלתי את האחיות , אבל הם לא ענו , אני רוצה לצאת מכאן תקראו לרופא , "רופא יגיע בשש עד אז נסה לנוח אל תקום מהמיטה ואל תשחק עם הממסר" האחיות ענו בו זמנית .. "רגע.. איזה ממסר? " "נסה לנוח "ענו השתיים "רגע.. מה השעה.. מתי שש? " האחיות כבר עזבו את החדר..
המסיבה הייתה נוראית, המולת האנשים וכמויות עצומות של אוכל, רקדניות ורקדנים שהובאו מ"התחתית" לרקוד בעירום על הבמה , יין נמזג מתוך כדים עתיקים , וטיפות "קוקי" שניתנו לכל אורח על פי דרישה ומוקמו ממש ליד דוכן הקינוחים, לקחתי כוס יין וחיפשתי את שרית , היא לא הגיעה, חיכיתי , עוד כוס יין , כמה שיחות סתמיות עם קולגות , הסתובבתי כמו עכבר מסומם במתחם המקורה שהתמלא עוד ועוד בני אדם שצבאו על דוכני המזון בבהמיות ופראות כמו היו אנשי ה"תחתית".
המסיבה תפסה תאוצה, כנראה מעודף טיפות ה"קוקי" שירדו כמו גשם שלפני המלחמה, הכול עבד בהילוך מהיר , על אף האיסור לגעת ברקדנים , היו כאלה שלא התאפקו גברים ונשים כאחד….אנשי התחתית היו לא יותר מלקוחות אומללים שיעשו כל דבר כדי להיכנס להצטרף לפוליסות בתקווה לחיים טובים יותר, חלקם הפכו עבדים של ממש לאנשי העלית, רק כדי לזכות באוויר נקי מים וקירור סביר, הדבר אפשר למעשה לאנשי העלית לעשות בהם ככל העולה על רוחם, על חלק מהסיפורים ששמעתי אספר בפעם אחרת.
התור מול דוכן הטיפות הלך והשתרך, מישהו עוד ימות פה, שרית… אין זכר לשרית לקחתי עוד כוס יין והלכתי לכיוון השירותים ..הדלקתי סיגריה, מעשה פלילי בייחוד שמדובר במתחם מקורה שמספק אוויר נקי , ויקר.. יקר מאוד .. שילכו לעזאזל.
שיצאתי היא הופיעה, יפה מתמיד לצידה… ארנון.. ארנון ?! מלמלתי לעצמי .. אני לא מאמין.
היא ניגשה אלי וליטפה את ידי "היי אתה כבר פה " , "כן הגעתי לא מזמן" , לא רציתי להגיד לה שאני מחפש אותה כבר שעה , "נהנה ?" .. "כן מאוד…אחלה מסיבה" , ארנון צחקק והשן המרכזית בפיו הבהבה תחת אור הפנסים "דע לך שהמסיבות הכי טובות בעיר הן של החברה" לאחר מכן חיבק את שרית והשניים המשיכו ללכת לכיוון רחבת הריקודים ..
מבחינתי הערב נגמר …. גמעתי את כוס היין בשנייה והדלקתי עוד סיגריה, מודע להשלכות ,
החלום התנפץ, שרית התגלתה בדיוק כמו כל עובד בחברה הצבועה הזאת.. שאני בטיפשות של נער מתבגר עוד נאבקתי בכל כוחי לעבוד בחברה כדי להיות קרוב אליה – לשרית "מלכת המכירות".
היין כבר שיבש את קו המחשבה שלי וגרם לי לבחילה … הייתי חייב לעזוב כמה שיותר מהר … הרגשתי שעוד שנייה ואני מנתק את אספקת האוויר לכל עובדי האלילים האלה.. מצבי לא אפשר לי לקבל החלטה שפויה, החלטתי שאתן להשפעת היין לפוג מעט .
לקחתי בקבוק מים ונצמדתי לחלון.. מביט על העיר המסריחה , מבעד לתקרת הזכוכית אפשר היה לראות מספר כוכבים … פעם היו יותר…תמונות עובדי ועובדות החברה התחלפו במהירות והסתירו חלק גדול ממפת הכוכבים.
מתחת שכבת הפיח של העיר קיבלה צבע כחלחל ככה זה ככל שעולים גבוה יותר הצבעים משתנים…ואז בשנייה נתקע עורב בחלון , דווקא מולי מנסה לחדור את חלון הזכוכית אחוז טירוף … לא הייתי בטוח אם מדובר באותו עורב … ואיך לעזאזל הגיע לקומה 94 זה כבר הישג לא מבוטל…לכל ציפור באשר היא ציפור , דפקתי בחזרה על הזכוכית כדי להרחיק אותו , העורב נשאר בשלו … מתעקש להיכנס , החל מאבק ביני לבין העורב כאשר חלון הזכוכית מפריד ביננו ,
הוא במקורו דופק כמו משוגע ואני מחזיר לו דפיקה ביד שכבר החלה לכאוב, מאחר וראיתי כי העורב לא מתכון לוותר … חזרתי לדוכני האוכל וחיפשתי מקל או מוט שאוכל להילחם בציפור המסריחה הזו כמו שצריך.
מתחת לדוכן הגריל מצאתי מוט אלומיניום ששימש כנראה כשיפוד לצלייה, חזרתי לאותו המקום העורב נעלם.. צחקתי, יצור עלוב ומגעיל .. נשענתי בגבי על החלון ושוב דפיקה, הסתובבתי והנה העורב חזר, כעת הנפתי את המוט והחזרתי מלחמה שערה ..העורב נסוג מעט ושוב כיווץ את גופו והחל לדפוק במקורו בחלקו העליון של חלון הזכוכית, לא ויתרתי, טיפסתי על כיסא כדי להסתכל לציפור השחורה בעיניים ודפקתי נמרצות על הזכוכית, כל הכעס שהיה אצור בי על החברה המחורבנת הזו על שרית על העורב התרכז במכה האחרונה, חלק מהאנשים כבר התקרבו וצעקו לעברי .. "היי רד משם".. " אתה תפגע במערכת האויר " דבר לא עזר במכה אחת ניתצתי את החלון,מהתנופה הכיסא התנדנד ואני מעדתי, מנסה לשווא להחזיק בקיר, המוט כבר השיג אותי ונבלע בשכבת הפיח , העורב נעלם גם הוא.
הרופא העיר אותי עם טפיחות קלות במקל עץ על המצח .. זה היה נורא …הוא היה גבר נמוך קומה בשנות השישים לחייו, זקן עבות ללא שפם ,ועיניו היו קטנות וצלקת עברה ממצחו דרך עינו הימנית ונעלמה אי שם בתוך סבך הזקן, דומה יותר לעבריין מאשר לרופא .
זכרתי שהאחיות אמרו שיגיע בשש אז סוף סוף הצלחתי למקום את עצמי על ציר הזמן, רק שלא הייתי בטוח אם מדובר בבוקר או בערב.
"בוקר טוב " ( אוקי אז בוקר ) יריתי ברצף מבלי להמתין …"תקשיב אני מרגיש לא טוב יש לי תחושה מוזרה אני…הגוף שלי זז מוזר ..תעזור לי.." גמגמתי בבכי ..
הרופא שוב דפק עם מקל העץ על מצחי ואמר " תירגע כבר, התהליך הצליח כל המידע שלך הועבר לגוף תגיד תודה , זה מה שחשוב, ישנה בעיית הולכה קטנה זה הכול " לא הצלחתי להתאפק וממש התחננתי "סליחה דוקטור, אבל מה זאת אומרת זה הכול זה הרבה הכול.. זה משגע אותי.. אני מת מזה…בבקשה תעזור לי …" .
ברגע שהרופא הניף שוב את המקל … הבנתי את הרמז והשתתקתי… הרופא הזיז את הארונית שהייתה צמודה לחלון .. הבחין בחצי לחמנייה והעיף אותה לרצפה.. " של מי זה? " העורב ניסה לאכול את הנקניק" עניתי, " מה, איזה עורב ? " שאל הרופא.. "לא חשוב.. לא חשוב" .
הרופא התיישב על הארונית והסביר בקול נמוך ודי מאיים, "שמע ידידי הצעיר, את בר מזל הסיכוי להשתלה הוא נמוך מאוד אך מאחר ואתה חתום על הפוליסה ישנן שתי אפשרויות או שתתרגל להולכה המושהית …אפשר לחיות ככה שנים… תמשיך לעבוד בחברה ולשלם על התהליך מדי חודש, האפשרות השנייה היא שאנחנו נאחסן אותך שוב עד שנפתח גוף עם דרייבר הולכה מתקדם … אבל אז תצטרף לשלם לחברה בכל חודש על אחסון וזה כבר יעלה לך הון"
"רגע, תקשיב שנייה אני לא יכול לחיות ככה זה מטריף אותי ומה זאת אומרת אחסון בלי גוף, זה לא נורמלי, אני רוצה את האחסון שלי בחזרה.. כלומר את החיים שלי בחזרה .. "
פניו החמירו והוא התאדם , בשלב הזה כבר הייתי בטוח שלא מדובר ברופא , הוא התרומם הצמיד את הארונית חזרה לקיר התקרב אלי ואמר " יש לנו עוד 20 מבוטחים בדרך " מוטב שתחליט בקרוב… " צעקתי " אני רוצה להתנתק כלומר לגמרי …לכבות הכול להפסיק .."
הרופא לחץ את ידו על כתפי בעוצמה לחש לי באוזן " מאחר ואתה חתום על פוליסת חיים אתה מאוחסן לנצח …אז כדאי שתחליט .. אני חוזר בשבע.
" רגע " צעקתי "מה אם אני לא אוכל לשלם… " ניסיתי לקום ושוב הסחרחורת, לא הצלחתי להתרומם .. הרופא או מי שזה לא יהיה התרחק … אני בתחתית … לכוד בעולם .
העורב שוב הופיע, נעמד על אדן החלון מביט בי ומזיז את ראש מעט הצידה, בקושי רב משכתי את המיטה לחלון , הערפיח החל להיכנס, מכאן כי אני כנראה בין קומה 20 לקומה 40 , שם הפיח לא נגמר .. פתחתי בכוח את השלבים , וכופפתי את הסורג המחליד … הזדחלתי החוצה.. מתנשם מהמאמץ ומחוסר החמצן.. חצי גופי היה כבר בחוץ, דחיפה נוספת ואני בנפילה חופשית.
העורב ליווה אותי כל הדרך עברנו את שכבת הפיח , העיר התגלתה בכיעורה ובחום בלתי נסבל.. לקראת המפגש עם האדמה נפרדנו… שלום לך עורב … הוא נעץ בי מבט ואז התעופף לו, ואני התרסקתי … שוב.